סידני מונקריף – SID THE SQUID

 דקת הדמיון המודרך של היום לוקחת אותנו לאקוואריום גדול במילווקי.

בידיכם אחוז בנוחיות כדור. אתם נועלים AIR JORDAN עדכניות ולבושים בגופיית המשחק החביבה עליכם. אצלי זה KNICKS כחול מספר 33, אבל אני היחיד באקוואריום שלבוש ככה. המים סביבכם קרירים ונעימים, הזרמים קלילים וכל הדגים האחרים נמוכים מכם בהרבה. היי, תראו… הדרך לסל פנויה לחלוטין!

אתם שמחים. פותחים בסדרת דילוגי ירח הולכים ומתרחבים… עוד שלושה צעדים ותכינו את רגל הניתור לסלם מהמם… עוד שניים… הנה זה מגיע…

פתאום, בא תמנון וגונב לכם את הכדור.

 די, אל תעלבו. זה לא תמנון אמיתי, זה סידני מונקריף. וקוראים לו תמנון כי הוא אחד משחקני ההגנה הטובים שהיו. אפילו הליגה חושבת ככה, כי בפעמיים הראשונות שבחרו רשמית את שחקן ההגנה הכי טוב בNBA, זה היה הוא.

בואו נזמין אותו. צופים וצופות, נערים ונערות, חמודים וחמודות, פרויקט "שחקנים שאסור לשכוח" גאה לארח היום את SID THE SQUID, סידני מונקריף.

סידני מונקריף נולד ב21 בספטמבר 1957, בדיוק 57 שנים אחרי מרים ילן שטקליס, ו15 לפני ליאם גאלאגר. עשרים שנה לפניו יצא לאור לראשונה ההוביט. בתאריך שלי, לעומתו, בוטלה העבדות בקולומביה ונולדו הרוצח הקניבל ג'פרי דאהמר, מיסטר טי ונוטוריוס ביג. ותודה לוויקיפדיה. בעיקרון זה גם התאריך של אפלטון, אבל היי… מיסטר טי, FOOL. ריספקט.

חזרה לסידני מונקריף. סידני נולד בליטל רוק, ארקנסו. כמו גם… צ'לסי קלינטון, כשאבא ביל היה שם התובע הכללי. עולם קטן. עוד נפגוש את אבא ביל לקראת הסוף, כשכבר יהיה מושל.

סידני הלך לקולג' בארקנסו, וחבר לרון, אבא של "רוני בינוני", ברואר ועוד אלמוני אחד לTHE TRIPLES… שם סבנטיז טיפוסי לשלישייה לא רעה שהביאה את הקולג' להישגים לא רעים, חסרי תקדים. בואו נגיע כבר לNBA, ברשותכם.

ב79' הגיע סידני מונקריף לדראפט. יחד אתו ניגשו שלושה ג'ונסונים –

מג'יק, שאתם מכירים מפרויקט האגדות של מנחם.

ויני, שהופיע על הבמה הזאת אך לפני כמה שבועות.

ו – לי. לי ג'ונסון היה השחקן עם המצח הכי גבוה שאי פעם שיחק במכבי בפרט, בישראל בכלל ואולי בעולם. הוא היה אתלט ענק וחוסם עצום ואם אי פעם יוחלט שהפרויקט הזה מתרחב גם לליגה הישראלית, לי ג'ונסון הוא מועמד ודאי.

[דרך אגב, החיבור האחרון של ברנרד קינג לישראל, למי ששואל את עצמו, היה בוושינגטון וקראו לו איי ג'יי אינגליש. נקודה לבנה למי שמצליח לחבר את אותו אלינו].

סידני נבחר חמישי למילווקי ונשאר שם עשר שנים. מה הוא עשה שם? אז ככה.

לפני הכל, כאמור, הוא היה שחקן הגנה. מה זה שחקן הגנה, למה שחקן התקפה הוא לא שחקן הגנה ואיך מתחבר לזה סידני, נגיע בהמשך. לפני כן קצת ניימדרופינג.

מסתבר שמילווקי של תחילת האייטיז שימשה כסוג של מגרש גרוטאות לאגדות בשלהי הקריירה. זה התחיל בענק ממוטור סיטי, בוב לניר, שהגיע ב79' והתאהב בוויסקונסין עד כדי כך שנשאר שם חמש עונות, המשיך בג'ינג'י של הסלטיקס, דייב קואנס, שבא לעונת פרישה, והסתיים בטייני ארצ'יבלד, שנפש עם איילים לכמה דקות ופרש. כל העסקונה הזאת הספיקה לכמה שנות סיבוב ראשון-שני בפלייאוף, וב82/3' טייני ולניר לקחו את הבאקס לגמר המזרח, להפסד צמוד מול הסלטיקס. מילה לתוספת – לינטון טאונס, המגניב מהפועל ת"א, גם שיחק שם לרגע, שיהיה לכם לטריוויה.

תוך כדי כל זה קרו שני דברים – התחילה להתקבץ חמישיית מילווקי הנהדרת, וסידני מונקריף ביסס את עצמו כמנהיג, אול אראונד משובח, ושחקן ההגנה אדיר.

מה זה בעצם שחקן הגנה, ולמי נותנים את הגביע? תלוי את מי שואלים ואיפה מסתכלים.

דן שמירים ודריל מורי'ס, נו אופנס, זה רק ביטוי לאנשי מקצוע שאוהבים מספרים, יסתכלו במחשב. הם יראו שם שחקן עם ממוצעי הגנה בינוניים – משהו כמו 1.5 חטיפות וחצי חסימה, וישר יתנו את התואר למרק איטון, טרי רולינס, ריקי גרין או שוגר ריי ריצ'ארדסון, החוטפים והחוסמים המצטיינים של 82-84.

חיות משחק ישאלו את מייקל ג'ורדן, והוא יגיד ככה –

"When you play against Moncrief, you're in for a night of all-around basketball. He'll hound you everywhere you go, both ends of the court. You just expect it."

וכה אמר אלוהים על סיד הסקוויד – הוא צד אותך. אתו זה כדורסל בכל מקום, כל הלילה. רוצה לאמור בשפת בני אנוש, סידני מונקריף היה מתחבר לך לווריד, לכליות, למעיים ולנחיריים, ונשאר שם 30.2 דקות בממוצע למשחק. וזה, ידידיי, נקרא הגנה. ועל כן סידני מונקריף היה שחקן ההגנה המוכתר הראשון של הNBA, וגם השני. לא בגלל המספרים, אלא בזכות האינטנסיביות, הרצון והחוש השישי של המגינים הגדולים.

וכאן אנחנו מגיעים לליאור אליהו. ליאור נולד לפני 28 שנים וכמה ימים, ותמיד היה "שחקן התקפה". בתור כזה הוא אדיר. אחד הגדולים שנולדו כאן. יש לו את הגובה, הגודל, התנועה, היד הרכה והחוש. החוש מתי לשחרר, איך לגלגל, כמה לסבסב, ומהו שבריר השנייה הנכון לעשות את כל אלה. ובהגנה אין לו. הוא מתאמץ, ומנסה ומשקיע, אין ספק. רואים אותו במשחקים שוב ושוב זז עם הרגליים, מרים את הידיים, דוחף עם הגוף, מתמקם, מתייצב, ויורק דם כדי לעשות את מה שלאחרים בא טבעי, כמו שההתקפה בשבילו. ועדיין, השחקן שלו מסבסב בדיוק כשהוא לא מוכן, מוסר ימינה בשבריר הרגע שליאור מסתכל שמאלה, ועולה לזריקה רגע אחרי שליאור החליט ללכת על חטיפה. למה? כי אין לו חוש.

תסתכלו עליו בהתקפה, הוא דג במים. ובהגנה, דג ביבשה. אין צורך במטאפורות מורכבות במקרה הזה. אם רוצים לחדד, קחו כמה דקות לצפות בהנפלד, דג מהסוג ההפוך.

אז ליאור, תגיד להם שמאוחר מדי. אתה כבר לא תלמד את הדבר הזה שעושים בצד האפור של המגרש. לא תהיה הנפלד ואפילו לא מגן סביר. תישאר ליאור וטוס לניו אורלינס, לתת להם 10 דקות של השלכה איכותית של גויאבות מדי משחק.

לסידני היה דבר נוסף, שכנראה לליאור אין. חוכמת רחוב עילאית. השורשים מהם צמח, והזבל שסייע לו בכך, היו ממוקמים בשכונה מחורבנת בליטל רוק. שם, במגרשים, היו מחלוקות שלא הספיק לצעוק "פאול" כדי ליישב. היה צריך להבהיר את הנקודה בעזרת פה ג'ורה ואגרופים כבדים. את זה הביא סידני גם למגרש, אם כי בהגינות, נגיד לזכותו.

אבל בואו ניתן כבוד למילווקי של האייטיז.

אחרי שעזבו הגרוטאות החלה להתאסף החמישייה.  ב82' הגיע פול פרסי.  ב84' טרי קאמינגס וריקי פירס. וב86' ג'ק סיקמה. סידני, כבר ראינו, היה שם כל הזמן.

מונקריף על המנהיגות וההגנה, פירס על הקליעה, פרסי קלע ונלחם, על קאמינגס כבר דיברנו וסיקמה היה הסנטר לבן שזורק מבחוץ. ביחד הם הרכיבו את אחת החמישיות המאוזנות, החביבות והאלמוניות של שנות ה80'. ולא רק חביבות. הבאקס מחזיקים במאזן השלישי בטיבו באייטיז! אחרי הלייקרס והסלטיקס, אבל לפני הבולס של ג'ורדן, הבד בויז ממוטור סיטי ופילדלפיה של הדוקטור והחברים. ולזו יציבות ייקרא…

במבחן הפלייאוף זה יצא די בינוני, עם הופעות לא מרשימות של סיבוב ראשון שני בפלייאוף, אבל לראות אותם היה תענוג. הם אפילו יכלו להשיג קוק בזול מג'רי לוקאס.

סטטיסטית, הקריירה של מונקריף מתחלקת בין לפני ואחרי הפציעות, וזה בהשמטת עונת רוקי בינונית ועונת הפרישה באטלנטה. לפני, 19.9, 4.5, 5.7, 1.5 בנקודות, קרשים, מסירות וגניבות. זה אול אראונד מהסוג המשובח ביותר, שנותן לך בשני הצדדים של המגרש תרומה של מספרים ונשמה. על ההגנה כבר הכברנו מילים. ואת כל זה קיבל דון נלסון, המאמן, ממונקריף 76 משחקים בעונה, 36 דקות כל ערב.

ב86' הביומכניקה התחילה לדבר. גוף של 1.93, עם 85 קילו, כנראה לא אמור לרוץ, לקפוץ אנכית 90 ס"מ (הניתור הנמדד של סידני. מרשים, אה?) ולהיחבט כל כך הרבה בג'ונגל שמשני צדדי המגרש. סידני התחיל להיעדר עקב פציעות טורדניות בברכיים ובשאר רגלי התמנון הרבות שלו. המספרים צנחו ל11.5, 3, ו3.8, ב25 דקות, ל52 משחקים במשך שלוש העונות הבאות.

(חדי העין יבחינו שעם סיקמה שיחק מונקריף יחסית מעט. כדי לרדת לרזולוציה כזאת הייתם צריכים לשמוע על תופעות כמו אלטון ליסטר ופול מוקסקי, שקדמו לסיקמה. בואו נחליק את הפינה הזאת…)

סידני פרש ממילווקי בסוף 89'. לחרדתו של המושל דאז, הוא לטש עיניים לפוליטיקה. למה לא המשיך? ביל קלינטון, המושל, אמר שהוא רגוע מהמשכורת הצנועה שלו רק מסיבה אחת – זה ירחיק את סידני מונקריף ממחשבות על ריצה נגדו. וכשזה מגיע מפוליטיקאי בסדר הגודל של הפרפר מליטל רוק, זו חתיכת מחמאה על פופולריות של בן אדם.

משהו כנראה חסר לו שם, בחוץ. ב90' חזר מונקריף לעוד עונה אחת. אחרי שלא הסתדר עם סן אנטוניו, אספו אותו ההוקס לאטלנטה כדי שיכניס קצת שכל, בגרות ואחריות לקו אחורי שהיה מורכב בעיקר מדוק ריברס הצעיר, ספאד ווב וג'ון באטל. למה החליט לחזור? "כזה אני, אמר, "אימפולסיבי". ואיך ירצה להיזכר? "CONSISTENT", ענה. תתרגמו לבד.

ב15 דקות בערב, ל72 משחקים, קלע סידני קצת יותר מ4 למשחק. בסוף אותה עונה אמר יפה תודה, תלה את הגופייה, וחזר לעסקים. הסוסים הערביים שלו, נכסי הנדל"ן, יוזמות בקהילה, כל אלה היו העולם של מונקריף מחוץ למגרש, ובהם עשה חייל.

הגעגועים למגרש כנראה לא הירפו, כי ב99' חזר לעונה אחת לאמן את ארקנסו – ליטל רוק, משם לקח אותו דון נלסון לעזור בדאלאס. ב2006 אימן קצת בD ליג, ומ2011 עוזר סידני לצוות האימון של מילווקי. יש מי שקורא לזה חיידק של כדורסל. אחרים יגידו שזה וירוס, ואין נגדו תרופה והוא גם לא חיה באות וו'. בכל מקרה, זה משהו שנכנס לגוף ולא עוזב אף פעם.

ולסידני מונקריף, התמנון, יש את זה.

ולמי שמתעקש, יש גם סיכום קריירה בוידאו – http://www.youtube.com/watch?v=3ADAo3W4Hos