שקיעת האימפריה: סיכום שבוע ב-NFL/ שחר דלאל

1. שום סיכום של השבוע החולף לא יהיה שלם ללא התייחסות להפסד של ניו אינגלנד בשלב הווילדקארד. כדי להבין את גודל האירוע, אנחנו צריכים לזכור שזאת הפעם הראשונה אחרי עשור בה הפטס לא ישחקו בשלב הזה של העונה.

גם ב-2008 דיברו על סופה של תקופה, אז היה טום בריידי קווטרבק מזדקן שעתידו מאחוריו בגיל 32, אך הפעם זה נראה מוחשי יותר. זה לא היה רק ההפסד  לטנסי בנקודה (מעשית), אלא גם ההפסד שבוע קודם למיאמי שביטל להם את שבוע החופש.

נכון, זה ה-NFL בו כל קבוצה יכולה לנצח את השניה בשבוע נתון, בטח כאשר הראש של השחקנים נמצא כבר בפלייאוף, אבל זה לא אמור לקרות בניו אינגלנד. לפחות זה לא קרה, עד השבוע האחרון.

העונה החולפת נפתחה בסערה, בעיקר בגלל לו"ז קל באופן היסטורי, שהסתיר הרבה מאוד מהחורים שהיו בקבוצה. הניצחונות הקלים בחצי הראשון אומנם לא העלימו אותם לגמרי – הרי הצוות המקצועי דיבר עליהם לא אחת – אבל בעיקר נתן תחושה שזה משהו שניתן לחיות איתו. ואולי, רק אולי, הקבוצה האמינה בהייפ של עצמה.

הפגרה הקרובה לא תהיה דומה לקודמותיה. בניגוד לשנים הקודמות. הקולות שנשמעים מההנהלה (ומדלפים לעיתונאים) על "אולי" פרישה עתידית של בריידי מסמנות את הדרך שהמועדון רוצה ללכת. המתח בין שני האנשים החשובים במועדון – הקווטרבק והמאמן – כבר מזמן יצא מגבולות מסצ'וסטס, אבל הפעם ההרגשה היא כי שני הצדדים רק מחכים שזה יסתיים.

האם בריידי יקדים תרופה למכה?

בריידי מעולם לא היה חשאי בנוגע לכוונות שלו. התכנית שלו להישאר על המגרש עד (לפחות) גיל 45 קיבלה אישור נוסף כשהודיע בעמוד האינסטגרם שלו שהוא חוזר לשנה נוספת והעביר את הכדור לביל ביליצ'ק (שמתפקד גם כ-GM) ולבעלים רוברט קראפט ששימש כמתווך בין הצדדים בשנים האחרונות.

בניגוד לעשור החולף, אז המתין על הספסל קווטרבק צעיר שרק חיכה להזדמנות שתגיע ברגע הפרישה, הפעם ניו אינגלנד נמצאת כמעט ללא תחמושת לאחר שבריידי עצמו (בסיוע קראפט) הוביל למהלך ששלח את ג'ימי גראפלו לסן פרנסיסקו.

אני לא חושב שקיים אדם על פני כדור הארץ, כולל ביליצ'יק עצמו, שלא חושב שהשחקן החשוב בתולדות 100 שנות הליגה לא הרוויח את היכולת לעזוב בתנאים שלו. הבעיה מתחילה שאגו נכנס לתמונה ואז אולי לראשונה מאז המאה הקודמת, נראה שחקן אחר משחק בעמדה החשובה ביותר בניו אינגלנד.

קשה לנו לדמיין את זה עכשיו, אבל יכול להיות שדווקא בריידי יהיה זה שירצה לסיים את הקשר. הוא הצהיר לא אחת שירצה לחזור למדינת האם שלו – קליפורניה – לאחר שיסיים את הקריירה המקצוענית שלו, אך לאחרונה מסתמנת דרך נוספת לעשות את זה מוקדם יותר.

האצטדיון באינגלווד. צריכים למלא את הכיסאות

משרת החלומות שלו (הניינרס) כמובן תפוסה, אבל האופציה שרבים מאנשי הליגה מדברים עליה לאחרונה היא לוס אנג'לס צ'ארג'רס, שמחפשת מחליף לפיליפ ריברס, אך בעיקר מחפשת דרך חדשה למשוך צופים לקראת המעבר לאיצטדיון החדש באינגלווד, שיכיל יותר מפי שלוש מושבים מאשר באיצטדיון "הבוטיק" בקרסון.

חובבי תיאוריות הקונספירציה כמובן יציינו את העובדה כי הדיווחים מגיעים בעיקר מהרשת של הליגה (NFLN), לה יש אחוזים לא קטנים בבעלות על האיצטדיון הגרנדיוזי ושדחפה לעזיבת הצ'ארג'רס את סן דייגו. אך בכל מקרה יהיה קשה להאמין שהם לא יהיו מרוצים משידוך כזה.

גם לבריידי סיבות לא מועטות לעשות את המעבר. החיים שלו כבר מזמן לא מוגבלים לקריירת הפוטבול שלו, והוא בהחלט ירצה להעביר את האימפריה העסקית שלו קרוב כמה שיותר להוליווד. בדומה ללברון ג'יימס שעשה צעד דומה, גם הוא וג'יזל ירצו לגדל את הילדים שלהם בסביבה שתאפשר להם לחיות חיים רגילים ככל האפשר. בטח אם הוא יכול להמשיך על הדרך את קריירת המשחק שלו. הקלפים כאמור, במגרש שלו.

2. למי שכבר רותם את העגלה לפני הסוסים, אציין את המאזן המחריד של ביליצ'ק מול חניכיו לשעבר ואדגיש ששני ההפסדים האחרונים היו מול מייק ורבל (טייטנס) ובריאן פלורס (מיאמי). אולי עם הגרלה אחרת הם עדיין היו בפלייאוף…

ווטסון. אין בעיה באיתור הכישרון

3. משחקי הפלייאוף נפתחו עם המשחק הטוב ביותר שקיבלנו בסוף השבוע האחרון, לאחר שיוסטון גברו על בפאלו בהארכה. מי שפרש במחצית הראשונה היה יכול לחשוב שהבילס כבר הבטיחו כרטיס לסיבוב הבא, אך המשחק הזה הוכיח שוב ששחקנים גדולים מנצחים משחקים גדולים.

זה התחיל בג'יי ג'יי וואט – שלוש פעמים שחקן ההגנה של השנה למי ששכח – שחזר מוקדם מהפציעה רק כדי להופיע בפלייאוף. שחקן קו ההגנה פירק את הקו המקביל של היריבה ובמהלך גדול אחד הוציא את בפאלו מטווח שער השדה ואפשר לקבוצתו להשוות את המשחק.

אבל הכוכב של המשחק, ללא עוררין היה דשון ווטסון, שלמרות שהיה צריך להתמודד עם לחץ בלתי פוסק של מגני היריבה, ידע לשמור על הכדור, למשוך זמן עד שהשחקנים שלו יתפנו ולמצוא אותם במקומות הנכונים. למועדון שהוא משחק בו יש הרבה בעיות, שמתחילות בעמד המאמן אבל לחלוטין לא נגמרות שם, אבל בנוגע לאיתור כישרונות הם יודעים את העבודה.

4. כוכב השבוע שלי לא הגיע מקבוצה מנצחת, אבל בהחלט היה מרגש לראות את ג'וש מק'קון עורך את הופעת הפלייאוף הראשונה שלו בגיל 40. קריירת המשחק שלו רצופה סיפורים אנושיים וקטנים (לדוגמה שהסכים לחתום על חוזה באיגלס רק לאחר שקיבל אישור לטוס פעם בשבוע לאמן את קבוצת הפוטבול של הבן שלו), אבל פשוט צריכים לראות את הראיון שלו אחרי המשחק כדי להבין כמה הרגע הזה היה חשוב לו:

5. בשאר הליגה מתחילים כבר להתכונן לעונה הבאה, כאשר חמש קבוצות החליטו לבצע שינוי בעמדת המאמן. מי שהיו ראשונים בתהליך היו וושינגטון, שהחליטו סוף סוף להביא לא רק מבוגר אחראי אחד, אלא שניים כאשר מינו את רון ריברה למאמן ראשי ואת ג'ק דל ריו למתאם ההגנה. השניים האלה יביאו הרבה יציבות לאחד המועדונים הסוערים בשנים האחרונות. החתמה מצוינת.

6. הבאים בתור היו דאלאס, שאומנם התמהמהו עם הפרידה מג'ייסון גארת', אך מיהרו לחתים את מיק מקארת'י, לאחר שבילה את הלילה בביתו של ג'רי ג'ונס. הבעלים, שמאוד התרשם מהמאמן במשחקים מולו כנראה החליט על המינוי הזה זמן רב מראש ולכן ראיין רק למראית עין את מרווין לואיס בטרם סגר עם מקארת'י.

המאמן שפוטר מגרין ביי באמצע העונה שעברה מכיוון "שלא עשה את ההתאמות הנדרשות למשחק המודרני", ניצל את השנה בה קיבל משכורת ללא צורך לעבוד ושכר לשירותיו צוות של מאמנים שעבר איתו על קונספטים חדשים, בעיקר במשחק ההתקפה, ולטענתו נראה את הגרסה הטובה ביותר שלו עד היום. אשרי המאמין.

7. ההחתמה המעניינת של הסבב הזה הגיע דווקא מקרוליינה, שבחרה במאט רול מאמן ביילור. רול, שנחשב מועמד מוביל לג'איינטס אך הם חשפו את הקלפים שלהם מוקדם ונתנו לפאנת'רס להקדים אותם. החבר'ה של ניו יורק חשבו שהכדור במגרש שלהם וסרבו לטוס לטקסס לפגוש את רול. מהצד השני הבעלים של קרוליינה הבין את ההזדמנות שנפלה לו לידיים, טס לווייקו, וסגר עם המאמן על  חוזה עתק של 70 מיליון דולר לשש שנים בנוסף לשישה מיליון דולר ביי אאוט ששילמו לאוניברסיטה.

על פניו רול מביא איתו לשולחן את אותן איכויות של המאמן היוצא (ריברה), אך הוא מצרף למשוואה גם את התשוקה שלו לאנליטיקס, משהו שבעלי הפאנת'רס דייויד טפר שם בעדיפות ראשונה. הבעלים הצעיר בליגה (רכש את הקבוצה ב-2.3 מיליארד דולר) חיפש מישהו שיביא לו את הערך המוסף וכנראה מצא אותו. "המספרים חשובים לרול כמו, אם לא יותר, מהביצועים על המגרש", אמר איש צוות שעבד איתו בעבר. יהיה מעניין לראות איך זה יתפתח.

8. הג'איינס לא נשארו חייבים ומיד הודיעו על החתמתו של ג'ו ג'אדג', מאמן הקבוצות המיוחדות של ניו אינגלנד, כאשר ג'ייסון גארת' אמור להצטרף אליו בהמשך כמתאם התקפה. קשה להתייחס להחתמה הזאת בריק, כאשר למרות ניסיונות ההסתרה, ברור שדייב גטלמן לא קיבל את האיש הראשון שלו.

בנוסף, כנראה שמדובר במינוי שאני הכי אמביוולנטי לגביו. מצד אחד אני מאמין שאין מתאים יותר ממתאם הקבוצות המיוחדות להתמנות למאמן הראשי, משום שהוא היחיד שצריך לרתום אליו גם שחקני הגנה וגם שחקני התקפה והתכונה העיקרית שנדרשת בתפקיד היא יכולת ניהול. מצד שני, מדובר בעוד עוזר של ביליצ'יק, שם הרזומה לא מרשים במיוחד. בכל מקרה, עם ההנהלה הנוכחית סיכויי ההצלחה שלו גם ככה נוטים לרעתו…

9. ההתעלמות של קבוצות הליגה מאריק ביאנמי כבר שנה שניה ברציפות מתחילה לעלות סימני שאלה של ממש. אם לא יהיו התפתחויות מיוחדות את שנת 2020 יעמדו על הקווים רק ארבע מאמנים שנחשבים מיעוטים (מייק טומלין, בריאן פלורס, אנתוני לין וריברה) ועושים צחוק מחוק רוני שנועד לשנות את התמונה.

לאחר הראיון עם דאלאס ציין מרווין לואיס, בהתבטאות חריגה, שהקבוצות באות "פחות מוכנות לראיונות עם מועמדים שחורים" ושהם בכלל לא היו מקיימים אותם ללא חוק רוני. גם בניו יורק ושארלוט כנראה שזה היה המצב.

דאנג'י ולואיס. אחד פרץ דרך, השני נשאר מאחור

על פניו אנחנו רחוקים שנות אור מהימים בהם שרמן לואיס לא קיבל ראיונות עבודה, אך שלושה עוזרים שלו – אנדי ריד, סטיב מאריוצ'י ומרטי מורנינגווג – קיבלו משרות בליגה, אבל המציאות מספרת סיפור אחר לגמרי.

הבעיה גדולה יותר, מכיוון שיש הנהלות שאומרות מפורשות שאם יעסיקו את המאמן, הם מצפים ממנו להעסיק עוזרים לבנים, על מנת שזה "יתקבל טוב יותר בקהילה של הקבוצה", כפי שחשף בעבר טוני דנג'י. הוא כמובן לא הקשיב להנחיות וכשהיה בטמפה העסיק את לאבי סמית' והרם אדוארדס שהפכו בעצמם למאמנים ראשיים.

הליגה בבעיה, אך הצרה היותר גדולה שאין מבוגר אחראי שיתקן את זה.

9א. אף מילה על קליבלנד, שהיתה המועמדת הבכירה של המהמרים לזכייה בסופרבול, אך נותרה אחרונה במירוץ לבחירת המאמן (מועמד מוביל – ג'וש מקדניאלס).

10. הרגע המרגש של השבוע, הגיע ממי שצפוי להיבחר לרוקי ההתקפה של השנה, ג'וש ג'ייקובס שקנה בית לאביו, שגידל אותו כאב יחיד והמשפחה עברה תקופות ארוכות בהן גרו ברחובות. לפעמים הציניות פשוט נעלמת.

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. הליגה לא עושה צחוק מחוק רוני אלא חוק רוני עושה צחוק מהליגה.
    זה חוק שאין בן שום צורך ורק מזיק למיעוטים ולא עוזר להם.
    אף בעל קבוצה מיליארדר לא יזיק בכוונה לקבוצה שלו בגלל צבע עור של מאמן. זאת שטות שממשיכים לטפח בתקשורת וגם אתה נדבקת ממנה מבלי לחשוב לעומק על העניין אלא כי זה נראה לך "כדבר הנכון" לומר.
    .
    כרגע האוכלוסיה של השחורים היא בערך 10% מכלל ארה"ב ואם ישנם 3 מאמנים שחורים זו ממילא ההשתקפות המספרית שלה אבל אם זה לא היה המקרה, אנחנו צריכים להסתכל במאגר האנשים העוסקים באימון. ואתה תראה שהרוב המכריע הוא "לבן". באותה מידה אפשר לומר שאולי ישנה אפליה של שחקנים לבנים הרי הליגה מורכבת מבערך 70% שחקנים שחורים, אשר מהווים 10% מהאוכלוסיה..
    .
    בקיצור מי שטוב משחק ומי שטוב מאמן ומי שטוב מנהל.
    האם יש מקרים בקצוות? יכול להיות שכן, אבל ככה זה כמו בכל דבר וזה זניח.

    1. לא מדויק, השחורים הם אולי 10% מהאוכלוסיה בארה"ב אבל הרבה יותר מזה בסו קולד קהילת הפוטבול
      חוק רוני לא מחייב אף אחד לשכור אף אחד ומי שלא רוצה מאמן שחור לא ישכור מאמן שחור. מה שהחוק נועד לעשות (ולדעתי אכן עושה) הוא להוסיף את המאמנים השחורים לפוקוס של בעלי הקבוצות.
      רוצה לומר, אם עד לפני כמה שנים, מאמן שחור לא היה נחשב אופציה, היום כן. זה לא הרבה אבל זה משהו.

      1. אבל התוצאה היא שקבוצות שכבר סגורות על מאמן כמו דאלאס מראיינות (מבחינתן בצדק) מישהו כמו מרווין לואיס רק כדי לרצות את לשון החוק, ואז הוא הולך ומתעצבן (מבחינתו בצדק) שמזלזלים בו. בברור שב NFL יש גם בעלים מגלומנים או גרועים כמו ג'רי ג'ונס או דן סניידר. אבל נראה לי שאפשר בכל זאת לתת טיפה קרדיט לרוב הבעלים, ליועצים שלהם ולצוותים המקצועיים שיידעו לתת את תשומת הלב למועמדים הנכונים לאייש את משרת המאמן, ולא יצטרכו חוק מיוחד רק כדי שמועמדים לא לבנים יהיו על הרדאר. חוק שכזה וקריאות שיבוא איזה מבוגר אחראי שיעשה סדר (איך בדיוק?) גורמים בסופו של יום ליותר זלזול וחוסר הערכה מאשר לתועלת

    2. אני לא באמת יודע מה קורה בחדרי חדרים. אני כן יודע שהקבוצות עושות בשנתיים האחרונות צחוק מהחוק ועוד יותר עושות צחוק מהמועמדים (גם הברס שלי לא היו חפים מפשע פה).
      .
      ציינתי בכתבה הקודמת מדוע מאמנים שחורים לא מקבלים יותר סיכוי בשנים האחרונות, וזה לא בגלל צבע העור. ביאנמי שונה מאוד בנוף הזה, סימן וי על כל מה שבעלים ב-NFL מחפשים ונחשב לאחד המוטיבטורים הגדולים שיש היום בליגה. אגב, פחות מפריע לי שהוא לא מקבל משרה, מפריע לי שהוא לא מקבל הזדמנות.
      .
      חוק רוני ארכאי ולא מביא את התוצאות שהיה צריך. אולי הוא צריך להעלם ואולי לא (לדעתי כן), אבל הטענה שניסיתי להעביר היא שאף אחד לא הולך לקבל את ההחלטה הזאת. אולי כשג'רי יביא את האיש שלו במקום רוג'ר גודל נראה סנונית ראשונה.

  2. אחרי יותר מדי שנים, אני אוהב את הכיוון שהרדסקינס תופסים. יש שם מספיק גוף בהגנה ( וצ'ייס יאנג יהווה תוספת משמעותית) כדי שריברה והצוות החדש יהפכו אותם לקבוצה של נינג'ות ופדקס פילד יקבל צורה וצבע. אם יצליחו להגן על הסקינס בפוקט יותר משניה וחצי, אולי גם הוא יתגשם בפרנצ'ייז פלייר שקיוו שיהיה.

        1. סניידר, דפיקותו במקומה מונחת, אין ספק. אבל מעדו בפדקס פילד קבוצות טובות גם בעשור האחרון (2012 הדוגמא הכי בולטת). מאמן מוטיבטור עם פיגורה, חבר,ה צעירים, ניצוץ הגנתי. השאלה גדולה היא היריבות לבית. הג'ייאנטס פח ופילי תמשיך לשקוע לדעתי, אבל הסגל של הקאובויס חזק ואולי מקארת'י יחולל נס. יהיה מעניין

  3. בגלל הבעיות ההתקפיות של הטריוטס, יכול להיות שהאצבע הייתה קלה על ההדק בשחרור אנטוניו בראון?!?!
    הרי הפטריוטס תמיד הלכו בדרך שלהם, למרות כל הקונספירציות וה"אישומים".

      1. נכון. אבל תקן אותי אם אני טועה. הפטריוטס שחררו את בראון בגלל איזו האשמה מתקופה שהוא לא היה חלק מהפטריוטס – כאילו הם פשוט לא רצו שזה ידבוק בהם או משהו כזה שהוא תחת אישומים של הטרדמה מינית של העוזרת או משהו כזה

        1. יכול להיות. בכל מקרה ההנחה שלי היא שזה מה שהיה קורה בסוף הוא ובליצ'ק פשוט לא היו מצליחים לחיות ביחד.

        2. שחררו אותו כי הוא דיסקס את אחת המתלוננות בצורה מזלזלת (או פנה אליה, לא זוכר) בזמן שהיה בפאטס, אחרי שהבהירו לו שיש להם אפס סובלנות לדברים כאלה מרגע שהוא בקבוצה

          1. אני חושב שזה די ברור שהמחסור בתופסים היה בעוכריהם ודווקא פה היה צריך לשים את האגו בצד ולהכיל את בראון למעםן הצלחת הקבוצה.

            1. יש בזה הרבה הגיון.

            2. זה הקטע…. עוד לא ממש נוצר אגו לאחד משני הצדדים. אני גם מאמין שבראון ידע לאיזה סיטואציה הוא נכנס ואיזה מקום הוא הולך אליו (למקום שמממש את הפוטנציאל שלך בצורה הטובה ביותר – רנדי מוס בזמנו שהיה ה"ילד הרע").
              בראון נתן משחק ראשון טוב ושוחרר על בעיות (או שערוריה) מחוץ למגרש. יכול להיות שבטווח הארוך זה לא היה מסתדר, אבל ההנחה שלי שהפטריוטס "ברחו" מהר מדי מהסיטואציה הזו בגלל האשמות מחוץ למגרש על בראון

            3. רנדי מוס הוגדר על ידי ביליצ'יק כ"שחקן ההתקפה הכי גדול שאימנתי" (כמובן שזה חלק מהמאבק מול בריידי, אבל עדיין), ושיבח אין ספור פעמים את מוסר העבודה שלו ואת הדאגה ל"קבוצה".
              נכון שמדובר בפרסונות דומות מבחינה תקשורתית, אבל שונות מאוד בחדרי ההלבשה.

    1. בראון לא נמצא בסיטואציה נפשית שמאפשרת לו לשחק כרגע ב-NFL, אחרת הוא כבר היה חותם בקבוצה אחרת. יצאו לא מעט דיווחים על הנושא הזה (רבים מהם כדי לנסות לפגוע בשמו, אבל הם נכונים), והליגה עדיין לא יודעת להתמודד עם בעיות נפשיות כמו שהיית מצפה.
      .
      בניגוד לפטריוטס, בניו אורלינס יש יותר סבלנות לאנשים מוחצנים (בלשון המעטה) וגם הם לא עשו איתו את הצעד הנוסף. אני חושב שבניו אינגלנד פשוט ראו לאן זה הולך וניצלו את ההאשמות נגדו וחתכו מוקדם.

  4. תום בריידי כתב באינסטרגם אמש שמכל הפסד לומדים ובתוכניתו להשתמש במה שלמד בעתיד.
    הווה אומר? שהוא חוזקר לךשחק. אבל לא בהכרח בפאטס. אף מילה בקשר לכך.

  5. פרט פיקנטי הוא שבעונת 2015 שהסתימה בסופרבול 50, ניו אינגלנד היו בעמדה שבה נצחון במחזור האחרון ייתן להם את יתרון הביתיות כל הדרך אל האושר.
    רצה הגורל והם הפסידו, כשבאותו מחזור אחרון דנבר ניצחו בקושי את הצ'אג'רס במשחק חזרה הירואי של מנינג מפציעה, כשעלה לראשונה בחייו כמחליף.
    בגמר ה-AFC גברו דנבר על ניו אינגלנד 20:18, תודות לאינטרספשן של נסיון המרה כושל לשתי נקודות של ניו אינגלנד בשניות האחרונות של המשחק, לאחר דרייב הירואי של בריידי שכלל שתי הצלחות בדאון רביעי.

    ומהו הפרט הפיקנטי תשאלו?
    ובכן – למי הפסידה ניו אינגלנד במחזור האחרון?
    והתשובה היא … למיאמי דולפינס (הפעם בחוץ) בתוצאה המשכנעת 20:10.
    מיאמי סיימו את העונה במאזן 5:11 (5 נצחונות…), ובמפגש הקודם באותה עונה הם הובסו 36:7 בפוקסבורו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט