השבוע אני נכנס (אל דאגה, באופן חד פעמי בלבד) לנעליו הגדולות של שחר דלאל בפוסט הפוטבול של יום חמישי. חג ההודיה כבר מאחורינו ובסינסינטי בהחלט יש על מה להודות, כאשר בעזרת הקאמבק של אנדי דלטון ורוח הנתינה של הג'טס הצליחו הבנגלס סוף סוף לייצר ניצחון ולהימלט מהכבוד המפוקפק של הצטרפות לרשימת הקבוצות שמסיימות את העונה עם מאזן ללא ניצחונות. לעומת זאת לרון ריברה, מאמן קרולינה, החג היה הרבה פחות מוצלח כאשר בעקבות עוד הפסד של הפנתרס פוטר ממשרתו לאחר תשע שנים בתפקיד. בפרוס חודש דצמבר (וגם כסלו) ולקראת הישורת האחרונה של העונה הסדירה אנסה להתייחס לכמה מגמות משמעותיות שראינו במהלך העונה עד כה (וגם השבוע) ושישפיעו לדעתי על המשחקים שעדיין לפנינו עד ובמהלך הפלייאוף – ואולי גם בשנים הבאות.

שובה של התקפת הריצה

במשחק הצמרת המדובר שהתקיים השבוע בין הרייבנס לניינרס (שתי הקבוצות שהן אולי הטובות ביותר כרגע בליגה), בוצעו רק 44 מהלכי מסירה שהניבו 270 יארד (לשתי הקבוצות ביחד!) בעוד על הקרקע בוצעו 67 מהלכים שהניבו 352 יארד. מאזן מסירה-ריצה זה מביא לשיא מסוים את המשקל המוגבר שקבוצות הצמרת בליגה מקדישות  למשחק הריצה וזאת בניגוד לטרנד ששלט בליגה בעשורים האחרונים, במהלכם התקפות ה-NFL הפכו ליותר ויותר מבוססות על המסירה. ב- 30 השנים האחרונות, פחות או יותר, ראינו רצף של שינויי חקיקה שהקלו והגנו על הקוורטרבקים והתופסים בנוסף לבנית מערכי התקפה מתקדמים ומתוחכמים שיצרו אפשרויות מסירה רבות לק"ב (כולל שינוי מהותי בתפקוד של עמדת הטייט-אנד). כתוצאה מכך נבנו התקפות מרהיבות שהתבססו בעיקר על מהלכי מסירה, בעוד משחק הריצה איבד מחשיבותו. גם הרצים האחוריים נמדדו במידה רבה על יכולתם לתפוס כדורים במהלכים קצרים, מה שייצר מפלצות רב תכליתיות כמו זיק אליוט וכריסטיאן מקאפרי.  התקפות מבוססות על משחק ריצה דומיננטי נתפסו כ"התקפות של עניים" – מפלטן של קבוצות בלי ק"ב ותופסים מוכשרים מספיק.

בשנתיים-שלוש האחרונות ובפרט השנה, אנו רואים תמונה קצת שונה – התקפת הריצה הופכת להיות אלמנט חשוב ואף מכריע ביכולת הקבוצות לנצח משחקים. מי שמובילה את המגמה הזו היא כמובן בולטימור שמשיגה מדי משחק מעל 200 יארד על הקרקע (בניצוחו של לאמאר ג'קסון המופלא) אך המגמה היא רחבה הרבה יותר. אם נסתכל על הקבוצות שמבצעות הכי הרבה מהלכי ריצה במשחק, נראה בראש כמובן את בולטימור עם 37 מהלכים כאלה, אך בין ה-12 הראשונות ברשימה נמצאות 8 קבוצות שכרגע בעמדת כניסה לפלייאוף ורק שתיים (פילדלפיה ודטרויט) במאזן שלילי. לעומת זאת, אם נסתכל על הקבוצות שמבצעות הכי הרבה מהלכי מסירה, נמצא שם רק 3 קבוצות בעמדת פלייאוף ו-8 קבוצות במאזן שלילי… וזאת עוד לפני שנכנסנו לדצמבר, שם מזג האוויר הופך את משחק המסירה להיות עוד פחות אפקטיבי. עד כה 9 קבוצות משיגות מעל 125 יארד על הקרקע למשחק, זאת בהשוואה ל-7 ב-2018 , 5 ב-2017 ו-4 בלבד ב-2016. מצד שני, רק 9 קבוצות השיגו יותר מ-250 יארד למשחק באוויר עד כה (ושוב – הממוצעים עוד ירדו בדצמבר) מול 12-16 קבוצות ב-4 מ-5 השנים האחרונות.

כמובן שמשחק ריצה חזק אינו מספיק להצלחה בעונה הרגילה ועוד יותר בפלייאוף, אבל ברור יותר מבעבר שמשחק ריצה יצירתי, משולב גם ביכולת תנועה של הק"ב מחוץ לפוקט (רוב הק"ב מהדור החדש רצים לא מעט – חוץ מג'קסון גם ווילסון, ווטסון, פרסקוט, אלן ומאריי יעברו כנראה את ה-300 יארד בריצה עד סוף העונה) מהווה גורם מפתח ביכולת הקבוצה להפתיע את ההגנות (שנעשות מיומנות יותר ויותר בעצירת משחק המסירה), לשמור את התקפת היריב על הספסל ובסופו של יום לנצח במשחקים ולהגיע לפלייאוף. אולי בשל כך גאונים התקפיים כמו שון מקווי מהראמס או אנדי ריד מהצ'יפס מאבדים פתאום את קסמם כשהרץ המוביל שלהם נפצע, מושעה או יורד ביכולתו.

דעיכת הזקנים

הרייטינג האומלל – 28.8 ! – שהשיג טום בריידי במחצית הראשונה של המשחק מול יוסטון (לפני שהתאושש במידה מסוימת ויצר רצף מסירות מוצלחות בגרבג' טיים שהביא אותו לרייטינג עלוב שלעצמו של 85) ממחיש בצורה ברורה תהליך של דעיכת הדור הגדול של הקוורטרבקים הוותיקים בליגה. ידענו שזה יגיע מתישהו אבל  – עם או בלי קשר לשינוי ההתקפי שתואר בפסקה הקודמת – השנה זה קורה די בגדול ובאופן מסונכרן. בעשור וחצי האחרונים שלט בליגה דור של ק"ב גדולים שגויסו בדראפטים של 1998-2009. פייטון ואיליי מאנינג, טום בריידי, ארון רוג'רס, בן רותליסברגר ודרו בריס (וגם ג'ו פלאקו, ששייך לדור הזה) זכו ב-13 מ-15 האליפויות מאז  2004 (רק ווילסון ו-וונץ הצליחו לגנוב אליפות אחת כ"א), וגם אלו שלא הצליחו לזכות בגביע לומברדי כמו מאט ריאן, ופיליפ ריברס הפגינו יכולת גבוהה על בסיס קבוע גם כשהגיעו לשלהי העשור הרביעי בחייהם. בשנה האחרונה נראה שקבוצת השחקנים המפוארת הזו מתחילה להראות את סימני הגיל וככל הנראה תפנה את הדרך לדור הצעיר בעוד זמן לא רב.

חלק מאנשי הדור הזה לא משחקים כיום – פייטון כמובן פרש מזמן, איליי מאנינג סופסל לטובת רוקי בינוני מינוס, אלקס סמית כנראה סיים את הקריירה בעקבות הפציעה בשלהי העונה שעברה וגם עתידו של ביג בן לא ברור והוא ברשימת הפצועים לפחות עד סוף העונה. אפילו איש הברזל מתיו סטאפורד, שהצליח לשמר רצף של 136 משחקים רצופים (!), נפצע וסיים את העונה.

גם אם נסתכל על חמשת הלוחמים הזקנים שעדיין על המגרש (בריידי, רוג'רס, בריס, ריאן וריברס), נראה ירידה ברורה ביכולת יחסית לעונה שעברה. למעט רוג'רס (שבניגוד לתדמית מפגין יכולת בינונית כבר כמה שנים, וגם החלפת המאמן לא שיפרה משמעותית את הסטטיסטיקה שלו) כל האחרים רואים ירידה ברייטינג של 10 נקודות לפחות (בריידי מ-98 ל-88, בריס מ-116 ל-104, ריאן מ-108 ל-92 ומגדיל לעשות פיליפ ריברס שמתרסק מרייטינג 106 ל-87 עלובים), ושל חצי יארד לפחות בכמות יארדים ממוצעת למהלך מסירה. הדיוק במסירה אינו כבעבר וכל הק"ב המדוברים סובלים מקצב יירוטים גבוה בהרבה מבשנים קודמות. גם מבחן העין תומך במסקנה – בריידי, בניגוד לעבר, נישא לפלייאוף על גבה של הגנה היסטורית (בדומה לעונת הפרישה של פייטון מאנינג בדנבר), בריס ורוג'רס גם הם מובלים ע"י צוות מסייע חזק ולא מובילים אותו כבעבר ואילו ריאן וריברס (שאינם מוקפים בסגל מספיק טוב) פשוט מפסידים בלי הפסקה.

אם מסתכלים על הק"ב המובילים, כמעט בכל מטריקה שנבחן, אנו רואים את בצמרת הרשימה את ראסל ווילסון, פטריק מהומס, דאק פרסקוט ואפילו קירק קאזינס (ולאחרונה מאד במפתיע גם את ריאן טנהיל!) – כולם הגיעו לליגה מ-2012 ואילך. ככל הנראה, גם אם עוד נזכה לראות שירת ברבור מאחד המוהיקנים הותיקים הללו השנה או בשנה הבאה, אנו עומדים לפני שינוי משמעותי במאזן הכוחות בליגה כתוצאה מחילופי הדורות האלה – קבוצות כמו הפטריוטס, הסיינטס, הפאקרס והסטילרס שהתרגלנו לראות בצמרת יצטרכו להמר ולנסות למצוא פרנצ'ייז ק"ב חדש (בדראפט או בטרייד) וכנראה יעברו כמה עונות קשות בדרך לשם. העולם  – סוף סוף, אחרי הרבה שנים – יהיה שייך לצעירים.

ההגרלה הגדולה

ואם כבר מדברים על בחירה של פרנצ'ייז ק"ב בדראפט – להלן רשימת שמות (מלאה) של ק"ב שנבחרו בשלושת המקומות הראשונים בדראפט בין השנים 2012-2018 – אנדרו לאק, רוברט גריפין, בלייק בורטלס, ג'מיס ווינסטון, מרקוס מריוטה, ג'רד גוף, קרסון וונץ, מיטש טרוביסקי, בייקר מייפילד וסאם דרנולד. אף אחד הם, נכון להיום (אולי למעט וונץ), אינו ק"ב עלית בליגה.

להלן רשימה (חלקית כמובן) של ק"ב שנבחרו באותם שנים במקומות 10 ואילך (וחלקם גם בסיבובים המאוחרים של הדראפט) – ראסל ווילסון (מקום 75), קירק קאזינס (מקום 102), דרק קאר (מקום 36), דאק פרסקוט (מקום 135), פטריק מהומס (10), דשון ווטסון (12) ולאמאר ג'קסון (מקום 32). כל אחד מהם נבחר אחרי לפחות שחקן אחד מהרשימה הקודמת ולפעמים אחרי כמה וכמה ק"ב נוספים (ראסל ווילסון, לדוגמא, נבחר לא רק אחרי לאק וגריפין אלא גם אחרי ריאן טנהיל, ברנדון ווידן וברוק אוסווילר…).

מאיזו רשימה אתם הייתם בוחרים את הק"ב בקבוצה שלכם?

מסתבר שגם בעידן האנליטי שאנו חיים בו, מאד קשה לקבוצות לזהות את פוטנציאל הכוכבות של הקוורטרבקים שיוצאים מהקולג'ים וכתוצאה עושות הרבה מאד בחירות שגויות אשר  – בהתחשב בחשיבות העצומה של עמדת הק"ב בסגל השחקנים – יכולות לגזור עליהן הרבה שנים של דשדוש במרתפי הליגה. ראו לדוגמא את דנבר, שעשתה רצף בחירות שגויות בעמדת הק"ב ולמרות סגל מוצלח  – שגם זכה באליפות על האדים האחרונים במיכל הדלק של פייטון מאנינג – לא מצליחה להגיע לפלייאוף. מה שכמובן מקשה על הקבוצות להצליח בבחירה היא שיטת המשחק השונה מאד במכללות (שגוררת קשיי הסתגלות גדולים להרבה ק"ב בהגיעם לליגה) ובעיקר הכימיה החמקמקה בין הק"ב הצעיר לבין צוות האימון ושאר הסגל – כימיה שגוזרת את המוכנות של המערכת להתאים את עצמה ליכולותיו ומגבלותיו של השחקן. אם הכל מתחבר אנו רואים ק"ב כמו לאמאר ג'קסון – שנראה הרבה פחות מבטיח מחבריו למחזור מייפילד, דרנולד וגם ג'וש אלן וג'וש רוזן (!)– מצליח להדהים ולהוביל את הליגה. לצערנו, המקרה ההפוך – ק"ב מבטיח שמגיע לסיטואציה לא נכונה ומבזבז את הקריירה שלו – הרבה יותר נפוץ.

לתשומת ליבן של הנהלות הקבוצות לקראת הדראפט הקרוב.

ואם הצלחתם להישאר איתי ולצלוח את הפוסט עד כה – מגיע לכם פריוויו למשחק הערב:

שיקגו ברס (6- 6) מול דאלאס קאובויס (6- 6) (שיקגו, שישי 03:20) – עימות מעניין בין שתי קבוצות עם מאזן חצוי שמגיעות למשחק במצב רוח שונה לחלוטין. שיקגו, למרות שכנראה כבר הודחה מהתמודדות על הפלייאוף (הם במקום השלישי בבית שלהם ולא יצליחו להדביק את מינסוטה שיש לה שני הפסדים פחות ומאיישת כרגע את המקום השישי והאחרון בדירוג הפלייאוף), הצליחה לחבר שני ניצחונות יפים בהם מיץ' טרוביסקי הפגין פתאום יכולת מצוינת (338 יארדים ו-3 ט"ד בניצחון על דטרויט בחג ההודיה). הוא ינסה להמשיך לשחק ביכולת הגבוהה הזו בתקווה שזה יעזור לו לשמור על מקומו כק"ב הפותח של הקבוצה גם בעונה הבאה. גם בדאלאס יש דמות מפתח שנלחמת על משרתה בעונה הבאה וכאן זהו המאמן ג'ייסון גארט המושמץ שנראה שבכל שנה מצליח להפיק פחות מהסגל הכשרוני שלו. כרגע דאלאס נמצאת בעמדה המובילה לפלייאוף בשל היותה מובילת בית ה- NFC מזרח החלש אך פילדלפיה (שבעצמה מאכזבת מאד העונה) נמצאת רק משחק אחד מאחור ואם דאלאס תאבד את ראשות הבית (ותחמיץ את הפלייאוף) כנראה שהסבלנות של הבעלים ג'רי ג'ונס ביחס למאמן הבעייתי שלו תיגמר סוף סוף. מה שיכריע את המשחק הלילה הוא הקרב בין התקפת דאלאס להגנת שיקגו. ההתקפה של דאלאס, למרות שלא הבריקה בהפסד הביתי לבפאלו עדיין מדורגת במקום השני בליגה (כשדאק פרסקוט נותן עונת קריירה לקראת חידוש החוזה)  והיא טובה הרבה יותר מהתקפת שיקגו, גם ביכולת הנוכחית של טרוביסקי. הגנת שיקגו כמובן טובה בהרבה מהגנת דאלאס אך לא מצטיינת מול משחק הריצה (מקום 12) ולא מפעילה הרבה לחץ על הק"ב (מקום 19 בלבד עם 2.3 סאקים למשחק) ולכן לדעתי הם יאפשרו לפרסקוט, אליוט וחבריהם – להם המשחק חשוב הרבה יותר – לשים מספיק נקודות על הלוח כדי לנצח במשחק צמוד ובתוצאה נמוכה ולשמור על המקום בפלייאוף לפחות לעוד שבוע אחד.