דיון הופס: שווה למות מספורט תחרותי? דיון / מולי

גמר חתימה טובה. תרתי…

כאשר פגשתי את מאסטר לי-סן טו-מי בפעם האחרונה, הוא אמר לי כשעיניו מלאות דמעות, משפט מהסוג שגורם לך לעצור, לחשוב ואז לומר לעצמך: "וואללה נכון!" (לא שהייתי מצפה לפחות ממאסטר דגול שכמותו).

ואז הוא אמר לי – אני זוכר שזה היה מחוץ לגדר בית הקברות גבעת שאול, ממש ליד השלט המפנה לקברו של הרב כדורי – את המילים הבאות:

"דווקא הנושאים שאף פעם לא נעים לדבר עליהם – הם הנושאים שחשוב שתדבר עליהם בכל זמן!"

אז הפעם אני רוצה לדבר על נושא שאף פעם לא נעים לדבר עליו, אבל אני חושב שתמיד חשוב ואפילו רצוי לדבר עליו, הפעם אני רוצה לדבר על ספורט ומוות, או אם תרצו, על: ספורט שהורג!!!

רוב האגדות מתחילות ב"היה היה פעם", פעם. מזמן מזמן, עוד לפני שבגרוש היה חור, הרבה לפני שהיו מכונות שמניעות את עצמן ׁ(אוטומובילים) ובטח לפני…

אז פעם, בעולם שאנו מחשיבים כ"ברברי", היו ספורטאים שנקראו "גלדיאטורים". ה"גלדיאטור", כך ניתן לקרוא בניחותא בוויקיפדיה, הוא "לוחם ברומא העתיקה ובמקומות אחרים שעסק במופעי בידור, שכללו קרבות בין גלדיאטורים לבין עצמם או בין גלדיאטורים לבין חיות מסוכנות." ואז וויקי הנחמדה מוסיפה בשלווה ובנחת את המשפט:

"לעתים קרובות הסתיימו קרבות אלה במות הגלדיאטור."…

"נו טוב," תגידו, "אבל זה פעם, זה כשאנשים היו פראים ואפילו 'ברברים', מה אתה בכלל מעז להשוות?"

אז אני מעז להשוות.

יודעים מה? מספיק לדבר על אגדות, אני אדבר על כאן ועכשיו, על עכשיו וכאן:

כמה פעמים לדעתך כבר שמעת בחדשות את המשפט "רוכב אופנים נהרג כתוצאה מ…"

"נו בחייך," אני מדמיין אותך מגחך בבוז לעברי, "לא כל אלו שרכבו על אופנים כשנהרגו, עשו ספורט…"

"לא עשו ספורט?" אשאל בתדהמה, "יש מי שרוכב על אופנים ולא עוסק בפעילות גופנית?"

"נו טוב, הם כן עשו פעילות גופנית, אבל זה תמיד לא היה ספורט מאורגן."

אז בספורט מאורגן: האם ידעתם שבסוף אוגוסט 2019 אירעה בזמן מרוץ פורמולה 2 תאונה ובה מת אנטואן נוברט, נהג פורמולה 2, בתאונה באמצע המרוץ? האם אתם זוכרים שמי שהיה נהג המרוצים הטוב בעולם, איירטון סנה, מת על המסלול? האם שכחתם שמיכאל שומאכר, גם הוא נהג המרוצים הטוב בעולם בזמנו, נפצע אנושות בתאונת סקי בשנת 2013 והיה יותר משנה בתרדמת כשאף אחד לא מוכן לספר מה מצבו מאז שיצא ממנה?

יותר מזה, שימו לב שמדי כחצי שנה, אנו שומעים על מותו של שחקן כדורגל או ספורטאי ממקצוע אחר בזמן אימון או בזמן תחרות ספורט.

והרבה יותר מזה, אין דבר כזה עיסוק ספורט ללא פציעות, ולעתים, כמו בפוטבול אמריקאי למשל, ישנן פגיעות ראש מתמשכות כתוצאה מנגיחת ראש בראש, שגורמות לבעיות שחלקן מסתיימות במוות מוקדם מאוד מהצפוי כתוצאה מהפעילות הספורטיבית. חשבו על כך שבכל אצטדיון פוטבול יש מכשור רפואי לאבחון וטיפול בזעזוע מוח. את המוח שלי – מזעזע לשמוע על כך.

אגב, אנקדוטה בהקשר הזה: בפוטבול קולג'ים הודיעו שהם יפסיקו העונה את ההודעות על פציעות סטנדרטיות. הם טוענים שהם עושים זאת כדי להקשות על המהמרים, אבל בחייכם: כולם יודעים שמצב הפוטבול מתדרדר והולך כי הורים לא רוצים שילדיהם יעסקו בספורט שפוגע בבריאותם.

כשהייתי נער כינו אותי "ראש הפלטינה" (על משקל "ראש הזהב" – כינויו של נחום סטלמך ז"ל). כשאני חושב כמה פעמים נגחתי בכדור… וכשאני יודע כעת את הנזק הפוטנציאלי המצטבר כתוצאה מנגיחות בכדור, לא נותר לי אלא להודות למזלי על כך שהכדורים עימם שיחקנו אז לא היו כדורים "חוקיים" ששקלו הרבה יותר, והיו מנופחים הרבה יותר. אני כבר לא מדבר על כמה פעמים נקעתי כל אחד מהקרסוליים שלי או שברתי את היד כשהייתי שוער.

אגב "נזק פוטנציאלי מצטבר", הקהל (והפונקציונרים במועדון) רוצים שהשחקן ישחק פצוע. "יקריב את עצמו". אדן הזאר צוטט בראיון: "המטרה בריאל היא תמיד לזכות באלופות. כששיחקתי בצ'לסי היינו מפסידים ומאוכזבים, אבל להפסיד שם לא נחשב לאסון. כאן בספרד זה שונה. כדורגל הוא הכל עבור האוהדים והמועדון, שדורשים מהשחקנים לתת את הכל בכל משחק".

ולתת את הכול זה גם להיפצע, ואפילו לשחק כשאתה פצוע. חשבו על כך, האוהדים יכולים להיות סבלנים (יחסית, אני יודע, סבלנים יחסית) אם הפציעה היא ברורה לעין, נגיד שבר, אבל לפציעה מטרידה שלא ברורים הגורמים לה, אתם באמת חושבים שבמועדון ובקהל יהיו סבלניים? נו בחייכם…

קראתי במאמר בהופס על זאיון וויליאמסון, הרוקי שנבחר ראשון בדראפט ע"י ניו אורלינס פליקנס ושעוד לא שיחק אפילו דקה בליגה, את הפסקאות הבאות:

לא ברור לי למה, אבל כולם בטוחים שזאיון הוא הצלחה בטוחה ב-NBA. אני דווקא חולק על זה. לדעתי יש לו תקרה מאוד גבוהה אבל רצפה נמוכה יחסית, הוא יכול לסיים כבאסט. מה גורם לי לפקפק בו?


דבר ראשון שקופץ לעין זה הממדים שלו – 130 קילו על 2 מטר! מדובר על השחקן השני הכי כבד בליגה כבר עכשיו! כל מה שאני רואה פה זה פציעה. הבנאדם מנתר לגובה מטורף (40 אינץ') ולמעשה בכל נחיתה הברכיים שלו חוות 9/11.

לא אתווכח על הסוגיה אם הוא "פציע" או לא, הנקודה החשובה מבחינתי היא התפישה ששחקן "פציע" הוא שחקן סוג ב'. כבר מהפציעה הגדולה הראשונה הוא הופך להיות "עסקה לא טובה", ואם הוא ייפצע פעם שנייה או יותר, הוא כבר יהפוך ל"בררה", לסוג ג' שאיש לא ירצה בו. אני סקרן מה היה הרייטינג אם הייתה לשחקן סכנת מוות:

"כל מה שאני רואה פה זה מוות אפשרי," היה הפרשן כותב, ואני נזכרתי בלן ביאס, שיומיים לאחר בחירתו במקום השני בדראפט ה-NBA, נפטר מהפרעת קצב שנבעה ממנת יתר של קוקאין, נזכר וחושב לעצמי שספורט זה דבר מסוכן, כי הנה מישהו שהספורט הרג (מלחץ הציפיות) בלי שאפילו ישחק או יעסוק בפעילות גופנית כשזה קרה…

אני מבקש להקדיש מאמר זה לזכר חלק מאלו שהספורט הרג: לזכרו של מרדכי (מוטי) קינד ז"ל שנדקר למוות בזמן משחק כדורגל ע"י אוהד הקבוצה היריבה, לזכרם של הרוגי אסון הילסבורו ודומיו, ולזכרו של העיתונאי רפאל הנזל, אחד מששת השורדים של אסון שאפקואנסה (תאונת המטוס בה נספו שחקני קבוצת הכדורגל הברזילאית שאפקואנסה בנובמבר 2016), שמצא את מותו בעקבות אירוע לב במהלך משחק כדורגל שכונתי בגיל 45 במרץ 2019.

ולשאלת הדיון:

שווה לכם למות מספורט?

ולחילופין:

האם שווה לכם שאחרים ייפצעו ואולי אפילו ימותו מספורט כדי שאתם תיהנו מספורט?

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. ולשאלתך? זו אפילו לא שאלה, "האם אתה מוכן להיפצע או להיהרג". אנחנו נוטלים את הסיכון הזה כל יום וכל שעה, עבור עצמנו ואחרים. לא רק בספורט, בהכל.
    אגיד כמה משפטים מובנים מאליהם. כמעט כל דבר בחיים נמצא תחת צל של פציעות או מוות. סיכונים מחושבים בעיניים פקוחות. כמעט כל פעולה בסיסית שלנו טומנת בחובה את האפשרות לנזק, אפילו קטלני: נטילת תרופה, נסיעה במכונית, בילוי בפארק שעשועים. כמו תמיד, העניין הוא למצוא את נקודת האיזון, בה הסיכון שניקח יהיה מקובל – עבור התועלת.
    דוגמה פשטנית – לא נבטל לגמרי נסיעת מכוניות ליד בתי ספר, למרות שככה היינו מונעים תאונות דרכים של ילדים. לא יהיו יותר תלמידים שנדרסים! מה יותר חשוב מזה בעולם? ובכל זאת, זה סיכון שאנחנו לוקחים, כי מה לעשות. אלה החיים. לא נחזור לימי הסוסים והכרכרות.
    ספורט הוא לכאורה סתם כיף, מותרות של פנאי (ראיה שטחית כמובן). אבל המשוואה הזו קיימת בדיוק אותו דבר. לא נעצור פעילות ספורטיבית, למרות הידיעה שהיא טומנת בחובה גם נזקים כבדים ואפילו מוות, הכל בגלל איזשהי הערכת סיכון/סיכוי שקיבלנו. מי קובע מתי חצינו את הגבול, ומפסיקים או משנים את הכללים? החיים עצמם, הידע החדש שמצטבר, הנורמות והערכים שמשתנים. אבל הבסיס של הדברים – אני עושה פעולה, גם בידיעה שהיא עלולה להיות מזיקה מאוד-מאוד – לא ישתנה אף פעם.

    1. אכן, אבל האם אתה חי בשלום עם העובדה שאחרים – ולא אתה – מסכנים ויסכנו את בריאותם ואולי את חייהם לא מכורח (כמו חיילים או לוחמי-אש) אלא לשם התענוג שלך?

      1. בצורה בוטה? כן, אני חי בשלום עם כל זה.
        כמו שאני חי בשלום עם זה ש-50 ילדים סינים נדחסים כל בוקר לחדר בגודל 3 מטר על 3 מטר, בלי חלונות, מחניק, מהביל, מלא עשן, נדחסים אחד ליד השני על פס ייצור, מקבלים מכות וצעקות, ועובדים 18 שעות ביום, עבור משהו כמו דולר שיילך למשפחה הרעבה שלהם; וכל זה עבור הסניקרס פומה הסגולות והמגניבות שלי. ומחר ידחסו לשם עוד 50 ילדים סינים, כי הזוג השני הכתום בחצי מחיר.
        כן, אני חי עם זה בשלום ונהנה מזה. זה מחריד ובזוי, ואני נהנה מזה.
        בדיוק כמו שאני ועוד רבים נהנים מזה ששוחטים ומתעללים בבעלי חיים, בלי הכרה, בסבל שלא יתואר, בכמויות מעל ומעבר לכל פרופורציה, רק כדי שתהיה לי בחירה בנתח טיפהל'ה יותר טוב כשאני הולך למסעדת יוקרה. וכמו עוד מיליון ואחד דברים שבהם אנחנו מפיקים הנאה טהורה ממעשים מזיקים ורעים, שאין כמעט שום דבר להצדיק אותם – חוץ מהצורך שלנו בהנאה.
        אז זה שספורטאים הולכים ודופקים לעצמם את החיים ואת הגולגולת עבור הבירה והחטיפים שלי במאנדיי נייט פוטבול? בדיוק אותו דבר. בדיוק אותו דבר.
        ברור שאני יכול להגיד גם, והנה אני אומר – זה נורא, זה מחריד, זה לא מוסרי, זה לא חוקי. אבל כשאני בפועל נהנה מזה? זו תהיה צביעות לשמה. אז כדאי שנגיד: כן, אנחנו נהנים – גם במחיר סבל רב שנגרם לאחרים. כי זו האמת.

  2. בלי לחשוב פעמיים. תמצא לי דרך יותר מספקת למות!

    כותב שורות אלו סובל מדלקת מכאיבה מאד המרפק, אחרי שסבל ממנה בשלושת השבועות האחרונים, כמעט החלים, אבל החליט לא לפספס את פתיחת עונת הטניס במועדון המקומי. שיחק שלוש שעות ועכשיו לא מסוגל ליישר את יד ימין. אשתי חושבת שאני מפגר. אני רק מקווה שהיד תתישר לקראת יום שני הבא.

      1. שיחקתי בליגת הכדורסל המקומית מול ותיקי הפוטי עד לפני כמה שנים, הם הרגו אותי. יהודי צנום מול מקררי על.
        מאז למדתי, עדיף רשת ביני לבין היריב.

  3. השאלה מאד פשטנית ולצערי התשובה הפשטנית היא כן, מאותן סיבות שstam כתב.
    דווקא בספורט הכי קל לומר כן. ספורט זו בחירה. הספורטאי מודע לסיכון. טיפוס הרים יותר מסוכן משח ולוחמה משולבת יותר מסוכן מבדמינגטון.
    וזה הכל עניין של קונטקסט היסטורי גם כן….
    לפני 20 שנה ומעלה מי חשב שפוטבול אמריקאי מסוכן
    לפני 40 שנה מי חשב שאגרוף זה מסוכן
    לפני 100 שנה לחיים של אדם שחור לא היה ערך
    לפני 200 שנה לחיים של אף אחד לא היה ערך
    ככה שאין מה לשפוט את הגלדיאטורים.
    אם כבר מוות (נושא לא מדובר מספיק) גם לי יותר מפריע סווטשופס בסין (בגלל זה אני לא קונה מותגים בינ"ל) והיחס לחיות החווה (אחת הסיבות שאני 95% טבעוני).
    בקיצור, אני נגד מי שמתמודד עם המוות בחוסר ברירה (כולל רוב הסורים ותושבי רצועת עזה) ולא מפריע לי מי שמתמודד עם המוות מבחירה (כולל ספורטאים, קוסמים, שומרי ראש וכו')
    צום קל
    בריאות ואושר
    🙂

  4. בסך הכל כן, כמו שכתבו מעליי, כל דבר שווה סכנת מוות תלוי כמה הוא חשוב/מהנה ובעד כמה גדול הסיכון.
    .
    מעיון בפוסט קודם לעומת זאת, אני מבין שיש אנשים שמבחינתם לא רק שווה להסתכן במוות בשביל ספורט אלא זה אפילו רצוי (ואם לא מוות כהלכתו אז סתם פציעה) ובלבד שהעוסק בספורט והמסתכן בפציעה הוא לא אני בעצמי אלא שחור אמריקאי שמרוויח הרבה כסף.

    1. לא בהכרח שחור ולא בהכרח אמריקאי, אבל כן… אנשים נהנים מספורט בלי ש(לרוב) הם מודעים, ומבלי שממש אכפת להם מן המחירים של ספורט תחרותי, החל בבריאות הספורטאים ולעתים (נדירות – אני שמח) כלה בחייהם.

      1. מולי , כשנקעת רגל. לא ספרת את השניות לחזור למגרש?

        פציעות זה מטבע שאנחנו הספורטאים משלמים בחפץ לב בשביל ההנאה העצומה שספורט חובבני או תחרותי גורמת לנו.

        השנה בינואר עבדתי באוסטרליה אופן כנהג לטניסאים לאורחי הטורניר והסעתי ספורטאי עם פריצת דיסק עם המאמן שלו. הבחור ספר את השניות עד שיכל לחזור להתאמן ועדיין בא לטורניר להיות יחד עם הסבב.

        1. זה בינך לבין עצמך, בין הספורטאי לבין עצמו.
          אני מדבר על הצד של הצופה בספורט מקצועי, למשל מירוץ מכוניות או אגרוף, ובהקצנה: במיוחד על המשיכה שיש ל"תבלין הכאב" ול"תבלין המוות" על הצופה.

          1. המגיב הסתמי ענה לך בבואות אומנם אבל תשובה כנה להפליא.
            בסוף כל שניצל יש תרנגולת שאיבדה את חייה, כולנו יודעים את זה אבל רק מעטים מאתנו הופכים לצמחונים ועוד פחות הופכים לאקטיביסטים שילחמו פיזית בעד התרנגולת המסכנה.

            1. זה קשור להשקפת העולם מי שמאמין שיש בורא לעולם כמוני וכמו צ'יקוטאי (ראה תגובה 6) אז הוא קובע והוא ברא את בעלי החיים וכל העולם בראש ובראשונהחיים בת האדם ולכן מותר לו להרוג בעלי חיים למטרות חשובות כמו אכילה אך לא בשביל מותרות כמו שימוש בשנהב של פילים וכדומה.
              אמנם נכון שהאידיאל של עולם מתוקן ומושלם, לפי הרב קוק למשל, הוא לא להרוג בעלי חיים גם לא לאכילה כי שבמצב מתוקן ומושלם כל הריגת בע"ח היא לא מוסרית, אך אנחנו עדיין לא שם.

          2. אתה מצפה למוסר שונה בין המבורגר לאיגרוף?

            הייתי שמח להגיד לך שכן.
            אם זה לא מוסרי אני לא מעוניין בזה. , אבל, אנחנו כחברה עדיין לא שם.
            אם כי אנחנו בכיוון הנכון. אולי עוד 400 שנים

            1. והשלב הראשון לשינוי הוא המודעות…

  5. אישית אני מאמין שאלוקים קובע מי יחיה ומי ימות.
    המקור (כמו שכתבת בהתחלה) זה בשביל הקהל. כך גם הכדורגל והכדורסל, אנחנו בשכונה משחקים בשביל הכיף אבל ספורט תחרותי הוא נטו בשביל הקהל. (לכן המיליונים שהם מקבלים מהקבוצות ומחוזי פרסום).
    כל דבר בחיים הוא סכנה, אך אדם שעושה ספורט יודע את הסיכונים הכרוכים במשחק, אם זה אצבע קרש (שברתי 7 אצבעות במהלך השנים) אם זה מתיחת שריר, ואם זה קריעת רצועה (אצלי זה מיניסקוס ועקב) ואתה לא יכול לדעת כשאתה קופץ לריבואנד איך תנחת.
    לראות את גורדון הייווד שובר את הרגל בצורה כזאת מחרידה זה כואב אבל אתה חי עם זה, האדם נתן את כל חייו למשחק והמשחק משלם לו על החיים.
    לראות את פרננדו טורס כמעט מת במהלך משחק זה קורע לב אבל זה החיים שהוא בחר וכדורגל זה החיים שלו, והחיים שלו זה בגלל הכדורגל.
    לעיקר השאלה – כן, זה קשה ולפעמים לא מוסרי אבל למישהו שמקדיש את החיים שלו למשהו (אם זה חינוך, קורצאק, אם זה ספורט, אם זה תורה שאבותינו מסרו את נפשם) אז הוא צריך לקחת בחשבון שהוא יכול למות.
    צום קל וחג שמח

  6. אפשר לקשקש על זה עוד המון כי יש בזה המון מהסובייקטיבי, אבל יש לי מבחן שיעזור לדעתי לשים את הגבול בין המותר לאסור – מבחן ההורה (או מבחן ההורה הסביר). בהתאם, יכולים לענות עליו (סליחה גולשים צעירים) רק הורים כי אם כל הכבוד, אם אין לך ילדים אז אין לך מושג מה זה אומר.
    המבחן הוא: האם היית מרשה לבן/בת שלך להרשם לספורט הזה בגילאים צעירים? לאגרוף, בחיים לא. פוטבול או הוקי קרח, גם לא. כדורסל, טניס אופניים ושאר ירקות, תהנו ותהיו זהירים. ברור שיש סיכון אבל תועלת שאני מאחל לילדי מהפעילות הזו גדולה בהרבה מאותו סיכון שכל הורה חרד ממנו יותר מכל.

  7. לא.
    ספורט לא שווה דבר באם לא כל המשתתפים, הצופים והנרווחים ממנו לבפשטות אך ורק נהנים.
    לפעילות ספורטיבית אמיתית אין היכולת להפגין שליל.

    בלהבדיל מן העלאת קורבן או השתתפות במלחמה, הספורט איננו דומה להם.
    ספורט איננו "חיה או תמות" עבור כל אדם.
    הוא "חיה או תצליח" רק בעבור אלו שנולדו עם כשרון.

    מעבר לכך? זו רק תחרות ומזל.

    נראה אני הולך להחליף את הנ.ב.א עם ה NHL.
    לפחות שם יש סטטיסטיקה לפצצות לפנים.

    אם ישנם ספורטאים, אשר מרגישים באמת בעומק נפשם, כי הם מקריבים חלק מן חיותם בעבור משהו שאיננם רוצים או חפשים בו…שיפסיקו.
    שיפסיקו.
    שיפסיקו. שפקאונסה.

  8. לא שווה למות מספורט ועוד יותר לא שווה למות ממשהו שתוצאותיו הן כלכליות גרידא (ובימינו ספורט הוא לרוב רק עבודה שמכניסה כסף לשחקן ולבעלים).
    אבל, אולי שווה למות בשביל משהו רוחני, לדוגמא להציל חיים של אחרים? צר עולמי כעולמו של ילד ובראש אני רואה את ברוס ויליס בסרט ארמגדון מתאבד על האסטרואיד לפני שהוא מתרסק על כדור הארץ ובכך מציל את אוכלוסית העולם . . .
    ומה שווה למות סתם, מזקנה, אחרי שעבדת כל החיים וצנרת קצת כסף, אבל בעיקר אכלת ושתית ולא הרבה יותר מזה? אז אולי שווה למות בשביל התהילה. אלכסנדר מוקדון כבש חצי עולם ומת בן 33, אבל הוא היה רוצח אכזרי וזו לא דוגמא חינוכית. אז אם אתה ספורטאי אולימפי, נניח לעשות שיא כמו של בוב בימון אבל חצי מטר רחוק יותר, משהו שלא ישבר לעולם? למות צעיר עם תהילת עולמים נשמע לא רע
    🙂

  9. מסכים עם התגובה הראשונה.
    לא כל מי שנושם חי, כולנו מתים בסוף אבל לא כולנו חיים לפני זה…
    לחיות פירושו לקחת סיכונים. כמובן שהם צריכים להיות מחושבים, ולא רולטה רוסית, אבל רמה מסויימת של סיכון כרוכה בכמעט כל פעולה משמעותית.
    הצד השני של זה הוא לתת לחרדה לנהל אותנו, אבל באופן אבסורדי אנשים חרדתיים חיים לא רק פחות טוב, אלא גם פחות שנים ובבריאות פחות טובה.
    כל זה לגבי הספורטאים.
    בנוגע לצופים – מבחינה מוסרית לא רואה בעיה לצפות בספורט שכל המשתתפים בו עושים את זה מרצונם ותמורת רווח משמעותי – בכסף, במשמעות, בשייכות, באהבת הקהל, במעמד החברתי והתרבותי שלהם. אבל היות ואנחנו חיים בעולם מורכב, אני מקווה שהצופים כן יצפו יותר בענפים בהם שומרים על הספורטאים באופן אקטיבי, ולא מסכנים אותם בשביל עוד כמה דולרים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט