"על רעמה וקרחת" – לזכרו של יעקב הספר / מולי

הערב חבר שלח אלי תמונה בווטסאפ. בתמונה היתה מודעת אבל שהודיעה על מותו של יעקב כהן, הוא הספר המיתולוגי שלי מאז שהייתי בן ארבע. לזכרו אני מעלה שוב סיפור שכתבתי באוגוסט 2016. יהי זכרך ברוך, יעקב הספר, ותהי מנוחתך עדן.

התמונה של המספרה של יעקב הספר, עם מודעת האבל

יובל שנים חלפו ביעף  מאז. לפני חמישים שנה הייתי ילד נמוך וצנום, תכף  בן שש אבל משום מה עדיין פוחד להסתפר…  אחרי מספר סצנות של בכי וחרדה בכל פעם שמגיעים למספרת משה שהיתה באמצע העלייה הגדולה, עשר דקות מביתנו. הורי לא ידעו מה לעשות. לא יכול להיות, הרי, שהילד יסתובב עם שיער ארוך כמו זה של 'חיפושיות הקצב' שסגן שר החינוך של אז, אהרן ידלין, אמר במפורש  במליאת הכנסת שאסור לאשר את ביקורה של להקת החיפושיות הזו בגלל  "רמה אמנותית נמוכה של האלילים הצעירים, ובכך שהם גורמים להתפרצויות היסטריות המצריכות גיוס כוחות משטרה".

אבל החיפושיות, ג'ון, פול, רינגו וג'ורג' לא היו היחידים שהיו אז עם רעמת שיער, ב'חדשות הספורט' של 28/06/1966 הוזכר ג'ורג' נוסף, קסום גם הוא, שהיה בעל רעמת שיער ארוכה. במאמר: "ה'חיפושית' פתחה את העונה"." פרי טעו של פרשן 'חדשות הספורט'  נכתב:

"ג'ון קונלי, הקיצוני השמאלי הבינלאומי של מנצ'סטר יונייטד, פרת במהירות באגפו. הוא העלה כדור למרכז רחבת שערה של ווסט-ברומויץ. לפתע נראתה שועטת מימין דמותו הזעירה של ג'ורג' בסט, כשרעמתו ה'חיפושית' מתנפנפת ברוח. ג'ורג'י פגש את הכדור בשניה הנכונה והכניע בבעיטה חזקה של [צ"ל "את", מולי] פוטר, שוער ברומויץ. השעון הראה על 45 שניות מבעיטת הפתיחה."

ואחרי לא מעט בכי בלא מעט מספרות, לקח אותי אבי יום אחד אל יעקב הספר…

גם הפעם היה עלינו לעלות את העלייה, אפילו יותר למעלה, אפילו יותר רחוק במעלה הכביש הראשי, הולכים יד ביד, גבר ענק וילד קטן צנום, הולכים כי אבא אמר שצריך ללכת ולא אמר לאן. כשעברנו את החנות של משה הספר חשתי הקלה, ואז עברנו לצדו השני של הרחוב וירדנו חמש מדרגות לרחבה  ששבילים התעקלו בה בין גינות צמחי קקטוס ואגבה ירוקים כהים שהכרתי מהגינה של סבתא, היישר אל שורת חנויות שאחת מהן היתה חנות צעצועים, לא חנות הצעצועים וכלי הכתיבה שהיתה יותר למטה במחסנון צר וארוך שדלת מתכת מתקפלת ירוקה כהה סגרה עליה כל יום, אלא חנות גדולה יחסית עם דוב ענק בחלון ראווה מצוחצח ובבעלות אישה מטופחת בשם ליאורה שגרה ברחוב שלנו, בבניין ממול.

לפני כמה שנים, ביום חמישי אחד, היה לבתי שיעור בסולפז' לא רחוק משכונת ילדותי. בחצי הראשון של השיעור שמעתי רדיו באוטו, אבל אחר כך נמאס לי והלכתי לשוטט בשכונה ליד  השכונה בה גרתי מינקותי ועד לפני כעשרים שנה. המקום היה מוכר לי מזמן ילדותי, אך ארע המקרה ולא הייתי בסביבה הזו, כבר כמה שנים.

אני הולך שם ורואה בעיקר את השוני בין העבר להווה. רואה שורה של בתי קפה ומסעדות נוסח רחוב אבן-גבירול בתל אביב.  רואה חנות עטים כשהזול מכולן בחלון הראווה עולה מאתיים ש"ח, רואה חלונות ראווה של מעצבי שיער, ו… רואה פתאום חלון ראווה שעיצובו מוכר.

אני מתקרב ומגלה שהזמן כאילו קפא: הרי זה חלון הראווה של המספרה בה הסתפרתי כשהייתי ילד… והוא זהה לחלוטין למה שאני זוכר מימי ילדותי ובחרותי.

תבינו, הפעם האחרונה שהייתי בתוך המספרה הזו הייתה בצהרי יום חתונתי…   אבל חשוב יותר לדעת שהפעם הראשונה שהייתי בה הייתה בגיל ארבע או חמש.

אז עמדתי לי בצד השני של המדרכה וראיתי את המספרה.  השעה הייתה כבר שבע בערב. בבתי הקפה היו די הרבה אנשים, חנות העטים הייתה סגורה ומסוגרה, והיה אור במספרה.

עברתי את הכביש וניגשתי להציץ מבעד לחלון הראווה. בחלון הייתה עדיין התמונה של אותו איש בעל זקן שתמיד איכשהו הזכירה לי הכלאה של פרויד  עם פיקסו, וכשהצצתי דרכו הזמן כאילו עצר.

יעקב הספר היה שם. עומד בתנוחה האופיינית נשען על הקיר ומאזין לרדיו. הוא נראה מעט שחוח אבל לא הוא מה שהדהים אותי אלא המספרה עצמה: כאילו שהזמן עצר לחלוטין מהילוכו. אותה תמונה שראיתי בילדותי, בנערותי, בבחרותי, אותה תמונה שחוויתי ביום נישואיי נותרה זהה.

העיצוב הפנימי של המספרה פשוט נותר כשהיה.  אותם כסאות ירוקי טורקיז בצבע בית חולים וריפוד שחור. אותם קירות עם אותן זוג תמונות. אותם מכשירים על יד הראי.  אותם ספרים על אותו מדף ענק משמאל שראיתי לפני כל כך הרבה שנים. הכול אותו דבר!

הכול כאילו הזמן עצר מהלכו. קפא. כאילו פעם הוא עכשיו. והתחושה הזו התעצמה אפילו יותר לנוכח כל השינויים שחלו ברחוב שגרסת ה"פעם" שלו חיה רק בעיני רוחי.

ונזכרתי…

אבא נתן לי להסתכל כמה דקות בחלון הראווה ואז לקח אותי לחנות האחרונה בשורת החנויות,  חלון ראווה ששוליו צבועים ירוק טורקיז ובפנים ישבו אנשים וחיכו בצד האחורי ובצד הקדמי היו שני כסאות ספר…

אבא נכנס אתי, הושיב אותי על הכיסא ואמר לי שאני צריך לחכות כי הוא, אבא שלי, צריך להסתפר אצל הספר של הגדולים. ואני חיכיתי. ואז אבא התיישב על אחד מכיסאות הטורקיז והחל לדבר עם יעקב הספר שסיפר אותו ולא התייחס אלי אפילו במבט.

פתאום שמעתי צעדים מאחורי ולא הבנתי איך יכול להיות הרי מאחורי יש רק קיר. וגם קולות הגיעו פתאום ואני נבהלתי קצת כי מה פתאום הקיר מדבר ועושה קולות של צעדים. ידעתי שזה לא רדיו כי ראיתי ושמעתי את מכשיר הרדיו השחור הגדול על המדף מימין, שעשה קולות של מוסיקה כמו שאבא אהב לשמוע, ונזכרתי איך הוא אבא אמר ש"שוברט ושופן הם רמה בפני עצמה" ולא הבנתי מי ומה אלו ולמה שמים אותם על אופניים של הילדים הגדולים שיש להם רמה.

ושוב היו צעדים מאחורי, וקולות… אבל כשהקשבתי טוב שמתי לב שהם באים מלמעלה. הלכתי ליד אבא, נתתי לו יד, והסתובבתי. בלמעלה של התקרה, מעל איפֹה שישבתי, ראיתי חלון צר וארוך ופתאום הופיעו בו זוג נעלים הולכות.

יעקב הספר חייך אלי, ובלי מילה הצביע על המדף שחציו היה מלא ספרים שהיה צמוד לאדן חלון הראווה ובלי מילים סימן לי לעלות ולשבת עליו… כך יכול הייתי או להצמיד אפי לחלון הראווה ולהסתכל על האנשים שבחוץ מסתכלים עלי, או לשבת, גבי לספרים, ולבהות ברגליים שעוברות בחלון שצמוד לתקרה.

אחרי שאבא סיים, יעקב הפך את הכיסא, כך שלא יסתכל על המראה אלא על הקיר עם החלון העליון וסימן לי, בלי מילים, במבט שואל אם אני רוצה לעלות? כשלא בכיתי אבא הרים אותי בתנופה והושיב אותי על הכיסא, ויעקב החל לסובב אותו כסחרחרה. צחקתי. ואז הוא גחן אלי ולחש: "בכל פעם שתבוא להסתפר, אני מבטיח לך סיבובים בכיסא, גם לפני התספורת וגם אחרי" ובחיוך הוסיף: "זה היה הסיבוב שלפני…"

יעקב הספר מזכיר לי את ג'ורג' בסט.  בדיוק כמוהו הוא היה מקצוען קסום. מניסיונו רב השנים הוא ידע בחוש כיצד לגשת לכל אחד, וכיצד לטפל בכל "כדור" שהגיע לעברו – קשה ומסובך ככל שיהיה.

רבע שעה אחר כך, היה גם הסיבוב של האחרי…

שלוש–ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר מנצ'סטר יונייטד הפכה לאהובתי בעולם, היו בה שני שחקנים שאהבתי במיוחד: ג'ורג' בסט, הקוסם המופרע וארוך השיער, ובובי צ'רלטון, הקירח האחראי, ובהחלט ניתן לומר שבתוך נשמתי עדיין שוכנים שרידים משניהם.

עמדתי מול המספרה מוצף זיכרונות. מהסס. אך אחרי היסוס קל דפקתי בדלת ונכנסתי.

יעקב הספר והמספרה. צילום: אבי גולדברג, מתוך: חנות קטנה וותיקה

יעקב הספר והמספרה. צילום: אבי גולדברג, מתוך: חנות קטנה וותיקה

תוך שנייה יעקב זיהה אותי. "שלום מולי" הוא אמר. כאילו הפעם האחרונה שראה אותי לא הייתה לפני כמה עשרות שנים, ביום חתונתי, כאילו שערי לא הלבין וכאילו קרחתי לא כבשה שמונים אחוז מהשיער השופע של פעם, ואז הוסיף בטבעיות מוחלטת: "מה שלומך?".

ישבנו ודיברנו רבע שעה. דיברנו עד שהגיע בשבע בערב לקוח שדרש את תשומת ליבו. דיברנו על עולמו, על תחושותיי שהמספרה הזו היא  שמורת טבע בה קיים העולם של פעם. דיברנו על אבי ז"ל  ועל סבי ז"ל, על השינויים שהשכונה  עברה.

סיפרתי לו על מה שעברתי משך השנים, על הגירושין וחד ההוריות שלי. על עבודתי, על עולמי. הוא סיפר על ילדיו ובעודו מדבר  בחנתי כיצד הוא נראה: כמו המספרה שלו, גם הוא כמעט ולא השתנה משך השנים. מעט אפרורית החלה כעת להגיע לשיערו, מזכירה לי את כתם החלודה בבסיס כיסא הספר עליו ישבתי לפני עשרות שנים בפעם הראשונה.

בתחושה, גם היא וגם הוא נראו קצת שפופים וקצת בודדים,  מן נים של עצב על כך שהעולם שמסביב השתנה כל כך, ועם זו גאווה על שגם הוא – הספר, וגם היא – המספרה, השתמרו טוב כל כך לאורך השנים. גאווה במי ומה שהם.

ג'ורג' בסט שיחק במדי מנצ'סטר יונייטד אחת עשרה עונות (1963-74) במהלכן כבש 180 שערים ב-465 הופעות.  הוא זכה עם המועדון בשתי אליפויות (1965, 1967) ובגביע אירופה אחד (1968) בעונה בה היה בשיאו וזכה בתארי כדורגלן השנה הן האנגליה והן באירופה. הניגוד ליעקב הספר הוא חי חיים פרועים כפי שהעיד על עצמו: "הוצאתי הרבה כסף על אלכוהול, נשים ומכוניות מהירות, את כל השאר סתם בזבזתי". רבים טוענים כי אלמלא אורח חייו הפרוע הוא היה מגיע להישגים של גדולי השחקנים בהיסטוריה של הכדורגל, הקסם – זה בטוח – נדבק לו היטב לרגליים.

ג'ורג' בסט – מהויקיפדיה בעברית.

ואז נכנס לקוח, לקוח ותיק, בן חמישים פלוס מקריח חלקית, אולי כי לקוחות חדשים לא נכנסים למספרה שכזו… ויעקב הספר קם ממקומו. ופתאום קומתו כבר לא שחוחה, ופתאום נעלמה התוגה ולא היה זכר לעצב ולנוסטלגיה. פתאום היו רק החיוניות והסקרנות והידיעה, פתאום זה היה כמו פעם…

ברכתי אותו לשלום ואמרתי שמקווה שייקח לי פחות מכמה עשרות שנים עד שאפגוש אותו בפעם הבאה ויצאתי, משאיר מאחורי את יעקב הספר שלפני כחודש חגג את יום הולדתו השבעים וחמישה…

כמעט עשור עבר מאז אותה פגישה עם יעקב הספר. לפני כמה ימים עליתי בנסיעה ברכבי תוך קצת יותר מדקה את העלייה הגדולה והארוכה וכשהגעתי למספרה העפתי מבט… יעקב הספר כבר לא היה שם, גם המספרה לא.

למרות שאת מקום המספרות בעולמי תפסה לפני יותר מעשור מכונת גילוח לקרחת, אני… אני עדיין מקווה לפגוש מתישהו את יעקב הספר, את מי שתמיד יהיה הספר שלי.

והנה הערב, הערב חבר שלח אלי תמונה בווטסאפ. בתמונה היתה מודעת אבל שהודיעה על מותו של יעקב כהן, הספר המיתולוגי שלי מאז שהייתי בן ארבע. הערב אני חש עצבות לנוכח הידיעה שכבר לא אוכל לעולם להיכנס למספרה של פעם, ושלא אשמע כבר לעולם יותר את קולו אומר, כאילו לא עברו כמה עשרות שנים: "שלום מולי, מה שלומך?"

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 30 תגובות

  1. מנחם לס

    22 ספט 2019 21:42:00

    סיפור שרק מולי יכול לספר. מזכיר לי סיפור אחר, שאולי 70 שנה לא חשבתי עליו, על שני הספרים בבת גלים בשתי מספרות די שכנות, אחד פאול והשני יוג'י, ואיזה שנאה ומלחמה היתה בין השניים משך כל שנות ילדותנו. מה הם לא עשו כדי למשוך אותנו למספרה 'שלהם', כולל סוכריות, ומה לא.

    1. מולי

      22 ספט 2019 22:12:58

      בגילאי העשרה הבנתי שיש תחרות בין משה הספר ליעקב הספר, אבל עבורי לא היתה מעולם תחרות ביניהם, אני נשארתי עם יעקב בלב ובשיער….

  2. asaf

    22 ספט 2019 21:52:10

    נפלא מולי! פשוט ונוגע בנימי הרגש. ובהזדמנות זאת תודה רבה על ספר סיפורי האוהדים, רכשתי ובלעתי ביומיים בערך.

  5. sha1

    23 ספט 2019 00:52:59

    סיפור נפלא מולי,

    כהרגלי אני נכנס לאתר רגע לפני השינה – רק לוודא שהכדור שלנו עדיין מסתובב.
    אני רואה תמונה מוכרת – מודה שלא זיהיתי מייד אבל הבנתי ישר שזה מוכר לי.
    גללתי למטה וראיתי את יעקב ליד הפוסטרים וכבר לא היה לי ספק.

    אני צעיר ממך כנראה בכמה עשורים אז בשבילי זו סבתא שגרה במרחק כעשר דקות.
    וכן הייתי מצטרף לאבי שבמשך שנים היה מגיע להסתפר אצל יעקב ורק אצל יעקב.
    קראתי והתגעגתי אליה כל הזמן.
    אני נזכר במבט המאוכזב של סבתא כשהייתה מגלה שהתאצלתי ולא הלכתי למאיר לקנות את הגבינה והקולה למשחק.(היא רק הייתה צריכה לשאול – וזה מה שהיא עשתה תמיד)

    בחיי שאני לא חסיד של נוסטלגיה אבל מטודלה, בן סרוק ועזה עושים לי את זה.

    וכיוון שכבר נרשמתי – אנצל את ההזדמנות להגיד תודה לך על המאמרים והתגובות הנהדרות
    וכמובן לכל השותפים במיזם הנפלא הזה ובראשם מנחם.

  6. גיא רוזן

    23 ספט 2019 05:34:30

    נפלא.
    .
    סיפור שכולו נוסטלגיה. אבל לא נוסטלגיה מהסוג הרע, מהסוג של "כשאנחנו היינו ילדים, לא היה…" ,
    אלא מהסוג המשובח ביותר, זה של הגעגוע,
    געגוע לדברים שכבר אינם. הם לא בהכרח טובים יותר או פחות, הם רק שונים.
    .
    אז גם אני מתגעגע למספרה שמנוהלת על ידי ספר, ולא מעצב שער.
    מקום בו הכיסא עליו יושבים זו כורסה מכובדת, שמזכירה כיסא אצל רופא השיניים, רק ללא הקונוטציה השלילית.
    מקום בו ברקע שומעים רשת ב', ולא את פס הקול המתנגן ממרקע שמציג ערוץ אופנה.
    מקום בו בפינת ההמתנה, יש את העיתון היומי (אם יש מזל, לא גנבו את מוסף הספורט), ולא ערימה של מגזיני אופנה.
    .
    ברור לי שאלו זיכרונות שקשורים יותר להעצמה של מה שטוב, שהם הנוסטלגיה. כיום נקי יותר, מקצועי יותר, ויש מזגן, כזה שבאמת מקרר, ולא מאוורר מרעיש שמזיז את אוויר הקיץ החם ולח מצד לצד, אי אז, ואי שם, בנהריה של ילדותי.
    .
    תודה, מולי.

    1. מולי

      23 ספט 2019 09:11:27

      וואיי, איך בשנייה הזכרת לי את המאוורר. יותר נכון את המאווררים כי היו שניים תלויים על תקרת הקיר שהסתיר את החדר האחורי, הסודי, שמעולם לא נכנסתי אליו. מאוורר אחד ירוק ואחד אפרפר, והם תמיד היו מסתובבים למקומות שונים…

  7. Berch

    23 ספט 2019 08:01:56

    תענוג אמיתי מולי
    נגעת
    אשתי הראשונה ספרית והופתעתי כשהיא סיפרה לי כמה מספרות יש בעיר.
    יותר מקיוסקים, מכולות וכל השאר.
    לפני שנה בערך נפרדתי מהשיער הארוך ומחפש מקומות להסתפר.
    אז יש בשכונה מספרות חדישות ומצ'וכללות אבל לשמחתי הצלחתי למצוא מספרה נחבאת של חיים הספר.
    מספרה עתיקה עם ספר זקן שהחלטתי שהוא יהיה הספר שלי.
    עובר אצלו פעם בכמה שבועות.
    לגמרי הזכיר לי את יעקב הספר שלך
    🙂

  12. הציפור הנדירה

    23 ספט 2019 13:54:31

    כהרגלך מולי, הסיפור מרגש ומרתק. תודה רבה ויישר כוח!!!
    הספר שלי היה אהרן הספר (שכחתי שם משפחה) מקריית ים שהיה במרכז חנויות קטן בצורת ח'. נולדתי בקריית שמואל הסמוכה וחזרתי עם הוריי לשם לשכונה חדשה לפני כ-12 שנים. בקריית ים התגוררתי כ-26 שנים ברחוב רוברט סולד (אחיה של הנרייטה סולד) במספר 1 כששאר הבניינים בהמשך עם מספרים זוגיים והבית שאחרינו מספרו 4. המספרה הייתה במרחק הליכה של דקה שתיים מהבית במספר 8 או 10. לפני כמה שנים נפטר מהתקף לב

  13. עגל

    24 ספט 2019 15:15:47

    תודה מולי, מעניין גם בפעם השניה.
    מהתגובות רואים שכמו שלכל איש יש שם כך לכל איש יש ספר. גם לי היה, יותר נכון, לנו, לכולנו. לכל הקיבוץ היה ספר אחד, דוד הספר. ספר?
    קצב. הוא היה עושה בראש שלך מה שמתחשק לו. גם פסיכולוג גדול הוא לא היה. היה בא, נותן את העבודה 5 דקות מקסימום, ומנפנף אותך החוצה. בצהריים היה אורז את עצמו ונוסע לטבריה. אבל בדך הכל די אהבתי אותו.
    כבר שנים שהבנות שלי מספרות אותי במכונה וזה זול ומהיר יותר. רק מה, היחסים לא אותו דבר 🙁

כתיבת תגובה

סגירת תפריט