ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות – 6 – קליבלנד קאבלירס 2015 / עמיחי קטן

ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות – 6 – קליבלנד קאבלירס 2015 / עמיחי קטן

הפרק השישי בסדרת הכתבות "ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות" עוסק בקליבלנד קאבלירס של 2015. אני בחרתי בסדרה הזאת לנסות לכתוב רק כתבה אחת על כל קבוצה, כדי להימנע מכתבות בהן הדמויות המרכזיות חוזרות על עצמן. גם במקרה של לברון החלטתי לכתוב על קבוצה שלו בכתבה אחת בלבד, ולמרות שהוא מוזכר בהרבה כתבות אחרות בתור היריב ו"הדמות הרעה", את ההזדמנות להסתכל מהזווית של הקבוצה שלו אני נותן רק פעם אחת. בפלייאוף הזה לברון נותר לבד, לאחר הפציעות של קווין לאב וקיירי, מה שאילץ אותו להגיע לשיאו ולהוכיח כמה הוא מסוגל לסחוב לבד קבוצה. בעיניי זה היה הפלייאוף הטוב ביותר בקריירה של לברון, שנאלץ לתת משחק שיא כמעט בכל משחק, ועשה את זה בצורה טובה, אף על פי שזה לא נגמר עם טבעת. מעבר לדמותו של לברון, ישנם עוד כמה גיבורים בקליבלנד הזאת, ביניהם בעיקר דיוויד גריפין, שעשה כמה טריידים מאוד חשובים, ודיוויד בלאט, המאמן שהצליח להוציא נתונים של כוכבים ושחקני מפתח משחקנים שלא מתאימים אפילו לחמישייה של פילי בשיא הטנקינג שלה, וכמובן גם אותם שחקנים שיוזכרו בהמשך.

מאזן: 53 – 29. מקום שני במזרח.

חמישייה: קיירי אירווינג, אימאן שאמפרט, לברון ג'יימס, טריסטיאן תומפסון (קווין לאב), טימופיי מוזגוב. שחקנים מרכזיים בספסל: ג'יי אר סמית, מת'יו דלאבדובה, ג'יימס ג'ונס, מייק מילר.

ניתן לספר את הסיפור הרקע לקליבלנד בעונת 2015 משתי זוויות עיקריות, זאת של לברון בלבד וזאת של קליבלנד כקבוצה. הזווית הפרטית של לברון מוכרת יותר, ולכן אנחנו נבחר בזאת של קליבלנד כקבוצה. סיפורנו מתחיל בפסח 2014, אז מכבי תל אביב עושה את ליל הסדר במילאנו לקראת סדרת רבע הגמר של היורוליג נגד היריבה המקומית. המשחק הראשון בסדרה, המכונה "נס מילאנו הראשון" העביר למכבי את יתרון הביתיות, עליו היא שמרה בדרך להעפלה לפיינל פור שהתקיים במילאנו. בחצי הגמר היריבה הייתה צסק"א במשחק שזכה לכינוי "נס מילאנו 2". הגמר כבר לא נחשב נס, והניצחוו של מכבי על ריאל בהארכה כבר הפך את בלאט למאמן עם פוטנציאל להצליח ב-NBA, אחרי שהוביל קבוצה שרחוקה מלהחזיק בסגל הכי טוב לזכייה באליפות אירופה.

סטיב קר, שבדיוק מונה לאמן את גולדן סטייט, הציע לבלאט להיות עוזרו הבכיר, ובלאט שקל את זה לזמן מה, עד שהוא קיבל הצעה להיות המאמן הראשי של קליבלנד, אותה הוא מיהר לקבל. הקאבס היו ברצף של 4 שנים רעות, מאז אותה "החלטה" מושמצת של לברון, וזכו בבחירה הראשונה בדראפט 3 פעמים באותה תקופה ובבחירה הרביעית עוד פעמיים. לבלאט חיכתה קבוצה צעירה, בהובלת קיירי, דיון וויטרס, אנדרו וויגינס שבדיוק נבחר בדראפט, וגם אנטוני בנט שאולי מישהו עוד האמין בו אחרי עונה אחת כושלת. בקליבלנד לא ממש התעניינו בשאלה האם לברון יישאר במיאמי או יחפש הרפתקאה חדשה, עד שפתחו את העיתון "ספורטס אילוסטרייד" ב-11/7/14, ובו פורסם מכתב של לברון, שבחר "לחזור הביתה" לקליבלנד.

עוד לפני החתימה לברון סיכם עם קווין לאב, שרשם 26 נקודות ו-12 ריבאונדים בעונה הקודמת, שיפעיל לחץ להצטרף אליו בטרייד, שאכן התממש כעבור זמן קצר, כשקליבלנד ויתרה על וויגינס ובנט בתמורה לקווין לאב. קליבלנד מיהרב לצרף שחקנים ותיקים וחברים של לברון כמו מייק מילר, ג'יימס ג'ונס ושון מריון. בשלב הזה קליבלנד סומנה כמועמדת מובילה לאליפות, אבל בפתיחת העונה היה ברור שהעסק קצת מקרטע. פציעה של לברון במהלך דצמבר גרמה לכך שקלילבנד מצאו את עצמם לרגע אפילו במאזן שלילי, והג'נרל מנג'ר, דיוויד גריפין, הוזעק לפעולה.

בתוך יומיים גריפין עשה שני טריידים חשובים, שבדיעבד התבררו כחשובים אפילו יותר מהנדמה ממבט ראשון. בטרייד הראשון הוא ויתר על וויטרס ובחירת דראפט, והשיג עבור לברון את ג'יי אר סמית, לשעבר השחקן השישי של העונה, ואת אימאן שאמפרט, זה שנכנס לחמישייה על חשבון סמית. המהלך הבא היה ויתור על 2 בחירות דראפט, בתמורה לסנטר הרוסי מוזגוב, אותו בלאט מכיר היטב מהנבחרת. בהמשך לברון חזר לכושר, וקיירי המשיך להשתפר, וגם קווין לאב התחיל למצוא את עצמו בתוך המערכת, והקאבס סיימו את העונה במקום השני במזרח, כאשר מעליהם רק את אטלנטה שסיימו את העונה עם 60 ניצחונות, כולל מאזן 17 – 0 בחודש ינואר, בו נבחרה החמישייה של אטלנטה לשחקן החודש במזרח.

בסיבוב הראשון היריבה של קליבלנד הייתה בוסטון, שבאמצע תהליך בנייה מחדש מצאה את עצמה בטעות בפלייאוף, והבינה שבחירות דראפט גבוהות בשנים הקרובות היא תקבל רק מברוקלין. המטרה המרכזית אותה סימן בלאט, מעבר לניצחון קל בסדרה, לו דאג לברון עם ממוצעים מספיק טובים, הייתה להכניס את קווין לאב לעניינים, מכיוון שבניגוד לשני הכוכבים האחרים הוא מתקשה לייצר לעצמו. לאב רשם 14 ו-7, שזה לא מדהים, אבל מספיק בשביל שקלי אוליניק יקח איתו למזכרת את הכתף של לאב ויוציא אותה מהמקום, מה שגרם לכך שלאב גמר את הפלייאוף כבר בסיבוב הראשון, ובמקומו נכנס לחמישייה טריסטיאן תומפסון. ג'יי אר סמית ראה אלימות במשחק 4, וסיפק מופע אלים משלו, שגרם להרחקתו מ-2 המשחקים הראשונים בסיבוב הבא.

בסיבוב השני קיבל לברון יריבה מוכרת עבורו, שיקגו בולס. הפעם דרק רוז הגיע בריא לפלייאוף לשם שינוי, ג'ימי באטלר היה השחקן המשתפר והביא כעת גם התקפה ולא רק הגנה ופאו גאסול ונואה הציגו קו קדמי חכם במיוחד. במשחק הראשון דרק רוז הוכיח שכשהוא בריא הוא אחד השחקנים הטובים בעולם, וקלע 25 נקודות, וביחד עם 21 ו-10 של גאסול זה הספיק לשיקגו כדי לקחת את היתרון. במשחק השני ההגנה של בלאט התמקדה בדרק רוז, וגרמה לו לסיים עם 6/20 מהשדה, לעומת 13/29 ו-33 נקודות של לברון, והסדרה בשוויון 1 כאשר עוברים לשיקגו.

במשחק השלישי היריבות בין רוז ללברון הייתה די צמודה, כמו גם המשחק. 42 שניות לסיום לברון העלה את קליבלנד ליתרון נקודה והעמיד את מאזנו על 27 נקודות, 8 ריבאונדים ו-13 אסיסטים. רוז לעומתו עמד על 27 נקודות, 7 ו-7, אבל באחוזים קצת טובים יותר. באטלר החזיר את היתרון לשיקגו ובצד השני לברון החטיא ליי אפ ועשה עבירה על גיבסון שקלע 2 מהקו. לברון מצא את ג'יי אר שהשווה בשלשה, אבל אפקט הסיום היה שייך לדרק רוז עם השלשה המנצחת.

במשחק 4 דיוויד בלאט עשה את הפאשלה הגדולה ביותר בקריירת ה-NBA שלו, אבל עוד קודם לברון העלה את קליבלנד ליתרון 5, כשנותרו 41 שניות לסיום, אבל באטלר צימק ל-2 עם שלשה, והשאיר לשיקגו מספיק זמן לא לעשות עבירה מכוונת. לברון ראה שלא עושים עבירה אז הוא עשה עבירת תוקף בעצמו על מייק דאנלווי ורוז השווה ב-2 מהירות והעלה את מאזנו ל-31 נקודות. בלאט ראה שהעסק קצת בבלאגן ולקח פסק זמן, כאשר לקליבלנד לא נותרו פסקי זמן. העוזר של בלאט, טיירון לו, זיהה את זה לפני השופטים ודאג לכך שהם לא יהיו מודעים לזה. לברון הלך לסל וחטף גג ממירוטיץ' אבל נותרה עוד שנייה וחצי להוצאת כדור מתחת לסל. בלאט אמר ללברון להוציא את הכדור, אבל לברון החליט אחרת ואמר לדלאבדובה למסור לו את הכדור, ולברון אכן הביא סל ניצחון, ורץ לרדת על בלאט במסיבת עיתונאים.

במשחק 5 קליבלנד הובילו 97 – 82 כשנותרו 4 דקות לסיום, אבל מצאו את עצמם ביתרון 101 – 99 בלבד כשהכדור בידי שיקגו, אך למזלם רוז ובאטלר לא הצליחו לקלוע, והניצחון נשמר על ידי קליבלנד בדקה האחרונה. לברון סיים את המשחק הזה עם 38 נקודות ובאחוזים טובים, לראשונה בסדרה נגד שיקגו. במהלך משחק 6 קיירי התחיל לסבול מהיסטוריית הפציעות שלו, וקיבל רק 12 דקות במטרה לשמור עליו בריא להמשך. הזהירות הזאת לא מנעה מקליבלנד להשיג ניצחון חוץ קליל שסגר את הסדרה, למרות 7/23 ו-15 נקודות של לברון. במהלך הסדרה לברוו רשם בסך העל 26.2 נקודות, 11 ריבאונדים ו-8.8 אסיסטים למשחק, אבל 39.9% מהשדה בלבד ו-10.7% מזעזעים מחוץ לקשת, מה שמוכיח שההגנה של שיקגו עשתה עבודה טובה.

את היריבה הבאה, אטלנטה העומדת בראש המזרח, הזכרנו כבר, אבל בגמר האזורי היא כבר לא ממש מאיימת, אחרי שברוקלין לקחו מהם 2 משחקים, ואת וושינגטון בכלל הם עברו בקושי עם סל ניצחון של הורפורד במשחק 5 וטובה מהשעון שהסתיים רגע לפני שלשת שוויון של פול פירס במשחק 6. לברון בוודאי העדיף לקבל את ההגנה של דמארה קארול על פני פול פירס בשני הצדדים, גם כשפירס כבר מבוגר.

המשחק הראשון בסדרה התאפיין בעיקר ב-4/23 מחוץ לקשת של אטלנטה לעומת 8/12 של ג'יי אר סמית, וריצת 22-4 בסוף הרבע השלישי ותחילת הרביעי שסגרה עניין, למרות קאמבק של ההוקס. גם במשחק השני ריצה גדולה של קליבלנד ברבע השלישי סגרה עניין, ושוב חלק גדול מזה היה האחוזים הרעים של אטלנטה לשלוש. דווקא משחק 3, בדיוק כשהסדרה עברה לקליבלנד, היה הצמוד בסדרה, כאשר דוקא כשקורבר לא משחק אטלנטה מצליחים לקלוע 11 שלשות, אחרי 10 בלבד בשני משחקי הבית, אבל מהצד השני לברון קלע 37 עם 18 ריבאונדים ו-13 אסיסטים. רצף של החטאות של אטלנטה לצד החטאות עונשין של קליבלנד שלחו את המשחק להארכה, שם שלשה ועוד סל של לברון, ולאחריהם 2 החטאות מחוץ לקשת של שלווין מאק, סגרו מעשית את הסדרה כשהעמידו אל התוצאה על 3:0, ואטלנטה התנהגו בהתאם במשחק 4, בו הם חטפו תבוסה של 30 הפרש, אחרי ששלושת המשחקים הקודמים ביחד נגמרו ב-23 הפרש, וקליבלנד עלתה לגמר שני בתולדות המועדון, אבל הפעם לברון ראה שיש כוכב לידו – קיירי אירווינג שהצליח להתאושש מהפציעות בדיוק בזמן לגמר, והספיק אפילו לקלוע 16 ב-22 דקות במשחק האחרון נגד אטלנטה.

לברון, שלא הפסיד בסדרת פלייאוף שהיא לא הגמר מאז ההפסד לבוסטון ב-2010, הבין שהגמר זה מוקש יותר קשה וצריך להעלות הילוך, והוא העביר את המסר לקיירי. בצד השני, של גולדן סטייט, היחיד שהכיר את המעמד מקרוב היה המאמן, סטיב קר, ולעומתו לבלאט היה ניסיון משמעותי יותר כמאמן במשחקי גמר. בפעם הראשונה מאז שנת הבכורה של ה-NBA ב-1947 נפגשו שני מאמנים רוקים אחד נגד השני בגמר, ואין ספק שמבין המאמנים לבלאט היה יתרון משמעותי במעמדים כאלו.

במשחק הראשון לברון הראה שהוא הולך לקחת הכל על עצמו, אבל גם לתת לקיירי את המקום שלו, כאשר לברון לקח 38 זריקות מהשדה, קיירי לקח 22, ושאר הקבוצה עוד 34. בצד של גולדן סטייט אף אחד יותר מה-20 זריקות של ה-MVP, סטף קרי, אבל היו 6 שחקנים שונים שלקחו 8 זריקות לפחות. בשוויון 98, חצי דקה לסיום, קיירי הגיע לרגע השיא מבחינתו של המשחק והסדרה, וחסם ניסיון ליי אפ של סטף, אבל לברון החטיא זריקה קשה מרחוק והמשחק הלך להארכה, בה קיירי נפצע, והפעם היה ברור שהוא גמר את העונה, וגולדן סטייט יצאו עם ניצחון קליל בהארכה, שנדמה היה שפוצצה את האוויר של קליבלנד, אבל בינינו – לקחת עם מכבי את היורוליג זה קצת יותר קשה מלנצח כמה משחקים עם לברון וערימת נגרים מסביב, או ככה לפחות דיוויד בלאט האמין.

במשחק 2 בלאט העלה בחמישייה את מת'יו דלאבדובה האוסטרלי, שכבר יצא לו להחליף את קיירי בחימשייה, והוסיף לו הוראה לשמור צמוד במיוחד את סטף. התוצאה הייתה 5/23 מהשדה ו-2/15 לשלוש של גדול הקלעים בדורנו אם לא יותר. בצד ההתקפי לברון לקח 35 זריקות מהשדה ו-18 זריקות מהקו, וזה הספיק לו כדי להגיע ל-39 נקודות, 16 ריבאונדים ו-11 אסיסטים. יתרון 11 קצת פחות מ-3 דקות לסיום לא הספיק לקאבס, וסטף השווה את התוצאה 7 שניות לסיום. לברון הפעם הלך לליי אפ, אבל גם במקרה הזה ללא התוצאה המתבקשת והולכים שוב להארכה. בפיגור נקודה 20 שניות לסיום לברון הלך לסל ונחסם על ידי דריימונד גרין, אבל הכדור התגלגל חזרה אליו, והוא הוציא לג'יימס ג'ונס שהחטיא את השלשה, אבל דלאבדובה זינק על הריבאונד, סחט עבירה והחזיר לקליבלנד את היתרון מהקו. דלאבדובה היה גם זה ששמר על סטף וכפה עליו זריקה קשה שגרמה לשוויון בסדרה.

הסדרה עברה לקליבלנד, אבל סטף נותר תקוע במשבר הקליעה שלו, בזמן שלברון מוצא קלעי שיוריד ממנו את העומס קצת, דלאבדובה מיודענו, שבנוסף להגנה על סטף, פינק ב-20 נקודות. בשלב מסוים לקראת סוף הרבע השלישי ההפרש עמד כבר על 68 – 48 לטובת קליבלנד, כשסטף עם 5 נקודות בלבד. שלשה של קרי, ביחד עם חילופי סלים משני הצדדים מעמידה את ההפרש על 17 בסוף הרבע השלישי. בשלב הזה לסטיב קר נמאס מסנטרים והוא מחליט להכניס את דיוויד לי, האולסטאר מ-2013 שיצא מהחמישייה בתחילת העונה ובגמר לא מצא את עצמו ברוטציה. ההגנה הכבדה של קליבלנד התקשתה להתמודד עם הפיק אנד רול של לי, אבל מה שבאמת החזיר את גולדן סטייט למשחק זה 19 נקודות של סטף ברבע הרביעי לבדו, כולל 5 שלשות, חלקן שלשות שרק סטף קרי מסוגל לקלוע, והשתיים האחרונות מבוססות על תרגילי קלעים נפלאים של סטיב קר, אמנם לברון ודלאבדובה מצליחים לשמור בשיניים על הניצחון, עד שהאוסטרלי מפונה אחרי המשחק לבית חולים בגלל התייבשות, אבל ההתפוצצות של סטף ברבע האחרון הייתה בעיניי נקודת המפנה של הסדרה, זאת שלאחריה קליבלנד כבר לא יכלה יותר לנצח.

מי שבחר בסופו של דבר את הפיינלס MVP יציין את השלב בין משחק 3 למשחק 4 כנקודת המפתח של הסדרה, בגלל ההחלטה להעלות בחמישייה את איגודאלה, שזכה בפרס בסופו של דבר, כדי שישמור על לברון מצד אחד ויהיה חלק מהרכב נמוך שיעשה בעיות להגנה של קליבלנד. לבלאט היו 2 אפשרויות לנסות להתמודד עם זה. במשחק 4 הוא בחר לנסות לשמור על ההרכב הגבוה הרגיל שלו, בתקווה שהמיס-מאצ' יגבה קורבנות גם מגולדן סטייט, אבל זה לא עבד. למרות 28 נקודות של מוזגוב, גולדן סטייט הביסה במחצית השנייה בדרך לניצחון קל, כשמובילים אותו סטף ואיגי עם 22 נקודות כל אחד, בזמן שלברון קולע 20 בלבד, הרבה בזכות ההגנה של איגי שגרמה ללברון לוותר על זריקות וגם כמובן לאחוזים די נמוכים.

במשחק 5 בלאט ניסה את האסטרטגיה ההפוכה, כשנתן למוזגוב פחות מ-10 דקות, בניסיון למצוא הרכב נמוך משלו, אבל ג'יימס ג'ונס ומייק מילר לא באמת נתנו תפוקה, ואת שון מריון בלאט לא ניסה, ולכן הנטל המשיך ליפול על לברון, שנתן 40 נקודות, 14 ריבאונדים ו-11 אסיסטים, אבל סטף קלע 37 בצד השני, ב-11 זריקות פחות, וביחד עם התרומה של השאר גולדן סטייט הצליחו לייצר בריחה קטנה ברבע האחרון בדרך לניצחון.

משחק 6 התנהל קצת יותר צמוד, גם כי בלאט הצליח למצוא באופן חלקי את החוליות החלשות בהתקפה של גולדן סטייט, עליהן מוזגוב יכול לשמור, אבל בעיקר בגלל האחוזים של סטף לשלוש, שעמדו על 3/11, אחרי 3 משחקים טובים שלו מבחוץ. עם זאת, גם הפעם היתרון היה של הלוחמים במאני-טיים, למרות 32 נקודות, 18 ריבאונדים ו-9 אסיסטים של לברון. בצד של גולדן סטייט סטף ואיגי סיימו עם 25 נקודות כל אחד, ודריימונד עם טריפל דאבל של 16 נקודות, 11 ריבאונדים ו-10 אסיסטים, כל הדרך לאליפות ראשונה של גולדן סטייט מאז 1975.

נרשמה בסדרה הזאת גם זכייה ראשונה בהיסטוריה בפיינלס MVP של שחקן שעלה מהספסל בחלק ממשחקי הגמר, הלוא הוא אנדרה איגודאלה שרשם בסדרה 16.3 נקודות, 5.8 ריבאונדים, 4 אסיסטים ו-1.3 חטיפות ב-52.1% מהשדה, 40% לשלוש ו-35.7% כמעט היסטורי מהקו. סטף לעומת זאת רשם 26 נקודות, 5.2 ריבאונדים, 6.3 אסיסטים ו-1.8 חטיפות ב-44.3% מהשדה, 38.5% לשלוש ו-88.5% מהקו למשחק. אין ספק שהנרטיב של לברון שנלחם לבד היה חלק משמעותי מהסדרה, וזאת הסיבה היחידה לבחור את השחקן ששמר עליו הכי טוב, למרות פער משמעותי בנתונים לטובת ה-MVP של העונה הסדירה. לברון רשם לעומתם 35.8 נקודות, 13.3 ריבאונדים, 8.8 אסיסטים ו-1.3 חטיפות ב-39.8% מהשדה, 31% לשלוש ו-68.7% מהקו למשחק, שזה בוודאי הכי טוב בשתי הקבוצות, אבל כנראה שגם זה לא מצדיק בחירה של שחקן מהקבוצה המפסידה.

לברון נתן הרבה משחקים גדולים וסדרות גדולות בקריירה שלו, אבל סדרת הגמר ב-2015 הייתה לדעתי הטובה שלו, כאשר הוא הצליח לגרום לקבוצה שלו, בלי עוד כוכבים לידו, להיות יריבה שוות ערך לקבוצה מצוינת של גולדן סטייט, וזאת באמצעות יכולת אישית שלו ברמה מאוד גבוהה, ובנוסף לזה גם סיוע משחקנים שהפתיעו, הרבה מזה בזכות מאמן שהצליח לקחת שחקנים שכוחי אל, או כאלה שכבר נואשו מהם, ולהפוך אותם לשחקנים שקולעים 20 נקודות או יותר במשחק גמר, הופכים את קליבלנד של 2015 לביפור שצריך להיות מסופר. לסיפור של קליבלנד יש אמנם סוף טוב, בגלל האליפות ב-2016, שהייתה סיפור לא פחות גדול, אם לא יותא, אבל גם את קליבלנד של 2015 אסור לשכוח. היא הייתה קבוצה לוחמנית, עם הנהגה לוחמנית על המגרש, שבכל רגע נתון היה אפשר לומר עליה שהיא עשתה ככל שביכולתה כדי לנצח, והיה אפשר בקלות להזדהות ולהינות מצפייה בקבוצה הזאת, למרות סגנון משחק רחוק ממבריק, וגם ההזדמנות האחרונה לראות את לברון בשיאו האתלטי לאורך זמן, כי אחרי זה הוא התחיל עם המנוחות היזומות על הפרט, אבל גם בשיא של קבלת החלטות ויכולת משחק באופן כללי שהשתפרו משמעותית מאז תחילת העשור.

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 52 תגובות

  1. dror2

    16 אוג 2019 08:28:38

    תודה על הפוסט!
    איזה נוסטלגיה של סדרה, זוכר את עצמי מתרגש שם, אולי יותר מכל סדרה אחרת (בכל זאת פרובינציאלי…). הזוי בעיני הפער בין הפלייאוף המופתי של בלאט, שאימן קבוצה עם רמת כישרון של יורוליג+לברון, והביא אותה עד לגמר הnba ולפייט מכובד שם.
    לא יכול לחשוב על אף קבוצה אחרת שהיתה מצליחה לעשות את זה בלי שחקנים מספר 2 ו-3 שלה.
    ראינו מה קרה לגולדן סטייט בלי דוראנט וקליי.
    לא רואה את שיקגו בלי פיפן ורודמן, או פיפן וקוקוץ', מצליחה לעבור את המזרח.
    גם לא את בוסטון בלי פאריש ומקהייל, או לייקרס בלי קארים ווורת'י.
    בלתי נתפס בעיני, ועוד יותר בלתי נתפס שמאז משום מה אף קבוצה בnba לא הביאה את בלאט.

    1. חיים

      16 אוג 2019 08:42:49

      תודה.
      גולדן סטייט הגיעה בדיוק לאותו מקום – משחק 6 של הגמר…
      אני מניח שגם סטיב קר שייך לטופ של המאמנים.
      לגבי בלאט, הוא לא נמצא בליגה כי הבעיה העיקרית שלו הייתה להסתדר עם לברון, וקבוצות חוששות שהוא לא יסתדר עם הכוכב שלהן, וגם כי התאגיד לא אוהב אותו.

    3. דוקטור רזי הופמן

      16 אוג 2019 19:47:20

      לגבי בלאט
      לדעת רבים לברון הוא זה שגמר לבלאט את הקריירה באן בי איי.
      עדיף היה לבלאט שלברון לא היה מגיע. אולי לא הייתה לו טבעת אליפות אבל לדעתי הוא היה נשאר יותר שנים באן בי איי והיה מקבל הרבה יותר כבוד על פתוח של שחקנים טובים בקבוצה צעירה.
      לגבי קווין לאב חבר של לברון שבא לקבס. יכול להיות שהיה שם טמפרינג?

  2. גיא רוזן

    16 אוג 2019 09:04:13

    תודה, חיים.
    אכן קבוצה שנלחמה. שחקנים שקנו את עולמם באותם חודשי הפליאוף. דלבדובה, לדוגמה. הוא לא היה מקבל חוזה מטורף של 38 מיליון ממילווקי, ללא המלחמה הבלתי מתפשרת שלו בבמה הגדולה מכולן.
    .
    (הערה קטנה – לא סדרת הפיינלס של 15', ולא אותם פלייאוף, אפילו מתקרבים להיות הכי טובים שלו. פיינלס 16' הוא הכי טוב שלו, ובהפרש. פלייאוף 18' הוא הפלייאוף הכי טוב שלו. ביחס לפלייאוף 15'? זה בכלל הפרש עצום)

    1. חיים

      16 אוג 2019 09:35:10

      1. בין פלייאוף 2015 ו-2018 של לברון כשחקן ושל קליבלנד כקבוצה אני מעדיף את 2015. קבוצה אגרסיבית ולוחמת עם סיפור ושחקנים שאפשר להזדהות איתם, לעומת קבוצה מפורקת ודהויה שברור לכולם שתקבל סוויפ היסטורי בגמר. מבחינה סטטיסטית, אני מסכים שלברון היה עדיף ב-2018, אבל זה סיפור צדדי, ואני מעדיף לכתוב על קבוצה שהייתה קרובה – יוסטון.
      2. לגבי הגמר – ב-2016 לברון נתן 3 משחקים אחרונים היסטוריים, ביחד עם קיירי, אבל היה די רע בשלושת הניצחונות של גולדן סטייט.
      שורה תחתונה – התחושה שלי מצפייה בלברון אז ולאחר מכן הייתה שהשיא שלו היה באותה סדרה. הסתכלתי בנתונים וזה היה נראה לי הגיוני, אבל זה לא הכרחי. בסופו של דבר זאת הקבוצה של לברון שהכי אהבתי לראות, גם בגלל בלאט, אבל בעיקר בגלל אותה רוח לחימה וקשיחות אגרסיבית שהציגה קבוצת הנגרים הזאת.

      1. גיא רוזן

        16 אוג 2019 09:40:58

        עם העדפות אישיות, אף פעם לא יהיה לי וויכוח. גג, אני אציג את ההעדפה האישית שלי.
        ההערה שלי התייחסה לקביעה שסדרת הגמר ב-15' הייתה הטובה ביותר שלו.

  3. stam

    16 אוג 2019 09:09:26

    21 סיבות מדוע *** לא *** לכתוב על סדרת הגמר של קליבלנד – גולדן סטייט, 2016:
    1. זו הפעם הראשונה בתולדות ה-NBA שקבוצה חזרה מ-3-1 בגמר. המאזן עד אז: 0-66. אירוע של פעם בחיים.
    2. זאת אומרת, לשרוד שלושה משחקי הדחה רצופים, הדחה-הדחה-הדחה, כאשר הכל על הכתפיים.
    3. מתוכם פעמיים בבית של הקבוצה המובילה, האורקל האימתני, משחק 5 ואז המשחק המכריע, 7.
    4. זה כאשר גולדן סטייט מגיעה עם מאזן 2-39 במשחקי הבית.
    5. הנצחון הוא על הקבוצה עם המאזן הסדיר הטוב בכל הזמנים, 9-73. "הקבוצה הטובה אי-פעם". עונת השיא שמאפילה על שיקגו של ג'ורדן-פיפן-רודמן, 10-72.
    6. נצחון על קבוצת הזהב של גולדן סטייט, בלב 3 שנים של מאזן חולני, 67-73-67.
    7. נצחון על קבוצת ה-MVP המכהן, סטף קארי, פעמיים ברציפות – והראשון להיות מוכתר פה אחד.
    8. נצחון אחרי שגולדן סטייט פותחת את הסדרה בשני נצחונות מוחצים, 89-104, אז בלואו-אאוט 77-110, תבוסה של 33 בראש.
    9. נצחון אחרי שאף פרשן כולל הנועזים ביותר, לא נתן סיכוי כלשהו לקליבלנד לחזור. אפס, כלום, הסדרה גמורה.
    10. לברון ג'יימס, המוכתר ל-FMVP, מסיים את הסדרה עם הובלה בכל 5 הקטגוריות, על פני כל השחקנים משתי הקבוצות. זו פעם ראשונה שדבר כזה קורה בסדרת NBA כלשהי (לא רק פינאלס). וספק אם הוא קורה אפילו במשחק ליגה בודד.
    11. זה נתון שכל כך מצדיק למה *** לא *** לכתוב על הריצה הלא-היסטורית הזו – שכדאי לחזור שוב: יותר נקודות מקארי או תומפסון או ארווינג, יותר ריבאונד מבוגוט או טריסטן, יותר אסיסט מכל מי שדרך על פרקט, יותר חטיפות, יותר חסימות. אירוע של פעם בחיים רק למי שהיה בחיים בסדרה הזו וזכה לראות.
    12. כולל חסימה דמיונית אחת, שמוכתרת כחסימה הגדולה אי פעם.
    13. במצב של 89-89, במשחק 7. דקות ארוכות כששתי הקבוצות לא מצליחות לקלוע אף סל עד הסיום, פרט לסל שדה אחד. הסופר-קלאצ' הכי קלאצ' של הליגה לתולדותיה. זה לא היה כדורסל – זה היה משחק 7.
    14. במצב הזה, עלו וזרקו לסל: קארי, לברון, קליי, לברון, איגואדלה, לאב, גרין, ארווינג, איגואדלה, לברון, קארי, *** ארווינג קולע שלשה ***, קארי, *** לברון קולע 1 מהקו ***, קארי, עוד קארי, ספייטס. מסתיים 89-93.
    15. הסל האחרון של קיירי ארווינג, במצב של 89-89 ודקה לסוף משחק 7, נקלע כאשר שתי הקבוצות בשוויון משקים מוחלט, ושוויון נקודות מצטבר מוחלט. הסל המכריע, הסל הגדול – הקטן!!!!!! – בתולדות ה-NBA.
    16. משחק 5, משחק ההדחה i של קליבלנד בחוץ, הוא משחק בו לראשונה 2 שחקנים מאותה קבוצה קולעים למעלה מ-40 נקודות, ארווינג ולברון עם 41 נק' כ"א. לברון מוסיף ל-41 נק' גם 16 ריבאונד, 7 אסיסטים, 3 חטיפות ו-3 חסימות.
    17. במשחק 6, משחק ההדחה ii של קליבלנד בבית, ג'יימס ממשיך וקולע שוב 41 נק. ומוסיף 8 ריבאונד, 11 אסיסט, 4 חטיפות, 3 חסימות.
    18. כולל חסימה שמביאה את קארי במהלך הבא להשליך את מגן השיניים שלו. השלכת מגן השיניים הגדולה בכל הזמנים!
    19. משחק 7, משחק ההדחה iii של קליבלנד, מסיים לברון ג'יימס עם טריפל-דאבל, 27 נקודות, 11 ריבאונד, 11 אסיסט. ועוד 2 חטיפות ו-3 חסימות. זו הפעם השניה בלבד בהיסטוריה של הליגה לרשום טריפל-דאבל במשחק 7 בגמר, אחרי ג'יימס וורת'י בפינאלס 88'. עוד אירוע של פעם בחיים, אם אתה לא בריא במיוחד.
    20. הסדרה של ג'יימס מוכרת כתצוגת היחיד הגדולה אי-פעם של שחקן NBA. משחק 5 נחשב כתצוגת היחיד הטובה בפינאלס, אי-פעם, במדד GameScore. משחק 6 זוכה למקום ה-6 אי-פעם.
    21 = אס וקינג = זכייה. קינג ג'יימס, והאס ארווינג, בתצוגת FMVP משל עצמו, אם לברון לא היה בסביבה.
    .
    כל אלה – ויש עוד – הן סיבות מספיק טובות מדוע לא להכתיר את הסדרה כ"מיוחדת ובלתי נשכחת".
    אבל יש עוד אחת שעומדת לפני הכל: כי לברון וקליבלנד *** מנצחים ***, מסירים את קללת הספורט של העיר קלךיבלנד על כל קבוצותיה בת למעלה מ-50 שנה, ובגלל שלברון בשיאו, ובשיא ה-NBA אי-פעם.
    וזו, תסכימו בוודאי כאן, הסיבה הכי טובה מדוע חייביים למחוק את ההיסטוריה.

    2. חיים

      16 אוג 2019 09:59:25

      אין ספק שמדובר בשלושה משחקים נפלאים שראויים לכתבה, אבל זה בסך הכל 14.285714% מהמשחקים של קליבלנד בפלייאוף הזה. בכתבה על סדרות גמר זה חייב להיכנס, ובמקום גבוה ובולט, אבל זה לא המקרה.

      1. גיא רוזן

        16 אוג 2019 10:13:51

        קליבלנד של 16' ניצחו 4 – 0 את דטרויט (חלק לא קטן משוהי האתר היו בטוחים שדטרויט ימררו את החיים של הקאבס. אותו חלק לא קטן של חברי קהילת הופס הפסידו לי במצטבר משהו בסדר גודל של חבית בירה על תוצאת הסדרה…).
        הם ניצחו 4 – 0 את אטלנטה בסדרה בה הם מציגים התקפה מהמרשימות שאני זוכר –
        אופנסיב רייטינג של 122.9 מול קבוצה שסיימה את העונה הרגילה עם הגנה מהטובות בליגה.
        .
        לא ברור לי למה ריצה זו, שהסתיימה באליפות היסטורית, שווה פחות מהריצה של כל קבוצה אחרת עליה כתבת עד כה.
        .
        (לא שאני "מכריח" או מצפה ממך לכתוב. יש לי בעיה עם הנימוק למה אתה לא בוחר לכתוב)

        1. חיים

          16 אוג 2019 10:31:30

          אני לא הייתי אז באתר, אז אני לא יודע מה נאמר כאן, אבל דטרויט הזאת הייתה קבוצה מאוד מוגבלת וההפתעה היחידה הזכורה לי באופן אישי הייתה שרוב המשחקים היו צמודים.
          הסוויפ על אטלנטה היה מרשים, ובמיוחד שיא השלשות למשחק פלייאוף שנרשם באותה סדרה, לדעתי במשחק 3, אבל הוא היה די צפוי אחרי מה שקרה בשנה לפני זה שמתואר כאן, בעיקר בגלל שאטלנטה נחלשו בשנה הזאת.
          אם אני מסתכל על הפלייאוף של 2016 במכלול יש לי 3 קבוצות שאני יכול לכתוב עליהן – קליבלנד, אוקלהומה וטורונטו.
          על אוקלהומה כתבתי ב-2012 ועל קליבלנד כתבתי ב-2015. לטורונטו יש סיפור שאני חושב שראוי להיכתב, ובכך לגמול חסד לכל אותם מסכנין שיוג'ירי הצליח להעביר בדרך לאליפות, וגם לאורי, אותו הוא לא הצליח…
          עכשיו נסתכל על 2015 בהנחה שאני מעדיף לכתוב על קבוצה שהגיעה לפחות לגמר האזורי – יוסטון – עשו קאמבק מדהים בסיבוב השני נגד הקליפרס והארדן שבר את שיא האיבודים למשחק פלייאוף, אטלנטה – סדרה אחת גדולה נגד וושינגטון, אבל פלייאוף חלש מאוד ביחס לציפיות, גולדן סטייט – אליפות, אבל אין הרבה מה לתאר חוץ מסטיב קר ששלח את בוגוט לשמור על טוני אלן והכריע את ממפיס, ואז העלה את איגי בחמישייה בגמר, קליבלנד – מתואר כאן בהרחבה.
          אני חושב שהפער בין קליבלנד לאחרות ב-2015 גדול מהפער שאני בספק אם קיים ב-2016

      2. stam

        16 אוג 2019 10:20:29

        אתה צודק. אם מסתכלים מספרית – אז אפשר להתייחס לכל נצחון בסדרה הזו, כעוד נצחון של קבוצת NBA על הקבוצה היריבה. זו האמת, לא?
        ואתה יודע כמה נצחונות של קבוצת NBA, על קבוצה יריבה, היו בהיסטוריה של הליגה??
        הערכה זהירה שלי – זה קורה כמעט כל משחק!
        אז באמת, מה הסיפור. 14.285714%, או אם לדייק קצת יותר: 14.28571428571429%, בלבד. ודין כל נצחון, ככל נצחון אחר. אנחנו לא עושים אפליות פה, פינאלס, שמינאלס, גיים 7, 3 משחקי הדחה, 73-9, לחזור מ-1-3, הובלה ב-5 קטגוריות, טריפל-שמיפל-זיפל. אלה סתם מספרים, סתם נתונים שמסווים את הסיפור האמיתי, את האין סיפור:
        תכלס לא קרה שם דבר. הנה – העולם עומד על מקומו.
        השתכנעתי!!!!

        1. חיים

          16 אוג 2019 10:36:51

          אתה רק מוכיח שאני צודק עם כל מה שאתה אומר על הגמר של 2016.
          על סדרת הגמר הזאת אני אכתוב כשהנושא הוא סדרות גמר.
          כרגע אני כותב על הפלייאוף באופן כללי יותר, שסדרת הגמר היא רק חלק ממנו, למרות שזה כמובן החלק המשמעותי אצל קבוצות שהגיעו לשם, ולכן השאלה כרגע היא הפלייאוף בראייה כללית יותר.

  5. חיים

    16 אוג 2019 10:03:43

    אני שם לב לכך שיש ציפייה גדולה לכתבה על קליבלנד של 2016 והאליפות, בעוד שלי יש תכניות אחרות.
    מכיוון שכך, הדבר הבא אחרי שאסיים את הסדרה הזאת יהיה דירוג סדרות הגמר הגדולות של העשור, כמובן בתוספת הסיפור הרלוונטי.
    נ.ב. הכתבות הבאות בסדרה הזאת:
    2016 טורונטו
    2017 גולדן סטייט
    2018 יוסטון
    2019 פורטלנד

    1. תומר שנאן

      16 אוג 2019 15:25:38

      אני אישית חושב שזו טעות להכניס את פורטלנד במקום את טורונטו ב-2019. הקבוצה ניצחה את פילי מסל משוגע על הבאזר, שיתקה את מילווקי ואז ניצחה בגמר קבוצה שזכתה בשלוש מתוך ארבע האליפויות האחרונות (עד לסדרה ההיא כמובן). פורטלנד? הניצחונות שלה נגד אוק' ודנבר היו מרשימים, אבל זו לא ריצה בלתי נשכחת.

      1. רועי ויינברג

        16 אוג 2019 15:31:40

        אני חושב שדי מוקדם להכניס קבוצה מהשנה ל"ריצת פלייאוף בלתי נשכחת" או כל אחת מהעונות האחרונות. גולדן 2007, יוסטון 2010, דנבר 1994 או ממפיס 2011 הרבה יותר מתאימות אבל זאת רק דעתי

        1. חיים

          16 אוג 2019 15:47:12

          גולדן 2007, יוסטון 2009 (ב-2010 הם לא עלו לפלייאוף) ודנבר 1994 כולם סיפורים ראויים, אבל מוקדמים מדי בשבילי כרגע. אולי אחרי 2019 אני יכול לתת טורי בונוס היסטוריים יותר.
          לגבי 2019 – באמת מוקדם מדי להסתכל על זה בהיבטים היסטוריים, אבל כבר כולם שכחו את פורטלנד ואת הריצה המרשימה שלהם, ולכן אמי רוצה להכניס אותם בכל זאת, כי יש פער גדול בין הציפיות מהם ובין התוצאה.

  6. Berch

    16 אוג 2019 10:34:31

    סדרה נהדרת של כתבות.
    אישית יותר היה מרגש בעייני המסע של 2016 עם המהפך ותצוגות ענק של לברון אבל הריצה של 2015 היא המתאימה לכתבות האלה…..
    🙂

  7. stam

    16 אוג 2019 10:40:59

    ואשר לסדרת 2015, כי לא פייר לא להתייחס (הבעיה שלי היא עם האי-ההתייחסות ל-2016 כאמור, שזועקת).
    זו אכן סדרה מעוררת רחמים וסימפטיה, קודם כל בגלל הצד הישראלי.
    זו הטרגדיה של בלאט – לא פחות מזה – ששתי פציעות, של לאב וארווינג, כנראה מנעו ממנו טבעת דמיונית. בעונה ראשונה, למאמן אירופאי (ישראלי!!!!). אחרי שהוא מגיע לקבוצה של, כמה, 20 נצחונות? אין לי כוח לבדוק. עם וויגינס ואנתוני בנט. ומסיים בתור מי שאמור להביא את הטבעת ההיסטורית, ולברון על הראש.
    עם 2 פציעות של מספרי 2 ו-3, ארווינג ולאב; האם עוד יש קבוצה שיכולה לאבד את מספרי 2 ו-3 שלה, ולנצח בסדרה כלשהי – קל וחומר בפינאלס!? (לפרטים: דוראנט, תומפסון, וגולדן סטייט 2019).
    שתי פציעות, שתכלס גרמו לבלאט לאבד את הטבעת, ואת כל הקריירה בהמשך. אפשר להתווכח על זה, האם קליבלנד היו עושים את זה בהרכב מלא – אני חושב שכן.
    .
    וזה בגלל ההרכב מעורר הרחמים שבלאט מעלה. הרכב ה"יורוליג המפורסם", כנראה החלש לשחק בפינאלס אי-פעם:
    פוינט מתיו דלבדובה, מי שלא נבחר בדראפט.
    שוטינג JR סמית', שמגיע לקאבס בתור הזבל של הניקס, בחינם, רק תקחו.
    לברון, שאשכרה משחק כמו בשכונה – זה אני נגד כולם, ועושה את זה כ"כ טוב, שזה דופק אותו ואת הקבוצות שלו בהמשך. כי "לברון יעשה הכל. הוא סוחב נגרים לפינאלס".
    ועם פרונט-קוט מאולתר, טריסטן תומפסון ומוזגוב (עוד אלתור של מהלך העונה. מוזגוב!), שני מספרי 5, בתור תאומי מגדל. כי אין כלום במקומם…
    ועם רוסטר כ"כ קצר. רוסטר של 7 שחקנים בפועל:
    על הספסל: שומפרט, עוד זבל שנפלט מהניקס.
    וג'יימס ג'ונס, שהובא כדי להיות חבר של לברון בלוקר-רום, אבל נאלץ לשחק. כי לא נשאר מי.
    זהו! רוסטר של 7 שחקנים בפועל, להביט על סיכום הסדרה ולא להאמין. (היו עוד 28 דקות, במצטבר, של מייק מילר, שמייד סולק – כי הוא לא קשור למשחק יותר).
    רוסטר כ"כ קצר תובע קורבנות. דלבדובה נזקק לעירוי מתישהו. שומפרט חטף התכווצות במפשעה. בפועל, היו רגעים, משחק 4 או 5 אם אני זוכר נכון, שבפועל השתתפו 6 שחקנים, בסירקולציה, עם אוויר שנגמר לכולם. נגד גולדן סטייט, כן?
    ואיכשהו יצאו מזה עם 2 נצחונות…
    אוי בלאט. באמת לא הגיע לך ככה.

    1. stam

      16 אוג 2019 10:51:52

      (רק משלים פרטים: קליבלנד הגיעה לעונה עם 33 נצחונות, לוטרי. סיימה עם בלאט ולברון, 53 נצחונות, ופינאלס.
      והרוסטר בגמר: 7 שחקנים. לברון סיים אותה עם 46 דק' בממוצע למשחק. כן הבליחו: מייק מילר, 28 דק' במצטבר. האריס ופרקינס, 3 דק' כ"א).

    2. חיים

      16 אוג 2019 11:21:13

      תודה על ההתייחסות.
      מכיוון שקליבלנד לקחו אליפות בעונה שאחרי הנפגע העיקרי הוא כמובן בלאט, כפי שאמרת, ועל זה אני מוסיף שהוא עשה עבודה טובה בסך הכל, ואני חושב שהוא ראוי להזדמנות נוספת.
      בסופו של דבר אם אני צריך לדרג את הגיבורים של קליבלנד בפלייאוף הזה אז זה יוצא ככה:
      1. לברון – גם עצם החזרה שלו לקליבלנד, ובעיקר כמובן הפלייאוף שבו הוא היה די קרוב לאליפות לבד.
      2. בלאט – הצליח להוציא מהנגרים האלה תצוגות מדהימות.
      3. מוזגוב, תומפסון, דלאבדובה, ג'יי אר שאמפרט – שחקנים שקיבלו תפקיד שאמור להיות גדול עליהם ועשו אותו.
      4. גריפין – 2 טריידים שהתבררו כהברקות. הן לעונה הזאת והן לאליפות בדיעבד.
      נ.ב. זה היה משחק 5 בו גם מוזגוב יצא מהרוטציה בגלל הסמול בול

      1. דוקטור רזי הופמן

        16 אוג 2019 20:09:36

        כדאי להתייחס למה שאמר גריפין לאחרונה על אותה האליפות של הקבס, הוא אמר שאז הכל התחיל להתפרק או משהו בסגנון.

  8. dvir

    16 אוג 2019 12:31:32

    בלאט עשה הישג אדיר עם קליבלנד ההיא. קליבלנד הייתה מאוד בינונית באותה עונה לאב לא תפקד בכלל ובפליאוף אחרי הסיבוב לא שיחק בכלל קיירי היה פצוע חצי פליאוף וגם ששיחק לא היה יותר מדי טוב ( הפריצה שלו באה עונה לאחר מכן). לברון לצד שחקנים כמו שאמפרט מוזגוב תומפסון סמית דבלדובה לא היה רחוק מלזכות באליפות. הוא עבר שיקאגו הגדולה עם בלאטר ורוז שנתן הבלחה גדולה בפליאוף הזה ושיחק כמו בשיאו ב2011. הסדרה מול שיקאגו הייתה מצויינת היה שם 2 סלי ניצחון דרמה ומלחמה ענקית. בגמר הלוחמים המצויינים שניצחו 67 פעמים באותה עונה ודרסו את המערב פגשו את קליבלנד. לא זכורה לי סדרה יותר דומיננטית של שחקן מהסדרה הזאת של לברון מולם זה היה פשוט לברון נגד גולדן סטייט במשחק 3 שהיה הטוב בסדרה ולדעתי אחד הטובים בסדרות הגמר לברון ירד לנוח ב20 הפרש וגולדן סטייט כמעט השוו תוך 3 דקות עד שבלאט הכניס את לברון חזרה. בקשר לקרי ללא ספק הוא היה צריך להיבחר לmvp של הסדרה ברגע שהוא התעורר בסוף משחק 3 הלוחמים התחילו לשחק כמו שהם יושעים ולא השאירו סיכוי לקלילבלנד. עם כל הכבוד לאיגי הוא לא כזה הצליח לשמור על לברון בכלל ולא היה כזה דומיננטי בכלל בסדרה הזאת.

    1. stam

      16 אוג 2019 12:45:33

      תן את הקרדיט לאיגי. הסבר:
      איגי אילץ את לברון, גדול ככל שיהיה, לקחת זריקה קשה בסוף משחק 1. באמת בחירה קשה, פייד אוואי לונג 2. לברון החיטא, הלכנו ל-OT.
      זוכר מה קרה בפתיחת ה-OT?
      קיירי ארווינג נפצע. והסדרה באותו רגע הוכרעה.
      זה לא פייר קצת, נכון – אבל לולא הרגע הזה של איגי, הכל היה נראה אחרת… עם יתרון 0-1 בחוץ, עם קיירי ארווינג בריא, וכמו שהסדרה התפתחה – הקאבס היו יוצאים מנצחים (גם בלי לאב).
      חוץ מזה איגי היה המפתח בתוכנית המשחק החדשה מגיים 4 ואילך. פחות ההגנה שלו על לברון (ג'יימס היה אז בביסט-מוד), יותר חוכמת המשחק, הנסיון, והתפקיד המדויק כסמול ורסטילי, ומאוד חשוב: אתלטי, מול הרצוצים של הקאבס.
      האמת – גולדן סטייט עלתה על זה כבר בסוף גיים 3, אבל ההרואיקה של דלבדובה איכשהו שרדה את זה. החל בגיים 4, סמול-בול עם איגי במכרזו, ועומק בלתי נתפס נגד רוסטר 7 שחקנים – זה כבר היה לא כוחות…
      .
      רק לציין מי שיחק אז בגולדן סטייט:
      קארי, תומפסון, בארנס, איגואדלה, גרין, ברבוסה, ליבינגסטון, בוגוט, אזילי, ספייטס, ומתחתית הספסל נשלף דיוויד לי… הבדלי עומק, רמה ויכולת בלתי נתפסים. ובכל זאת – היה צריך את איגואדלה, בזמן ובתפקיד הזה, למנוע את סנסציית כל הזמנים.
      או לדחות אותה בשנה אחת…

      1. חיים

        16 אוג 2019 13:49:33

        איגי היה מצוין בהגנה בסדרה הזאת, וגם טוב בהתקפה, אבל סטף היה צריך לקחת את הפיינלס MVP.
        אפשר גם להסתכל על זה הפוך – הפציעה של קיירי גרמה להגנה טובה בהרבה על סטף, בדרך למשחק 2 ורוב משחק 3 מזעזעים. אני לא מנסה לטעון שזה עזר לקליבלנד, כי ברור שהפציעה של קיירי פגעה משמעותית בסיכוי שלהם, אבל יכולים להיות כל כך הרבה תרחישים, ככה שגם ניצחון במשחק הראשון לא אומר כלום מבחינת קליבלנד.
        נ.ב. קיירי נבחר לחמישיית העונה השלישית ב-2015. ההישג האישי היחיד שלו במדי קליבלנד. בסדרה נגד שיקגו הוא היה פחות טוב גם כשהיה כשיר, אבל בשאר הוא היה בסדר גמור.

        1. stam

          17 אוג 2019 06:52:30

          מסטף מצפים לקחת פינאלס MVP, כמו שסופרסטאר כמותו – ה-MVP של אותה עונה! – צריך לתת. ולא רק, "כי הוא היה הכי בולט מהקבוצה המנצחת", סתם ככה. במיוחד על רקע מה שלברון עשה באותה סדרה. לכן היה מתאים לתת לאיגי, אם חייבים לתת למישהו מהקבוצה שניצחה. איגי היה הטרנינג-פוינט. האקס-פקטור. ובגדול – most valuable לאותה סדרה, עבור המנצחים.

          הערת אגב – זה מקרה הפוך לאליפות 92' של ג'ורדן. נגד סיאטל סופרסוניקס עליה השלום. שם דניס רודמן היה צריך לקבל את ה-FMVP. חד משמעית. יש לזה וידאו-אסאי מאוד יפה ברשת, אוכל לתקצר אם יהיה צורך. בגדול, התולעת היה ה-איש שהביא 2 נצחונות בסדרה, פשוט ניצח אותם במו ידיו. מייקל הביא 1, והרביעי שייך לקבוצה כולה, בטח לא לג'ורדן. הוא הפגין את הסדרה השלישית הכי גרועה שלו אי-פעם (כמו כל הקבוצה, פיפן, קוקוץ', קר, כולם היו בשיאם הבשלילי, והאפר בכלל נפצע. זו זוכת הפינאלס הכי גרועה אי-פעם). רודמן היה האייס, ומי שניצח לשיקגו את הסדרה, נגד קבוצה שסיימה עדיפה בכל פרמטר! גם שחקני ומאמני סיאטל אמרו בדיוק את זה. אבל הלכו שם על ג'ורדן מכוח האינרציה. "כי נותנים לכוכב".

            1. חיים

              17 אוג 2019 20:32:36

              אני עדיין חושב שסטף עדיף – היה אחראי לניצחונות במשחקים 1 ו-5, איגי היה עדיף במשחק 4 והם היו די שווים במשחק 6.
              האפקט של ג'ורדן ביחס לרודמן הרבה יותר משמעותי, גם אם ביחס לציפיות מהם היה יתרון לרודמן

  9. stam

    16 אוג 2019 12:56:06

    נזכרתי בגיים 3, והנה בונבון מאותה סדרה – סל של סטף בדרגת קושי 10+
    שלוש חסימות מדורגות, שלוש!, של קליי, דיוויד לי, ודריימונד. סטף כמו במגרש בבית נגד אחיו, רץ כמו משוגע, ונגד כיוון התנועה, קולע מעל כל האורך של מוזגוב. לדעתי הוא בכלל כבר לא רואה את הסל, זה בא לו מהחוש המגנטי העל-חלל שלו… באמת סל מדהים-מדהים-מדהים.
    פה בווידאו, אם זה לא עובר למקום הנכון, אז ב-8:51:
    https://www.youtube.com/watch?v=avVHBBABzro&t=531

  10. dvir

    16 אוג 2019 13:11:15

    לכותב הכתבה לדעתי הבחירה שלך לרשום כתבה על כל קבוצה היא לא נכונה. נניח ב2016 נדרש כתבה על קליבלנד או אוקלהומה מה הקשר טורנטו בכלל ? הם שוווים כתבה בכלל. בפליאוף של השנה פורטלנד בסך הכל עברו את דנבר ואוקלהומה גם הם לא שווים כתבה בעיקר איך שהפסידו בגמר המערב יש לך סיפור יותר טוב משל דאלס טורנטו 2019 והריצה המפתיעה שלהם חייבת להיכנס 7 המשחקים מול פילי המהפך מול מילווקי שהובילה כבר 2_0 והסדרה מול הלוחמים שנגמרה באליפות.

    1. חיים

      16 אוג 2019 13:58:06

      2016 – הובהר בהרחבה למה אני לא כותב על קליבלנד או אוקלהומה. גם לטורונטו יש סיפור מאוד מעניין ואין ספק שהם שווים כתבה, גם אם קבוצות אחרות מתאימות קצת יותר.
      2019 – טורונטו אלופה טרייה שסיפורה הוזכר לאחרונה אין ספור פעמים בהרחבה. הסיפור של פורטלנד קצת נשכח, על אף שגם הוא ראוי ביותר.
      הפלייאוף של טורונטו ופורטלנד היה די דומה עד המפגש עם גולדן סטייט והכיל 3 דברים עיקריים.
      1. באזר ביטר שהכריע סדרה. שניהם ברמת קושי גבוהה.
      2. סדרה שהגיעה ל-7 משחקים. זאת של פורטלנד איכותית בהרבה וצמודה בהרבה.
      3. ניצחון בסדרה שמעטים האמינו ביכולת שלה לנצח. – פורטלנד נגד אוקלהומה וגם קצת נגד דנבר לעומת טורונטו מול מילווקי.
      ההבדל בין פורטלנד לטורונטו הוא הבריאות של קליי ואחוזים טובים יותר של הצוות המסייע של גולדן סטייט נגד פורטלנד, כשנגד טורונטו גולדן סטייט שיחקה לפרקים עם נגרים גרועים אפילו מאלו של קליבלנד מהכתבה הזאת.
      חשוב לי להדגיש שהסדרה הזאת היא לא דירוג של ריצות הפלייאוף הכי טובות או הכי "מיוחדות ובלתי נשכחות" או משהו כזה, אלא בסך הכל לקחת קבוצה מכל עונה, שיש לה סיפור מעניין, ולנסות לעקוב אחרי הסיפור הזה ולהיזכר בו.

      1. תומר שנאן

        16 אוג 2019 15:35:36

        ההבדל בין פורטלנד לטורונטו – קבוצה אחת זכתה באליפות בעוד השנייה טוטאה ע"י הלוחמים. גם הקאבס של 2016 (אליפות ראשונה לעיר אחרי יובל) וגם הראפטורס של 2019, שתיהן עשו ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות. ונעשה להן עוול עצום בכך שאתה מכניס שתי קבוצות שהפלייאוף שלהן לא מתקרב לזה של אותן הקבוצות.

        1. חיים

          16 אוג 2019 15:40:20

          הביטוי "נעשה להן עוול" מוגזם.
          אני לא מדרג מי עשתה את הריצה הכי טובה באותה עונה, אלא בוחר אחת שיש לה סיפור טוב, גם אם יש אחרות עם סיפור טוב יותר (ואין ספק שסיפורי האליפות האלה טובים יותר).

    1. חיים

      16 אוג 2019 18:26:03

      דווקא ב-2015 היריבות היו יותר חזקות – שיקגו בעונת שיא, בוסטון של 15 הייתה עדיפה בכמה רמות על דטרויט של 16 וגם אטלנטה הייתה טובה יותר ב-2015.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט