"השנה קבוצות הביג-ווסט (ביג-10 של ימנו, ש.ד) הולכות להתכנס ולדון באיום של הפוטבול המקצועני. עד היום היו אלה רק ניסיונות בודדים של המאמנים להילחם ברעה הזאת ואני חושב שהבשילה השעה להתמודד בכל האמצעים העומדים לרשותנו. אני מציין כבר שנים את הסכנה שעומדת לפנינו עם עלייתו של המשחק המקצועני ועכשיו אנחנו חייבים לשים לזה סוף"
איימוס אלונזו סטאג, מאמן אוניברסיטת שיקאגו, 1921 

"המשחק המקצועי מונע מהשחקנים לפתח את האופי ולא מאפשר לאידיאלים עליהם מושטת המשחק – הקרבה ללא תמורה, נאמנות ומסירות – להתקיים מחוץ לכותלי האוניבסיטאות"
פילדינג יוטס, מאמן אוניברסיטת מישיגן, 1922

*

ג'ורג' האלאס פשוט הקשיב למאמן שלו. רוברט זופקה, היה מהגר גרמני שהתיישב בארה"ב והיה מראשוני המאמנים של הספורט החדש שהומצא במדינה. לספורט קראו פוט-בול, למרות שהשימוש ברגל, כבר אז, היה מוגבל מאוד והזכיר יותר את הראגבי והקאלצ'יו פלורנטינו של איטליה. וכשהוא דיבר, אתה הקשבת.

"האכזבה הכי גדולה שלי" אמר בכנס הבוגרים של אוניברסיטת אילינוי ב-1918, "היא שלעולם לא אזכה לראות אתכם הופכים לשחקנים רציניים. בדיוק כשהתחלתי לראות את הפירות, העונה הסתיימה ואתם צריכים לצאת לחיים האמיתיים".

View post on imgur.com

הדעות באותן שנים, כמו הציטוטים מלמעלה, היתה שפוטבול הוא משחק של ג'נטלמנים שאסור לשחק אותו על כסף. באותם שנים היו ליגות חצי-מקצועניות בארה"ב, שהתמקדו במדינות פנסילבניה, אוהיו ואילינוי, אבל הסכומים ששולמו היו לא יותר מכסף כיס. לשחקן בייסבול מבטיח כמו האלאס, זה בוודאי לא היה משתלם, בעיקר כאשר כבר החזיק בחוזה מובטח בניו יורק יאנקיס.

אבל הגורל ייעד לו עתיד שונה. הקריירה שלו בליגות המקצועניות הסתיימה לאחר 12 משחקים, כאשר ניסה לגנוב בסיס ונפצע בירך. "פציעה שמעולם לא החלמתי ממנה", יאמר שנים לאחר מכן. וכך, בגלל פציעת בייסבול, נולד הפוטבול המקצועני.

*

איי. אי. סטיילי הי ג'נטלמן מהדור הישן, שהאמין שספורט הוא ערובה לחיים שמחים יותר. הבעלים של מפעל העמילן הגדול בארה"ב החליט להקים קבוצות בייסבול, כדורסל ופוטבול, בהם ישחקו העובדים בסופי השבוע, להנאתם ולרווחת תושבי דאקטור, אילינוי. הוא אפילו הקצה זמן מוגדר בשעות העבודה בו העובדים היו יכולים לצאת ולהתאמן.

סטיילי, שהחליט בתחילה שכל הקבוצות שלו יהיו חובבניות, שינה את דעתו בקשר לקבוצת הפוטבול לאחר העונה הראשונה, בה היא זכתה ב"אליפות מרכז אילינוי". אל האלאס הוא הגיע אחרי טיפ שקיבל משחק אחר בשם "דאטץ" סטרנמן, שהאמין שחברו מהאוניברסיטה יהיה האדם המתאים למשימה.

האלאס קפץ על המציאה. לאחר שקיבל הבטחה למשכורת שבועית של 50$ הסכים להקים, לאמן ולשחק בקבוצת הפוטבול של המפעל – הסטיילי'ס – ובמקביל לככב בקבוצת הבייסבול  בתור אאוטפילדר. הבקשה היחידה שלו היתה כי השחקנים יקבלו עדיפות לאימונים על פני העבודה במפעל והשנים חתמו על החוזה בלחיצת יד.

האלאס, שכבר התנסה בפוטבול מקצועני בשנה הקודמת כששיחק בקבוצה שנקראה האמונדס פרופשנלס, והיתה אחת הקבוצות החזקות במדינה, בדק את סגל השחקנים הקיים והחליט שהוא זקוק לחיזוק רציני. הוא פנה לחבריו מימי הקולג' ואסף סגל כל כך מרשים שחמישה מהם (כולל האלאס עצמו) נכנסו בהמשך להיכל התהילה. עכשיו רק צריך היה למצוא ליגה לשחק בה.

*

המונח "ליגה" ב-1920 יהיה קצת מוזר לצופה מהצד. בניגוד לבייסבול או להוקי, לא היה גוף מאחד שקובע את החוקים או את הלו"ז, "התאגדות הפוטבול המקצוענית האמריקאית" (APFA) שתהפוך בהמשך לליגת ה-NFL בסך הכל ביקשה מהחברים בה לשחק פוטבול. מקצועני.

הכל התחיל כאשר הקבוצות החזקות של אוהיו, שנחשבו אז לטובות בארה"ב, התקשו למשוך צופים למשחקי הבית ופנו לקבוצות מפנסילבניה, אינדיאנה ואילינוי להקים "ליגה ארצית" שתאחד את כל הקבוצות מובילות במדינה. הטריגר היה המשחק בין "קאנטון בולדוגס" מאוהיו של ג'ים ת'ורפ האגדי, לבין האמונדס פרופשנלס מאינדיאנה של האלאס, שמשך 10,000 צופים לריגלי פילד.

הפגישה המכרעת נערכה ב-17 לספטמבר 1920, אז התאספו 14 נציגים של הקבוצות החזקות במדינה וקבעו כי הם מתחייבים לקיים "עונה" שבה ישחקו לפחות שמונה משחקים (קבוצות רבות שיחקו יותר) ושכל אחד מהנוכחים בחדר ישקיע 100$ בהקמת התשתית לליגה.

"בעיקר דיברנו באוויר", הסביר מאוחר יותר האלאס, "לאף אחד מאיתנו לא היתה כוונה להשקיע את הסכום הזה. לעזאזל, אני בספק אם לכל הנוכחים בחדר, במשותף, היו $100 בחשבונות הבנק שלהם. אבל, סוף סוף היתה לנו ליגה".

בניגוד למה שאנחנו מכירים עכשיו, אף אחד מבחוץ לא באמת התעניין בליגה הזאת, ובעוד קבוצות נפתחו ונסגרו שוב ושוב, היה ספק אם ליגה כזאת יכולה לקיים את עצמה. "אנחנו בחרנו את השחקנים המצטיינים בשנים הראשונות, פשוט כי אף אחד לא רצה לעשות את זה", סיפר האבא של הפוטבול המקצועני, "הרבה פעמים אנחנו היינו כותבים את סיכומי המשחק ושולחים אותם לעורכי העיתונים בתקווה שיסכימו לפרסם את התוצאה בעיתון שלמחרת".

העורכים באמת לא רצו לפרסם את זה. ולא בגלל שהם לא אהבו פוטבול, הם דווקא אהבו מאוד את המשחק שנולד במדשאות הרווארד, הם פשוט חשבו שמדובר בבדיחה. הרי השחקנים הטובים באמת משחקים במכללות, אף כוכב שמכבד את עצמו לא ישפיל את עצמו וישחק פוטבול מקצועני, כשהוא יכול לנצל את מעמדו ולעבוד בעבודה רווחית יותר.

בעולם כזה התקשה סטיילי להחזיק את הקבוצה שלו עם הראש מעל המים וכבר לאחר עונה אחת הבין שההפסדים יהיו גדולים יותר משתכנן. הוא הציע את הקבוצה להאלאס וסטרנמן, הפציר בו להעביר אותה לשיקאגו הגדולה והציע להם תשלום של $5,000 במידה ויסכים לשמור את השם "סטיילי'ס"  לעונה נוספת. ב-1922, ביחד עם שינוי שמה של הליגה ל"ליגת הפוטבול הלאומית" (NFL), שינתה גם הקבוצה את שמה לשיקאגו ברס כמחווה לבעלת המגרש בו שיחקו – השיקאגו קאבס (גורי הדובים).

*

בשנים שלפני המצאת הטלוויזיה היה כוכב פוטבול אחד שכולם ידעו את שמו. קראו לו הרולד אדווארד גריינג', או "רד" בקיצור – הכוכב האמיתי הראשון של הפוטבול. גריינג' הצעיר בכלל לא התכוון לשחק פוטבול ובתור בן של חוטב עצים עבד בנערותו כמוכר קרח (מקצוע שטען מאוחר יותר שהכין אותו לפיזיות של המשחק), הוא אולץ לעשות זאת על ידי חבריו באוניברסיטה.

כוכבי הספורט היחידי שהתקרב למידת הפופולריות שלו בציבור הרחב בשנות ה-20 היו רק בייב רות' והמתאגרף ג'ק דמפסי. האנשים מילאו את האיצטדיונים במשחקים בהם הופיע ופחות מ-60,000 כרטיסים שנמכרו היו מבחינת המארגנים יום חלש. עיתונאי הספורט האגדי גארטלנד רייס אפילו חיבר עבורו שיר:

A streak of fire, a breath of flame

Eluding all who reach and clutch;

A gray ghost thrown into the game

That rival hands may never touch;

A rubber bounding, blasting soul

Whose destination is the goal — Red Grange of Illinois!

העתיד של גריינג' היה מובטח. הסוכן והאמרגן סי. סי. פייל, שהחזיק מספר אולמות קולנוע, הבטיח ולהפוך אותו לכוכב על מסך הכסף. "אני יכול להרוויח עבורו $100,000, אולי אפילו מיליון", הוא הבטיח. ההסכם בין השניים היה חייב להישמר בסוד, אם יגלו עליו באוניברסיטה קריירת המשחק שלו היתה נעצרת והקלון היה מונע ממנו להפוך לכוכב. הוא רק לא ידע, שאת הכסף הוא לא יעשה על מסכי הקולנוע.

עונת המכללות של 1925 עמדה לצאת לדרך, כאשר חברי קונגרס מאילינוי קראו לשנות את שיטת הבחירה בארה"ב ולאפשר לאנשים מתחת לגיל 25 להיבחר לקונגרס, במטרה להריץ את גריינג'. אבל לרץ הנהדר של המכללה המקומית היה אס שאיש לא ציפה לו.

מבלי שאיש ידע פנה פייל להאלאס ושותפו סטרנמן והציע להם להחתים את גריינג' לחוזה של $100,000 עבור 19 משחקים. יותר מפי 100 מהשחקן הבא אחריו. בנוסף היו לסוכן/ קולנוען עוד שתי דרישות: הראשונה, הם יאלצו לשחק חלק מהמשחקים במדינות שאינם מיוצגות בליגה – בדגש על פלורידה וקליפורניה, השניה – הם ישמרו 50% מההכנסות של הכרטיסים. השניים לא מיהרו להשיב. בטח בהתחשב בעובדה שלא היה בידם – או בידי איש בליגה – סכום כזה.

העונה הגיעה לסיומה. 72,657 צופים הגיעו לחזות בפלא בפעם האחרונה, כשהלוחמים מאילינוי פגשו את אוניברסיטת אוהיו סטייט בקולומבוס. לאיש לא היה אכפת שהקבוצה המקומית, הבאקייס, הפסידה 14-9, הם חזו בשחקן הגדול ביותר שראה המשחק בפעם האחרונה. בחדר ההלבשה רצו העיתונאים לשמוע איך הוא מסכם את הקריירה, אך הופתעו לשמוע שהוא חתם על חוזה מקצועני בשורות הברס.

*

היה מדובר בהימור רציני מאוד עבור האלאס וסטרנמן. באותה תקופה ממוצע הצופים ב-NFL בקושי חצה את ה-5,000. על מנת שיוכלו להרוויח מהמהלך הם יצטרכו לשמור על ממוצע של לפחות 30,000 צופים בכל משחק.

השניים הרגישו הקלה גדולה מאוד בבוקר חג ההודיה של אותה שנה, כאשר מוכר הכרטיסים דיווח להם בשמחה שנמכרו 39,000 לדרבי של שיקאגו מול הקארדינלס באיצטדיון ריגלי. הם שמחו הרבה יותר, כאשר עשרה ימים מאוחר יותר 70,000 צופים נדחסו באיצדיון פולו גראונס הישן בניו יורק כדי לצפות בו משחק נגד הג'יינטס. באותה תקופה היה זה הקהל הגדול ביותר שהגיע לצפות בספורט מקצועני והמשחק הציל את הבעלים, משפחת מארה, מפשיטת רגל.

בדיעבד, בעין מקצועית, קשה להתייחס למסע המשחקים הזה משהו רציני. שחקני הברס היו מותשים מעונה ארוכה בעוד הם נאלצו לשחק בתנאים לא אפשריים וללא הפסקה. רכבת מיוחדת נשכרה עבור האירוע והם עברו מעיר לעיר כקרקס והופיעו בכל ערב שני. אחד הרצפים האלה כלל שמונה משחקים ב-11 ימים, משהו שקשה לנו לדמיין היום. בטח כאשר באותה תקופה לא היו כמעט חילופים.

המסע סוקר בכל העיתונים הארציים, בעוד אלפי אוהדים חיכו לקבוצה בתחנות הרכבת רק כדי לפגוש את גריינג' באופן אישי. הצלמים הסתערו עליהם בכל פינה והקבוצה התקשתה להגיע למגרשים בזמן. הבעיה נפתרה כאשר האלאס, "העניק" את ביתו וירג'יניה לגריינג', מה שאפשר לו להתחמק מהצלמים והאוהדים שרבים מהם לא ראו תמונה שלו מימיהם (הרי מה לרווק הולל ולילדה קטנה?).

*

המסע אומנם היה מוצלח, אך קצב מכירת הכרטיסים ירד ומלבד ההופעות המתוקשרות בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו, המשחקים התקשו למשוך יותר מ-10,000 צופים. גריינג' הרוויח "רק" עוד $25,000 נוספים ממכירת הכרטיסים, מה שיגרום לו לעזוב את ה-NFL בניסיון להקים ביחד עם פייל ליגה מתחרה (ה-AFL הראשונה, שתשרוד שנה אחת בלבד).

האלאס לעומת זאת היה מרוצה. מאוד. הברס אומנם סיימו את עונתם הגרועה ביותר מאז הקמת הליגה, עם מאזן של 3-5-9 שהספיק רק למקום השביעי, אבל ההימור שלהם השתלם ולראשונה מאז חלם על כך עשור מוקדם יותר – היתה זכות קיום לליגה המקצוענית. הקבוצה שלו תהיה גם היחידה שתשרוד מאותה תקופה (הפרנצ'ייז השני ששרד מאז ההקמה הוא של הקרדינלס שעברו מאז מספר בתים).

העיתונים שקודם נמנעו מלסקר את המשחקים התחילו לדווח על הקבוצות כעניין שבשגרה והליגה צברה פופולריות בערים הגדולות של ארה"ב – ניו יורק, שיקאגו, פילדלפיה, פיטסבורג, דטרויט וקליבלנד, יצאה מעיירות הפועלים והתחילה למשוך קהלים גדלים והולכים. הסכנה על המשך קיום הליגה חלף. סוף סוף יש לנו פוטבול מקצועני.