ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות – 3 אוקלהומה סיטי ת'אנדר 2012 / עמיחי קטן

ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות – 3 אוקלהומה סיטי ת'אנדר 2012 / עמיחי קטן

החלק השלישי של סדרת הכתבות "ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות" עוסק באוקלהומה של 2012, הקבוצה הצעירה והמוכשרת שהכילה 3 שחקני MVP לעתיד, כחלק מסגל עמוק ומוכשר, והצליחה להעפיל לגמר שהיה אמור להיות ההתחלה של שושלת, אבל אז הדברים הסתבכו…

מאזן: 47 – 19 מקום שני במערב (עונה מקוצרת בגלל שביתה)

חמישייה: ראסל ווסטברוק, ת'אבו ספלושה, קווין דוראנט, סרג' איבקה, קנדריק פרקינס. שחקנים מרכזיים מהספסל: ג'יימס הארדן, דרק פישר, ניק קוליסון, נאזר מוחמד, דקוואן קוק.

סם פרסטי מונה לתפקיד ה-GM של הסיאטל סופרסוניקס ביוני 2007, ומיד בחר את קווין דוראנט בבחירה השנייה ואת ג'ף גרין בבחירה החמישית, אותה השיג בטרייד עם בוסטון על ריי אלן. בשנה אחרי זה הוא בחר את ראסל ווסטברוק בבחירה הרביעית ואת איבקה, וב-2009 הוא בחר את הארדן בבחירה השלישית. זה היה הבסיס של קבוצה צעירה שהגיעה במפתיע לפלייאוף של 2010 ולקחה 2 משחקים מהלייקרס. ב-2011 פרסטי השיג את הסנטר קנדריק פרקינס מבוסטון בתמורה לג'ף גרין שהשלים חמישייה שעלתה במפתיע לגמר המערב ב-2011, שם הפסידה לאלופה שבדרך מדאלאס.

שביתת השחקנים שדחתה את פתיחת עונת 2012 גרמה לשמועות רבות אודות שחקנים ב-NBA שעשויים לעבור לשחק באירופה או סין, וביניהם קווין דוראנט שהודיע שהוא שוקל להיענות להצעה שקיבל ממכבי תל אביב. לצערנו השביתה הסתיימה לפני שמהלכים כאלה התרחשו, והעונה התקצרה ל-66 משחקים, אותם הרעמים סיימו עם 47 ניצחונות והמקום השני במערב מאחורי הספרס.

הסיבוב הראשון של הפלייאוף זימן שחזור של גמר המערב, ועבור אוקלהומה הכוונה הייתה מפגש עם האלופה המכהנת דאלאס, שאמנם נחלשה, אבל עדיין הייתה יריבה קשה מאוד על הנייר, בטח ביחס למקום שביעי בלבד במערב. 2 המשחקים הראשונים היו צמודים ביותר, אבל סל ניצחון של דוראנט בראשון ו-2 החטאות לשלוש של ג'ייסון טרי בשניות הסיום של השני העלו את הת'אנדר ליתרון 2 – 0 ומכאן דאלאס לא התאוששו וחטפו 2 תבוסות ביתיות בדרך לשנה שנייה ברציפות שהאלופה מודחת בסוויפ.

היריבה של הרעמים בחצי גמר המערב הייתה הלייקרס, אלופת 2010, במה שהתברר בדיעבד כהופעת הפרידה של קובי ברייאנט מהפלייאוף. המשחק הראשון הסתיים בניצחון קליל של אוקלהומה, אבל הלייקרס הפעם לא ויתרו בקלות ועלו ליתרון 75 – 68 קצת יותר מ-2 דקות לסיום של משחק 2. מכאן הלייקרס לא הצליחו לקלוע עד הסיום, והחטאת שלשה פנויה של סטיב בלייק בשניות הסיום הכריעה את המשחק לטובת אוקלהומה ו-2 – 0 בסדרה.

כשהסדרה עברה ללוס אנג'לס הבין קובי שהוא צריך לקלוע והרבה, ולכן במשחק 3 קלע 36 והוביל את הלייקרס לניצחון, אחרי שדוראנט איבד כדור קריטי ובפיגור 3 עם 2 שניות לסיום איבקה ניסה לייאפ במקום למסור לשלשה וגם חטף גג מביינום. למשחק 4 הגיע קובי מעודד מתצוגת הקליעה שלו והפעם הגיע ל-38 נקודות, אבל הפעם שלשה של דוראנט אחרי איבוד של גאסול הכריעה את המשחק לטובת אוקלהומה. במשחק 5 אוקלהומה צברו יתרון גדול והבטיחו את הניצחון מוקדם יחסית, אבל קובי הוכיח שכוחו עדיין במותניו כשקלע 42 במשחק ששכנע את הלייקרס ללכת בקיץ על דוויט הווארד וסטיב נאש, אבל זה כבר סיפור אחר.

בגמר המערב היריבה הייתה סאן אנטוניו שהגיעה אחרי 2 סוויפים על יוטה והקליפרס ועם המאזן הטוב בליגה. 2 המשחקים הראשונים היו די צמודים, אבל בשניהם הספרס מצאו את הדרך לנצח בסוף, ובכך היו לראשונים מאז מעבר הסיבוב הראשון לסדרת הטוב מ-7 שלא מפסידים את המשחק הראשון בגמר האזורי וממשיכים את רצף הניצחונות מעבר ל-8. במשחק 3 אוקלהומה הביסו גילו לעולם את הנשק ההגנתי המרכזי שלהם, סרג' איבקה, ששלט ברחבות ואימלל את הספרס, ובעזרתו הרעמים הנחילו להם את ההפסד הראשון בפלייאוף, ומאז עלו הת'אנדר על הגל, או במקרה שלהם על הרעם, וניצחו את שלושת המשחקים הבאים בהפרש של 6, 5 ו-8 בהתאמה, כשבכל אחד מהם מישהו אחר מבין דוראנט, ווסטברוק, השחקן השישי של העונה הארדן ודרק פישר שהצטרף חודש לפני הפלייאוף נותן סלי קלאץ' קריטיים שמכריעים את המשחק, בזמן שפרקינס והרבה איבקה, שרשם 2.7 חסימות למשחק בסדרה, אוטמים לחלוטין את הצבע בדרך לניצחון 4 – 2 בסדרה וגמר שמיני של דרק פישר, הראשון לעשות זאת חוץ מביל ראסל וחבורתו, ג'רי ווסט, אלג'ין ביילור וקארים. מאוחר יותר גם לברון הצטרף לחבורה הזאת, ביחד עם החבר שלו ג'יימס ג'ונס.

אם כבר הזכרנו את לברון, אז הוא היה היריב של הרעמים בגמר, כאשר הפעם הוא הגיע אחרי שקלע 45 נקודות במשחק חוץ קריטי בבוסטון והמשיך לניצחון על החבורה הקשוחה של הסלטיקס ב-7 משחקים. הפעם לברון ידע שזה צריך להיות שלו והיה מוכן להילחם על זה. במשחק הראשון הביתיות הספיקה לדוראנט כדי להוביל את אוקלהומה לניצחון, אבל מכאן ואילך העובדה שכל אוקלהומה חוץ מווסטברוק ודוראנט קלעו בגמר פחות מהממוצע שלהם ובאחוזים פחות טובים גרמה לכך שהרעמים הפסידו את כל שאר משחקי הגמר ו-4 – 1 בסדרה לטובת ההיט בסך הכל, בדרך לאליפות ראשונה של לברון.

אוקלהומה של עונת 2012 סיפקה את אחת מריצות הפלייאוף המרשימות ביותר בשנים האחרונות, כאשר היא גברה על האלופה היוצאת, דאלאס, האלופה שלפניה, הלייקרס ומוליכת המערב והפייבוריטית המנוסה, סאן אנטוניו. בגמר אמנם נגמר לת'אנדר הכוח, אבל נדמה היה שזאת רק ההתחלה בדרך לשושלת חדשה ואיש לא היה מודאג מכך יותר מדי. מאותו רגע, אוקלהומה לא הצליחה להגיע לגמר, וכעת, כעבור 7 שנים, נגמר סופית העידן הזה של אוקלהומה, כאשר ווסברוק מתאחד כעת עם הארדן ביוסטון, דוראנט ואיבקה זכו באליפויות, אבל מחוץ לאוקלהומה, או לארה"ב בכלל במקרה של איבקה ורק סם פרסטי נשאר שם למעלה כדי לנסות להתחיל מההתחלה את העלייה למעלה, והפעם לא לסיים כמו סיזיפיוס.

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  2. יויו דלוח במיוחד

    9 אוג 2019 08:39:17

    אחת משאלות ה'מה אם?' הגדולות בהיסטוריה היא מה היה קורה עם היו משלמים להארדן והוא היה נשאר באוקלהומה.
    תודה על פרוייקט נהדר, כל כתבה היא תענוג

  3. stam

    9 אוג 2019 09:43:52

    זו לא "אחת השאלות הגדולות" – זו ה-שאלת WHAT IF הכי גדולה בהיסטוריית ה-NBA.
    אני חושב שהם איבדו כמה טבעות ביחד. מה, אפילו ההרכב הזה, as is, עם קנדריק במצבו, ודרק פישר, יעשה נזק…
    יש רגע מסוים, "ther moment", שבו זה מתחיל. בפלייאוף 2010, משחק 3 נגד הלייקרס של קובי וגאסול.
    סיקוונס עם הדאנק של ראסל, השלשה של הארדן, ועוד שלשה של KD.
    שם זה נולד.
    https://www.youtube.com/watch?v=V3w7Q34gyQ4
    חדי העין יבחנו, שהארדן מתחיל כבר שם לשכלל את מהלך הארבע נקודות שלו… חחח

    1. יויו דלוח במיוחד

      9 אוג 2019 10:00:16

      בשלוף הנה עוד 2 לפחות באותו משקל, אם לא יותר:
      מה היה קורה עם פורטלנד היו לוקחים את מייקל בבחירה ה-2?
      מה היה קורה עם קוואי מעולם לא היה נפצע באותו משחק ארור נגד הלוחמים?

      1. stam

        9 אוג 2019 10:07:23

        לגבי הבחירות של פורטלנד, תוסיף גם את KD…
        רק בוא נפריד.
        ג'ורדן שלא נבחר (או סטף שלא הלך לסקרמנטו, ויש עוד) – זה וואט-איף מרחיק לכת. כי זה על משהו שמעולם לא קרה בכלל – וכאלה יש רבים. "ומה היה קורה אם לברון היה עובר למערב ומצטרף לספרז של טימי-מאנו-פארקר". אין לזה סוף.
        אנחנו מדברים על דברים שכבר קרו במציאות, ונקטעו.
        כמו פה. השלישיה כבר קמה, והקבוצה רצה, מה זה רצה, טירוף. זה "וואט איף" הרבה פחות דמיוני. זה היה כבר בידיים. ראינו לאן זה הולך. וטראח, חתכו אותם.
        .
        כמו הדוגמה שאתה נותן, הפציעה של קוואי, ההתנקשות של זאזא. זה וואט-איף "קרוב" יותר.
        מאכזב לשמוע, אבל לדעתי – כלום לא היה קורה בשורה התחתונה. ג"ס היתה כ"כ הרבה יותר טובה, שהיה נגמר 1-4, גג 2-4.
        זאזא שימות, כן? אבל זה לא היה משנה את התוצאה.
        מה שאולי הפציעה כן שינתה – זה את נטישת הספרז ע"י קוואי בהמשך… אבל לזה באמת אין גבול. כשאתה פותח דלתות, יש אינספור אפשרויות.

    2. stam

      9 אוג 2019 10:01:33

      עוד היילייטס של השלישיה מאותו משחק היסטורי:
      https://www.youtube.com/watch?v=UEvmhW0cuIc
      .
      הסדרה הגיעה ל-3-2 ללייקרס, משחק 6. ושם גם התגלתה הבעיה הכרונית של העתיד.
      91-94 לאוקלהומה, דקה לסיום. לD במיטבו. תיכף הולכים לגיים 7. סנסציה בדרך. מדורגת מס' 8 לוקחת את מס' 1, של קובי, למשחק הדחה כבר בסיבוב הראשון.
      הלייקרס התחילו לסגור.
      את כל הזריקות האחרונות של אוקלהומה עד סוף המשחק, 4 זריקות במספר, לוקח ראסל ווסטברוק. הוא מחטיא הכל.
      חצי שניה לסיום, פאו גאסול קולע את סל הנצחון. 95-94, הסדרה נגמרה. 2-4 ללייקרס, אין גיים 7. הסנסציה לא קרתה.
      שם מישהו היה צריך לקחת את ראס, אחרי המשחק, ולנער. לא קרה.

  4. גיא רוזן

    9 אוג 2019 09:52:50

    לטעמי, סיפור גדול מאותה ריצה נהדרת,
    סיפור שלאשמים עליו דגש מספק,
    זה עד כמה דוראנט היה מדהים באותה סדרת פיינלס.
    30.6 נק' למשחק ב-61.1% אפקטיבי מטורפים. וזה כאשר ברור לכל שהוא שחקן המטרה של הת'אנדר,
    וזה מול הגנה מהחזקות שהיו באותה תקופה.
    .
    עד כמה מיוחד ההישג שלו? 30+ ב-60%+ אפקטיבי?
    מאז שיש נתוני אחוזי קליעה בפיינלס (פלייאוף 1951), היו 4 מקרים בהם שחקן סיים פיינלס עם 30+ נק' ב-60%+ אפקטיבי.
    הפעם הראשונה היא הפיינלס האדיר (אולי הדומיננטי ביותר של שחקן אי פעם) של שאקיל ב-2000.
    38 נקודות ב-61.1% היו לו באותה סדרה. זה לצד 16.7 רב', 2.3 אס', 1 חט', ו-2.7 גגות. מדהים.
    .
    אחרי שאק, 3 הפעמים הנוספות הן של דוראנט (פעמיים. 12', כאמור, ו-17') ושל לברון (17'). זהו.
    לא ג'ורדן (חסרו לו 4 אחזוים ב-93'), לא קארים (פעם אחת היה מרחק 2 נק' כאשר היו לו 60%+, ובפעם השנייה חסרו לו 3% כאשר היו לו 30+ נק'),
    לא בירד, לא ווילט, לא ג'רי ווסט.
    .
    בנימה אישית אוסיף, שהלוואי. הלוואי ונראה שוב את דוראנט מעפיל לפיינלס עם אותה יכולת לקלוע כמו שכמעט לאף אחד אחר במשחק היה.
    עונה נהדרת, הייתה אותה עונה מקוצרת של 2012.
    ריצה נהדרת, נתנה אותה הת'אנדר.
    .
    תודה, חיים.

  5. gl

    9 אוג 2019 11:05:56

    תודה חיים סדרת כתבות יפה ומעניינת
    אני אישית לא חושב שהיו לוקחים אליפות גם אם היו נשארים ביחד , לראס עלה השתן לראש ב2011 ולהארדן בריצה הזאת , היו גומרים את דוראנט ולא רואה מצב שהיו עוברים תספרס של 13 ו14 וזה היה מפרק להם תקבוצה

  7. שחר אלוני

    9 אוג 2019 13:39:05

    עוד כתבה מצוינת בסדרה, תודה!
    **
    מעניין שהגיבור של שלוש הכתבות ביחד בינתיים הוא לברון, שזכה לאיזכור גם כאן (לקח אליפות בתצוגה סופר דומיננטית עם 4-1 בגמר על קבוצה מצוינת אחרי 45 נק על בוסטון)

      1. שחר אלוני

        9 אוג 2019 15:45:23

        מסכים לגמרי
        מעניין שכאשר הוא גדול כמו בכתבה הזו, הוא מקבל שורה או שתיים, אבל כאשר הוא לא מצליח לזכות באליפות כמו בכתבות על דאלאס ובוסטון, זה מתואר בהרחבה 🙂
        לא זכור לי שלמשל על ג'ורדן מתארים בהרחבה את כל הכיפכופים שהוא קיבל בסיבובים מוקדמים בפלייאוף בשנות ה 80, אבל ככה זה, הריחוק בזמן לפעמים יוצר הילה מסוימת לשחקן (שכבודו במקומו מונח כמובן)

        1. חיים

          9 אוג 2019 16:05:43

          בכתבה הזאת הוא תואר בצמצום כי אין כל כך מה לדבר על הסדרה הזאת בהקשר של אוקלהומה שעבורם לפחות הייתה אנטי-קליימקס.
          אני מבטיח שהוא יוזכר יותר בהמשך, ותהיה גם כתבה על קבוצה שלו

        2. חיים

          9 אוג 2019 16:12:06

          אצל לברון אפשר לסמן כמה אירועים ספציפיים שהוא היה זה שפישל, גם אם לא היחיד, בניגוד לג'ורדן שמעולם לא הפסיד סדרה עם ביתיות, וכל ההפסדים שלו היו לקבוצות גדולות בראייה היסטורית מבחינת רמת הכדורסל, ולא רק מבחינת סיפורים דרמטיים.

    1. שחר אלוני

      9 אוג 2019 15:48:14

      לדעתי עשה שם צעד סביר לגמרי, הסיטואציה באוק' עם ראסל ב 2015 כבר היתה לא טובה, והוא עבר לסביבה שנראתה לו יותר מתאימה לו. גם צ'מברליין עבר ללייקרס, מוזס מאלון לפילי, שאקיל ללייקרס, ועוד רבים וטובים. לדוראנט זה נדבק כסוג של חטא נוראי, בגלל האופי הקצת פאסיבי שלו, בניגוד לאחרים

    2. חיים

      9 אוג 2019 16:10:02

      הדבר הקיצוני במקרה הזה היה שדוראנט עבר ליריבה ישירה, בדיוק אחרי שהוא הוכיח שאפשר להתמודד איתם, או שהוא לא מסוגל לנצח אותם, תלוי איך מסתכלים על זה.
      במקרה של לברון זה נשכח אחרי שהוא עבר קבוצה בצורה "חיובית" כמו שדוראנט עשה עכשיו. אני מאמין שבטווח של 5 שנים דוראנט ייתפס הרבה יותר חיובי.

  9. stam

    9 אוג 2019 16:06:25

    שחר, טל. אל תצפה כאן למחמאות ללברון. לא בהופס.
    מה הוא בסך הכל עשה?
    ניצח בפינאלס בזו אחר זו את:
    אוקלהומה של דוראנט ווסטברוק הארדן איבקה;
    סן אנטוניו של דאנקן פארקר ג'ינו קוואי;
    גולדן סטייט ספלאש 73-9.
    אלה קבוצות אלה?
    כולה ניפח סטטיסטיקות בכל הפינאלס האלה. עבור ה fmvp. מגלומן אנוכי.
    אז איזה מחמאות? סתם שחקן.

    1. חיים

      9 אוג 2019 18:58:46

      לאורך הסדרה הזאת לכל קבוצה שאני אכתוב עליה יש אירועים, שהם המשמעותיים יותר עבור אותה קבוצה, עליהם אני כותב בהרחבה, ויש כאלו שלא. במקרה הזה הסדרה עם לברון פחות מתאימה לסיפור שאני מנסה לספר. לדוגמא, בכתבה הבאה, על אינדיאנה של 2013, יהיה אזכור הרבה יותר משמעותי ללברון, כי חלש משמעותי בריצה של אינדיאנה היה בסדרה נגד ההיט.
      כמו כן, כשהנושא יהיה לברון הוא יקבל הרבה פרגון, כמו עוד כמה דמויות לידו.

  13. bobby

    10 אוג 2019 21:29:15

    תודה על הפוסט, אכן ריצת פלייאוף מדהימה.
    חבל שזאת הייתה המדרגה האחרונה במגדל הפוטנציאל של הקבוצה ההיא.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט