בתחילת שנות השמונים כשמל גיבסון היה עדיין חתיך אוסטרלי חביב ולא מטיף זקן ומעצבן הוא היה "מקס הזועם" – גיבור סדרת סרטים עתידנית בו הוא מנסה לעשות צדק בעולם אפוקליפטי וחרב כשהוא נאבק ללא רחם בכנופיות אופנוענים הנלחמות על טיפות הדלק האחרונות.
כמה שנים מאוחר יותר ינחת על ה-NBA מישהו לא פחות זועם או חסר רחמים, ורנון מקסוול. מאד מקס מעולם לא חשש להתעמת עם כוכבים,שופטים, מאמנים או אפילו אוהדים. רק שקצת פחות הוא השקיע בלהתמודד עם עצמו. הוא לא היה רוברט הורי, גם לא כרמלו אנתוני או קליי תומפסון אבל היה בו לא מעט מכל אחד מהם וזה מה שהפך אותו לבלתי נשכח.
ורנון מקסוול נולד בגיינסוויל שבפלורידה והפך לכוכב תיכונים בשני ענפים – כדורסל ופוטבול. עם סיום לימודיו נבחר למר כדורסל של פלורידה כך שהבחירה בכדור המקפץ נעשתה קלה יותר מזה האובלי.
למרות שהיו הצעות אחרות הוא לקח את הצעת המלגה מאוניברסיטת פלורידה היושבת בעיר מגוריו. בימינו זו מכללה הנחשבת חזקה שזכתה לעידן זהב בשנות ה-2000 המוקדמות בהדרכתו של בילי דונובן. אבל אז זו הייתה מכללה שנחשבה חלשה למדי. למעשה עד בואו של מקסוול הגייטורס מעולם לא זכו להשתתף בריקוד הגדול והתקשו אפילו להגיע למאזן חיובי.
מאד מקס שינה את כל זה מאד מהר. מהעונה הראשונה הוא סחף את הגייטורס למאזן חיובי ובשנתיים האחרונות שלו במכללה לקח את הקבוצה על הגב לטורניר המכללות לראשונה בתולדותיה. מקסוול כמעט בכוחות עצמו הפך את פלורידה לתוכנית מכללות שסופרים אותה. על הדרך הוא הציב לא מעט שיאי מכללה אבל כמו שנראה בהמשך גם קבע לעצמו את החוקים. הוא נכשל כמה פעמים בבדיקות סמים בהם השתמש באופן תדיר (כולל בטורניר המכללות עצמו) ומספר שנים אחרי שכבר עזב למקצוענים נאלצו למחוק את כל שיאיו של מקסוול מהספר מכיוון שהוא עבר על הכללים וקיבל מסוכנים כרטיסים לנסיעה למחנה כדורסל.
ההישגים שלו בפלורידה לא עשו רושם על הסקאוטים (כאמור הגייטורס לא ממש נספרו בימים ההם) והוא התחיל את הקריירה בסן אנטוניו שלקחו אותו בטרייד עם הנאגטס בבחירה ה-47 של דראפט 1988. בספרס מקסוול התחיל לא רע בכלל לשחקן שנלקח במקום ה-47 בדראפט אבל הבעיות מחוץ למגרש רדפו אותו. הדי הפרשות מפלורידה לא פסקו ובנוסף הוא המשיך לעשות כותרות שליליות על השימוש שבקוקאין והסירוב לשלם מזונות לאם ילדיו (איתה יתחתן מאוחר יותר) . גם תקרית במועדון לילה בה שבר את שיניו הקדמיות של האיש מולו לא הועילה.
כתוצאה מכך הספרס העבירו בתחילת 1990 את הגארד המוכשר אך בעיייתי לרוקטס. ביוסטון הבעיות על ומחוץ למגרש לא פסקו אך מקסוול צבר לו די מהר מוניטין של שחקן קלאץ' חסר פחד. מאד מקס צבר פלייגרנטים בקצב מרשים ורב עם שופטים על בסיס קבוע כשברקע תמיד דיווחים על חיי לילה סוערים כמו גם מעצרים על סמים או איומי אקדח כלפי נהגים שצפרו לו על הכביש. אך כל אלה לא מנעו את ההתפוצציות שלו על המגרש. כך היה גם ב26 לינואר 1991 כשהרוקטס נאלצו להתמודד עם הקאבס ביוסטון ללא האקים אולוג'ואן הפצוע. הרוקטס נכנסו לרבע המכריע בהתמודדות בפיגור 65-71 כשמקסוול כבר רושם לזכותו 21 נקודות. מאד מקס נכנס לפעולה וכשהתפזר העשן הרוקטס ניצחו 97-103 הקאבס כאמור קלעו 26 נקודות אך מקסוול לבדו התפוצץ ל-30 משלו שקיבעו את מעמדו כסקורר חסר פחד. רק ווילט צ'מברליין במשחק המאה המפורסם קלע יותר ממנו ברבע הרביעי וכאן היה מדובר בנקודות חשובות לא ג'ארבג' טיים
למרות שהיה גארד די צנום מקסוול כאמור לא פחד מאף אחד והיה טראש טוקר ידוע. הוא לא חשש מעימותים עם הכוכבים הגדולים בין אם זה לכסח את דיוויד רובינסון או להיכנס למאבקים עם מייקל ג'ורדן:
והרומן בין השניים נמשך:
אולי הלעומתיות הזו היא מה שהביאה לכך שלא הייתה זריקה שמקסוול לא אהב. זה מה שאפשר לו לנצוץ לא פעם ברגעים המכריעים. אבל גם מה שהפיל אותו כל פעם מחדש.
התכונות האלו הפכו את מקסוול לבורג רופף אך משמעותי ביותר בקלאץ' סיטי של יוסטון. בפלייאוף של 1994 הרוקטס פגשו את הסאנס של בארקלי ו-KJ בחצי גמר המערב עם יתרון הביתיות. הם הפסידו את שני המשחקים ביוסטון כשמקסוול קולע 18 נקודות סך הכל בשניהם ב7 מ-27 מהשדה. המשחק השלישי בפיניקס נראה הולך בכיוון דומה כשהסאנס מובילים 43-55 בתוך המחצית השניה. מקסוול עצמו כבר היה 1 מ-7 מהשדה בשלב זה אבל זה אף פעם לא הפריע לו להמשיך ולזרוק. הוא פתאום תפס אש ועד לסיום קלע עוד 13 סלים מ-17 זריקות כולל 4 מ-7 לשלוש. הוא סיים עם 34 נקודות שנתנו לרוקטס ניצחון 102-118 שהפך את המומנטום בסדרה לחלוטין. כמובן שבדרך לחדרי ההלבשה הוא עוד הספיק להתעמת עם האוהדים המאוכזבים באמריקה ווסט ארנה.
הרוקטס התאוששו כדי לקחת את הסדרה בשבעה משחקים והגיעו עד לגמר לקרב חפירות עם הניקס. גם כאן מאד מקס ידע להתעלות ברגע הנכון ובמשחק מספר 7 הגורלי קלע 21 נקודות, כולל שלשת סכין בלב, עמוק ברבע האחרון. הרוקטס ניצחו 84-90 וזכו באליפות הראשונה בתולדותיהם.
שנה לאחר מכן הצד הזועם של מקס חזר להופיע. האלופה פתחו מצוין עם 9 ניצחונות רצופים אבל אז התחילה לקרטע וכשמקרטעים מתחילים לחפש אשמים. כך גם התחילו רינונים על שינויים בסגל ולקראת האולסטאר הרוקטס הגיעו לפורטלנד וחטפו תבוסה על הראש. מקסוול לא אהב את זה הוא גם מאד לא אהב כמה דברים שאוהד ביציע זרק לעברו וזו הייתה התגובה שלו:
בימינו הוא לא היה רואה פרקט הרבה זמן אבל אז הוא ספג את אחד העונשים הכי כבדים עד אז של הרחקה ל-10 משחקים וקנס גבוה. אבל הגלולה המרה ביותר מבחינתו הגיעה בזמן שישב מושעה בחוץ. הרוקטס ביצעו טרייד שבוע מאוחר יותר שהביא את קלייד דרקסלר לקבוצה. מקסוול ראה בכך פגיעה קשה בכבודו שהביאו כוכב על המשבצת שלו והתמרמר קשות.
המרמור נמשך גם אל תוך הפלייאוף. האלופה המקרטעת עלתה לפלייאוף מהמקום השישי למפגש בחוץ מול הג'אז החזקים של סטוקטון ומאלון. המשחק הראשון היה צמוד אך מקסוול בקושי ראה פארקט (16 דקות בלבד) והיה 1 מ-7 מהשדה. למרות זאת במצב של 100-102 לג'אז וכדור אחרון אצל הרוקטס המאמן רודי טומיונוביץ' סידר מהלך לזריקה של מקס ל-3. הממורמר החטיא ונעלם במהירות לחדרי ההלבשה.
הרקורד הרשמי יראה שלמקסוול שתי אליפויות ברזומה אבל הוא בודאי לא יראה זאת כך. מאותו רגע הוא לא שב עוד ללבוש את מדי הרוקטס. הוא זייף פציעה בהסכמה שבשתיקה של הקבוצה ולא שיחק עוד דקה בריצת האליפות השניה המרגשת של יוסטון. בתום אותה עונה הוא שוחרר והמשיך הלאה.
שנים מאוחר יותר מקסוול יכיר בטעותו אבל הזעם שתמיד אפיין אותו סימן גם את תחילת הדרך שלו למטה. מכאן ועד סוף הקריירה הוא נדד בין קבוצות מבלי לטעום את טעמה של הצלחה. הוא המשיך להתפוצץ מדי פעם אבל לא אף פעם לא בקונטנדרית.
מקסוול דעך לאיטו כשהנורמות ההתנהגויות שלו מסרבות לדעוך איתו. כך את הרומן הקצר עם סיאטל סיים בתגרת חדר הלבשה עם גארי פייטון שגרמה לחבריהם לקבוצה צ'אק פרסון והוראס גרנט להחמיץ משחקים כתוצאה מפציעות שספגו כשהפרידו בין השניים.
שנה מאוחר יותר בדאלאס בפלייאוף של 2001 הוא בקושי קלע 4 נקודות בסך הכל. הוא הבין שהוא כבר לא רלבנטי ופרש כשהוא משאיר אחריו 13 עונות עם כמעט 13 נקודות למשחק בממוצע.
***
אחרי הפרישה מקסוול נעלם מחוגי ה-NBA אבל האופי שלו המשיך לרדוף אותו. ב-2002 המשטרה הגיעה לעצור אותו בביתו עקב מריבה עם בנו ורנון ג'וניור על כמה שכיבות סמיכה הוא עושה. אשתו החליטה להוציא נגדו צו הרחקה ולסיים את הקשר. הגירושים המכוערים מאם ארבעת ילדיו הובילו אותו לסף פשיטת רגל. מקסוול גם ככה היה עסוק בלשלם להרבה אנשים בהם פגע. הוא הגיע להסכם כספי מחוץ לכותלי בית המשפט עם האוהד אותו תקף, בנוסף הוא נתבע על כמה מאות אלפי דולרים על ידי אישה אותה הדביק בהרפס במודע. כמו כן הוא הפסיק לשלם מזונות לאימו של ילד אחר. כתוצאה כך עוד במהלך הקריירה נאלץ לזייף פציעות כדי לא להגיע למשחקים בפלורידה מחשש שיעצר. ב-2004 הוא הוסגר לפלורידה אחרי שנעצר בג'ורגיה על חטיפה ותקיפה פיזית של אישה נוספת ואולץ לשלם ולקחת אחריות. על קשר אמיתי עם ילדיו הוא לא ממש שמר.
***
אין ספק שורנון מקסווול הוא אישיות מורכבת ובעייתית. אך עבורנו הוא קודם כל תמיד יהיה השחקן שהסעיר את לילות ה-NBA שלנו. על המגרש מקסוול היה תמיד בלתי צפוי ומלהיב. מסוג השחקנים שגורמים לאוהדים ומאמנים כאחד לתלוש את השערות או לקפוץ לשמים. ג'ף הורנסק שהיה אחד השומרים הטובים בליגה בשנות ה-90 והופקד ערב ערב על הגארדים הטובים בליגה אמר פעם שהשחקן שהכי היה קשה לו לשמור עליו הוא מקסוול. הסיבה? אצל מייקל ג'ורדן אתה יודע מה הוא הולך לעשות – אין לך הרבה מה לעשות נגד זה אבל אתה יודע למה לצפות. אצל מקסוול לעומת זאת אתה אף פעם לא ידעת מה הוא הולך לעשות עכשיו. זה הפך את השמירה עליו לאתגר לא פשוט.
זה גם השאיר לנו הרבה מאד רגעים כאלה למזכרת:
מה קורה איתו עכשיו קשה לדעת. בראיון לפני מספר שנים לסלאם מגזין מקסוול טוען שהיום הוא רגוע יותר – בגלל הגולף שהוא משחק ארבע פעמים בשבוע. אולי. ייתכן שאפשר להוציא את הזעם ממקס אבל קצת קשה יותר להאמין שאפשר להוציא את מקס מהזעם.
כן, עוד שחקן שזכה "להטביע" את הסאנס בהזדמנות כזו או אחרת. כל כך הרבה מהם מופעים בפרויקט…
.
תודה, עידו. נהדר!
אהבתי את הכינוי ההולם "מאד מקס"
הולם בכלל מילה שמתאימה פה
שנאתי אותו מאז הסדרה מול פניקס של בארקלי גאון הדור
היחיד שמשתווה אליו בכינוי זה אקסוויר מקדניאל
🙂
פששי איך שכחתי ממנו.
מעולה, לגמרי מקס הזועם…
תודה עידו.
באמת מדהים איך הוא התאים בול למקס הזועם.האח איזה סדרת סרטים נהדרת זאת הייתה
הרבה שחקנים ששיחקו איתו אומרים שהוא היה אחד הבחורים ללכת איתם למלחמה כי ידעו שלא משנה מה הוא יגבה אותם – זאת אחת המחמאות היותר גדולות ששחקן יכול לקבל.
היה משוגע בדיוק כמו שהוא מוכשר
נפלא עידו! מסוג הטיפוסים עם יצר ההרס העצמי שהופכים את הסיפורים שלהם להרבה יותר מעניינים.
תודה עידו. היה שחקן ואישיות מעניינת במיוחד
מעניין כמו שחרא עם קצפת זה קינוח מעניין…
טיפש חסר רחמים. שחקנים שעדיף לשכוח.
🙂
רעיון לפינה חדשה
איזה דפוק, היו לו קבלות מכאן ועד ליהופיץ. הוא כמעט הרסה במו ידיו את יוסטון הגדולה. כמה כישרון וכמה מעט שכל. היתה לו אפילו תקרית עם האקים. הוא ירק בחדר ההלבשה (או באימון) האקים אמר לו שככה לא עושה בן אדם מתורבת. מקסוול השתולל וצעק "מי הוא חושב שהוא" ושטויות כאלה. אני לא זוכר את הפרטים אבל זה כמעט נגרר למכות (האקים לא היה פראייר) ואז מקסוול נבהל . . .
בראיון שהוא נתן שנים אח"כ הוא הסביר שהוא באמת היה דפוק שפגע בכל הסביבה שלו ושהוא השתנה מאז. אשרי המאמין.
תודה עידו פוסט נפלא על שחקן חשוב ודי אנדרייטד בראי ההיסטוריה, כמה כישרון היה לו כמה מעט שכל, ומדובר באחד האנשים השפלים ביותר מחוץ למגרש
מד מקס עשה שביתה איטלקית על הקבוצה אבל היום הוא מיקירי האוהדים.
חשבון הטוויטר שלו הוא חוויה בפני עצמה, במיוחד הירידות שלו על יוטה
הדקייס רציני, שאולי אם הברגים היו קצת יותר מחוברים יכול היה להיזכר כשחקן two ways מכובד.
קצת טירוף זה נחמד, אבל בניגוד להדקייס אחרים שהטירוף מהמגרש מדיי פעם גולש לחיים האמיתיים, אצל מד מקס זה נראה שהטירוף מהחיים האמיתיים נזל למגרש..
אני אף פעם לא סבלץי אותו. זה בערך מסכם אצוף שבא לך להכניס לו חבטה אבל לא היית מעז כי אתה יודע שהוא יחזור איל\ך עם קלשון. הוא לא היה מספיק טוב לשחק אותה 'ביל למבייר' ולפעמים הוא סתם עיצבן. אבל השאיר חותמו ללא ספק, ומגיע לו שיזכרו אותו.
מעולה עידו
פשוט עצוב לראות את זה פעם אחר פעם ולא משנה כמה כסף יש לך.
תודה רבה, מעניין מאוד.
זוכר אותו בתור השלשלן הפסיכופת. היה מפחיד כמו רוברט הורי כשקבוצה שאהבת שיחקה מולו.
דפוק בראש אמיתי.