"אהדה על ספת הפסיכיאטר" – והפעם מסע בעקבות אוהד הדאלאס מאבריקס / מולי

חולצת אוהדים עם לוגו דל דאלאס

"בחיי שזה משונה," חשבתי לעצמי כשישבתי בפעם הראשונה על הכורסה החומה וד"ר פנחס בראונשוויג , הפסיכיאטר, שכב על הספה למראשותיי.

ספה של פסיכיאטר, ופסיכיאטר שוכב עליה ואני מכל האנשים, יושב על הכורסה מקשיב לו? בהחלט דרך משונה להתחיל עוד פרק ב"מסע בעקבות אוהדים" שלי, מסע שתכליתו ניסיון להבין לעומק את תופעת אהדת הספורט על שלל גווניה וסודותיה.

"תודה שהסכמת לחילוף התפקידים, פנחס." פניתי בשמו הפרטי לפסיכיאטר שליווה אותי לפני יותר משני עשורים בשנים הראשונות הקשות של הגירושים והחד הוריות. "אני מבקש הפעם לשוחח איתך, גם כאוהד וגם כחוקר-נפש, על כל מני דעות ותובנות שיש לך על אהדת ספורט בכלל ועליך כאוהד ספורט בפרט."

"הו, אני נלהב לסייע בידך," ענה פנחס במבטא גרמני קל שנותר אצלו למרות כל השנים בארץ, "כידוע לך, אני תומך נלהב בכל גילוי והבנה של מסתורי הנפש האנושית. אני סקרן, לפחות כמוך, להסיר את הלוט מעל החידושים אליהם תוביל אותנו שיחתנו זו."

חייכתי. "סקרן בלתי נלאה" הוא הכינוי בו אני מכנה את עצמי לפחות פעם בשבוע.

"בבקשה תתחיל," אמר ד"ר בראונשוויג, שוכח לרגע את היפוך התפקידים ואני חייכתי שוב.

את ד"ר פנחס בראונשוויג, פסיכיאטר ידוע ומוערך בארץ ובעולם, פגשתי-מחדש  מכל המקומות בשנת 2007, דווקא ביציע המערבי של אצטדיון טדי. היתה זו העונה הראשונה של קבוצת האוהדים של הפועל קטמון, קבוצה שהתברר ששנינו התחלנו לאהוד באותה שנה. היה זה יותר מעשור אחרי שד"ר בראונשוויג חדל להיות הפסיכיאטר שלי, זמן מספיק  לאפשר לשנינו לשים בצד את יחסי המטפל-מטופל, ולרקום מערכת יחסים חברית על בסיס אהדה משותפת, לפחות עד להיפוך התפקידים שהוא נעתר לו היום.

"אני מציע שנתחיל מהחלק היותר קל," אמרתי. "מדוע לדעתך כפסיכיאטר, אנשים בכלל הופכים לאוהדים? לאוהדי ספורט כוונתי."

"ו ב כן…" אמר ד"ר בראונשוויג, מושך את ההברות כמו לאפשר לעצמו זמן לנסח בדיוק כירורגי את מילותיו, "אנשים אוהדים קבוצות ספורט בראש ובראשונה בשל הצורך להיות חלק מקבוצה. כפי שבוודאי ידוע לך, ההומו ספיאנס הוא יונק טורף החי בקבוצות מידרגיות.  כתוצאה מכך מוטבע בנו יצר התחרותיות, שמטרתו הראשונה במעלה היא לשמש אותנו להחליט לקבוע את המדרג, את ה-'מי מעל מי', הן בין הקבוצות השונות והן בתוך קבוצה פנימה." הוא חייך ועצר שנייה נותן לדבריו לשקוע, "ואהדת הספורט," הוא המשיך באותו קצב אטי, בורר את מילותיו, "היא אחת מאמצעי השיוך לקבוצה הנפוצים שלנו."

" אם כך, עולה שאלה אחרת," אמרתי, "אז איך אנו אנחנו בוחרים את הקבוצה שאנו אוהדים?"

"ובכן," חייך ד"ר בראונשוויג חיוך עגום, "האמת היא, שאנחנו רק לעתים נדירות בוחרים קבוצה. לרוב, אנו במידה רבה נולדים לתוך קבוצה, אם זה בשל מקום מגורים, השתייכות מעמדית או חברתית, או הקבוצה שההורים – יותר נכון האב – אוהדים." הוא עצר לשנייה לחשוב והמשיך, "וגם כשאנחנו כן בוחרים, למשל קבוצה מחוץ למדינה, לרוב אנו בוחרים את הקבוצה הבולטת במדינה האחרת בתקופת הזמן של הגיל בו אנו בוחרים אותה. אנשים," הוא חייך שוב את החיוך העגום, "רוצים לשייך את עצמם לקבוצה המצליחה, כנראה כדי לחוש שההצלחה נדבקת, גם בהם עצמם…"

"וכך היה גם איתך?" שאלתי, "איזו קבוצה אהדת בילדותך?"

"הו," הוא חייך כנזכר באהבת ילדות מרוחקת, "כידוע לך אני נולדתי בגרמניה, במינכן ליתר דיוק, כך שלכאורה היו לי שתי ברירות בבחירת קבוצת כדורגל: או מינכן 1860 או באיירן מינכן. ואולם, מאחר והן אבי והן רוב הילדים בשכונה שלי אהדו את באיירן, הרי שבעצם גם לי לא היתה הרבה מדי יכולת בחירה. ועדיין," הוא חייך בערגה, "באיירן היא הקבוצה שכנראה לא אפסיק לאהוד עד יום מותי."

"אבל אנשים אוהדים יותר מקבוצה אחת, לא?" שאלתי.

"ברור," ענה ד"ר בראונשוויג, "כל פעם שיש עימות, אנשים זקוקים להזדהות עם אחד מהצדדים. לא בהכרח להפוך לאוהדים מושבעים, אבל בכל ליגה ובכל מקצוע ספורט,  יש לכל אחד מאיתנו את הקבוצות והספורטאים האהודים עליו. אלו הקבוצות שהוא מעדיף שינצחו ויהיו במעלה המדרג. בבחירת הקבוצות הללו כן יש יותר בחירה, אבל אם אין סיבה מיוחדת, אנו לרוב נבחר בקבוצה המצטיינת בזמן הבחירה."

"ואיך בחרת את קבוצת ה- NBA שאתה אוהד?" שאלתי.

ד"ר בראונשוויג חייך. "קודם לכן אמרתי: 'במידה ואין סיבה מיוחדת'. אחת הסיבות הנפוצות היא סוג של לוקאל-פטריוטיזם, של רגשי פטריוטיות מקומית.  כפי שאמרתי, אני נולדתי במינכן, שהיא בירת מדינת בוואריה שבגרמניה. ו… כשהבחורון הזה מוירצברג שבבוואריה, היכן שביליתי אצל דודי האנס בילדותי, כן, כשהבחורון הזה נבחר במקום התשיעי בדראפט ע"י מילווקי ומיד הועבר לדאלאס… "

"אתה מתכוון לדירק נוביצבקי?" נכנסתי לדבריו.

"כמובן," ענה ד"ר בראונשוויג והמשיך: "אם חושבים על כך, אז גם הפעם מחוסר ברירה, אני הפכתי לאוהד דאלאס מבריקס. אנו מכירים הרבה אנשים שהפכו לאוהדי הקבוצות (ברבים) בהן שיחק עמרי כספי על תקן של נציג ישראל. לי היה קל יותר לשמור לאורך שנים על האהדה לדאלאס, כי נוביצקי שיחק רק בה כל הקריירה שלו."

"אבל אנשים משתייכים לעוד קבוצות השתייכות מלבד אהדת ספורט," קבעתי נחרצות, "מקומות עבודה, השתייכות פוליטית ועוד… והם מחליפים אותן כל הזמן. מדוע אם כך, לדעתך, אהדת קבוצת ספורט כמעט ולא משתנה?"

"ראה נא," הרצין ד"ר בראונשוויג, "כידוע לך אהדת ספורט היא בראש ובראשונה נחלת גברים. אם תחשוב על זה, הספורט, כל ספורט, הוא בעצם מנגנון להכשיר את הילד והנער לחיים. בעבר זה היה ציד ומלחמה שהם המקור של כל  מקצועות הספורט העוסקים, הרי, בקליעה, בזריקה, באמנויות הלחימה לסוגיהן, ואפילו בריצה – אחרי או מפני – אויבים, חיות ציד או טורפים. ואולם, מאחר והספורט בפרט, ומשחקים ככלל, החלו בתקופת הילדות, אני מאמין שדווקא הם נשארים הדרך שלנו להתחבר לילדות שאיננה עוד, ומכך אורך החיוּת שלהם."

"ומה מקורם של כל משחקי הכדור?" שאלתי.

"בשלוש מילים: תירגול שיתוף פעולה!" ענה ד"ר בראונשוויג.

"ועדיין פנחס," נאנחתי, "גם אני וגם אתה החלפנו אהדה לקבוצה כשנטשנו את הפועל ירושלים והתחלנו לאהוד את הפועל קטמון."

"זו עובדה. אבל שים לב שעברנו לקבוצה בבעלות האוהדים, לקבוצה של אנשים שמשתפים פעולה יחד ליצור משהו בצלמם." אמר פנחס, "ועדיין, למרות הקבוצה הכאילו חדשה שלנו,  גם אני – ואני יודע שגם אתה – עדיין רואים את עצמנו בו זמנית כאוהדי הפועל ירושלים וכן רוצים בהצלחתה. שנינו נשמח עד השמיים אם הפועל קטמון תזכה באליפות, אבל נשמח אפילו יותר אם הפועל ירושלים תהיה סגניתה. במידה מסוימת, הפועל קטמון היא עבורנו – בניגוד לצעירים שנולדו לקטמון ובעצם אין להם שום קשר להפועל ירושלים – אכסטנשן, הארכה, של הפועל ירושלים."

"השינוי לא היה קל," נאנחתי. "אבל למדתי שעם השנים אתה כן יכול להוסיף אהדה, אולי לא לוותר על המקור ואולי לא להחליף אותו, אבל כן להוסיף עליו…"

"אמת," הסכים פנחס, "אבל כשיש מפגש בין קטמון להפועל ירושלים, יש לנו מדרג, אנחנו בשורה התחתונה רוצים בהצלחת קטמון, כי בשורה התחתונה," חיוך שדוני עלה בעיניו כשאמר במבטא גרמני כבד מהרגיל, "בשורה התחתונה, בדיוק כמו בשיחה הזו שלנו, בעצם, לא משנה מי שוכב על הספה ומי יושב על הכורסא החומה… בחדר הזה, במגרש הפסיכיאטרי הזה, בשורה התחתונה המדרג של המטפל והמטופל היה, הינו ויהיה זהה למדרג שהיה כאן לפני יותר מעשרים שנה…"

 

כאמור, פוסט זה הינו פרק שביעי מהספר "מסע בעקבות אוהדים" שכולל שלושים פרקים, כמספר הקבוצות ב NBA. רותם אלרן ביקש בשבוע שעבר את הפרק על דאלאס והנה הוא.

לבקשת יהלי אולמר, הפרק השמיני והאחרון שעניינו אוהד סן אנטוניו, יתפרסם ביום שלישי הבא.

מי שרוצה לרכוש עותק דיגיטלי של הספר כולו (על שלושים פרקיו) או ספר אחר שלי, מוזמן לעשות זאת כאן

לקריאת הפרקים שפורסמו עד כה, נא ללחוץ כאן

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 19 תגובות

    1. חוששני שנותר רק עוד פרק אחד כאן באתר בשבוע הבא…
      מצד שני: תמיד אפשר לרכוש את הספר בעותק אלקטרוני תמורת הסכום האדיר של 17 ש"ח 😉

  1. ממש מעולה מולי, תודה רבה.
    .
    בפינת החידוד – מאזכור הסוגיה הלוקאלית יכול להשתמע שבורוסיה מנשנגלדבך היא קבוצה ממינכן, אבל למעשה היא מעיר בשם מינשנגלדבך, בצפון ריין ווסטפליה, ולא ממינכן. גלדבך ובאיירן אכן היו יריבות מרות, אבל למרות הצליל הדומה, אין המדובר בדרבי.

  2. מולי, רכשתי את הספר.
    כל פעם שאני רוצה להירגע קצת מהמבחנים אני יושב וקורא פרק וישר עולה חיוך וחיפוש מי האיש המתאים לסיפור מהחברים. 🙂
    תודה רבה! סיפורים מעולים אחד אחד.

  3. מולי תודה רבה.
    אני חושב שהפוסטים שלך הם כלי לשיתוף .
    בפן האישי אני באמת אוהב את הספורט גם מהנוסטלגיה ובאמת כל אירוע מהעבר אני נזכר בו לפי טורניר ספורט גדול מהעבר לפחות שנה של טורניר גדול לרוב אולימפיאדה או מונדיאל .

    אך שמתי לב שלמרות שאני נחשב טיפוס מאד נאמן בספורט זה לא קורה.
    לפחות לא מאז הילדות החלפתי קבוצות ב 180 מעלות .
    אמנם בארץ תמיד הייתה לי סימפטיה לבית"ר רגל ומכבי סל .
    אבל הם לא תמיד היו הפייבוריטיות מספר 1 שלי
    ( כיום כן) .אך בחו"ל התהפכתי לגמרי .
    למשל עם נבחרת ברזיל ,ריאל מדריד ול.א שפעם אהדתי את השלישייה הנ"ל וכיום מתעב אותם .
    ואוהד את היריבות הגדולות
    ארגנטינה וברצלונה .
    מעניין מה הד"ר היה אומר על כך…

  4. מולי תודה רבה, כרגיל נפלא. התיאור על בחירת אהדת קבוצה כל כך נכון ,בישראל אגב זה גם בולט בבחירת מפלגה והשתייכות פוליטית. רכשתי את הספר בשמחה והנאה רבה.

  5. אני הייתי צריך פסיכיאטור צמוד כבר לפני 50 שנה. עתה זה כבר מאוחר. שןם פסיכיאטור כבר לא יכול לעזור. תודה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט