מקבילית המוחות / אשך טמיר המקורי

באחד השרשורים לאחרונה גיא צחק עלי שאני מתיימר לדעת לקרוא את צפונות ליבם ואת מחשבותיהם של שחקני הליגה.

וזה נכון – אני אכן רק מתיימר לעשות זאת, משום שכמובן שאין לי שום מידע ואני ניזון כמו כולם משברירי ריאיונות, שפות גוף, מידע מצד שלישי, רביעי או חמישי בתקשורת, טוויטים ומהלכי עבר.

אבל הנקודה שלי היא שכן אפשר להגיע לתחזית לגבי פעולותיהם של אנשים שאתה לא מכיר אם יש לך מספיק שברירי מידע כאלה.

אפשר לקבל הערכה של אופייו ומה מניע אותם, כיצד הם פועלים.

כי אחרי כל הספקולציות של האינסיידרים השונים, שאשכרה מקושרים ברחבי הליגה, יודעים פרטים ממקור ראשון או שני, יושבים בתוך הקלחת עצמה ואף בתקשורת עם השחקנים עצמם, המון שטויות עפות באוויר והמון תחזיות של מקושרים מתבדות – כי בסופו של דבר רוב ההחלטות בחיים לא מתקבלות בצורה רציונלית אלא בצורה רגשית.

איש חכם שמבין אנשים, ושהוא תותח מכירות אמר לי פעם – אנשים לא קונים את מה שהם צריכים.
הם קונים את מה שהם רוצים.

ואותו דבר תקף, במרבית המקרים, אצל כוכבי הליגה.

את הכסף הגדול הם יקבלו בכל מקרה, זה לא כמו שחקני דרג ב' שמטרתם העיקרית היא לגרד כמה שיותר כסף מהקריירה הקצרה שלהם ככדורסלנים (עד לדמדומי הקריירה אז הם מנסים לגרד אליפות).

אז מה שמכריע בסופו של דבר מבחינת הכוכבים זה – מה הם רוצים?

שזה קשור למיינדסט שלהם ולמה שמניע אותם.

אז לא צריך לדעת דבר מלבד להיכנס לראשם ולהבין מה מניע אותם בתור אנשים.

 

הנה מספר דוגמאות, שקרו, או יקרו, או לא יקרו:

לברון עוזב את מיאמי:

היה לי ברור שלברון סיים את דרכו במיאמי במהלך הגמר ב-2014. הוא נראה לחלוטין לא מחובר לקבוצה וזמן הריצה שלו בקבוצה נגמר. ללברון יש זמן ריצה כי הוא מבאיש את סביבתו ותמיד יגיע למצב שעליו לנטוש את הספינה הטובעת ולקפוץ לספינה אחרת.

אני באמת לא זוכר לאן חשבתי שיעבור אז, אבל היה לי ברור שסיים במיאמי.

הכי הגיוני מבחינת המיינסט שלו היה לגאול את עצמו בקליבלנד, כדי לשמר את תדמית "הילד מאקרון" שתמיד דאג לטפח.

הזמן היה נכון עבורו לחזור לקליבלנד חזקה עם נכסים והוא כמובן לא היה עושה זאת אם הקבוצה הייתה שבורה וללא פוטנציאל להפוך לסופר-טים.

המיינדסט – "גאולה".

לברון עובר ללייקרס:

את זה אמרתי במשך שנה שלמה בצורה עקבית, מאז שגילה עניין רב בלונזו בליגת הקיץ וקנה את האחוזה ב-LA.

שוב, זמן הריצה שלו הסתיים והגיע זמנו לקפוץ לספינה הבאה ולהשאיר אדמה חרוכה.

לדעתי, היו לו סיבות רבות לעבור ל-LA, אותן פירטתי בעבר.

ביניהן:
– להתעלות על קובי
– התחככות במג'יק כדי להעצים דימיון ביניהם
– הידיעה שמג'יק בכיס שלו ויעשה כל מה שירצה
– "הצלת" הלייקרס שתירשם על שמו
– מקום לגדל בו את ילדיו

היו עוד, אבל הסיבה המרכזית, שהיא הייתה המניע להחלטה, הייתה אחת – לקדם את עסקיו בהוליווד.

לברון עבר ממיינדסט של להשיג אליפויות למיינסט של להעמיד סטט' אישית שתתעלה על ג'ורדן, לאחר שהבין שאת המטרה הראשונה לא ישיג.
הוא החליט להתרכז בקידום הקריירה הבאה שלו, תוך כדי כך.
וזה היה כמובן ההפקות בהוליווד, שבעצמן אולי יקדמו את שאיפתו הבאה – לצבור כוח פוליטי.

את זה ראינו קורה בפועל תוך כדי השנה, כשהפוקוס שלו היה לחלוטין על הסדרה המטופשת "the shop", שם כולם מדבררים את רעיונותיו ומקשקשים שטויות WOKE שהוא סבור שיקדמו אותו בגיזרה הבאה.

ועכשיו ספייס ג'אם. שוב הניסיון הנואש והנואל להתעלות על ג'ורדן, האידיאה שלו, משולב בנרקיסיזם הקיצוני (עד כמה שהבנתי התסריט הוא בעצם "סיפור חייו" של לברון, הולך להיות מביך לאללה לצפייה לדעתי ופלופ רציני).

המיינדסט – "להיות מוגל בהוליווד".

קוואי עוזב את הספרס:

כאן נפלתי. קוואי הוא אניגמה ולא היה לנו כמעט שום מידע על אופיו, חוץ מזה שפופ ממש העריך אותו, שהוא חכם ועובד קשה, ושהוא מאוד נאמן לקרוביו.

הייתי בטוח שהכל עורבה פרח ושקוואי יישאר.

הסתבר שהמשבר היה סביב עניין הנאמנות, וברגע שקוואי מרגיש שלא נאמנים לו חזרה הוא חותך מייד ולא מביט לאחור.

אבל – לדעתי היה כאן מרכיב מרכזי של הבית, שמייד נגיע אליו.

קוואי הגיע לטורונטו.
בתחילת השנה הערכתי את הסיכויים כ-70% שיעבור לקליפרס, ו-30% שיישאר בטורונטו, משום שדווח שהוא קנה בית בסאן-דייגו, והבנתי שגדל שם ושמשפחתו משם.

לאט לאט הבנתי מה מניע את קוואי – קירבה לבית ולקרובים אליו.
זה כמובן קשה במקרה שלו כי אין לנו כמעט שום מידע על הבנאדם, אין לו מדיה חברתית והוא לא מדבר.

אנו יודעים שהוא אוהב לעבוד קשה ולדבר במגרש, ושתמיד ייתן שם הכל כשהוא בריא (וזאת תמיד ציינתי בשאלה שעלתה אז, איך קוואי ייראה בטורונטו, לשם נשלח בעל כורחו).
אנחנו כבר יודעים שהוא חסר רחמים, הן על המגרש, והן בלחתוך ללא שום נקיפות מצפון וללא רגש כשהוא מחליט על כיוונו.

הבנאדם פשוט פועל על פי האמת שלו והיא בלבד מנחה את דרכו.

והאמת של קוואי, כמו שאני טוחן לכם במוח כל השנה, זה לחזור הביתה לסאן דייגו.

הוא נתן את הכל לטורונטו – אבל בהשאלה לשנה.

אפשר לראות בסרטון הבא כמה הוא לא נפתח ומתחבר רגשית לקבוצה:

כשראיתי את איבקה שואל אותו האם יישאר, ואת תגובתו, ידעתי מייד שהתשובה היא "לא".

הוא נחמד, הוא שם, הוא נותן את הכל – אבל ליבו במקום אחר.

אני גם בטוח שחלק מכריע בכך זה רצון האישה שאיתו לגדל את ילדיהם באיזור בו גדלו, סביב המשפחה.

הקליפרס היו האופציה היחידה, הן משום שהם הפכו לאירגון מאוד מסודר ומצליח מלמעלה למטה, הן בגלל הפוטנציאל על המגרש, והן בגלל חוסר נוכחותו של לברון.

קוואי הופכי ללברון. לברון אקסטרוורט ותלוי בחיזוקים מסביבתו, קוואי אינטרוורט ולא צריך דבר כי החיזוקים שלו מגיעים מבפנים.
ושניהם רוצים להוביל את הקבוצה לבדם.
זה כמובן לא הולך יחד.

חיכיתי לראות מה יהיה עם טוביאס האריס, וברגע שהקליפרס שיחררו אותו ווויתרו על העונה עבור נכסים, היה ברור שהעניין נסגר ומ-70% שהערכתי עליתי ל-100%.
כי אם קוואי מגיע לא צריך את האריס.

בקרוב מאוד נדע האם זה נכון.

המיינסט – "להיות בבית".

דוראנט עוזב את ג"ס (?)

ברגע שדוראנט לקח את האליפות הקודמת חשבתי שהעונה תהיה עונתו האחרונה.

הוא לקח את האליפויות שלו. הוא ניצח את לברון בדו-קרב. הוא הוכיח שהבעיה הייתה ראס ולא הוא.

אבל תוך כדי כך הלכה והצטברה עליו הביקורת שהוא גלגל חמישי לקבוצה של הספלאש, קלף ביטוח לאלופה בלאו-הכי, טרמפיסט, נטע זר, אחד שבחר בדרך הקלה.

ולדוראנט יש עור רגיש ביותר, כפי שכולנו יודעים. הוא שומע הכל והכל הולך לאולקוס.

אני חושב שמראש דוראנט החליט שהוא חייב להוכיח את עצמו במקום אחר, ושהסיפור עם דריימונד היה רק הסימפטום, ולא הגורם לכך.

אז מה דוראנט צריך?

קבוצה חזקה שתהיה "שלו" ובה יוכיח שהוא מסוגל ללכת עד הסוף גם בלי הספלאש.

אבל הוא צריך גם שוק גדול להמשיך להיות במרכז וגם בשביל עסקיו.

המתמודדות היו שתי הקבוצות מלוס-אנג'לס, ושתי הקבוצות מניו-יורק (הנטס הצטרפה מאוחר).

ניקס – בגלל ששם נמצאים משרדיו, בגלל השוק הגדול, בגלל המכה של הכדורסל.
נפסלה לדעתי על ידיו ועל ידי קיירי בגלל שהיא פשוט קבוצה מחורבנת ללא עתיד עם ניהול נוראי.

לייקרס – בהתחלה חשבתי שזו תהיה ההזדמנות האולטימטיבית שלו להתעלות מעל לברון.
להראות לעולם שהוא "בא להציל" את לברון ולהתעלות עליו ערב ערב בתור חבר קבוצתו.
נפסלה כנראה בגלל ש-KD פנה לרדת על לברון ועל האווירה הרעילה שהוא יוצר, ובחר להימנע ממנו.

נטס – שוב המיקום, השוק, אבל כאן כבר יש בסיס לקבוצה חזקה ואת קיירי שתמיד ניסה לפתות אותו לחבור אליו.

אפשרות סבירה לנחיתה של דוראנט.

קליפרס – לדעתי דוראנט ירצה להישאר קרוב לעסקיו בסיליקון ואלי.
וזה נותן את היתרון לאל-איי.
הקליפרס מאורגנת ומסודרת ומלאה שחקנים טובים, ומאמן מנוסה.
אבל הסימן הגדול ביותר לדעתי הוא קוואי.
דוראנט טרח לשבח את קוואי כל העונה (במיוחד לעומת לברון), ולדעתי הוא מעדיף אותו עשרת מונים על קיירי ככוכב לצידו.
ומתוך הנחה שקוואי אכן יגיע, אני חושב שזו האפשרות הנחיתה הסבירה ביותר עבור דוראנט.

להישאר בג"ס – אם לא הפציעה, לא הייתי חושב שיש סיכוי לכך כלל.
אבל הפציעה טרפה את הקלפים.
הדבר ההגיוני לעשות הוא, להישאר שם, להחלים, לקבל את המקס, ולחזור לקבוצה הנהדרת והמצליחה הזאת לרדמפשן.
אבל כבר אמרנו – אנשים לא פועלים מהיגיון.
הם פועלים מרגש.
ולכן, אפילו אחרי הפציעה, אני מאמין שדוראנט יבחר לפעול כנגד ההיגיון ולעזוב.
אפשרות בעלת סבירות נמוכה.

לסיכום – המיינדסט של דוראנט – "להראות להם!", אבל בתנאים הנכונים.

*

לסיום – טעיתי? דיברתי שטויות? תמיד יכול להיות.
אבל העיקרון שעליו דיברתי, של לנתח את מהלכיהם של השחקנים לפי הבנת אישיותם ו"מה מפעיל אותם", תמיד אאמין בו, ואמשיך להאמין בו, גם אם לפעמים יש טעויות.
כי ככה פועלים אנשים.

אשך טמיר המקורי

was born, sort of living, will die somewhere in the future

לפוסט הזה יש 45 תגובות

  1. תודה רבה אשכוס, פוסט מעניין ומאד אקטואלי.
    .
    בגדול אני מסכים איתך לגמרי. שני חידודים נוספים:

    א. לדעתי יש שחקנים שיותר מתחברים להישגים קבוצתיים בכלל ואליפויות בפרט. לשחקנים כאלה תהיה העדפה מסוימת, גם אם לא מוחלטת, לקבוצות תחרותיות. השינויים התכופים במועדונים קצת מפחיתים את האפשרות להסתמך על השיקול הזה – למרקוס עבר לארגון רציני וגילה שקוואי הבריז לו, קונלי ומארק גאסול נשארו בממפיס אבל הקבוצה לא הצליחה לתת להם צוות מסייע מספיק טוב, וקונלי סבל מפציעות, אז גם הם נאלצו לזוז משם וכו', אבל נראה לי שאפשר להגיד שהם אנשים שלא רדפו אחרי הכסף על חשבון התחרותיות והיציבות.
    מצד שני יש שחקנים שפחות מתחברים לקבוצות ויותר להישגים האישיים ולנוחות שלהם, וזה גורם להם לזוז יותר מאחרים. לדעתי דוראנט הוא קצת כזה, וגם באטלר ואולי גם האריס, ואלה בדרך כלל ימקסמו את הכיף, הנוחות והעיר בכל החלטה גם אם זה אומר שלא יזכו בטבעת.
    .
    ב. באופן כללי אפשר לומר שלפחות רוב השחקנים המובילים שציינת קיבלו החלטות שלא תמיד מיקסמו את הרווחים שלהם. אני דווקא אומר את זה לזכותם כי זה מראה שהם מבינים שברמות השכר המטורפות האלו המשמעות של כל דולר שולי היא זניחה, ושההבדל בין סופרדופרמקס לסתם מקס לא שווה את המחיר במטרות אחרות שלהם (בין אם זה אליפויות ובין אם זה כיף ונוחות).

  2. אשך אני אמרתי בדיוק אותו דבר וגם לגבי קאווי אמרתי שהוא יעזוב ברגע שפופ לכלך עליו. שהוא אמר האנשים שלו. עד אז חשבתי הכל ספינים אבל מאותו רגע ידעתי שזה נגמר וזה כתוב פה בזכרון הופס. כנל לגבי קיירי מהרגע הלברוני שהוא התחיל לעשות אני ורזי הבנו שתם הטקס בבוסטון.
    לגבי לברון בדיוק מה שאמרת.
    לגבי דוראנט בניגוד לרוב פה לדעתי הוא חותם מקס 5 שנים בלוחמים. טרייד הוא תמיד יוכל לדרוש בכל עת. לא בטוח אבל לדעתי הוא יוכל לדרוש גם סעיף וטו אבל זה גיא ועידו יאשרו.
    קאווי בקליפרס מהרגע שטוביאס הוטרד

    1. בשביל להיות זכאי ל- no trade clause ,
      שחקן צריך ותק של 8 שנים (לפחות), ו-4 שנים (לפחות) בקבוצה שמציעה לו חוזה חדש.
      אז דוראנט לא זכאי לסעיף כזה בחוזה חדש עם גולדן סטייט.
      קליי, דווקא כן.

    2. אגב קוואי, מה ההבדל בינו לבין לברון ?
      מבחינת סגנון והתנהלות זה שמיים וארץ.
      אבל מסתבר שגם קוואי רוצה להיות ״האיש״ של קבוצתו, לקחת אותה על הגב ולא להיות פיון, לעשות קצת איסו, בקיצור להיות גיבור ולקצור תהילה. גם הוא היה בגיל דומה ללברון בזמן ״ההחלטה״ לעבור למיאמי והחליט לעבור קבוצה. ההבדל הוא שקוואי עשה סבוטאז״ לספרס ולא השלים את החוזה שלו. אפילו דוראנט נראה יותר טוב.
      בסה״כ כמו שגיא אומר, שלושתם, דוראנט, לברון וקוואי עשו מה שניתן במסגרת החוקים לטובתם האישית.
      וכמו שגיא אומר, והשורה התחתונה? שלושתם גם שיחקו אותה.
      ״זה משעשע״

        1. אין לי מושג, אנחנו לא יודעים למה הוא עזב את הספרס.
          לפעמים חברה צעירים כאלה, בגיל 25-27, פשוט רוצים שינוי כי הם מיצו (סטייל לברון בקאבס)

  3. שטויות? למה שטויות? פוסט הגיוני ביותר וכנראה מלא אמת. יש הבדל של יום ולילה בין התגובות של האשך (לפעמים!) והכתבות שלו. הכתבות שלו תמיד מצויינות!

  4. פוסט נחמד מאוד. בגדול, אם רוצים לעשות ניתוח פסיכולוגי, אז הכיוון שלך נשמע נכון. רק מה, שכחת לומר שהיו לך עוד כמה פיספוסים, לדוגמא החתימה של פול ג׳ורג׳ באוקלהומה, ועוד.
    מה שאני רוצה לומר הוא לא שאצלי ההימורים יותר טובים (הם לא) אלא שאנחנו לא יודעים כלום ממה שמעצב את חייהם והחלטותיהם של השחקנים. פשוט כלום. שיברי שמועות, שפת גוף בראיונות, טוויטים, נו באמת, זה הכל בולשיט. זאת טעות להתיימר להבין את הכוונות של מישהו שיש לנו מידע כל כך שברירי על קבלת ההחלטות שלו (אותה טעות שעשה המודיעין הישראלי ערב מלחמת יום כיפור).
    כל כך הרבה קונספציות הופרחו לאויר ואז הופרכו באיבחה אחת מהירה – אז שחקנים אוהבים או לא אוהבים לשחק עם לברון? ל.א. גמורה או לא? דוראנט רגיש או אמיץ? איינג׳ גאון או טיפשון? קיירי גאון או אסון?
    בחוכמת הבדיעבד אנחנו בונים איזה נראטיב על שחקן, אבל גם זה מתפוצץ בפנים אחרי שנתיים.
    בקיצור, כשהרעש התיקשורתי כל כך גדול והאינפורמציה האמינה כל כך מועטת עדיף לחכות בסבלנות עוד קצת . . .

  5. אחלה פוסט טמיר, שחקת אותה, היה כיף לקרוא.
    העניין אם חיזוי דרכם של הכוכבים הוא לא רק בשנה שבה הם הופכים לחופשיים, אלא בכלל, על טווח קצת יותר גדול. או אז אנחנו מגלים שלמעט מקרים ממש בודדים (לברון בסיבוב השני בקליבלנד או ב-ל"א, דייוויס ב-ל"א, הארדן ביוסטון) – אין לנו מושג ירוק איפה יהיה כוכב-על או כוכב-סתם בעוד כמה שנים. האומץ של המנג'רים בימינו להטריד כוכבים הופך אותם ליצורים מאוד פלואידים. דוגמאות לא חסרות.
    – מי חלם על ג'ורג' באוק' סיטי? וכרמלו?!
    – מי חלם על דה רוזן אצל פופ?!!! וקאוואי בטורונטו? נו באמת, תראו לי תגובה אחת שניבאה את זה.
    – כשבאטלר עזב את שיקגו – מישהו חלם על פילי? אפילו לא שמעון.
    – מישהו ניבא כאן את המעבר של כריס פול ליוסטון? לא בקיץ שזה קרה; שנה קודם.
    – דוראנט ללוחמים? טוב זה הפתיע אפילו את סטף! עד עכשיו הוא לא התאושש
    – קיירי בבוסטון? אחרי שהוא ביקש טרייד זה עלה, גם – בקטנה – ורגע לא לפני
    .
    אז נכון, טמיר ניבא יפה את המעבר של לברון להוליווד אבל עם כל הכבוד – זה היה יחסית קל ואפילו צפוי, היו שתיים או שלוש אפשרויות. בשורה התחתונה, הכוכבים עושים לכולם בית ספר, ולפעמים המנג'רים עושים גם להם קצת פאדיחות, ולא נראה לי שמישהו יעיז לשים שקל או דולר על הימור אמיתי לגבי היכן ישחקו הכוכבים – נניח בעוד שנתיים או שלוש (לגבי השנה הבאה האפשרויות כל הזמן מצטמצמות)

    1. נקודה מעניינת.
      באופן כללי זו ליגה של שחקנים והכוח שלהם רק הולך וגדל.
      נראה איך יגיבו המנג'רים.

  6. יפה מאד ונכון עקרונית אם כי יש הרבה מאד מניעים וספקולציות ככה שקשה מאד למביט מהצד לראות תמיד נכון את כל התמונה.

  7. פוסט מעניין מאד. נהניתי לקרוא.
    מה התכנית מגרה של יוג'ירי למקרה שקוואי הולך? יהיה חבל לראות אותו עוזב את טורונטו. משהו רוצה להאמין שאני יישאר אבל אולי זה נאיבי. חוצמזה אם יחבור לברון זה יהיה טו מאצ'

    1. מסכים לגמרי עם שתי האבחנות.
      הלוואי שיישאר, מאמין שיילך לקליפרס וזה ממש יגעיל אם יחבור ללברון.

    1. מסכים איתך, זו שיטה ידועה לכתוב רק על ההצלחות שלך כשיש לך את הכוח של הפרסום, בחסות מנחם, שדי עושה את אותו הדבר.
      אנחנו חיים בעולם של דיסאינפורמציה תמידית, והאשך הוא הלבאר בול שלנו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט