"לעשות הכול כקבוצה" – והפעם מסע בעקבות אוהד פניקס סאנס / מולי

חחולצת אוהדים עם לוגו פניקס סאנס

"בתוך ארוחה של תאילנדים יש בדרך כלל מנה אחד, אבל עם הרבה תוספים, ששמים באמצע, וכולם לבוא לאכול יחד." אמר לי ארטהיט סווואנאראט (Arthit SUWANNARAT ) אחרי שהזמין אותי להצטרף לארוחה המשותפת שלו ושל החבר'ה שעובדים איתו בקטיף פלפלים במושב חצבה שבערבה.

"קצת כמו קבוצת כדורסל עם כוכב אחד בולט, לא?" התלוצצתי, אבל ארטהיט אינו מישהו שאפשר להתלוצץ איתו על כדורסל. "בתאי סוסייטי, בחברה של תאילנד, איפוא אני בא, זה עבודה של צוות, לא של כוכב!" הוא אמר. "בכפר שלי, אנחנו, יש לנו שמה שדה של אורז, וזה לא כמו באמריקה ששמה ראיתי איש אחד שיש לו טרקטור והוא לעבוד בשדה של עצמו שגדול אפילו יותר ממה שעין שלו יכול לראות. אצלנו בתאילנד, יש כמו ים של הרבה הרבה שדה מלא במים, אבל כל שדה יש לו משפחה שלו, וכל המשפחה של כולם לעבוד כל יום מבוקר עד לילה בשדה. אז ככה גם אוכל: יש מנה עיקרי, אבל זה לא כמו כוכב, זהכמו צוות, זה כמו מאמן לוקח שחקנים שונה ועושה ערבוב, כמו הוא לשים  הרבה תבלינים, כמו כולם יחד בונה מנה עיקרי."

בדרך לארוחה זו, בבתים שבפאתי מושב חצבה, החל עוד פרק ב"מסע בעקבות אוהדים" שלי, מסע שתכליתו ניסיון להבין לעומק את תופעת אהדת הספורט על שלל גווניה וסודותיה.

ארטהיט סוואנאראט נמצא כבר יותר משלוש שנים בישראל, כולן בחצבה, והוא חלק מכמה מאות תאילנדים שעזבו את ארצם ואת משפחתם לפני כשלוש שנים ומאז לא חזרו לתאילנד.

התקרבנו למתחם בו גרים התאילנדים בשיפולי המשק של ליבקינד במושב חצבה. ליבקינד נחשב למעסיק בינוני ועובדים אצלו תשעה עשר תאילנדים שארטהיט הוא אחד מהם.

"אתה לא מתגעגע הביתה?" שאלתי אותו.

"בטח מתגעגע. קשה לא לראות אישה, קשה לא לראות אישה וילדים. קשה לא לראות אימא ואישה וילדים, קשה לא לראות כל משפחה. אבל לפני אחד שנה, אישה של אני לקנות סֶלפון ולפני שנה גם אנחנו, כולנו ביחד כאן, לקנות מחשב. עכשיו אנחנו כמעט כל יום לעשות סקייפ עם WIFI. לפני שמונה שנה, מתי אני באמריקה, רק לדבר טלפון, אחד פעם בחודש. עכשיו גם מדבר גם רואה כל יום כמעט, עכשיו קצת יותר קל, עכשיו קצת פחות געגוע."

במתחם עצמו, שאר העובדים היו עסוקים בהכנת הארוחה בקרוואן ששימש כמטבח ענק עם תריסר להבות. התאילנדים באזור, כך הסביר לי ארטהיט קודם לכן, מבשלים יחד כל ערב ארוחה, וגם אוכלים אותה יחד, ישובים כולם במעין מלבן מוארך על הרצפה כשכל המאכלים במרכז ביניהם.

"ומה עשית באמריקה?" שאלתי כשהוא מוזג לכוס שלי בירה קרלסברג בעודו  מחזיק בידו השנייה בקבוק בירה תאילנדית שנרכשה  בצרכנייה הייעודית שכמעט כל התאילנדים בצפון הערבה רוכשים בה מצרכים.

"אני לעבוד בשדה, כמו עושה פה ביסראל. משפחה שלי לשלוח אותי בשביל כסף, למה אני יש מתנה של ללמוד שפה. אני לדעת  אנגלית יותר טוב בכפר, גם עברית אני פה לדעת יותר טוב. אני שמה לעבוד בלקטוף אגפלאנט, חציל. אני יודע אתה לכתוב כדורסל, אז לוק, שמה אני לראות בטי-וי כדורסל, ושמה אני גם להתחיל לאהוב כדורסל."

"למה דווקא כדורסל?" הסתקרנתי.

"לוק, ספורט זה טוב. שמה יש הרבה סוג של ספורט. יש שמה בייסבול, אבל בייסבול זה משחק לאט. זה שמה איש לזרוק כדור אל איש להרביץ את הכדור. אנשים אחרים לחכות הרבה זמן על המגרש. אני לחשוב הם שמה להתעצל, לא לעשות כמעט כלום. יש שמה גם פוטבול. זה מכות אבל בלי הרבה יופי – רק הרבה כוח. כדורגל שם נחמד, אבל אני לאהוב יותר כדורגל של תאילנד.  ואז, יש שמה כדורסל. כדורסל זה משחק של טים, של קבוצה. זה אנשים גבוה. הרבה יותר גבוה מאנשים של תאילנד. זה משחק גם מהר, גם כוח, גם טים… וגם, בזה משחק שמה, כולם לעבוד נון סטופ."

משטח המטבח נשמעו קולות צחוק מעורבים בקולות חיתוך ירקות. האוכל התאילנדי – אם לא שמתם לב – עובד על חתיכות קטנות, אולי כי כולם חולקים את כל המנות,  ולכן כל מנה אמורה להיות מחולקת לנתחים קטנים שניתן יהיה לחלוק בהם. "האם יכול להיות שהבישול הישראלי מבוסס על עצלנות?" עולה בי לפתע המחשבה.

"ואיזו קבוצת כדורסל אתה אוהד?" שאלתי, לוקח עוד לגימה מהבירה.

"בזה יש סיפור. לפני הרבה שנים, מתי אני נולד, משפחה שלי להביא כהן בודהא חשוב, גם להביא מזל טוב, גם להחליט שם שלי. כהן אומר למשפחה שלי: שם שלי צריך להיות ארטהיט. ארטהיט זה בעברית 'איש של השמש'. שם משפחה שלי זה סווואנאראט. בשפה של תאילנד סוּ ווַאן สุวรรณ)”) זה זהב ו- ראט (รัตน์) זה אבן טובה. אז שם שלי זה כמו 'אבן טובה של שמש של זהב'. מתי אני באמריקה ומתי אני לראות כדורסל, אני להרגיש אני צריך קבוצה, בשביל להרגיש זה קבוצה של אני. אתה יודע, זה לא טוב אתה לא חלק של קבוצה. אז אני ללכת לראות שמה הרבה שמים של קבוצות: אני לראות שם של דוב, של דבורה, של פליקן, של טיל, של אוניה… ואז אני פתאום לראות שם של קבוצה של שמש ומיד אני לדעת: זה שם קבוצה של אני. "

מדי פעם יצאו מהמטבח אנשים שסיימו את הכנת המנה שלהם, הם פסעו בשביל אל החדר בו נערכה הארוחה, נעצרו לפני הדלת, הורידו  בעזרת רגלם האחת את הסנדל מהרגל השנייה, ונכנסו יחפים אל חדר האוכל ממנו נשמעה קול נערה שר בתאית.

"אבל השנה הם על הפנים, וחוץ מזה, אתה כבר לא בארצות הברית," שאלתי, "אז למה אתה ממשיך להיות אוהד שלהם?"

"ככה זה בגלגול זה. אתה יודע, גם פניקס זה שם של עוף של חול שמת וחי ומת וחי. כמו קבוצה של כדורסל: פעם חי ולמעלה, פעם מת ולמטה. אני חושב, אולי, אולי כהן חשוב של בודהא לפני הרבה שנים לדעת,  לדעת לפני אני נולד, לדעת אני חלק של שמש של פניקס. אני חושב אולי בודהא לרצות אני נולד להיות חלק של שמש של פניקס בגלגול הזה."

מבפנים קראו לנו בתאית, ארטהיט ענה משהו קצר והודיע לי שהגיע הזמן להיכנס לאכול. ליד דלת חדר האוכל הורדנו נעלים ונכנסנו פנימה.  ברכתי את כולם לשלום במילים המעטות שאני מבין בשפה התאית והתיישבתי ליד ארטהיט סביב אוסף ענקי של קערות בגדלים שונים.  התחלנו בגרסה של טום יאם, המרק הפופולארי ביותר במטבח התאילנדי שטעמו חריף-חמוץ. לא זיהיתי את כל המרכיבים אבל יכולתי לזהות את טעמם של למון גראס ומיץ לימון ופלפלי צ'ילי וכוסברה. ארטהיט הסביר לי שהגרסה הזו נקראת "טום יאם קאי" והיא מכילה גם חתיכות בשר עוף.

הפעם, העוף היה המרכיב העיקרי, ובין מעל לעשרים סוגי המאכלים היו מנות כמו סטאי  (עוף צלוי עם סלט מלפפונים ורוטב בוטנים) ופאד קי מאו, מנה של אטריות מוקפצות עם צ'ילי וריחן תאילנדי, שפירוש שמה, ("אטריות השיכורים"), גרם לי להתקפת צחוק בלתי נשלטת.

אחרי הארוחה חלק מהאנשים יצא לעשן, ואנחנו ישבנו מול המאוורר הגדול שהזיז את האוויר החם של לילות סוף הקיץ בערבה מבלי לקררו, אך לפחות מנע את היתושים והברחשים מלאכול אותנו.

"ועכשיו, כשאתה בישראל, אתה עוקב אחרי ה- NBA?" שאלתי, ממשיך את השיחה שנקטעה קודם על ידי מילות השולחן, הטעם, הריחות והאוכל שסבבו את הארוחה.

"כן לראות, אבל לא כל משחק." ענה ארטהיט. "בבוקר, מתי קם לעבוד, לפעמים רואה קצת דקות של משחק. גם בלילה, לפעמים, אחרי כולם לגמור סקייפ וללכת לישון, אני לראות, אבל לא הרבה. בשנה עכשיו, השמש לשקוע ופניקס סאנס לא לעשות הרבה לשמוח בלב.  אבל, אני תמיד להאמין: בגלגול של עוד שנה, כמו שמש בלילה לשקוע ובבוקר לזרוח, ככה בגלגול של עוד שנה גם שמש של פניקס לזרוח, ואז, שמש של פניקס לעשות הרבה הרבה שמח בלב של אני."

"הרבה הרבה שמח בלב של אני," לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי, "זו השאיפה של כל אוהד, יהא שמו אשר יהא, כי בסופו של דבר," חייכתי לעצמי, "בסופו של דבר כולנו ארטהיט, אוהדים ששואפים שהשמש של הקבוצה שלהם תזרח מבלי לשקוע…"

 

אחרית דבר

כאמור, פוסט זה הינו פרק שלישי מהספר "מסע בעקבות אוהדים" שכולל שלושים פרקים, כמספר הקבוצות ב NBA.

שמונה פרקים מהספר יפורסמו באתר הופס אחת לשבוע, בימי שלישי לפנות בוקר מתחילת הפגרה.

מי שרוצה לרכוש עותק דיגיטלי של הספר כולו (על שלושים פרקיו) או ספר אחר שלי, מוזמן לעשות זאת כאן

לקריאת הפרקים שפורסמו עד כה, נא ללחוץ כאן

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. גיא רוזן

    2 יול 2019 07:19:17

    מצטער, מולי. הבחור לא אוהד אמתי של הסאנס. הוא לא ציני מספיק.
    (אתה יודע מה? אני לא אקשה. גם ממורמר תופס…)
    .
    ובניה מעט יותר רצינית –
    יופי של כתיבה!
    .
    תודה, מולי.

  3. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    2 יול 2019 08:09:52

    ממש יפה, וגם מדגיש את ההיבט האקראי של אהדת קבוצה, לפעמים זה קורה באופן הכי מקרי בעולם (עוד זכור לי סיפורם של דובי, השטיח והניקס). תודה רבה מולי.

  4. אהרון שדה..

    2 יול 2019 08:38:33

    תודה מולי מסכים עם מאנו לפעמים זה משהו אקראי לגמרי .
    על עצמי אספר שכילד בכיתה ב התלבטתי את מי לאהוד בליגה הלאומית (דאז) בכדורגל .
    מצד אחד כל הירושלמים אהדו את בית"ר.
    וגם לי הייתה אהדה אך לא שלמה חיפשתי מישהו עם השם שלי ….ולא היה אף שחקן בשם אהרון …..עד שמצאתי את המגן הימני של מכבי חיפה איתן אהרוני ….הוא היה הפייבוריט שלי וכל שבוע קיוותי שהוא יכבוש שער והוא אף פעם לא כבש ….עד שפעם אחת במשחק גביע כמדומני נגד הפועל לוד הוא כבש שער מרהיב ביופיו לחיבורים…..הבעיה הייתה שזה היה שער עצמי …..
    אחרית דבר בעונה המדוברת ההיא מכבי חיפה מחקה פיגור 13 הפרש ולקחה ברגע הלפני האחרון את האליפות מבית"ר שכל הכיתה הייתה בטראומה אני לא הצטערתי .

  9. אריק מנקין

    2 יול 2019 13:36:29

    נהדר מולי.
    אישית לא השתתפתי אף פעם.במפגש הופס .
    אך דוקא למפגש כזה הייתי שמח להגיע.
    למה שלא תארגן משהו כזה ,למיטב זכרונימיש שם אתר קמפינג מאד נחמדהבשם פטה מורגנה.
    יכול להיות מפגש מאד נחמד לינה באוהלים
    מי שירצה יביא אופניים אולי גם טיול בסביבה
    (רזי אולי יביא את הגלשן רוח שלו וימשיך בדרך לאילת …)
    והכנת ארוחה משותפת.
    מה אתה אומר ?

    1. מולי

      2 יול 2019 17:31:06

      צר לי אריק אך למפגש של כל מי שכתבתי עליו ב"מסע בין אוהדים" יגיע רק איש אחד: אני! שכן כל הדמויות במסע הזה הן פרי רוחי ודמיוני בלבד…

  10. Berch

    2 יול 2019 14:12:19

    תענוג מולי
    תאילנד זה איטליה של המזרח מבחינת האוכל (וההפך). מת על האוכל הזה ותודה לאשתי שהתמחתה בזה.
    וחוצמזה מבחינתי אין אוכל ישראלי. אולי שניצל ופירה אבל זה לא נחשב. וזה כל היופי באמת.
    קיבוץ הגלויות הביא לפה מטבחים מכל העדות והמדינות.
    תוסיף את הכפר הגלובאלי… תבזוק חומרי גלם משובחים והנה
    המטבח הישראלי כולל את כולם
    אפילו ארוחה תאילנדית מסורתית עם חומרי גלם מקוריים אכלת מכל המקומות בעולם דווקא במושב בנגב
    מקנא
    🙂

  11. רפיקי

    2 יול 2019 15:30:50

    תודה רבה מולי כיף לקרוא.
    מהנסיון שלי עם פועלים תאילנדים מאוד לא מומלץ לאכול את האוכל שלהם.
    לפחות בקבוצות יש לו טעם טוב

  12. מנחם לס

    2 יול 2019 19:09:29

    אפילו יותר נהניתי בקריאה שנייה.
    התאילנדים האלה. איזו נתינה טוטאלית עבור האשה והילדים! מדהים.
    נהדר מולי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט