מאיפה להתחיל? זה יהיה פוסט ארוך. אני מסיים שבוע מטורף עם 7 פוסטים מחוף לחוף. יום מטורף שהתחיל בעבודה (האמיתית) ונמשך אל תוך השעות הקטנות של הלילה, כולל ראיון אחרון אחרי 1 בבוקר עם רצ'ל ניקולס מ-ESPN. מספיק חומר לחמש כתבות, חומר למחשבה לימים, ואדרנלין לשנה.

קרי, אבל מתרגלים. למי שלא מכיר, אחד המערכונים הטובים ביותר של החמישייה, קלאסיקה ישראלית לפנתיאון:

ובכן, מה כבר לא נאמר על סטף קרי? אך במו עיניי ראיתי את אחד השחקנים המדהימים בחיי. קוואי נתן ריצה שלא מהעולם הזה – 10 נקודות בפחות משתי דקות, וטורונטו מובילה 97-103 עם קצת מעבר לשלוש דקות לסיום. ואז ניק נרס עושה את טעות חייו ולוקח שני פסקי זמן רצופים. בזמן אמת זה נראה לי כמהלך התמוה ביותר ממנו במשך כל הפלייאוף. אתה מוביל, אתה רץ, אתה בדרך לדרוס את האלופים, ויתרה מכך: להם נותר רק פסק זמן אחד שהם חייבים לשמור לסיום. תן להם לנסות לחזור מפיגור מותשים. במקום זאת נתת להם חמש דקות לנוח, להתאוורר, להתארגן, ולהירגע (וגם לקהל). למה?!? ואז, סטף קרי, אלוף אמיתי, כשאתה נותן לו חרך, פתח קטן של תקווה, הוא יטרוף. הוא ישרוט. הוא ינצח. הוא חי בשביל הרגעים האלה. זה מה שנקרא ניסיון של אלופים. ראלף קליין לא היה לוקח פסק זמן. אוברדוביץ' גם לא. לניק, עם כל הכבוד שיש לי אליו (ויש המון, כמו שאתם יודעים) עוד יש כמה דברים ללמוד. מעניין אותי מה סקאריולו חשב על כך. ואנחנו, שצופים בקרי כבר חמש שנים בשיא הקריירה שלו, מתרגלים לרמה הבלתי נתפשת הזאת.

שני פסקי הזמן שטורונטו תזכור בימים הקרובים. שאלתי גם את דני גרין וגם את איגי על שינוי המומנטום מפסקי הזמן הארורים האלה:

תודה ללארי. לארי, אוהד יהודי של טורונטו שפגשתי במקרה אירח אותי במושב פנוי שהיה לו באחת השורות הראשונות, תודה רבה, לארי! הוא אוהד כבר 24 שנה, מאז הקמת המועדון באותם מושבים:

קנדה התגייסה. האוהדים כאן הם גרסת הרטרו של האוהדים באוקלנד. הגעתי לאולם 6 שעות לפני המשחק והיה תור של קילומטר של אנשים, כעמדו בגשם כמו חסרי דיור, וחיכו לא להיכנס לאולם (!) אלא רק להיכנס לפארק היורה (Jurassic Park) ולצפות במשחק בקור ובגשם! אווירה מטורפת באולם עצמו. רועש פי 5 מאשר בסן פרנסיסקו. ורועש גם כשהקבוצה בפיגור. בקיצור הכי קרוב ליורוליג שתמצאו באמריקה (סליחה, קנדה).

טיילת. איזו עיר. אתה נוחת ותוך חצי שעה אתה באולם עם רכבת נוחה, שקטה וזולה. חמש דקות מהאולם אתה על טיילת כיפית עם מסעדות, מוזיאונים וחנויות. אם אתם באים למשחק וצריכים איזה ביס כמו שאומרים באנגלית, אופציה יעילה היא Amsterdam Brewhouse על המים עם נוף נהדר ואווירה מצויינת. האוכל סביר, אבל העיקר location location:

הפציעה. קולגה שלי מהפיליפינים תפס את הרגע לפני הפציעה של דוראנט. אולי מנחם יצליח לראות בתמונות את התנועה הספציפית שגרמה לקרע באכילס. רגע לפני התמונה הזאת דוראנט לקח את רגל ימין הרבה לאחור ואז ניסה לצאת משם בלי המון תמיכה מרגל שמאל:

אכזבה. מדינה שלמה עצרה את נשימתה והאכזבה הייתה מטורפת. 15 שניות שיכלו לשלוח את כל העיר לחגיגות מטורפות. ככה זה כדורסל. ודווקא פה ניק לא לקח פסק זמן. לך תבין. היה ברור שיעשו דאבל על קוואי. אך כיוון שלא היה תכנון הוא פשוט קיבל את הכדור גבוה בלי שום חסימה, שום פיק-אנד-רול, או אפילו חסימה כפולה. טעות נוספת של ניק נרס. ככה לא מנצחים.

לפני המשחק פטפטתי עם מיודענו סטיפן א'. הוא זוכר את הראיון איתו.

ומי לא היה באצטדיון? כמובן דרייק, עיתונאים מוכרים כמו Brian Windhorst, רצ'ל ניקולס, כוכבי עבר של טורונטו:

כוכב קנדי עכשווי של דנבר:

ואח של (שהגיע על קביים):

כמעט הגיע להפועל ת"א. לפני המשחק שחקני שתי הקבוצות כאילו בלעה אותם האדמה, אי אפשר למצוא אף אחד בחדר ההלבשה. ואלה שכן נמצאים מסרבים להתראיין. אך אלפונזו מקיני הסכים בסופו של דבר לפטפט קצת:

ד"ש מרצ'ל ניקולס. בסן פרנסיסקו היא אמרה לי: עכשיו אני עובדת חבוב, אבל תפוס אותי מתישהוא בתעלה ונתארגן על ראיון קטן. אז ב-1 בבוקר (לילה), אחרי יום ארוך מאוד, היא שמה את החיוך המפורסם שלה ודיברה על מה מניע אותה:

שלוש וחצי בבוקר, סיימתי את הכתבה. עוד ארבע שעות ממריא חזרה לוושינגטון. כבר סיימתי חפיסת שוקולד להישאר ער. נשארנו רק אני, הפיליפיני ועוד אחד בחדר המדיה (והמנקה). כמה פרוסות פיצה קרה על השולחן, ובעיקר חוויות לנכדים ולנינים. איזו שנה. לפני שמונה חודשים בקושי יכולתי לפתוח את הפה בחדר ההלבשה מרוב התרגשות, והיום זרקתי שאלה לסטיב קר בלי להתרגש:

כל זה לא היה אפשרי ללא אימייל אחד למנחם לס לפני בערך שנה וחצי. מנחם פירגן, מנחם עודד, מנחם נתן יד חופשית כמו שאף עורך בעולם לא נותן. אני רוצה להקדיש את הסיקור הזה למנחם ולמפעל המדהים והייחודי שנקרא הופס ישראל. וכמובן, תודה לכל הקוראים והמגיבים לאורך השנה וחצי האחרונות. תודה, חברים.