טניס: פריחת המייפל / ערן שור

 

כשעברתי להתגורר בקנדה לפני כמעט עשור, אחרי כמה שנים של מגורים בניו יורק, היה ברור לי שאני מגיע למדינה ליברלית, מתונה, עם ביטוח בריאות לכולם ופערים חברתיים נמוכים יותר (בעיקר בקוויבק). אבל היה ברור גם שמזג האוויר לא בדיוק מזהיר (כצעקתה!) וגם שצפוייה לי כנראה שממה ספורטיבית מקומית. בכל זאת, קנדה לא בדיוק מפורסמת לאורך השנים בספורטאים שלה, וגם כשמגיע פעם בכמה זמן איזה עילוי, זה מסתיים עם מפח נפש (בן ג'ונסון). כל זה כמובן בכל הנוגע לסוגי ספורט שמשחקים אותם בטמפרטורה של מעל לאפס ובלי להיות מוקף בקרח. לכן כבר חששתי שאצטרך להתחיל לשנן שמות של שחקני הוקי או חס ושלום קרלינג (אם אתם לא יודעים במה מדובר, באמת שזה לא הפסד גדול).

ובכן, דווקא בתחום הזה ציפתה לי הפתעה נעימה. על הרנסנס של הכדורסל הקנדי בעידן פוסט-סטיב נאש כבר חפרתי כאן לעייפה. אבל לפתע מתברר שגם בספורט השני בחביבותו עלי, טניס, יש לקנדים עתיד מבטיח.

כמו בכדורסל, גם ההיסטוריה של הטניס הקנדי היא לא משהו להתפאר בו. התאומה הרוחנית מהצד השני של הגלובוס, אוסטרליה, היא מעצמת טניס עם עבר מפואר. גם לשכנה הגדולה מדרום יש מסורת מפוארת וכנ"ל למדינות אירופאיות כמו צרפת וספרד. אפילו מדינות קטנות כמו שבדיה ושוויץ (גדול הטניסאים בכל הזמנים ובחיי שזה עולה לי בדמים להודות בזה) הוציאו במשך השנים טניסאים מצויינים והראו שמזג האוויר הוא לא תירוץ. אבל הכי טוב שהיה לקנדים להציע עד לפני עשור הוא דניאל נסטור, שחקן זוגות היסטורי. ביחידים, שממה. אף תואר חשוב ואף טניסאי צמרת.

והנה,  מאז שהגעתי לכאן, פריחה! (כמובן שהכל בגללי…) זה התחיל עם הדור של מילוש ראוניץ' וואשק פוספיסיל, שני צאצאי מהגרים ממזרח אירופה (מונטנגרו וצ'כיה) שלפני עשור החלו להתבלט בתחרויות נוער. פוספיסיל נראה מבטיח יותר כנער, אבל דווקא ראוניץ' היה זה שהצליח לפרוץ לקריירה מקצוענית יפה. הוא אמנם לא זכה מעולם בטורניר גדול—מאסטרס או גראנד סלאם—אבל הגיע כבר בשיאו, ב-2016, למקום השלישי בעולם (אם להיות הוגנים, בעיקר הודות לפציעות של שחקנים אחרים) וגם לגמר ווימבלדון (הפסיד לאנדי מארי).

 

גם בצד של הנשים הדברים נראו מבטיחים בתחילת העשור. יוג'יני בושארד גדלה בווסטמאונט, השכונה הכי עשירה במונטריאול ואולי בקנדה, במרחק כמה רחובות מהבית שלי. בגיל 18 בושארד היפה זכתה בטורניר ווימבלדון לנוער ושנה אחר כך החלה בפריצה שהגיעה לשיאה בקיץ 2014, כשהיא רק בת 20. היא שיחקה נהדר בווימבלדון ועם ניצחונות חלקים על טניסאיות כמו קרבר והאלפ הגיעה עד לגמר ולמקום ה-5 בעולם, כשהיא נראית מוכנה לכבוש את עולם הטניס הנשי וגוררת השוואות לשארפובה שעשתה הישג דומה בעשור הקודם.

למרבה הצער, התברר שזו הייתה נקודת השיא בקריירה של בושארד. בגמר של ווימבלדון היא הובסה מול קביטובה הצ'כית ומשם נכנסה לסחרור ויצאה מכושר, כשבדרך מעורבת גם תאונה ביזארית באליפות ארה"ב. ג'יני הלכה והתדרדרה, לא הצליחה כמעט להשיג עוד ניצחונות גדולים והחליפה סגנון משחק תוקפני במשחק פאסיבי מהקו האחורי. ב-2018 היא כבר יצאה ממאה הגדולות, ולמרות שלאחרונה היא משחקת קצת יותר טוב, די ברור כבר שזה לא זה וקשה להאמין שהיא יכולה לחזור לצמרת.

עושה רושם שלפחות חלק מהנפילה קשור לסטטוס הסלבריטי שבא עם היופי וההצלחה המוקדמת – צילומי שער למגזינים, גיליון בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד, רומנים מתוקשרים עם אוהדים, ניהול פרופילים ברשתות החברתיות, והשתתפות בקמפיינים מסחריים שונים. טניס הוא משחק כל כך מנטאלי וכדי לשמור על מקום בצמרתחייבים להישאר רעבים וחזקים. ג'יני היא לא הראשונה שמינפה הצלחה מוקדמת ומראה מצודד למעמד של סלבריטי (שארפובה) וגם לא הראשונה שזה עצר לה את הקריירה (קורניקובה). ויכול להיות שגם הרקע של הורים אמידים ומבוססים חברתית וכפית זהב בפה לא עוזר כאן. גם לשחר פאר הייתה נפילה דומה אחרי שיא הקריירה ב-2011, אם כי לא בגיל כל כך צעיר.

כנראה שזה מה שג'יני הכי אוהבת לעשות עכשיו במקום להתאמן בטניס:

 

צעירים מבטיחים

וכאן אני מגיע לסיבה האמיתית לפוסט הזה—הדור החדש (לא אשך, לא תמונות של ג'יני עם–או בלי–ביקיני). ונתחיל מהגברים/נערים, כי יש שניים מהם. עם כל הכבוד לראוניץ' (ויש), הוא לא בדיוק טניסאי שמסעיר את הדמיון. הוא יציב, אבל לא מרגש. מסתמך בעיקר על ההגשה החזקה ממרומי ה-1.96 שלו, נראה קצת מעבר לשיא, נוטה לפציעות, וצריך להודות שרוב הסיכויים הם שכבר לא ייקח טורניר גדול. וחוץ מזה, אם להודות על האמת, הפרצוץ שלו לא בא לי טוב… יש בו משהו חמצמץ-אפרורי כזה, שמתיישב היטב עם סגנון המשחק הלא מלהיב (תנו עוד מבט בתמונה למעלה… תעשו מאמץ ותמשיכו מעל לאלו של ג'יני). אז כבוד על ההיסטוריה, פריצת הדרך וכאלה, אבל נראה לי שהגיע הזמן להמשיך הלאה.

ויש לאן! דניס שאפובאלוב ופליקס אוז'ר-אלייסים הם עוד שני צאצאי מהגרים, קרובים מאוד בגיל, שגדלו ושיחקו יחד מגיל צעיר. חברים טובים עם יריבות מקצועית בריאה, שדוחפים אחד את השני. והם גם שניים מהטניסאים הצעירים הכי מבטיחים בסבב. בקיץ ב-2016, שאפובלוב זכה בטורניר ווימבלדון לנוער וכמה חודשים אחריו פליקס זכה באליפות ארה"ב לנוער. אבל הבטחות צריך לממש, ודניס ופליקס מראים שהם בהחלט בדרך לשם. בין 100 הטניסאים הראשונים בעולם יש רק שני בני עשרה: שאפובלוב בן ה-19 (בקרוב 20) במקום ה-20 ופליקס בן ה-18 במקום ה-33.

דניס שאפובלוב, שמבוגר מפליקס בקצת יותר משנה, פרץ ראשון. למי שעוד לא שמע, שאפו נולד בתל אביב, בן לעולים מרוסיה (האמא שחקנית ומאמנת טניס יהודייה), אבל המשפחה עברה לטורונטו כשדניס היה בן שנה (מצד אחד זה נראה כמו פספוס אבל מצד שני בכלל לא בטוח שבארץ הוא היה מתפתח באופן כזה). אחרי הזכייה בווימבלדון לנוער כשהיה בן 17, שאפו עבר בלעדית לסבב הבוגר ואת הפריצה לתודעה עשה לפני שנה וחצי בטורניר המאסטרס הביתי, הרוג'רס קאפ במונטריאול (טורנירי הגברים והנשים מחליפים כל שנה מיקום בין מונטריאול לטורונטו). שאפו בן ה-18, אז במקום ה-150 בעולם, ניצח בזה אחר זה ארבעה טניסאים מה-50 הראשונים בעולם, כולל את דל-פוטרו ונדאל, כדי להגיע לחצי הגמר ולפרוץ בגדול למאייה הראשונה בעולם. חודש אחר כך, בפלאשינג מדו הוא עבר את המוקדמות והמשיך עם ניצחונות על עוד שלושה טופ-50 כדי להגיע לשמינית הגמר ולחמישים הראשונים בעולם. מאז הנסיקה החדה קצת התמתנה עם התקדמות הדרגתית יותר בדירוג עד למקום ה-20. הוא עדיין לא הצליח לזכות בטורניר ה-ATP המשמעותי הראשון שלו אבל נראה לי שגם זה יגיע בקרוב.

שאפו הוא טניסאי עם סגנון משחק מלהיב. יש לו סרב עוצמתי, הוא מהיר, נלחם, ולא צפוי.  החבטות שלו מגיעות עם הרבה עוצמה בחבטות, אבל גם יצירתיות ותעוזה. הוא אוהב לשחק אגרסיבי, להמר, ולעלות לרשת. הוא שמאלי, כמו נדאל, מה שמקשה לא פעם על היריבים. אבל הסגנון שלו מזכיר יותר את זה של פדרר, עם בק-הנד ביד אחת והרבה סטייל (למרות שלא מדובר על אותה רמה של כישרון). עם אופי מצויין, תשוקה למשחק, והמון קור רוח, יש לו עתיד מבטיח.

פליקס אוז'ר-אלייסים בן ה-18 הוא בן לאמא ממחוז קוויבק ולאב מטוגו. הוא גדל במונטריאול ובקוויבק סיטי ומבחינת כישרון גולמי נראה אפילו יותר מבטיח משאפובאלוב. הוא אתלט אדיר, גבוה יותר (1.93 מול ה-1.83 של שאפובלוב) ונראה כמו מישהו שתוכנן במעבדה להיות טניסאי מצטיין. ובאמת, כבר בגיל 14 הוא הפך לטניסאי הצעיר אי פעם להעפיל לטורניר צ'אלנג'ר וגם לנצח משחק. בגיל 16 הוא כבר זכה בצ'אלנג'ר הראשון שלו, אחד הצעירים בהיסטוריה לעשות את זה. אבל טניס משחקים בעיקר עם מה שיש בין שתי האוזניים, ושם עד לאחרונה היה נראה שהיתרון בצד של שאפובלוב. למרות הכישרון האדיר, פליקס בילה את השנה האחרונה כשהוא בעיקר לומד את טניס הבוגרים ומראה הרבה חוסר יציבות. זה עדיין הספיק כדי לזכות בעוד כמה צ'אלנג'רים ולסיים את השנה על סף המאייה הראשונה, אבל את 2019 הוא התחיל עם כמה הפסדים והיה נראה שהוא צריך עוד זמן להתבשל.

המפנה הגיע בסוף פברואר השנה, בטורניר ה-500 בריו, שבו ניצח כמה טניסאים מהמאייה הראשונה והגיע עד לגמר. במרץ הוא המשיך במומנטום, עם ניצחון על העשירי בעולם, ציציפאס באינדיאן וולס, ובהמשך ניצחונות גדולים גם במאסטרס של מיאמי בדרך לחצי הגמר ולמקום ה-33 בעולם. למרות הגובה והעוצמות, פליקס מעדיף כרגע את הקו האחורי. יש לו סרב טוב, ומשחק רשת לא רע ובזמן האחרון הוא הולך ומשתפר בתחום הזה. אבל המשטח המועדף עליו הוא דווקא החימר, שם הוא מנצל את האתלטיות המצויינת שלו, הפורהנד העוצמתי והדיוק מהקו האחורי כדי להתיש יריבים. אם שאפובלוב הוא פדרר הקנדי, פליקס הוא יותר נדאל (וכן, יש להם עוד המון קילומטראז' לעבור כדי להתחיל אפילו להצדיק את ההשוואות הללו).

עד כמה הצמד הזה מבטיח? כבר ציינתי שהם שני בני העשרה היחידים במאייה הראשונה בעולם. בנוסף, הפעם האחרונה ששני בני עשרה הגיעו לרבע הגמר במאסטרס של מיאמי (כאמור, שניהם גם המשיכו לחצי הגמר) הייתה לפני 12 שנים. קראו להם ג'וקוביץ' ומארי… זה הישג שרק 10 טניסאים הגיעו אליו כבני נוער: נדאל, פדרר, ג'וקוביץ', מארי, סמפראס, אגאסי, רודיק, יואיט, אדברג וזברב.

דניס ופליקס הם חלק מדור צעיר ומבטיח של שחקנים. זה דור שכולל כמובן את זברב הגרמני, הקצת יותר מבוגר (כמעט 22), שכבר הגיע לשלישייה הראשונה, אבל לאחרונה קצת מזייף ועדיין לא זכה בגארנד סלאם. הוא כולל גם את קצ'אנוב הרוסי (בן 22; 12 בעולם) וצ'וריץ' הקרואטי (בן 22; 13 בעולם), וגם את הצעירים יותר – ציציפאס היווני (20.5), שפרץ לפני חצי שנה והגיע לעשירייה הראשונה, אלכס דה מינאור האוסטרלי (בן 20; מקום 25 בעולם), פרנסיס טיאפו האמריקאי (21; מקום 30) ועוד כמה טניסאים צעירים טובים. אחרי דור הביניים הדי מאכזב (ראוניץ', דימיטרוב, תיים, גופין ושות') אולי הגיע סוף סוף הדור שינשל את השלישייה הגדולה של הטניס מבעלות על תארי הגראנד סלאם ויכניס קצת דם חדש לספורט הלבן.

 

ומה עם הנשים?

אז ג'יני בושארד כבר לא תהפוך לטניסאית גדולה. אבל בחודשים האחרונים קנדית אחרת פרצה בגדול, כמעט משום מקום.

ביאנקה אנדרסקו בת ה-18 (בת גילו של פליקס) התחילה את 2019 במקום ה-150 בעולם, בלי אף הישג משמעותי או ניצחון על טניסאית מהמאייה הראשונה בעולם. היא נראתה כמו עוד טניסאית בינונית שמנסה לפלס את דרכה לקריירה מקצוענית. כך ששום דבר לא יכול היה להכין אותנו למה שהגיע בשלושת החודשים הבאים. זה התחיל כבר בטורניר הראשון של השנה באוקלנד ניו-זילנד, שאליו היא העפילה מהמוקדמות, רק כדי להשיג את הניצחון הראשון שלה על שחקנית מהמאייה הראשונה ומשם להמשיך לניצחונות על ווזניאקי (מספר 3 בעולם), ונוס וויליאמס (39) וסו-ווי סייה הטאייואנית (28). אבל זו הייתה רק ההתחלה. אחרי עוד כמה טורנירים מוצלחים וזכייה ראשונה בתואר WTA, בניופורט, היא הגיעה למאסטרס באינדיאן וולס בלי הרבה ציפיות. אבל ממשחק למשחק היא הראתה שכבר עכשיו היא ברמה של הצמרת העולמית, עם ניצחונות על שתי מדורגות טופ-20 בשמינית וברבע הגמר, וניצחון על סביטולינה, השישית בעולם, בחצי. בגמר היא פגשה את אנג'ליק קרבר הגרמניה המנוסה, שכבר זכתה בכמה גראנד סלאמים בקריירה שלה. אנדרסקו ניצחה את המערכה הראשונה אבל הפסידה בשנייה וכשקרבר שברה ליתרון בשלישית זה נראה כמו סוף הסיפור של הסינדרלה מטורונטו. אבל אנדרסקו הראתה קור רוח מרשים, שברה מיד בחזרה ובמשחקון המכריע שברה שוב עם הרבה העזה וזכתה בטורניר, כשהיא מבטיחה לעצמה פרס של 1.3 מיליון דולר ומקום בין 25 הראשונות בעולם. איזו קפיצה ב-3 חודשים!

אנדרסקו, קצת כמו שאפובלוב, משחקת טניס נועז ולוחמני עם המון אגרסיביות. היא מהמרת ויצירתית, אבל נראית גם חזקה מנטאלית. למאסטרס של מיאמי, מיד לאחר האינדיאן וולס, היא הגיעה קצת מותשת, גופנית וכנראה גם מנטאלית. בסיבוב הראשון היא פגשה ל"דרבי רומני" את אירנה בגו, שאותה ניצחה באינדיאן וולס די בקושי רק שבועיים קודם. בגו ניצחה את המערכה הראשונה די בקלות וכבר עלתה ליתרון 1:5 בשנייה. ואז, שוב משום מקום, אנדרסקו הפעילה מבערים, חזרה למשחק, וגם ניצחה אותו בסופו של דבר. היא המשיכה לניצחון על קנין האמריקאית (אחת היחידות לנצח אותה השנה), שקבע עוד מפגש מול קרבר. נקמה נכון? תחשבו שוב. אחרי שתי מערכות שקולות, ביאנקה דהרה ל-1:6 במערכה השלישית. קרבר המתוסכלת לא ממש לחצה יד בסיום ופלטה ליד הרשת שאנדרסקו היא "דרמה קווין". בשמינית הגמר ביאנקה כבר נאלצה לפרוש בגלל פציעה בכתף, אבל הנקודה ברורה. האינדיאן וולס לא נראה כמו הבלחה מקרית.

ועדיין, טניס הנשים, עוד יותר מזה של הגברים, מלא בדוגמאות של טניסאיות שהבזיקו לרגעים ספורים ושקעו חזרה לשיכחה. אני לא בטוח מה הסיבות לזה, אבל מה שבטוח הוא שביאנקה הצעירה לא יכולה להרשות לעצמה לנוח על זרי הדפנה וחייבת להמשיך לדחוף קדימה. עושה רושם שהיא קורצה מהחומר הנכון, אבל עוד מוקדם לקבוע בביטחון. לא כל כך נעים להגיד, אבל זה שהיא לא נראית כמו דוגמנית הלבשה תחתונה יכול אולי דווקא לעזור בזה…

 

ומה הלאה?

כל השלושה שהזכרתי למעלה, נמצאים בעמדה טובה לפרוץ לעשירייה הראשונה בעולם בשנה-שנתיים הקרובות. ומשם? השמיים הם הגבול לטניס הקנדי, וזו בהחלט טריטוריה לא מוכרת. וכמהגר בעצמי, משמחת אותי גם הידיעה שכל השלושה (וגם ראוניץ') נולדו למהגרים. יש משהו מאוד ישראלי בקיבוץ הגלויות הזה. אבל אם כבר, אז אפשר לשאול גם: אם קנדה יכולה (עם מהגרים מרוסיה ומרומניה), למה לא ישראל?

 

 

 

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  1. זה בהחלט משהו שעבר בראשי כשראיתי בחודשים האחרונים שיש שני קנדים צעירים ומעולים בטניס.. גרמת לי להנאה צרופה!
    תוך שנתיים שלוש אחד משני החבר'ה האלה כבר ייקח גראנד סלאם ואם הכל יסתדר מבחינתם אז גם נראה מתישהו בעשור הקרוב גמר כל-קנדי

  2. את ראוניץ פגשתי באופן האחרון יום אחרי שהוא ניצח את הצמד האוסטרלי עם נאדאל במשחק ראווה בסידני. בחור לעניין הוא עזר לי עם אפליקציה שלא הסתדרתי אתה. יש לו הבנה בטניס ויידי טניס ברמה הכי גבוהה. הבעייה שלו זה שהוא לא רעב לנצחונות כל כך.
    ממי שציינת הכי רוצח מכולם זאת ביאנקה. ראיתי את המשחק נגד באגו וקרבר בטניס צאנל והיא באה להרוג. היא ואוסקה הולך להיות יריבות אפית.
    פליקס הוא מינימי של נוביק הוא מחזיר אילעי. לא יודע עם יש לו את הרוח של זוכה סלאמים סידרתי אבל אלוהים אדירים הוא יכול לנצח כל אחד שיעמוד מולו. הקטע בטניס שצריך לעשות את זה 5-7 פעמים רצוף בשביל תואר.
    תודה על הטור.

    1. נכון, ביאנקה נראית ממש חזקה ואגרסיבית. כאמור, צריך לתת לזה קצת זמן ולראות יציבות, אבל גם אני חשבתי על מצ'-אפ עתידי מול אוסקה, שאגב עשתה בדיוק אותו הישג באינדיאן וולס שנה קודם. אכן פוטנציאל ליריבות אפית.

  3. שווה לציין גם שהמאמן הראשי של תוכנית הטניס הלאומית של קנדה בשבע השנים האחרונות הוא עודד יעקב, לשעבר גם קפטן נבחרת הדייויס של ישראל, שהיה מעורב בפיתוח השחקנים המדוברים.

    1. אמת. מעניין מה היה קורה אם היו נותנים לו משאבים דומים ושקט לעבוד בישראל. שלא כמו בכדורסל, בטניס מדינה לא צריכה אחוז גבוה של אוכלוסייה שחורה או ממוצע גובה חריג כדי להצליח.

      1. ישראל מושלמת לטניס. אין גשם, אנשים יצירתיים ומנטליות לוחמנית. זה צריך להיות הספורט הלאומי. כמו הסרבים רק עם מזג אוויר טוב בהרבה….

  4. תודה רבה, הטור מעולה ומרתק.
    פליקס הזה אכן עושה הרבה רעש לאחרונה, ונדמה לי שיש לו עתיד גדול.

    אבל רק הערה אחת מצידי – הוא אמנם היה חצי בריטי אבל גם חצי קנדי – המדובר כמובן בגרג רוסדסקי שנדמה לי שקצת שכחת ממנו.

    1. צודק, קצת שכחתי ממנו. אבל אם אני לא טועה, לא היו לו הישגים גדולים כשהוא ייצג את קנדה. ובכלל, שחקן נחמד, אבל לא מישהו שהשאיר איזה חותם משמעותי על הטניס העולמי (חוץ אולי מאיזה ניצחון על סמפראס בטורניר גדול–שכחתי איזה–אי שם בשלהי שנות ה-90). הוא זכור לי בעיקר כשחקן שהיה מאכזב בגראנד סלאמים ומודח תמיד בשלבים המוקדמים, אבל אולי אני לא זוכר נכון.

      1. נדמה לי שהיתה לו קריירה בסדר גודל דומה לזה של ראוניץ', ולמעשה אפילו קצת טובה יותר.
        סיים שתי שנים בעשירייה המובילה בעולם ודורג רביעי בשיאו. זכה פעם אחת במה שהיה אז ה"גרנד סלאם קאפ", והיה טורניר יוקרתי במיוחד (גם דייויד וויטון זכה שם, מבין האלמוניים יחסית). הגיע לשני גמרים במאסטרס וזכה באחד מהם, וגם עשה גמר ב US OPEN.

        מה שכן, זה נכון שראוניץ' הוא הקנדי הטהור הטוב ביותר, אם כי נדמה לי שרוסדסקי הוא עדיין הקנדי הלא טהור הטוב ביותר. נראה מה פליקס ושופבלוב יעשו.

  5. ערן ערב טוב. איזה כיף לקרוא את הכתבות והניתוחין שלך. כל כך קולח ומהנה.נראה לי שגם אם תכתוב טור על החילזון הארץ הישראלי המצוי זה יהיה מענג. בזכותך ההרדמות לילדים עוברות בצ'יק. יש לי בשבילך אתגר לכתיבה אם אתה מעוניין.

    1. תודה רבה ארצי. שומע אותך בנושא ההרדמות 🙂
      בענייני אתגרי כתיבה, יש לי אני חושש כרגע לא מעט אתגרים ומחוייבויות אקדמיים (מאמרים, דוקטורנטים וכאלה), אז נראה לי שאני אשאיר אתגרים אחרים לזמנים פנויים יותר.

  6. אחלה כתבה! בתור בחור מקומי שכמוך מקנדה אלו שמות ששומעים הרבה ברדיו ואני מקווה ממש שהם ימשיכו להתקדם כי המדינה פה צמאה לספורטיאם שכאלה. ממש נהניתי לקרוא

  7. ערן, תודה רבה. מעניין מאוד וכתוב בצורה מאוד שוטפת ומהנה לקריאה.
    טניסאי קנדי נוסף שהצטיין במשך שני עשורים במשחקי הזוגות הוא דניאל נסטור, שגם הוא היגר עם הוריו לקנדה מיוגוסלביה בסוף שנות השבעים, בילדותו.

    1. יצאתי מצחיק. פספסתי את הפסקה שכתבת על נסטור. סליחה.
      בכל אופן, טור ממש מעניין והשאלה שנשאלה בסוף היא בהחלט במקום…

      1. תודה אלכס, והזדמנות להגיד שאני מאוד מעריך את המעקב שלך אחרי טניס בענייני דיומא (רציתי לציין את זה במאמר אבל שכחתי, מתנצל). בדרך כלל אני לא מגיע בזמן להגיב (הפרשי שעות ועבודה), אבל רציתי להגיד שזה בהחלט כיף שיש מי שמדבר כאן על טניס, משהו שקשה למצוא בתקשורת בעברית. מקווה שתמשיך עם העבודה המצויינת כל עוד יש לך כח לזה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט