TAKE  TWO

מאמר זה מבוסס על מאמרו של לי ג'נקינס מספורטס אילוסטרייטד שהופיע השבוע. ערכתי אותו, הוספתי לו ערכים פיזיולוגיים וביומכניים שהכותב לא מתמחה בהם ורק הזכיר אותם באופן כללי.

במאמר לברון למעשה מסביר משפט שלי: "כיצד זריקת הג'אמפ של מייקל ג'ורדן נגד יוטה בגמר של 1998 שינתה את לברון ג'יימס לחלוטין, ואולי היתה גם מכרעת בנצחון מיאמי על הספארס במשחק ה-6 ובמיוחד ה-7". (כל התוספות שלי יהיו בצבע אדום!)

התרגום נאמן לחלוטין למקור אבל אינו תרגום מילולי, כדי להקל על הבנת הנקרא, וכן תוספת פיזיולוגית-קינזיולוגית להסביר תופעה שלדעתי קרתה במשחק ה-7

לברון ישב ולפניו קערת פרות טריים בקומה הששית של המלון היקרתי "ארבע עונות" בדאונטאון מיאמי בשבת לפני שבוע, ובעדינות תקע את מזלגו בתות שדה גדול. "היו פעמים רבות משך הפלייאוף שלא יכולתי לאכול". הוא היה כה מתוח, חרד, ומעוצבן. הוא לא היה מסוגל לבלוע. ככל שקרב זמן המשחק המתיחות והחרדה השתנו לסערת נפש והתרגשות. משקלו האופטימלי הוא 250 פאונדס והוא ידע שלפני הפלייאוף עליו לשמר איזה 15 פאונדס כמו דוב גריזליז לפני שנת החורף שלו לימי הרזון.  הוא הצליח להוסיף איזה עשרה פאונדס, אך ככל שמספר דקותיו עלה במשחקים – וכן מאמציו וכמות הקלוריות ששרף – כך ירד במשקלו. "לא יכולתי לאכול מספיק. המתיחות, העצבנות, והדריכות היו ברמה שלא הייתי מודע לה לפני כן, כולל הפלייאוף של העונה שעברה. אני בדרך כלל ישן 7, 8 שעות בלילה. בשלושת השבועות האחרונים של הפלייאוף ישנתי בקושי שעתיים בלילה. לא יכולתי להירדם, וכשנרדמתי הייתי מתעורר כעבור חצי שעה, כולי מזיע".

בלילה האחרון לפני המשחק השביעי נגד הספארס הוא לא הצליח להירדם. הוא חזה ביוטיב של קרבות מוחמד עלי. וכשהיה הוזה בהקיץ התמונות שעלו בו לראש היו של ההיט מנצחים את הספארס. הוא מקבל את הגביע. פיסות נייר גרפיטי על ראשו. ואז היה מתנער, חוזה בעוד וידיאו, וחולם שוב בהקיץ, הפעם הספארס מנצחת וטים דנקן מרים את הגביע מעל ראשו וכל שחקני הספארס מתחבקים ומתנשקים, והוא עוצם את עיניו כדי לא לחזות במראה. ואז שוב התעוררות מחלום הזוועה בהקיץ כשהוא יותר ער מישן. "החלומות הללו בעודי ער עייפו אותי יותר  מאשר אילו הייתי ער לחלוטין, אבל עיני נעצמו מרוב עייפות, ולהירדם לא הצלחתי".

אריק ספואלסטרה החליט בסוף חודש אפריל לכתוב הצהרה ולבקש מכל שחקן לחתום עליה. ההצהרה אמרה: אני מתחייב בזאת לתרום ולעשות ככל יכולתי למען נצחון ההיט בפלייאוף, ולא משנה המחיר! "אני חתמתי 'לברון ג'יימס' באותה חתימה שאני חותם צ'קים. ואז יצאתי לשחק". ועוד איך הוא יצא לשחק.  ב-23 משחקי פלייאוף, שעון דקות המשחק שלו הגיע ל-960, בהרבה יותר מכל שחקן NBA אחר. ולא רק זה, אלא שדקותיו הן הרבה יותר ARDUOUS (כרוכות במאמץ) מכל שחקן אחר. המשחק השביעי של הפלייאוף הזה של 2013 היה  ה-CULMINATION (דבר שהגיע לשיאו) של שלוש עונות, 292 משחקים, סגנות אליפות, אליפות, ומדליית זהב אולימפית, כשבכולם הוא משמש כשחקן הראשי בקבוצתו, מוביל כדור כפוינט גארד, קולע וחודר כשוטינג גארד, טורף את הסלים כפורוורד, ולעתים משחק כפוסט-אפ כסנטר, ובהגנה כמעט תמיד שומר על שחקן היריב המסוכן ביותר: אם זה פוינט גארד אז הוא רץ איתו ואחריו, ואם זה פאור פורוורד אז הוא נאבק איתו על כל ריבאונד בהתקפה ובהגנה.

וכל זאת תוך ידיעה ברורה ומובנת שאם הקבוצה מפסידה, זה הכל אשמתו. אם הקבוצה מנצחת זה כולם. אם היא מפסידה אז זה לברון. הוא הבין זאת ולא התלונן אף פעם. זה דבר שבא עם הטריטוריה.

מאחר ולברון בנוי כ-X-MAN מאמנים ויריבים  מניחים ומאמינים שהוא מחוסן מפני עייפות. מה שמגביר הנחה זאת היא העובדה שבלוטות הזיעה של לברון אינן פעילות ביותר, והוא לא מרבה להזיע בעייפות או בחום הגדול של דרום פלורידה. מאחר והוא כמעט לא מזיע ההנחה היא שהוא אינו עייף. אבל שרירי בייצפס גדולים, ושוקיים של ענק, לא עוזרים ביעילות קרדיו-ווסקולרית. יעילות לב-ריאה לא מושפעת מהיקף הצוואר. להיפך, לענק כמוהו מחיר התנועה הוא רב יותר יחסית מאשר לשחקן קל יותר. פעם הסברתי תופעה זאת: 'משקל' בגוף האדם (בשריריו) הוא משתנה הקשור  לנפח, ולכן הוא גדל בשלישית. כוח השריר הצריך להניע את המשקל הוא משתנה הנימדד (בגדול) על פי גודל חתך השריר בשיא עוביו, ז"א משתנה הגדל עם "שטח" שהוא משתנה בריבוע. ז"א שככל ששריר האתלט גדל, משקלו גדל בשלישית, אבל חוזקו גדל בריבוע. ז"א שבאופן יחסי ככל שהאדם גדול יותר, הוא "חלש" יותר יחסית לגודלו. לכן אין ענקים שהם אלופי העולם בהדיפת כדור ברזל או זריקת דיסקוס כי עליהם לבזבז אנרגיה גדולה רק כדי להניע את גופם, ולכן תנועותיהם איטיות. את העקרון הזה ידעו אפילו אבותינו בתנ"ך: "לך אל הנמלה עצל…". נמלה מסוגלת לשאת משקל שהוא פי 200 כבד ממשקלה היא. ייצורים מיקרוסקופיים מסוגלים לשאת משקל שהוא פי אלפים גדול ממשקלם.

ובכן, אחרי כל כל משחק פלייאוף לברון זקוק לטיפול אישי בביתו או במלון מהטריינר מייק מנקיאס הכולל אמבטיות קרח, מסג', אמבטיית חום,  מכשירי גרוי שרירים, אולטרה-סאונד, ו-NORMA-TEC.

"ניסיתי REVERSE PSYCHOLOGY", הוא אומר, "כדי שגופי לא 'ידע' שהוא עייף. הייתי מצליח לחשוב בעת המשחק שאני כלל לא עייף, וזה עזר לי ברגעים שהרגשתי 'גמור' ומחוסל!". כשהוא הרגיש שהניתור שלו אינו יעיל אחרי המשחק השני נגד הספארס, הוא התאמן שעות נוספות בניתורים על רגל אחת, רגל שנייה, ואז שתי הרגליים, עד שלא יכול היה יותר. במשחק הששי הוא נאלץ לכרוע על ברך אחת, ובחדר הראיונות כשהוא התבקש לעמוד מאחורי הפודיום (המבנה הגבוה לנואמים) כדי שיישמע יותר טוב, הוא התקשה לעמוד והחל להתנדנד מתשישות מחלטת, ביקש סליחה, והתיישב על כסאו. ברור שאלה חדשות לאלה שלא ראו אותו תשוש ו-WASTED לחלוטין. אחת הסיבות היא העובדה שבפלייאוף נגד הספארס הוא עשה יותר SCREENS מאשר אי-פעם בקריירת הכדורסל שלו, וכמעט כל חסימה היא תחילתה של התנגשות.

הוא שיחק יותר דקות מהרגיל בזמן הריצה ל-27 נצחונות רצופים, ואז סידרה רצחנית ממש נגד הפייסרס, לפני סידרת 7 המשחקים נגד הספארס, בה שיחק 43.0 דקות למשחק. הוא הוביל את כל שחקני ההיט בכל הקטגוריות הראשיות, כשהוא – בנוסף לכל – גם רודף אחרי טוני פרקר במאות 'פיק-אנד-רולים'. הוא היה כה מחוסל ברבע האחרון של כל משחק שהוא חיכה רק לשני דברים: טיים-אאוטים ופאולים. "בהתקפה הרשיתי לעצמי 'TO PACE MYSELF אבל אף פעם לא בהגנה. כשלא יכולתי יותר הייתי מסמן לספואלסטרה, יותר עבור תרגילי יוגה במוחי מאשר עבור אסטרטגיה וטקטיקה. הייתי חייב לנוח פיזית ונפשית".

אבל לברון ג'יימס איבד לחלוטין את הבטחון בג'אמפ שלו. הוא לא היה צריך שיסבירו לו שקאווי לנארד נותן לו יותר ממרחק זרוע, כאילו מזמין ומגרה אותו, "זרוק! אתה מוזמן לג'אמפ מכל מרחק מעל 5 מטרים". הוא החל TO SECOND GUESS את עצמו, ומה שקרא בעתונים, שמע בטיווי, ובכל האתרים: המסר היה ברור וללא היסוס: הספארס מזמינים את לברון ודוויין ווייד לזרוק ג'אמפים מרחוק ככל שחפצה נפשם.

המהפך

ללברון ישנה יכולת מיוחדת למדיטציה. להחליט לחשוב על משהו ולשכנע את מוחו – עצמו – קראו וכנו זאת ככל שתרצו – שאמנם כך הדבר. שיין בטייה מסביר זאת כך: "הוא חזק ומהיר מכל השחקנים עם גוף כשלו. אבל מה שמייחד אותו אפילו יותר היא יכולתו לשכנע את עצמו שהוא מסוגל להמשיך ללא שבירה. "זה משהו PRETERNATURAL. הוא מצווה על גופו להמשיך. הוא אומר לגופו שאסור לו להישבר עכשיו. הוא נישבר רק אחרי שהמשחק מסתיים".

לברון מספר שאחרי המשחק השביעי הוא התעורר באמצע הלילה ולא היה מסוגל להזיז אבר. "הייתי בטוח שהייתי בתאונת דרכים.  סבלתי מפציעות, כאבים, ואני לא יודע מה עוד, אבל לא יכולתי לסובב את הצוואר.  הגב הרג אותי. שרירי ההמסטרינג היו כה מתוחים שברכי היתה כפופה בלי שאכופף אותה.  לא היה שריר שלא כאב לי. סבלתי מתיחות וכיווצים וכנראה נקעים קטנים בכל מפרק בגוף".

**************************

הסבר התופעה, לדעתי: ישנם ספורים מוכחים על אמהות שללא ידיעה שהילד או התינוק משחק מאחורי המכונית, דרסו אותו בנסיעה אחורה מהגראז' בבית. הן יצאו בטרוף מהמכונית הקטנה, וללא עזרה הרימו מכונית קטנה (נניח כמו טויוטה), וברגל דחפו-בעטו את התינוק החוצה מתחת גלגל המכונית. כיצד מסבירים יכולת רגעית על-טבעית זאת? מערכת השרירים בנוייה בצורה כזאת שכשמגיע "צו" לתנועה מחלק המוח המוטורי האחראי על כיווץ השריר, מתחילה ריאקציה כימית במוח היוצרת זרם במערכת העצבים הנקרא ACTION POTENTIAL. הזרם הזה מגיע דרך חוט השידרה לשריר האמור להתכווץ. בין סוף סיב העצב ותחילת סיב השריר ישנו רווח הנקרא "סינפסה". הזרם לא יגיע לשריר אלא אם כן כימיקל הנקרא אצטילקולין "מעביר" את הזרם לסיב השריר, ואז סיב העצם מתכווץ לפי העקרון ALL OR NONE: או שיש כיווץ הסיב או שאין כיווץ. כל שריר מרכב מאלפי סיבים (וכל סיב מרכב מפיבלירס, שהם 'סיבים של סיבים', ראה תמונה למעלה), וגודל הכיווץ נקבע ע"י סכום הסיבים המתכווצים באותו זמן. בצורה כזאת המוח יכול לשלוט על חוזק כיווץ השריר. בגלל שהמפרק, הגידים, והרצועות מסוגלים לסבול רק מתח מסויים שנקבע לפי הכושר הגופני של האדם  (וזה למעשה 'מכניזם הגנה' של הגוף מפני כיווץ שריר חזק מדי עבור המפרק, הגידים, והרצועות)- דבר שאפשר לשפר ולהגדיל באימון –  מכניזם ההגנה לא מרשה כיווץ חזק מדי. במחקרים רבים  הוכח שאדם לא מאומן לא מסוגל לכווץ יותר מבערך 30%-40% מכל סיביו באותו זמן. תוך אימון, גם אחוז הסיבים המתכווץ באותו זמן, וגם שטח החתך של הסיב – בואו נקרא לזה 'עוביו' – גדלים. אתלטים בשיא הכושר מסוגלים לכווץ עד 80% מסך סיביהם במאמץ מקסימלי. האם שהצליחה להרים טויוטה כנראה מגיעה לשוק מנטלי המחסל את כל מנגנוני ההגנה של הגוף, והיא הופכת לסופרמן לכמה שניות. נשים כאלה סובלות אחרי המעשה קריעות ברצועות, גידים, סיבי שרירים, ואפילו שברי עצמות. אני לא אתפלא אם מה שקרה ללברון אחרי המשחק השביעי היה מאמץ מעבר ומעל מנגנוני ההגנה הרגילים שלו, ולכן כשהשתעורר בלילה, הוא הרגיש מתיחות, כיווצים, וכנראה גם קריעת סביבי שרירים וסיבי רצועות בכל גופו!

מה שאני מנסה לומר הוא שבמשחק ה-7 הוא הכריח את גופו לפעול מעל ומעבר ליכולתו המוגבלת על ידי מנגנוני הגנה. אני כמעט בטוח שזה קורה גם לאתלטים כמו מייקל וקובי!

************************

זה לא מה שניצח את המשחק, אבל זה מסביר את היכולת העליונה של לברון משך כל המשחק, והסבל שסבל אחריו.

המהפך האמיתי אצל לברון קרה אחרי המשחק החמישי בסן אנטוניו.  אחרי המשחק, בחדרו במלון לפני טיסת הבוקר למיאמי הוא חזה בתכנית ESPN CLASSIC ובזריקת הג'אמפ המפורסמת של מייקל שניצחה את המשחק והסידרה (וכמובן האליפות). משהו התחולל בנפשו כשהוא חזה בכדור הצולל בסל.

רוב הקבוצות  המשחקות נגד מיאמי היט  סותמות (CLOG)  את אזור הצבע,  כקוראות תיגר ומגרות אותו לזרוק מהחוץ. הספארס פיתחו הגנה המכונה "GAPPING" כשהסווינגמן לנארד נותן לו מרווח מעט גדול מאורך הזרוע. זאת אחת הסיבות שלברון מתקשה יותר מקובי , כריס פול, או ראסל ווסטברוק לחדור כי ביצוע הצעד הראשון נגד המגן קשה בהרבה אם קיים רווח בין החודר לבין השומר. שני שומרים מאחורי לנארד שמים עין על לברון כדי לסתום לו את הפירצה במקרה שהוא מצליח לעבור את לנארד."הם מתחננים לפניו שיזרוק מ-16' (5+מטרים)", אומר עוזר מאמן ההיט דייויד פיזדייל.

לברון בן ה-28 מחשיב את עצמו כ-"SLASHER" יותר מ-"SNIPER" ('חותך', 'בוקע', ו'מבתר' יותר מצלף). זה התחיל כבר בעונת הרוקי שלו בקאבס כשלא הצליח לשבור 30% מה-3. בנובמבר האחרון כשהוא קבר מעל 40% מדאונטאון הוא ביטל זאת  כ-FLUKE – מזל. הוא טעה בגדול, ודייויד פיזדייל היה עוזר המאמן שלא הניח לו להאמין שהוא אינו קלעי מעולה מרחוק. מספרים לא משקרים, אמר לו פיזדייל: 56.5% מהפארקט, 46.8% מ-5.5 מטרים עד 7 מטרים, ו-40.6% מאחורי הקשת. ספואלסטרה הצטרף למקהלה: "תסתכל על המספרים. אתה אחד הקלעים הטובים בליגה ועליך להכניס זאת לראשך!".

גם הפלח השתמש בפסיכולוגיה שלילית: על ידי שהוא למעשה גירה אותו לזרוק על ידי נתינת רווח, לברון שיכנע את עצמו שכנראה זה הדבר השגוי לעשות. כשהכדור הגיע אליו ב-5 מטרים ויותר, במקום לעלות מיד לג'אמפ הוא היסס לשנייה בששת המשחקים הראשונים, לא יודע אם לכדרר או למסור או לחתוך. ההיסוס הוציא אותו מהריטמיות של תנועתו, וממוצעו מ-5.5 מטרים ומעלה ב-6 המשחקים הראשונים ירד לכן ל-33.9%, ול-29.2% מאחורי הקשת. לברון שיכנע את עצמו בפסיכולוגיה שלילית שמוטב שלא יזרוק, וה-33.9% וה-29.2% הבזיקו לו בראש מהרגע שהתעורר עד שניסה להירדם בלילה ללא הצלחה.

פיזדייל אמר לו: "או שתתחיל לזרוק ללא היסוס, או שאנחנו בצרה גדולה". למשפט הזה הצטרפה התמונה של מייקל ג'ורדן עולה ללא היסוס לג'אמפ – ולדעתי אולי אפילו בעזרת פאול תוקף – והשמחה האדירה לאחר הסוויש. הוא החל לחשוב, "סוויש…סוויש…סוויש…". המדיטציה העצמית החלה: נותנים לך מרחק? אז לעלות לג'אמפ ללא היסוס! לעלות לג'אמפ! לעלות לג'אמפ או שאנחנו בצרה!…". ואז הוא אומר לעצמו במדיטציה, עיניים עצומות, "הפסק TO SECOND GUESS YOURSELF…הסר ספק ממוחך…השמט היסוס…סוף להססנות…די עם ההתלבטות…ההירתעות, הפקפוק, חוסר הבטחון – הם כולם דברים של העבר. אתה עולה למשחק השביעי בטוח בזריקתך, סומך על היד, החלטתי, חסר ספקות, ומאמין שהכדור צולל עם ה'סוויש' שהיה למייקל!". הוא חזר על כך שוב ושוב, שוב ושוב, לפני המשחק השביעי.

לפתע הוא הרגיש מין הקלה. שלווה. בטחון עצמי שהכדור יצלול ויהיו הרבה 'סווישים' כמו של מייקל. מה שיהיה – יהיה!

יום לפני המשחק ריץ' פול, סוכנו של לברון, לקח אותו לפינה ואמר: "לברון. אלוהים בחר אותך. מה שיהיה מחר במשחק כבר חתום וסגור. אתה מנצח ואתה תהיה גבור המשחק. אלוהים בחר אותך עבור כך! מאומה לא יכול לעצור אותך!"

לברון לקח 20 זריקות מעל 5.5 מטרים במשחק השביעי, המספר הגדול ביותר של ג'אמפים מעל 15 רגלים מאז הגיע למיאמי לפני שלוש שנים. הוא קבר 9 מהן, כולל 5 דאונטאונים. אך אף אחד לא היה גדול כמו הסל עם 33 שניות לסיום. מיאמי מובילה רק בשתי נקודות. לברון מכדרר את הכדור בחצי המגרש ולפתע רואה את לוגו ההיט במיד-קורט. ספואלסטרה ציווה בטיים אאוט האחרון על כולם – ובמיוחד מריו צ'אלמרס, 'TO SPACE OUT' ולהשאיר מקום ללברון. ואז לפי הוראת ספואלסטרה בא הסקרין של מריו על לנארד בצד השמאלי של מרפקו ולברון הסתובב מסביב הפיק. טוני פרקר עשה סוויץ' ולקח את לברון, אך לברון היטה את כתפו השמאלית לעבר חזהו של פרקר, ופרקר הקל מלברון באיזה 30-35 ק"ג עף אחורה. לנארד התאושש מהפיק, וניסה להגיע עם זרועו ליד המחזיקה בכדור של לברון.

אבל זה היה מאוחר. הניתור היה מושלם. הזריקה מושלמת עם מרפק המתיישר עם הזריקה, ולא הדיפת הכדור א-לה רונדו ראז'ון – שהיתה הזריקה של לברון כבר בתיכון ועד שהגיע למיאמי היט ומאמן הזריקות שינה אותה לחלוטין. שום היסוס. לברון עלה מיד מ-19 רגל – 6+מטרים – עם דחיפת פרקר אחורנית, ושלח את הספירלה בקשת מושלמת. "באותה שנייה המוח הזכיר לי את הזריקה של מייקל. ידעתי שיהיה 'סוויש' כמו שלו. אז זה היה 'MJ מומנט'. עכשיו זה 'LJ MOMENT'. רצתי לכל ארבעת השחקנים וצרחתי לעברם, 'זהו. חייבים לגמור את העניין. חייבים לשים לזה סוף'. וזה מה שעשינו".

איש לא שכח את המשחק הששי כשהספארס הובילו בחמש נקודות עם 28 שניות לסיום, לברון איבד את סרט ראשו, ומייק מילר את נעלו. ריי אלן קבר את ה-"R.E MOMENT". ההיט ניצלו כפי שאף קבוצה אחרת בהסטוריה של ה-NBA לא ניצלה במשחק השביעי. אילו שיחקו את ה-28 שניות האלה 1,000 פעמים, מיאמי היתה מנצחת רק פעם אחת. זאת היתה הפעם היחידה שהיא ניצלה. "יד אלוהים?" איש לא מאמין ב-DIVINE  INTERVENTION (התערבות רוח הקודש) אך כיצד אפשר להסביר זאת אחרת?

שני המשחקים האחרונים הראו את הגדולה המיוחדת של לברון. הם הראו גם את ה-FURY (בעירה) וגם את ה-FINESSE שבו ובמשחקו. הראו את מיוחדותו כשהוא מטפס לטופ TIER (נידבך, קומה, שיכבה) של שחקני ה-NBA הטובים ביותר שאי פעם שיחקו את המשחק. בשני המשחקים האחרונים הוא קלע 69 נק' עם 22 קרשים ו-15 אסיסטים. האם היה גדול בשני המשחקים? "במשחק ה-6 לא הייתי גדול, אבל הייתי OK", הוא אומר, "אבל חלק מהתרומה שלי היתה בלא לתת לקבוצה לוותר ולהיכשל".

לברון הפך לשחקן השני ס"ה אחרי ביל ראסל לזכות בארבעה MVP בחמש שנים, שני MVP רצופים של משחקי גמר. הוא הפך לאייקון. במשחק ה-7 "השלישייה הגדולה" צומצמה לה-"CHOSEN ONE" פלוס שיין בטייה.

כשהמשחק הסתיים הוא מיהר לשחקן שרצה לחבק יותר מכולם, טים דנקן. מה הוא אמר לטים? "היית לא יאומן ממש. אתה הגדול מכולם!" ואז מיהר לחבק ילדה קטנה שאיכשהו רצה אליו, הוא הרימה אל-על ואמר לה, "אני מצטער שאני קצת מסריח מזיעה!". הוא רץ הלוך וחזור, כשהוא חוזר ואומר, "זה היה כל כך הרבה יותר קשה מאשר בפעם הראשונה!".

האם התחיל דיינסטי במיאמי? את זאת נדע רק לאחר העונה הבאה, ואז כמובן מסתיימים חוזיהם של לברון, כריס בוש, ודוויין ווייד. מה יהיה? "אני אפילו לא חושב על כך עתה. אבל זה בטוח לא יהיה 'לא שניים, לא שלוש, לא ארבע…אלא חמש, שש, שבע…'. אני אדם אחר לחלוטין היום. אני יודע שיגיע יום החלטה, אך היום הזה עוד רחוק, ויש לנו הרבה ביזנס עוד לעשות כאן", הוא הגיב כשנשאל בקשר לתוכניותיו.

בטייה אמר זאת טוב מכולם: "העונה הזאת היתה העונה הטובה ביותר הזכורה לי בכדורסל. אף פעם לא היתה לי חווייה קבוצתית כזאת כשכולם – כל ה-12 – אוהבים ומכבדים אחד את השני ללא קליק קל שבקלים. זה היה באמת 'אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד'. זה הנסיון הראשון שלי בכדורסל כשאחרי המשחק הדבר הפחות חשוב לי הוא כמה נקודות קלעתי. בקבוצה הזאת זה כלל לא ISSUE. הסטטיסטיקה לא מעניינת איש, מלבד כשעור למשחק הבא. תמיד היינו קרובים, אבל הסידרה האחרונה לקחה אותנו ל-LEVEL חדש לחלוטין. LEVEL לא מוכר. אני חושב שזאת חשיבות הנצחון בסידרה.

וכמה טוב הוא לברון בהשוואה לביל ראסל, מג'יק, בירד, או מייקל?

אני לא מאמין שהוא מייקל, ואני לא מאמין שיהיה מייקל אחר. זה מין בטהובן או רמברנט, או איינשטיין שמופיע אחת למאות שנים. אבל ההשוואה למייקל ולאחרים אינה חשובה. אולי התשובה הטובה ביותר היא לסכם שהוא לדור הזה מה שהם היו לדורות שלהם.

HE IS BASKETBALL!