2009-2019 – סיפורם של הלוחמים מהמפרץ/ אוהד ס"א

הקבוצה של 2019:

הקבוצה של 2009:

היום, הלוחמים הם הקבוצה השנואה בליגה: עשירים, מצליחנים, יהירים. קבוצה שהולך לה בקלות, ששחקנים באים אליה כדי לקבל טבעת לקראת פרישה והנהלה ששוברת את חוקי הפייר פליי.

*
לפני 10 שנים, זה לא היה כך.

את הסרטון הבא מצאתי בשיטוטיי הפראיים ברחבי היוטיוב.
כן, אני יודע שלא צריך לקחת יותר מדי ברצינות סרטונים מהסוג הזה, אבל הפעם, אני משוכנע באמת שיש שם משהו אחר. איזה קוד הפעלה סודי, מה באמת צריך לעשות על מנת לזכות באליפות, גם אם ראית פעם אחרונה פליאוף לפני מליון שנה וזכית באליפות כשניקסון היה נשיא עם זריקות סבתא.
הסרטון הזה הוא סוג של מתכון. איך להפוך לאלופה תוך 5 שנים, ולקבוצה היסטורית בתוך 10 שנים. אפשר לראות באופן בהיר איך נבנית האליפות לבנה אחר לבנה: בעלים, GM, מנהיג על המגרש, מאמן יצירתי וצוות משלים, אז בואו איתי למסע:

Timeline of How the Warriors Built a Superteam

2018, עוד אליפות, סוויפ קצר. פעם שנייה ברציפות, שלישית ב- 4 שנים. משעמם? מוכר? נדוש? בואו ניקח אותכם עשור אחורנית לעונת 2007-2008

2008,

ללוחמים יש זיכרון מתוק של פליאוף אחד ב- 14 שנים, כשהאיזכור הכי מרכזי של הקבוצה הוא שהכוכב לטלר ספירוול ("אני צריך להביא לחם הביתה"), חונק את המאמן פי ג'י קרלסימו, וחוזר ומכה אותו. לא נראה שה- GM, כריס מאלין מת על זה, אבל מצד שני הוא גם לא מת על התוצאות, בקבוצה שהשחקנים המובילים בה: מונטה אליס וג'מאל קרופורד, הם לא מצליחים להותיר חותם ולסיים כמו שצריך את 2009. הנה עוד שנה הלכה. קבוצות אחרות היו מתות לקבל את בחירה מס' 7, אבל אצל הלוחמים אף אחד לא באמת מאמין שיכול לצאת מזה משהו חיובי.  אבל, היי לפחות הם באחת הערים הטובות בארצות הברית.

2009,
לא נראה שזה עוזר כשהלוחמים בוחרים בשחיף צנוע ונמוך בשם סטפן קארי בתור PG, כאשר מונטה אליס, השחקן הכי טוב בקבוצה משחק רכז. אם תשאלו אותי, אף אחד, כולל מי שבחר בו לא הבין את מי הוא בוחר. יאללה, תעמיסו. כמו בכל סיפור טוב, יהיה לזה המשך..
אבל אנחנו ב- 2009, ואיך אומר מונטה: "כל אחד מכיר את העסק, כל שנה בא עוד שחקן לעמדה הזאת….". והוא צודק, כי אין באמת השפעה.
בסוף העונה כריס מאלין הולך בבית, ולארי ריילי נבחר במקומו. יש גם אחד בשם בוב מאירס שמתמנה להיות העוזר שלו. עוד נחזור אליו.
סטפן ג'קסון אומר ביי ביי, הוא רוצה קבוצה שתרוץ לאליפות.

2010,
שנה הלכה, שנה באה, והפעם מגיע כוכב על, מס' 6 בדראפט אפיי יודו. הוא עוד יגמור אלוף  (בטורקיה וביורוליג).
בסוף 2010, אחרי עוד שנה שהולכת לשום מקום, ההנהלה לא שקטה, ומביאה כוכב כוכב, את דיוויד לי, סנטר מצויין מהניו יורק ניקס. כמובן שהניקס מסכימים לזה ומקבלים כלום ושום דבר במקום.
אבל הניקס היא נושא לפוסט אחר. דיוויד לי בא מלא מוטיבציה ומאמין שאפשר לעשות דברים יפים, בלה בלה בלה.
אחד הדברים האלה קורים בנובמבר 2010, הבעלים מתחלף ופטר גובר וג'ו לאקוב קונים את המועדון בסכום שערורייתי של 400 מליון דולר. מי מוכן לשים כל כך הרבה על מועדון כושל כזה?
לאקוב בנאום הכניסה שלו מסתכל על דגל האליפות הבודד של 1975, ומגדיר את המטרה:
"אני רוצה עוד אחד כזה".
בתור מנהל, זה רגע מלא קסם עבורי. במסר שחורג מתחום הכדורסל והספורט.
הוא לא מדבר על פליאוף, הוא לא מדבר על הצלחה. דווקא מתוך נקודת השפל של המועדון, הוא מגדיר את החזון הכי גבוה שיכול להיות. ברגע, שהחזון והמטרה מוגדרת, המועדון והדרגים במקצועיים בו פועלים על פיו בצורה האגרסיבית ביותר. יהיו כישלונות, תהיינה נפילות (ויהיה המון מזל), אבל המטרה ברורה. אליפות, ועבורה כל האמצעים כשרים. אבל כולם.
כשהמדיניות ברורה, לצוות המקצועי מאד קל ללכת איתה, לא משנה עד כמה תיפול בדרך. העיקר להעז.

2011,
הלוחמים שוב מפספסים את הפליאוף למרות שיפור מה (מתקרבים ל- 50%), אבל להנהלה אין זמן. מתמנה מאמן חדש (וחסר ניסיון) השם מארק ג'קסון.
בדראפט בבחירה מס' 11, הם בוחרים עוד גארד: אחד בשם קליי תומפסון. עוד גארד? WTF

2012,
ההנהלה מחוייבת לחזון של הבעלים ולא לוקחת שבויים.
באמצע השנה, היא נותנת את השחקן הכי טוב של הקבוצה במגה טרייד. מונטה אליס, שהולך יחד עם יודו וקאוומי בראון בתמורה לסנטר אוסטרלי הגנתי, עם בריאות רעועה: בוגי המקורי, אנדרה בוגוט. פתאם יש לקבוצה איזון: קארי הופך למנהיג הקבוצה בגיל צעיר מאד, יותר דקות לקליי.
בקו הקדמי: לי ובוגוט. ביום טוב, אפשר לראות פליאוף.
לא עם המזל של הלוחמים. התקוות נכזבות כשהעונה נגמרת עם פציעת קרסול של קארי וסיום מאכזב של 23 נצחונות בעונה המקוצרת. לקראת סוף העונה, בוב מאיירס הופך ל- GM.
בנאום הכניסה שלו לתפקיד הוא אומר משהו מעניין מאד.
"האהבה שלי לליגה התחילה בקבוצה הזאת. במבחינתי, זה יותר מסתם תפקיד…אני מת להתחיל לעבוד."
צעד 1: חתימה על חוזה של 44 מליון ל- 4 שנים. עם הרכז הפותח הפצוע שלך. מי האידיוט שעושה דבר כזה? אבל בשביל מטרות גבוהות, צריכים צעדים קיצוניים.
סופה של השנה מביאה איתה בחירות דראפט מעניינות: במס' 7, האריסון בארנס, משלים חמישייה מעניינת וצעירה מאד. צעירה מדי?
בבחירה 30, אזלי, ובבחירה 35, מישהו חסר סיכוי בשם דריימונד גרין. נמוך מדי להיות גבוה, איטי מדי להיות נמוך, מה בדיוק יעשו איתו?

2013,
ובכלל, תמיד כדאי להקשיב לסר צ'ארלס, כשהוא מדבר על סטף: "זה לא הולך ככה. אתה לא באמת יכול לזרוק כל כך הרבה, בלי לנהל את הקבוצה. מה עם ההגנה?".
ללוחמים יש קצת קשיי הבנה לגבי מה שבארקלי אומר והם יוצרים את מודל האחים ספלאש. סוף סוף יש קצת כימיה בקו האחורי. הם עושים את הפליאוף אחרי המון שנים עם 47 ניצחונות ואפילו עוברים סיבוב.
בסיבוב השני, מחכה להם קבוצה עם שליחות מהגיהנום. הזקנים שלי מטקסס. סאן אנטוניו ספרס, מחויבים להביא לטימי טבעת חמישית. לאחר 3 משחקים ראשונים מבישים כשהצעירים מהמפרץ עושים לנו בית ספר (מזל שאת משחק 1, מציל לנו מאנו). נכנס לפעולה מוח הכדורסל הכי חריף בליגה. הקבוצה של פופ גומרת את הסדרה תוך 3 משחקים, כולל 2 ניצחונות חוץ.
עם תום הסדרה, קארי מכנס את החבר'ה שלו באמצע המגרש. מודה לשחקנים, מודה לקהל ולמועדון. זה הפסד שכולו ניצחון. הלוחמים אולי הפסידו סדרה, אבל הרוויחו מנהיג. כאן גם נולדת מסורת חדשה. מאותו רגע, הספרס לא יצליחו לנצח יותר את הלוחמים בפליאוף.
בסוף 2013, ההנהלה מפתיעה שוב ומביאה שחקן שחקן: את אנדרה איגודאלה, כוכב על בפילי, מנהיג. יש רק בעיה אחת. ניתוחים ב- 2 הרגליים חיסלו את הקריירה. 48 מליון בשביל שחקן מת, זה יותר מ"בזבוז הכסף" על קארי. לך תבין הנהלה כושלת.

2014,
איזו שנה. הקבוצה משתפרת ומסיימת שישית עם 51 ניצחונות. החמישייה מאוזנת, קדמית ואחורית, עם המון ניסיון מעמדת ה- SF, שחקני הספסל המצוינים נותנים עומק. אבל כל זה נקטע באכזבה קשה, כשבסיבוב הראשון, במשחק מס' 7, הם מפסידים לקליפרס העדיפים.
זה לא מספיק טוב לקבוצה שחושבת אליפות. הם מפטרים את ג'קסון, המאמן שהביא להם פליאוף במשך שנתיים רצופות., אחרי שנות מדבר ארוכות. הם מביאים במקומו פרשן טלויזיה חסר כל ניסיון אימון, את סטיב קר, שאמנם שיחק עם כמה שחקנים וזכה בכמה אליפויות. אבל נו באמת. לפחות הוא זוכה "לפרגון" "מהחברים" שלו באולפן.
(ההנהלה לא מסתפקת בזה ובוחנת טרייד על מנת להביא את קווין לאב במקומו של סטפן קארי. לבסוף, הטרייד לא יוצא לפועל…)
לבסוף הם שמים את היד על שחקן משלים: שון ליוינגסטון, שחקן משלים מצויין לאחר פציעה קשה, שמנעה ממנו לשחק למס' שנים. הוא יסתפק ב- 16 מליון ל- 3 עונות. השאלה אם הוא בכלל יוכל להועיל לקבוצה?

2015,
שוב המזל הרע, תוקף כשבמשחקי טרום העונה, דיוויד לי,שחקן שבעונת 2014, קלע מעל ל- 18 נקודות למשחק נפצע בהמסטרינג השמאלי ונאלץ להיעדר ב- 25 המשחקים הראשונים של הקבוצה.
דריימונד גרין הצעיר, מחליף אותו מהספסל בעונה השלישית שלו, אחרי עונת רוקי של  3 נקודות למשחק ועונה שנייה של 6 נקודות.
דיוויד לי לא יחזור יותר כשחקן חמישייה ודריימונד גרין מהווה את הרוטב הסודי הסופי להצלחה ההיסטורית של הפרנצייז'. הלוחמים הופכים לאימפריה. הלוחמים עולים לגמר הליגה מול לברון (ובלאט, שהוצע לו לשמש כסגן מאמן).
בגמר, השליטה של הקאבס דומיננטית ב- 3 המשחקים הראשונים. הלוחמים מצליחים לחלץ ניצחון ביתי בלבד מול קבוצה פצועה ונחושה. בלאט מוציא מים מהסלע, אבל לבסוף עם עוד פציעה אחת יותר מדי, הוא נכנע לכישרון העדיף של הלוחמים ולאליפות ראשונה אחרי 40 שנה.

2016,
דיוויד לי מוטרד כדי לפנות מקום בתקרת השכר. עוד נבין למה…
בארקלי עדיין משוכנע שלמרות האליפות, זאת לא קבוצה עם עתיד.
הדברים מחלחלים עמוק והלוחמים עונים לו עם עונה של 24- 0 ושל 73 – 9. קארי נבחר להיות MVP של העונה פה אחד בפעם הראשונה בתולדות הליגה.
הם נרדמים מול OKC וחוזרים מ- 3-1, וחוזרים לעצמם בגמר עם 3-1 בגמר, הכל דבש. ואז מתחילה התמוטטות מנטלית בלתי צפויה. אולי פציעה של קארי, אולי ההרחקות של גרין, אולי העובדה שבארנס זורק בלוקים. השורה התחתונה כואבת במיוחד. הלוחמים מאבדים את האליפות.

2017,
כמו רוקי בלבואה, שבע, פצוע וחסר חגורה, הלוחמים כמהים לנקמה. להחזיר לעצמם את עין הנמר
באופן מקרי בהחלט, בעקבות החוזה החדש עם הטלוויזיה תקרת השכר עולה ב- 24 מליון ל- 90 מליון (יש מקום לשאלה עד כמה תרמה הגולדן סטייט והמשחק שלה לחוזה הזה).
בוגוט מועזב, עוד סכום כסף מתפנה
בצירוף נסיבות נדיר, יש פתאם ללוחמים המון כסף מתחת לתקרה, הם יכולים להביא כמעט כל כוכב.
והם בוחרים באוייב הכי מר שלהם מהמערב. את קווין דוראנט, הנמסיס מאוקלהומה. המדהים שהוא מסכים להיות כינור שני בקבוצה היסטורית.
הם מביאים עוד את איזה סנטר גמור שהיה הבדיחה של הליגה בשכר מינימום.
זה נגמר בניצחון גמר ובתואר FMVP לשחקן השנוא בליגה.

2018,
יש רגעים שבהם, הקבוצה החמודה שליווית בהצלחות ובכישלונות הופכת למפלצת בלתי נסבלת. הלוחמים של 2018 הם כאלה: שחצנים, יהירים, מבזים את היריב ובעיקר הנהלה שנותנת להם את כל הכלים להצלחה.
ועד כמה שהם טובים, הם מגעילים: שיכורי כוח, הם מורידים הילוך בזמן הליגה הסדירה כדי לא לעייף את החמישייה וחוץ מכמה דפיקות לב במשחק 7 מול יוסטון, היא מטיילת אל הטבעת השלישית ב- 4 שנים. הקאפקיק זוכה ב- FMVP שני רצוף.
בקיץ, הן מביאים את קאזינס ב- 5 מליון כדי לסגור את הליגה. ברוכה הבאה 2019.