***************
כותב המאמר הוא הגולש הוותיק דה שוט בן ה-49, מורה למתמטיקה, היסטוריה, ופילוסופיה.
***************
עכבר הכפר מגיע לסטמפורד ברידג'
(למשחק צ'לסי – סיטי)
דה שוט
לפני הכל, תודה למנחם שנאות לבקשתי ואִפשר לי לשתף כאן את חוויותיי מהמשחק הנהדר בין צ'לסי למנצ'טסר סיטי, שנערך בלונדון בשבת האחרונה.
תזכורת 1: אני אדם פשוט, סוף ה-40, נשוי עם ילדים, מורה ומרצה, מתגורר בשרון, קיבוצניק לשעבר עם למעלה ממאתיים חליבות ברזומה, ולפחות שלושה טונות של תפוחים ואבוקדו קטופים בידיים חשופות. אדם פשוט.
תזכורת 2: בחנוכה אשתקד התגלגלתי בדרך פלאים לתאי הכבוד בקפיטל וואן (וויזארדז) וב-פד אקס פילדס (רדסקינס) – ושיתפתי – לא מתוך התנשאות, חו"ח! כי אם מתוך התרגשות של ילד קטן.
השנה קרה דבר מוזר – עדיין עכבר כפר שכמותי, מצאתי עצמי שוב בתא הכבוד של אצטדיון גדול, הפעם בסטמפורד ברידג', ביתם של הבלוז הגאים בצ'לסי. איך הגעתי לשם? סיפור ארוך ומעניין בפני עצמו, שלצערי אינני יכול לחשוף אותו כאן מפאת כבודם וצנעתם של מארחי; כך או כך, לקחתי את הבן, שנפל לא בדיוק ליד העץ אלא יותר בכיוון של מגן ימני גאה (כן כן, יש דברים כאלה) וטסנו בלואו-קוסט בלתי נגמר ללונדון – כדי לשבת באחד מאותם תאי אח"מים המיועדים למשפחתו ומכריו של רומן אברמוביץ', ביציע המרכזי העליון בסטמפורד-ברידג'. ומי משחק? צ'לסי הכחולה שגאוותה הפגועה תבעה את קורבנה באצטדיונה המלא על 41,631 מושביו נגד מאן-סיטי האימתנית שגאוותה המופרזת התנפחה ותפחה לה בצדק בגין רצף של 21 משחקים ללא הפסד, בכל המסגרות.
אולי הגענו מוקדם מדי, כי ברכבת לכיוון פולהאם-רואוד, שעה וחצי לפני המשחק, לא ניכרה כל תכונה מיוחדת. שני אוהדים מנומנמים עם כובעים של סיטי דווקא, ישבו די נינוחים על הספסל, לא נראה שמישהו הולך להרביץ להם בקרוב. הבטתי בפניו של אחד מהם, איש קשה יום עם שיער כסוף ואף עקום בעליל – כנראה הגיע עם הכובע הלא נכון גם בעבר. בתחנות האחרונות עלו סוף סוף כמה עשרות אוהדים וכשהרכבת עצרה, התחלנו להרגיש את אווירת החג.
שרשרת אנושית של אנשי ביטחון הובילה אותנו בתנועות ידיים אדיבות אך נחושות, לכיוון שער האצטדיון. אי אפשר היה לטעות, ההמון האוורירי פשוט זרם לשם. יכול להיות ש-41 אלף זה לא הרבה ויכול להיות שהרוב פשוט הגיעו אחרינו, בכל מקרה הספקנו להצטלם כמו כולם מול השער המרהיב ולמהר לחנות הרשמית בת שתי הקומות. שם כבר היה צפוף ושם גם פגשנו את כל הישראלים שאי אפשר לקיים משחק חשוב באירופה בלעדיהם. תמיד זה מדהים אותי מחדש: אבות, ילדים, אימהות, צעירים ומבוגרים, כולם בעברית צחה – אני יודע שאני לא מחדש לאף אחד כלום – אבל חייזר לו היה מגיע לכדור הארץ, היה בטוח שישראל היא המדינה עם הכי הרבה תושבים בעולם…
החולצות של עדן האזאר שולטות בחנות בעריצות מחרידה ויש כמובן גם את אלו של דויד לואיז, פדרו ואפילו של רובן לופטוס צ'יק, מעבר להן אפשר גם לבקש שידפיסו לך על חולצה איזה שם שרק תרצה. הבן שלי רצה רק את אנגולו קאנטה, הצרפתי הבלתי נגמר שעליו שרו חבריו אחרי המונדיאל : "הוא קטן והוא עדין והוא עצר את ליאו מסי – אבל כולם יודעים שהוא נוכל". מבין עניין הבן, או שאולי זאת נפש של מגן ימני, מה אני מבין בזה? אני הייתי קלעי, בכל מקרה, אחרי חיפושים נמרצים הצלחנו למצוא חולצה בודדת של הצרפתי הקטן שעלתה לא פחות מ-85 פאונד, שערורייה, עד השבת היה לו שער ליגה בודד. זה כמו לנסות למכור כובעים וצעיפים של טייסון צ'אנדלר.
שעה לפני המשחק הגיע רגע האמת, פגשנו את המארחים האדיבים והלגמרי-ישראלים שלנו ואלה הובילו אותנו היישר אל הכניסה השמורה והמאובטחת שמעליה התנוסס השלט "מילניום ריספשן". נבהלנו, שומרים אדיבים חסמו לנו את הדרך אך אחרי שהמארחים אמרו את מילת הקסם, הובלנו מיד פנימה לכיוון דלפק הקבלה הפנימי. דיילות בלונדיניות גבוהות וחטובות, כולן בשמלות כחולות צמודות ואחידות, הובילו את האורחים המכובדים לתאיהם, גם אלינו הוצמדה אחת כזו, היא הוליכה אותנו אל מעלית שטיפסה אל הסוויטות. מסתבר שיש שלוש קומות של סוויטות, אחת קצת מעל הקרקע ועוד שתיים מעליה – אנחנו עלינו לשלישית. באופן לא מפתיע בכלל, למרות גובהה ראינו ממנה נהדר וזאת משום שהיא קודמה לפנים, מעיין גג לטריבונה המרכזית שמתחתיה. מעלינו מוקם היציע העליון.
כאן התחילו ההפתעות! מיד עם צאתנו מהמעלית התנפלו עלינו שתי מארחות נוספות והובילו אותנו במסדרון אל הסוויטה שלנו. זאת קומה ארוכה של סוויטות, אולי עשר, כשבכל אחת מהן יש טריבונה קטנה של 24 מושבים מרופדים ומרווחים, פזורים על פני שלוש שורות. אלא מה? לא הגענו בכלל אל הטריבונה – כי התחילה חתונה – לא פחות. הטריבונה היא בכלל בחוץ, מאחורי שתי דלתות זכוכית וחלון ענק – מה שמאפשר לך בתור צופה לשבת ממש עם הקהל במהלך המשחק, כל מושבי האצטדיון מקורים כך שאין בעיה לשבת בחוץ, צריך רק להתלבש טוב. הסוויטה שלנו הייתה על קו רבע המגרש לא רחוק מהפינה של האולטראס, למדתי עובדה זאת עוד לפני המשחק, בחימום, בעת ששרו בקולות גבוהים והעבירו את הדגל הענק מעל לראשיהם.
אז למה חתונה?
לפני שיוצאים אל הטריבונה יש חדר גדול עם שני שולחנות ארוכים ערוכים ומלאים מתאבנים יוקרתיים: סושי, לובסטר, נודלס שרימפסים וקלמרי. בר חביב נטוע בקיר ושלוש מלצריות הצמודות לסוויטה משרתות את 24 האורחים מתחילת המשחק ועד סופו. הן לוקחות ממך את המעיל ומציעות לך משקה – בירה, וויסקי, קוניאק, יין, משקה קל, חם, הכל; הן מביאות עוד ועוד אוכל לפי בקשתך, והן תמיד מחייכות אליך.
הבן שלי הוא נער פשוט, כמו אבא שלו, ישב שם ולא אכל כלום, רק שתה מים. עשיתי לו בושות והזמנתי לו צ'יפס, הגיע תוך שתי דקות למגינת ליבם של חלק מן האורחים המבוגרים בסוויטה, אני מניח שהצ'יפס פגע בכבודם. קודנט-קר-לס, העיקר שהבן יאכל, הוא צריך לגדול. בזמן המתאבנים מגיעה אטרקציה נוספת – דף מיוחד לאורחים עם ההרכבים המלאים להערב – עוד לפני שפורסמו בטלוויזיה. הבן התרגש מאוד (ככה זה כשאתה מגן ימני, לא צריך הרבה בשביל לרגש אותך). בין ביס לביס אני שם לב שבסוויטה שלנו, ממש לידינו, יושב גבר צעיר עם צעיף של סיטי ולידו אישה, כנראה אמו, עם חולצה של ראחים סטרלינג. גיוועלד! ואברמוביץ' עוד נותן להם לובסטר.
סיימנו לאכול, לקחתי את הבירה השנייה החוצה ורצנו לראות את החימום, האצטדיון כבר היה מלא, האלפים הריעו לשחקני צ'לסי המתחממים בצד הקרוב אל האולטראס (ואלינו). חימום של כוכבים יכול להיות דבר מאוד מעניין, תשאלו את אשברי, המסך בפינת האצטדיון, שאכזב מאוד גם בגודלו וגם בתכניו, הורה על שעת הפתיחה – 17:30 בדיוק. כמה דקות לפני הפתיחה נערך טקס מרשים עם אש ועשן (גם הצגת השחקנים של הוויזארדז בוושינגטון כללה אש ועשן), הקהל כבר שר את שירי הכדורגל האנגלי המוכרים לנו מכל הזמנים, והכל היה ערוך לפתיחה.
חברים – בבקשה אל תקראו לי בוגד אבל אני חייב להודות שמאוד מאוד נהניתי; פשוט תענוג לראות שחקנים כל כך טובים משחקים, אתלטי-על עם יכולות מדהימות ועם הקרבה מוחלטת, גלדיאטורים, חסרי פחד, תחת גשם שוטף בקור וברוח. השמות שהסתובבו לנו מול העיניים היממו אותנו, כל אחד מהם הציג לראווה יכולות מדהימות של כדרור, ספרינט, גלישה, כוח, ניתור ואם הוא מצ'לסי – אז גם מוכנות להתאבד למען הקהל.
לעדן האזאר אי אפשר להוציא את הכדור מהרגל, רק להכשיל אותו, הוא בישל את שני השערים. דויד לואיז נותן את הגוף, הרגליים והראש בכל פעם שצריך לעצור שחקן או כדור. פדרו לא מפסיק לרוץ, הוא בכל מקום, רודיגר מחפה על לואיז, הוא לא הרפתקן, ויש את ג'ורג'יניו וקובאצ'ביץ' ו-וויליאן וכמובן את הקפטן אזפיליסואטה, אבל מעל כולם, מרחף כמו פין-בול במכונה במועדון ברחוב המסגר, מקצה לקצה – הנוכל הקטן, האליל של הבן שלי, אנגולו קאנטה. בדקה ה-45, אחרי מחצית חד צדדית לטובת האורחים, הוא נעץ את הגול השני שלו העונה והרים את האצטדיון באוויר. הטריבונה רעדה, ממש כך.
זה היה 1:0 משום מקום, ולא נגד מכבי פתח תקווה, לא לא, זה היה 1:0 נגד לירוי סאנה הגבוה והחזק והמהיר בדיוק כמו סוס, ג'ון סטונס הבלם של נבחרת אנגליה, ברנרדו ודויד סילבה התאומים שלא הופרדו בלידתם, פרננדיניו (ואחר כך חסוס) לפורט ורחים סטרלינג – כן כן, ההוא מהחולצה. אילו שמות? וויי וויי, מדהים, וגבוה מכולם, לא מרחף כי אם חוטב עצים ושובר עצמות, "ההר", המגן הימני הטוב בעולם (כך לפחות לפי הבן) – קייל ווקר. חיה רעה! גוף של לברון ג'יימס בשחקן כדורגל, חוויית צפייה של איש אחד, לאחר תגרה קטנה במרכז המגרש כבר זכה לבוז מהקהל בכל פעם שנגע בכדור. זה רק עשה אותו יותר עצבני, מסכנים צ'לסי (רודיגר עד עכשיו משפשף את אחת הכליות).
מחצית – נכנסים קצת לברוח מהקור ומה מגלים? השולחנות נערכו שוב, הפעם עם מנות עיקריות. החתונה נמשכת, צלעות, פרגיות, נתחוני בקר, אורז, הכל גורמה, לא היה לי אומץ לצלם, מתנצל. אה כן, והייתה גם עוד בירה, אז בכלל הסתדרתי. אנחנו יושבים ואוכלים ורואים את התקציר במסכים על הקירות, ולפתע, בין ביס לביס אני שם לב שנפתחה המחצית השנייה, פספסנו את השריקה, הזוי. תפסתי את הבירה ביד אחת ואת הבן ביד השנייה וזינקנו החוצה אל הקור, כמה צעירים יצאו מהר אחרינו, המבוגרים נשארו בפנים לאכול.
לא אלאה אתכם עוד עם המשחק עצמו, רק אציין שבחוש שישי הצלחתי לצלם בנייד שלי את עדן האזאר מרים קרן לראש של דויד לואיז ממש מתחת למרפסת שלנו – 2:0 מפתיע ממש משום מקום, קרן ראשונה של הבלוז אחרי 10 קרנות לא מוצלחות של הסיטיזנס.
כנראה שזה באמת היה היום שלנו כי דויד לואיז רץ ממש אל הקרן שלנו לחגוג עם האולטראס מתחתינו והניצחון הבלתי צפוי הרים את האצטדיון באוויר. אם בפד-אקס פילדס שרים עם הרמקולים "הייל טו דה רדסקינס" אחרי כל טאץ' דאון – אז מסתבר שבסטמפורד ברידג' רוקדים ושרים בקפיצות אחרי כל ניצחון ולפחות 30 מתוך 40 אלף האוהדים נשארו דקות ארוכות אחרי המשחק ורקדו ביציעים. אני מסתכל על האולטראס המקפצים, על דופן גג הטריבונה שלהם תלוי באנר ארוך :
Fulham Road – the Only place to be – Every other Saturday
כמה פשוטה ונקיה היא לפעמים האהבה של אוהד לקבוצה שלו. התרגשתי.
ובינתיים לא הרחק משם, בפנים, החתונה נמשכת ואחרי שהכול נגמר, האוהדים הולכים לרכבת ואנחנו נכנסים לסוויטה למנה אחרונה, קינוחים וקפה. הפעם אני כבר לא מופתע, גם לא כשכל 24 דיירי הסוויטה מקבלים מהמארחת קופסה כחולה מהודרת עם צעיף מהודר עוד יותר של צ'לסי פוט-בול קלאב. לפנק לפנק לפנק, ולחשוב שכל זה קרה בכל הסוויטות לידינו ומתחתינו… מה אני אגיד לכם? לא יודע מה להגיד לכם.
תם ונשלם, אם הגעתם עד לכאן אז מגיע לכם את הצעיף שקיבלתי במתנה, אני מצדי בעיקר אסיר תודה, לכולם: למנחם, למולי, לכם, למארחים שלנו הנחמדים עד מאוד, לאברמוביץ' (אני מניח), לעדן האזאר שבישל בשבילנו את הניצחון, לדויד לואיז שנתן את הגוף, לקייל ווקר שנתן מכות לכולם ויותר מהכל – אני אסיר תודה לאנגולו קאנטה, הקוסם הצרפתי הקטן, שנתן לבן שלי שער במתנה, למרות שבכלל לא היה צריך. הי-הד-אס-אט-הלו…
שלהבת
14 דצמ 2018 08:20:47זווית מעניינת, איזו חוויה!
IDO
14 דצמ 2018 08:33:2185 ?????
ד"ר רזי הופמן
14 דצמ 2018 08:48:11תודה על השיתוף. אני הולך ליזכר בך כשאוכל את האבוקדו שקניתי אתמול.
תכלס זה מזכיר לי משחק שראיתי באוקספורד לפני 30 שנה כשאוקס ארחה את היונייטד ופרגי עוד היה צעיר ורענן ובלי אליפות אחת כמאמן.
ברוב טימטומנו ישבנו אני וחבר ביציע של אוקספורד וכהיונייטד הבקיעה וקפצתי משמחה החבר תפש אותי חזק כשאנשים מסביב הסתכלו עליי בכעס… חוויות 🙂
שמעון
14 דצמ 2018 08:49:21מעולה דה שוט. לא האמנתי שאתה מורה למתמטיקה 😀 חבל שצלסי נשרה מהמירוץ לאליפות חשבתי שהם יהיו אלו שיניפו את הצלחת
Mbk
14 דצמ 2018 10:32:20תודה רבה
פוסט מעולה ,הקומבינציות סושי פתחה לי את התאבון 🤦🏻♂️
K_300
14 דצמ 2018 12:11:53איש פשוט שיושב במקומותתשל אוליגרכים, ולא מפסיק להגיד כמה שהוא איש פשוט.
מסכן
דה שוט
14 דצמ 2018 13:13:59תודה למגיבים
שלהבת – זו בעיקר חוויה מאוד מהנה (כדורגל אנגלי)
שמעון – צ׳לסי תענוג אבל סיטי זה רוצחים – יגיעו השנה לגמר, תרשום.
רזי – חשוב לשבת ביציע הנכון 🙂
MBK – אני צמחוני על גבול הטבעוני אז כל האוכל ב-בוט לצערי עבר לידי
K-300 אני באמת איש פשוט כמו כל מי שאני מכיר, בגלל זה התרגשתי כל כך מהחוויה ורציתי לשתף. ביום-יום המקסימום שהיה לי זה מנוי למכבי הרצליה.
ד"ר רזי הופמן
14 דצמ 2018 17:11:49אחי
לא אני קניתי את הכרטיסים. זו היתה טרייסי חברה שלנו שקנתה בלי לבדוק…
I tried tried tried to trust Tracy
never trust Tracy.. she's not trustworthy
I tried………
you shouldn't trust…
you shouldn't trust Tracy.
ד"ר רזי הופמן
14 דצמ 2018 17:15:11אגב גם אני טסתי לוקוסט למנצסטר אבל לא בשביל כדורגל. היה חשוב לי יותר לקחת אוטובוס לגן החיות של צ'סטר 🙂 ומשם בערב ברכבת ללונדון. 6 ימים באנגליה+גרסי ו 19 במדגסקר….
דה שוט
14 דצמ 2018 17:47:07טיסת לואו-קוסט היא חוויה בפני עצמה, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי, אולי אפרט בהזדמנות אחרת אבל אם טסת אז אתה בטח יודע על מה אני מדבר. אם יש דבר יותר פוקח עיניים מלואו קוסט – זה לואו קוסט עם ישראלים
רכבת באירופה זה תענוג אבל יקר לא פחות מטיסה.
חוץ מזה באמת אסור לבטוח בבחורה עם השם טרייסי 🙂
ולדי קוגן
14 דצמ 2018 14:12:36אחלה משחק תפסת. נראה לי שרועי ממנה אותך לקמע של ליברפול העונה, רק אתה מביא הפסדים של סיטי
ד"ר רזי הופמן
14 דצמ 2018 17:12:38שרועי יממן עוד נסיעות כאלה?
דה שוט
14 דצמ 2018 20:15:29הפסד, ביחיד, אין להם הפסדים, הם מכונה, אם רועי אוהד ליברפול מחכה לו מירוץ קשה עד בלתי אפשרי. זה כמו לאהוד את קליבלנד לפני שנה. בהצלחה!
תודה לברץ' ולמולי, שגם ערך והכניס את התמונות לפוסט.
Berch
14 דצמ 2018 14:38:40תענוג של סיפור וחוויות לחיים.
אשרייך וכיף גדול לבן שלך 🙂
מולי
14 דצמ 2018 14:39:49עונג של פוסט. תודה!!!
מנחם לס
14 דצמ 2018 18:25:21אני מת על סיפורים כאלה. מזכיר לי ימים עברו. אני תמיד מתפלא כיצד אנשים לא נוגעים בלובסטרים, הדבר היחידי שאני אוכל כשיש. לטעמי זה הטעם הטוב ביותר שיש בעולם למאכל. שתייה? לפני הרבה הרבה שנים לא היה עבורי טעם טוב יותר מ-PURE SCOTCH – עם עדיפות ל'בלנטיין'.
לפני המון המון שנים הייתי מגיע כל חופשת חג המולד לאנגליה לחפש מאמני כדורגל למחנות הכדורגל שלי, וכך הצלחתי להכיר כמה מנג'רים, ולקבל הזמנות VIP למשחקים. ריר עולה הפה, והזכרונות הם של ימי עבר נפלאים.
אני שמח שחווית זאת דה שוט
דה שוט
14 דצמ 2018 20:11:22תודה מנחם,
כפי שציינתי בתגובה ל-MBK לפני מספר שנים נהייתי צמחוני בואכה טבעוני ולכן כל המטעמים הנהדרים שאת חלקם גם צלמתי – פשוט עפו לצלחות מסביבי וכל שנותר לי הוא לראות ולבכות. התנחמתי בבירה מהחבית שהוגשה שם. לגבי הוויסקי – היו שם בלאק לייבל וג'ק דניאלס, וקוניאק קורווזייר, אחלה חריפים אם כי אני אישית מעדיף סינגל-מאלט (אבל אני חלש בוויסקי, יותר חזק בבירה).
בכל מקרה זאת באמת חווייה חריגה לאדם כמוני – הבעייה היחידה הייתה להסביר לבן שלי שלא בדיוק ככה רואים כדורגל, בדרך כלל. הוא כבר ילמד את זה לבד, עם השנים.
שוב תודה על שאפשרת לי לשתף כאן.
שמעון
14 דצמ 2018 20:17:34אתה צמחוני ואוהד כרמלו גו פיגר 😂
מנחם לס
15 דצמ 2018 03:15:10סינגל מאלט זה פיור וויסקי (לעומת BLENDED) אז אתה על הדרך הנכונה!
ד
14 דצמ 2018 18:32:30את מי צריך לפטר שנתן לך גישה לילדים?
הזוי.
עגל שסבור שיש לפרק את ג״ס
14 דצמ 2018 21:55:36מעולה דה שוט. לא הייתי מאמין שאתה מורה למתמטיקה.
בתיכון או מכללה?
בתור קיבוצניק שנתנו לו לאכול חופשי, ועוד באיכות גבוהה, איך בכלל אפשר להתרכז במשחק?! נותנים למי שגדל על לחם לבן וקוטג׳ סושי וקוניאק . . .
מאיזה קיבוץ אתה, לא מהצפון?
עבדתי הרבה בבננות עם מתנדבים מצ׳לסי, עוד לפני תקופת אברמוביץ. היינו קוראים להם בחיבה Chelsea quirs
דה שוט
14 דצמ 2018 23:04:49מאצבע הגליל, כבר שנים רבות במרכז, מרצה במכללות, מורה גם בתיכון, הכרתי לא מעט חבר׳ה מהעמק שלך, אנשים צבעוניים, אצלנו היה קצת יותר אפרורי, אתם עבדתם עם מאצ׳טות בבננות – אנחנו עבדנו עם מזמרות באבוקדו. הרבה פחות אטרקטיבי 🙂
עגל שסבור שיש לפרק את ג״ס
15 דצמ 2018 20:53:19+100
אתה נשמע בסדר והרקעשלך מצוין, יש אצלנו אוהדי יוסטון מקום בשביל אנשים כמוך
ראובן
15 דצמ 2018 00:45:11נשמע כמו חוויה אדירה .תמיד רציתי להיות במשחק כדורגל באנגליה עם עדיפות לאנפילד ולא יצא. מאחל לך כל שנה הפתעות כאלה.
ינון יבור
15 דצמ 2018 20:38:07בתור אבוקדואיסט יוצא קיבוץ שגם מלמד באקדמיה – מקנא עד עומק הלב!!
נשמע ממש כיף מה שעשיתם שם. מסכים עם העגל שאם היו נותנים למישהו מאיתנו גישה לכזה אוכל – הייתי לועס מול הטלוויזיה. זה הרי לא משחק אן בי איי…
דה שוט
15 דצמ 2018 22:26:43תודה ראובן וינון. ראובן – בתור חבר קבוע במשחקים באורגון נותר לי רק לקנא בך. תמשיך לעשות שם חיים. ינון – אבוקדואיסט זה לכל החיים – תמיד נידלק אם נראה בזווית העין אשכול טוב שממלא בחצי דקה חצי תרמיל 🙂
יום אחד
15 דצמ 2018 22:50:54יפהפה!
כתיבה נהדרת…
בתור מורה למתמטיקה הייתי מצפה ממך ליותר עוז ותעצומות בדיונים מול הגילרי, וגם קצת פחות אהדה לת'אנדר…
תכתוב יותר.