הפעם אחרוג ממנהגי של סיקור+ניתוח+חוויות מהשטח, ואפתח במנהג חדש. כמה מחשבות, קצרות וקולעות על משחק שלא צלח בידי לסחוט ממנו מיץ לכתבה רחבה יותר. משהו לשתות איתו את התה עם הלימון של הבוקר, או לנשנש בורקס בהפסקת הצהריים. אשמח לתגובות/הארות/הערות, כמו תמיד. (תודה לחבר יקר על הרעיון לשם של הפינה, ותודה לאריק אינשטיין ז"ל על השיר שפורט על נימי הגעגועים לבית).

1. הארדן. ג'יימס הארדן. אפשר לצפות בהארדן בטלוויזיה עשרות פעמים, אבל לראות ממרחק קצר יחסית את הארדן משחיל 54 נקודות בלא פחות מ-32 זריקות ב- 69.9 TS% ו-64% אפקטיבי זו חוויה. לא אומר שזו חוויה כיפית בהתחשב בכך שלאחר 53 דקות היו לקבוצה רק 22 אסיסטים, אבל זה בהחלט לא מהעולם הזה.

2. הקאובוי מחולון.  עד כדי כך זה ברור שהחמישיה הפותחת של וושינגטון לא ממש נהנים להיות על הפרקט ששאר הקבוצות מתכוננות לכך מראש ופותחות בבליץ ברבע הראשון במטרה לשבור אותם. שאלתי את PJ טאקר על כך בסוף המשחק (גם בחולון התלבש כמו קאובוי טקסני?):

3. וול. לאחרונה, הוא משחק טוב מהספסל. כן, קראתם נכון. אך קצת פחות טוב כאשר המשחק נפתח. הוא פותח משחקים בצורה אנמית, חסרת חשק, וללא מנהיגות. במשחקים האחרונים הקבוצה יורדת לפיגור גדול כבר ברבע הראשון: נגד פורטלנד 20- תוך 8 דקות, נגד קליפרס 22- תוך 11 דקות, והיום נגד יוסטון 17- תוך חמש וחצי דקות!

4. רגע שנחקק. וול מאבד כדור להארדן לאחר כדרור ו-(?) ניסיון חדירה (לאחר ש-0 מחברי קבוצתו נגעו בכדור). הארדן מכדרר מקו העונשין האחד היישר אל קו העונשין השני ועולה לדאנק נינוח, ללא שמירה. בינתיים, וול מתווכח עם השופטים ולא יורד להגנה בעוד שאר הקבוצה רצה להגנה. פיני כבר היה שולח אותו לחדר ההלבשה.

5. מה לעזאזל הם ניסו לעשות? סאטו וריברס נכנסים לשחק כמעט תמיד בפיגור ועם הגב אל הקיר. במקרים מסויימים הם מצליחים (במאמץ עילאי נגד קליפרס עייפים בבק-טו-בק או נגד יוסטון עם ספסל קצר ובלי פול), אבל נגד קבוצות טובות שמשחקות בצורה מלוכדת זה פשוט מתכון להפסד. כמו שריברס אמר בראיון איתי: "אני לא יודע מה לעזאזל החמישיה הפותחת ניסו לעשות." תנו לסאטו וריברס לפתוח ולוול ולאוברה לעלות מהספסל ותראו קבוצה אחרת.

6. עוד רגע שנחקק. 19 שניות לסיום, ביתרון נקודה לוושינגטון, פורטר נשלח לקו. הוא מחטיא את הראשונה, איזה מתח! בינתיים מוריס, במקום להתמקם לריבאונד לקראת הזריקה השנייה מפטפט עם וול בחצי המגרש השני. מסוג הדברים שעולים לך במשחק מידי פעם. הפעם, המזל עזר, פורטר קלע את השנייה. וחוץ מזה, בליגה שבה זו ממש מצווה דתית לתת כיפים לאחר כל זריקת עונשין, מתחדדת בי התחושה שפורטר ו-וול ממש לא BFF. קיראו עוד על כך כאן.

לסיום. לאחר העונשין, קאפלה בדאנק מרשים משווה, 125-125 לאחר תרגיל יפה מפסק הזמן. מצד שני, ברוקס, עם 10 שניות, בפסק זמן פשוט נותן את הכדור לוול שמתברבר ומקבל גג ענק מטאקר, אך מחזיר עם גג יפה על גורדון. אך בהארכה, יוסטון פשוט נפלו מהרגליים. בערב שבו הספסל שלך מקבל דקות מעטות וקולע 9(!) נקודות לעומת 45 נקודות מהספסל המקביל, וטאקר מסיים עם 5 בלבד (ולא באשמתו – הארדן וגורדון פשוט לא ספרו אותו כאופציה בהתקפה. זרק 7 פעמים ב-43 דקות, וחבל). קישור: תקציר המשחק.

הארדן בחדר ההלבשה ובמסדרון מתגלה כביישן וחברותי כאחד (מתחבק עם מוריס), מתלבש בפשטות, מתראיין אחרון (בניגוד לוול למשל) ומשפיל מבט באופן כללי. שונה לחלוטין מהתדמית הפחות מחמיאה שלו. להתראות עד התה והלימון הבא.