אתמול, 12/02/2023, הלך דיק פוסברי לעולמו בשל לימפומה (סרטן קשרי הלימפה). נורא קשה להסביר עד כמה ולא הגיונית נראו לי (ולרוב העולם) הקפיצות שלו שהובילו לזכייתו במדליית זהב באוליפיאדת 1968. הייתי אז ילד בן שמונה, אבל אני עדיין זוכר את התחושה שלי כשראיתי אותו זוכה בעזרת קפיצה "הפוכה מההיגיון" ואת התובנה שהיתה בילד שהייתי אז שלפעמים, הדרך ההפוכה מזו של כולם, היא בעצם הדרך היותר טובה.
אז עם מותו של פוסברי, אני מבקש לפרסם שוב את מה שכתבתי באוקטובר 2018, עליו ועל בארני וואגנר, האיש שקיבל ואולי קצת טיפח את המוזרות של פוסברי.
אבל לפני סרטון קצר על דיק פוסברי:
*****
מאחר ושלשום מלאו חמישים שנה לקפיצתו של דיק פוסברי באולימפיאדת מקסיקו 1968 (ותודה לנחשון שוחט שכתב על כך), אני מבקש לחזור ולהעלות על נס את ברני וואגנר שהיה, תאמינו או לא, מאמן ידען ומומחה שהחליט להקשיב לספורטאי אותו אימן, שהחליט להקשיב לו למרות שזה לא היה מוכן להקשיב לדרכו של ברני.
יודעים מה, לעתים הגדולה הגדולה ביותר של המאמן היא פשוט לא להפריע… והנה סיפורו:
מאמן הוא מי שמדריך ומכוון ספורטאי/ם לפני ובזמן תחרות. תפקידו כולל בחירת האימונים והיערכות טקטית בהתאם ליריב ולנסיבות המשתנות. אבל יש מאמנים שעושים יותר מכך, יש מאמנים שמשנים את פני הספורט בו הם עוסקים.
את עולם הספורט אפשר לשנות באמצעות הקשבה למאמן, אך לעתים יש ספורטאי שגדולתו היא בכך שהוא לא מקשיב למאמנו. גדולתו של המאמן במקרה שכזה היא נכונותו לוותר על כל דרך האימון שלו וללכת יד ביד עם הספורטאי אותו הוא מאמן, וכזה היה ברני ואגנר, מאמנו באורגון סטייט יוניברסיטי של דיק פוסברי, הקופץ ששינה את כל עולם הקפיצה לגובה.
קרל ברני וואדנר (30/09/1924 – 27/05/2013) למד בסטנפורד ואחרי סיום למודי המ"א שלו ב-1949 עבד בארבעה תיכונים וקולג' עד שהגיע בשנת 1965 לאוניברסיטת אורגון סטייט לעמוד בראש תכנית מקצועות השדה והמסלול של האוניברסיטה.
בשנת 1972 הוא נבחר למאמן השנה באתלטיקה ובשנת 1976 היה עוזר מאמן נבחרת האתלטיקה של ארה"ב למשחקים האולימפיים. בהמשך עמד בראש תכנית הספורט בערב הסעודית והיה המנהל האקזקוטיבי של התאחדות מקצועות השדה והמסלול של ארה"ב.
אבל את העולם הוא שינה על ידי כך שהיה מוכן להקשיב לדיק פוסברי.
ריצ'ארד דאגלס (דיק) פוסברי נולד בששה במרס 1947. בהיותו בתיכון, בגיל שש עשרה, מאחר והתקשה לעבור באמצעות טכניקת גלילת הבטן שהיתה המקובלת אז את גובה המטר וחצי הנדרש להצטרפות לקבוצת הקפיצה לגובה, הוא החליט להתחיל להתנסות בדרכים אחרות לעבור את הרף. לאחר שנתיים של ניסיונות הוא הגיע למסקנה שעליו לנתר אחורנית ובהמשך למשוך את רגליו אחורה.
לאחר סיום התיכון נרשם פוסברי לאוניברסיטת אורגון סטטיט שם פגש את ברני וואגנר. בשנתו הראשונה באוניברסיטה ברני שכנע את פוסברי להמשיך לקפוץ בסגנון המקובל, אך מאידך הרשה לו הן לעבוד על הקפיצה שהמציא, והן להתחרות עימה במפגשי סטודנטים של השנה הראשונה. ואולם בשנתו השניה, אחרי שפוסברי קפץ 2.08 מ' בתחרות הראשונה של העונה, שינה וואגנר את דעתו כפי שניתן לשמוע במילותיו של פוסברי עצמו: "לאחר הפגישה ברני ניגש אלי ואמר: "זה מספיק! זה סוף תכנית א' וכעת עוברים לתוכנית ב'. ואז הוא למד את מה שאני עושה, הסריט את זה, ואפילו התחיל להתנסות בהכשרת הקפיצה לקופצים הצעירים יותר."
ההמשך ידוע. באולימפיאדת מכסיקו 1968 זכה פוסברי תוך שימוש בקפיצה הקרויה על שמו במדליית זהב תוך שהוא קובע שיא אולימפי של 2.24 מ', ותוך מספר קצר של שנים הפך סגנון קפיצה זה לשולט בעולם, והכול כי היה מאמן אחד שהיה מוכן לזנוח את כל מה שמוכר לו וללמוד דרך חדשה מהחניך שלו.
הלל וכבוד לברני וואגנר וכמובן גם לדיק פוסברי!!!
קישור לוידיאו של טקס לזכרו של בארני וואגנר
קוין ג'ונסון
22 אוק 2018 16:12:08ראיתי פעם קרקס סיני שעוברים גובה של כ3 מטרים, אף פעם לא הבנתי למה לא משתמשים בזה לאולמיפיאדה.
האדם רץ קדימה לעבר הרף בקו ישר (90 מעלות) , עושה סלטה קדימה ונותן ברקס עם כפות הרגלים. האנרגיה מתורגמת לעוף קדימה ולמעלה, כשהבטן כמעט נוגעת ברף.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
22 אוק 2018 16:22:50סיפור מקסים על מהפכה פרדיגמטית של ממש. תודה רבה מולי.
פעם גם חשבו שאי אפשר בלי סנטר דומיננטי, ושלא כדאי לזרוק משלוש. לפעמים צריך מישהו שפשוט יתעקש שדברים יכולים להיות אחרת, "ואף על פי כן נוע תנוע".
shohat
22 אוק 2018 16:37:12מולי, כתבת יפה, והבאת זווית מאד מעניינת – יחסי מאמן-מתאמן!
בפוסט שלי – "ניצחונו ההיסטורי של הפלופ" – עוד כמה סיפורים וזוויות. חשוב היה לי במיוחד לשלב הקרדיט המקביל לקופצת הקנדית דבי בריל (מחזיקה עד היום בשיא הקנדי) שכנערה בת 13 פיתחה בלי קשר לפוסברי סגנון קפיצה דומה מאד, שכונה ה-Brill bend (כולל סרטון שלה קופצת ב1966, שנתיים לפני שפוסברי התפרסם).
מנחם לס
22 אוק 2018 17:30:48תודה על אישיות שמשום מה פיספסתי
מנחם לס
22 אוק 2018 17:31:06תתודה על אישיות שמשום מה פיספסתי
האווי לאסוף
22 אוק 2018 19:50:33תודה רבה על זווית חדשה, ולפחות לי לא מוכרת
Berch
22 אוק 2018 20:26:51אחלה סיפור
האמת שהמאמן שלי ביסודי (חנן) נקט באותה שיטה. הוא היה נותן לנו כדור ומאפשר לנו להפגין את הכישרון האישי באופן אינדיבידואלי ומחכה ליהלום שיצוץ מהבררה.
אם מישהו היה מוכשר במיוחד או שהיה מפגין ביצועים יוצאי דופן הינו מעירים את חנן והוא היה מתייחס אליו לפעמים 5 דקות שלמות. וחוזר חלילה…..
🙂
שטריימל
22 אוק 2018 22:27:38שקר וכזב :קשקוש .בכלל לא נכון.
אין בכלל אוניברסיטה באורגון.
באורגון יש רק מסוממים…
אני מצטט את הדוק.
משום מה הדוק פתאום נחמד ולא אומר את האמת שאין דבר כה אורגון.
מעולם לא יצאו משם קופצים לגובה, ומעולם לא היה קופץ בשם פוסברי…
אולי הדוק פשוט התרכך…\ או שאולי היית צריך לטעון כי פוסברי למד ביו סי אל איי , האזור החביב על הדוק.
ואז היה מגיב כראוי ואומר כי אין במאמר ולו מילת אמת אחת…
עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס
23 אוק 2018 11:25:28תודה מולי, נהדר כמאמר משלים לטור של נחשון שוחט.
מנחם לס
13 מרץ 2023 21:32:24צר היה לי לשמוע על מותו. תודה מולי שהבאת את הידיעה הנה להופס
האווי לאסוף
13 מרץ 2023 22:51:46בלי קשר למדליה, הישג שלבדו יכול לספק את רוב האנושות, מעטים יכולים לטעון להשפעה כל כך דומיננטית על תחום מסויים. מקווה ששאר חייו היו מספקים
ירון, החלום
14 מרץ 2023 05:23:12בס"ד
תודה מולי. מעניין להכיר מישהו חדש.
אלכס דוקורסקי
14 מרץ 2023 10:22:34מולי, תודה רבה. קראתי בעצב רב על מותו.
martin
14 מרץ 2023 16:10:57אבל עדיין בקפיצה של גלגול בטן המסורתית הגיעו לגובה של 2.33
לא מן הנמנע שאם היו ממשיכים להתאמן בה היו עוברים את השיא הנוכחי. מספיק לראות את האתלטים המטביעים בNBA.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
14 מרץ 2023 19:15:53מעניין מאד, גם בפעם השניה, תודה רבה מולי.
jefffoster10
14 מרץ 2023 23:02:23כתוב נפלא מולי, תודה רבה. מעבר לכך, פוסברי לדעתי לא היה הראשון שקפץ ככה, היו כמה קופצים לפניו אבל זה לא תפס עד שהוא בא. לא היה עוד מקרה אבל לדעתי של שינוי כזה ברגע בספורט מסוים. תודה.
אהרון שדה
15 מרץ 2023 10:50:31מולי תודה רבה
הוא אגדה