'הארץ', הופס ודה-באזר, ועכשיו רק הופס – בלב ובנשמה – עד הסוף (6) / מנחם לס

החלק השישי והאחרון של קריירת הכתיבה שלי, הוא אולי הפחות JUICY מכל 5 הקודמים  (מלבד האמא של נתנאל קפקא!) , אבל, באותו זמן – עבורי – הסיום הטוב ביותר. כאן – ורק כאן – אשאר עד הסוף, וכבר דאגתי ליורשים נאמנים ומוכשרים שימשיכו להריץ את האתר לגבהים גדולים וחדשים.

"!WE ARE HERE TO STAY BABY, BIGGER AND BETTER THAN EVER"

 הימים האחרונים ב'מעריב'

עזבתי את 'מעריב' ב-1999. לא התפטרתי ולא פיטרו אותי – פשוט הפסקתי לכתוב להם. זה היה גם בערך בתקופה שעופר נמרודי – שקנה שלוש או ארבע שנים לפני כן את העתון מרוברט מקסוול הבריטי שנפטר פתאום מהתקף לב – נאשם בהאזות סתר לפגישות מערכת 'ידיעות'. אבל גם 'ידיעות' הואשמה בהאזנות סתר לישיבות 'מעריב'  (פעם ידעו בישראל כיצד העניינים צריכים לעבוד ומאיזה צד משתין הדג וגנגסטרים של ממש הריצו את עיתוני ישראל), אבל 'ידיעות' היתה גדולה מדי מכדי להכניס את נוני מוזס למאסר ואיכשהו 'ידיעות' יצאה מהעניין רק בקנס כספי למיטב זיכרוני, ואז אחרי שנה-שנתיים די שקטות,  באה פרשה חדשה, חמורה יותר, וערערה את השקט: עופר נמרודי הואשם כי קשר קשר לרצח והושם במעצר.

העיתון, הלום מההסתבכויות של בעליו, דיווח על המתרחש באובייקטיביות מפתיעה ולא ניסה לטשטש את ההאשמות החמורות. בהמשך, נתווספה פרשה נוספת, בהובלתו ומעורבותו של האב יעקב נמרודי (משפחה על הכיפאק המשפחה הזאת!), שהסתיימה אף היא בהרשעות. בהדרגה התברר כי אין הוכחות העומדות מאחורי הפרסומים, ולמרות שנמרודי הורשע לבסוף, בפעם השנייה, היה זה על עבירות קלות יחסית. בעת הזו כבר שב "מעריב" לעמוד מאחורי המו"ל שלו. בין המגינים עליו בלט העיתונאי אמנון דנקנר.

כשנמרודי שב לניהול העיתון, הוא מינה את דנקנר לעורך. "מעריב" המשיך לנסות ולהשיג את מתחרהו ואף על פי שחלה עלייה בתפוצתו לעומת המצב בסוף שנות ה-80, עדיין הפער בינו לבין "ידיעות אחרונות" היה גדול מאד. עריכתו של דנקנר התאפיינה בניסיון להפוך את "מעריב" לעממי יותר. הוא שאף לעשות מהעתון פחות עיתון של 'רמת אפעל' וסביון, ויותר עיתון של שכונת התקווה  וחולון – עם ידיעות חדשותיות שהיו קצרות, תמונות ותצלומים צבעוניים שתפסו מקום רב, וכותרות ראשיות בומבסטיות על שוד, רצח, ואונס, שבעבר נשמרו אך ורק לאירועים מדיניים-פוליטיים-כלכליים מרכזיים. 

דנקנר הבין גם שמוסף הספורט חייב להיות מרתק וסקסי , והוא הבין את חשיבות אירועי הספורט הגדולים – האייטמס החשובים ביותר בהעלאת התעניינותו של הציבור – כמו בעיתון המתחרה. לכן אני מאד מתפלא שהוא לא התערב בקצר שנוצר בין עורכי הספורט ועבדכם.

מה שדנקנר כנראה לא הבין, לא ידע, או לא הכיר – אף פעם לא פגשתי או דיברתי איתו – זה שיש לו אחד שקוראים לו מנחם לס והוא תפור עשר לכותרות, מאמרים, ושריפות שיכולים ליצור ולקיים בדיוק – אבל בדיוק – את השינוי שהוא רצה. זה הרי הלחם והחמאה שלי.

אצל דנקנר היו חילופים תכופים של כתבים ועורכים, פיטורים שרירותיים והוא יצר אווירה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות, בכל מערכות העיתון, ואני זוכר שהיתה קנאה, הסטה, ותחרות כזאת פרועה בין מערכת למערכת שכניסה ממערכת אחת לשנייה היתה צורכת מפתח מיוחד וקוד מיוחד, שלי אף פעם לא ניתנו. הייתי מחכה עד שמישהו יפתח דלת, והייתי מתגנב בריצה דרך הדלת הפתוחה. פעם הגעתי לאיזה חדר בודד, והכל מסביבי היה סגור, והתחלתי לחשוב מה הסיכוי שאמות שם מרעב.

אז בתוך הבלגן של אשמת נסיון לרצח של בעל העיתון, חזרתו לראשות העיתון, ומינויו של דנקנר ששכר ופיטר כתבים ועורכים כמו במשחק דמקה עד שלא ידעת מי עורך ומי לא (ולכן אני לא ידעתי מי העורך שלי, השרצקי הזה או ההברון ההוא, אבל מאחר ששניהם התעלמו מקיומי, לא היה לי חשוב – או מעניין – מי העורך. שניהם היו CLUELESS) הפסקתי לכתוב שם בדיוק בזמן שהיורם הזה דנקנר היה צריך אחד בדיוק כמוני.

איך אומרים החברים שלי באור יהודה? חלב שנשפך.

איש לא טרח לזרוק מבט או לבזבז שליש מחשבה אפילו על אחד 'מנחם לס'.  פשוט הפסקתי לכתוב, ולמיטב ידיעתי איש לא הרגיש או ידע זאת – וכמובן איש לא התאבל על כך (ושני עורכי הספורט, להיפך, רקדו 'מים מים, היי מים בששון' ב"לאונג' העתונאים" – לאונג' יעני עם שולחן ארוך כמו בקיבוץ וכמה כסאות – כל בוקר עם הקפה המגעיל שהיה שם) משך כמה וכמה שבועות.

החלטה גורלית

באותה תקופה החלטתי עוד החלטה גורלית שהושפעה מהיותי בת גלימי בנשמה, ביץ'-באם, שייט בינוני, ודייג בינוני/טוב (אבל חולה דייג): מה הטעם להמשיך ללמד אם אני יכול להתפטר מהאוניברסיטה (שם הייתי פרופסור 'מלא' עם TENURE – קביעות – גרתי שני בלוקים מהמחלקה, ורק אונס סטודנטית היה זורק אותי משם או מפסיק את עבודתי) , לעבור עם גייל לפלורידה, ולהתחיל ליהנות גם מה-SOCIAL SECURITY שלי ומביטוח המנהלים (K-401) שהצלחתי להעצים ב-33 שנות הוראה (אני תרמתי את המקסימום שהיה מותר לי – 12% ממשכורתי כל חודש – והאוניברסיטה השוותה את תרומתי – ובכך לחיות על הכנסה חודשית כפולה משהייתה לי כפרופסור באוניברסיטה.

וכמובן גם להרביץ SHOTS של וודקה או סקוטש מתי שבא לי מבלי לחשוש שאריח מאלכוהול לסטודנטים שלי.

היכן וכיצד להשקיע את הכספים היתה החלטה שלי עם  מגבלות שהאוניברסיטה הטילה כדי שפרופסורים נאיביים – כמוני – לא ישקיעו ב-HEDGE FUNDS שהבטיחו תשואות לא נורמליות.

ה-NBA והכתיבה – עם כל הכבוד, והיה הרבה כבוד – יכולים לחכות. שום נזק לא יקרה.

ב-1999, כשאנחנו כבר גרים להנאתנו בפלורידה על שפת הים, מגיע טלפון מאחד הכתבים מעיתון 'הארץ' ושואל אם בא לי להתחיל לכתוב טור שבועי ב'הארץ'. אני גדלתי על 'הארץ' כשהיה העיתון של הציונים הכלליים וה'בורגנים' מגיל אפס; תמיד תמיד אהבתי את העיתון (עד שהפך לשמאלני ולעתים אפילו אנטי-ישראלי בשנים האחרונות), ולהחזיקו ביד תמיד נתן לי בשנים עברו את אותה ההרגשה שהיתה לי (ועדיין יש אם כי פחות)  כשהייתי מחזיק את הניו יורק טיימס (ולאלה המתפלאים מה קרה עם הניו יורק טיימס אז לצערי גם הוא הפך להיות שמאלני ואנטי-ישראלי).

בקיצור, הרגשתי שזה כבוד גדול לכתוב שם.

כמובן שזה היה לפני שידעתי שאבי רצון הוא העורך, ורון קופמן סגנו.

שוב תחת אבי רצון – אבל הפעם ב'הארץ'

היתה לי שם תקופה נחמדה ושלחתי לעיתון מאמרים ארוכים משך כמה חודשים. אבי רצון חזר להיות העורך שלי, אבל לא היה לי כל קשר איתו אלא עם העיתונאי הראשי שלהם בספורט ששכחתי את שמו, ושהיה כותב בעצמו פוסטים מצויינים ארוכים של איזה 1,500 מילה. הוא רק ביקש ממני להתעדן בסגנון, להימנע מאנגלית, ולכתוב יותר "שמרני ורגוע ופחות בומבסטי". היי, אני יכול לכתוב כמו דיימון רניון, אבל גם כמו מנדלי מוכר ספרים. JUST ASK.

כתבתי שם כמה מאמרים טובים מאד, אך ברוב קמצנותם ב'הארץ' הם לא שלחו לי את מאמרי, ורק כמה בודדים מאד מהם הצלחתי לקרוא כשחברים שלחו לי אותם. הכל נמצא שם בארכיון, ואולי ב'בית אריאלה'. המוטיבציה היתה בירידה כי לא היה לי כל קשר עם הכתבים האחרים בעיתון או עם הקוראים, והטאקלים היחידים היו לי עם סגן העורך, שמן אחד קרח ומכוער ושמו רון קופמן.

אני לא סבלתי את רון קופמן מהרגע הראשון שפגשתי אותו באולימפיאדת אטלנטה (AND VICE VERSA על בטוח!). כל מה שהשמן עשה שם היה לצחוק וללעוג על 'האמריקאים המטומטמים'. האולימפיאדה כולה קויימה בקיץ טיפוסי של אטלנטה כשהטמפרטורות מגיעות ל-35 מעלות, והרטיבות ל-100%. ל'רון השמנמון' היה חם מדי וקשה מדי ללכת לתחרויות באיצטדיונים הפתוחים, והוא כנראה כיסה את רוב האולימפיאדה ממרכז העיתונאות המאוורר. אני, בכל אופן, לא זוכר אותו באף תחרות, לא בחוץ ולא בפנים. לא זכור לי שראיתיו אפילו פעם אחת בבריכה או במגרש הכדורסל. הוא כמובן יכול לטעון בדיוק הפוך – שהוא גם לא ראה אותי. נשאיר זאת לאחרים שאני כן זוכר אותם – יעקב זיו למשל שהיה שליח 'מעריב' כמוני, ושראיתיו בכל מקום – שינסו להיזכר מי רץ עם הלפטופ שלו לכל תחרות והיה רטוב מזיעה מכף רגל ועד ראש – רון קופמן או דוקטור לס.

בקיצור, היו לנו כמה תאקלים מילוליים, וכשהתחלתי לכתוב 'בהארץ' הוא התעלם ממני לחלוטין.

עד שיום אחד – נדמה שאז הוא כבר היה העורך – הוא אומר לי (אני כבר לא זוכר אם בטלפון, או באימייל) "בעל העיתון לא יכול לשלם לך יותר אז זהו, זה הסוף שלך כאן".

תמה התקופה ב'הארץ'.

ארבע שנות סרפינג, שייט, דייג, טניס, וגולף בדרום פלורידה

(וקשר ראשון עם הופס)

התחילה תקופה של 4-5 שנים בפלורידה שכל מה שעשיתי בה היה לשחות, לתפוס גלים, לעשות SURFING (כל עוד יכולתי שהיה בערך עד גיל 70 ב-2007), לשחק המון טניס בקלוב טניס יוקרתי ביותר (הצלחתי אפילו לייצג את מחוז פאלם ביץ' כזוג מס' 5 בשתי אליפויות – לגילאי 70+ ) וקצת גולף, ולשוט לאורכה של פלורידה בסירת המפרש שלי באינטרקוסטל, עם 'יציאות' לאוקיאנוס פה ושם. אני שייט מפרשים די טוב וחולה דייג. פלורידה היתה גן-עדן.

למזלי גם הפכתי ל-SOBER מחלט ולא נגעתי יותר באלכוהול, וזה משנת 2002 ואילך.

אין לי מושג כיצד נוצר הקשר עם הופס.קו.איל. כשאתה בן 79 – זמן כתיבת המאמר – אתה זוכר טוב מאד דברים שקרו לפני 70 שנה, פחות טוב דברים שקרו לפני 40 שנה, כמעט לא זוכר דברים שקרו לפני 10 שנים, ולא זוכר בכלל דברים שקרו אתמול.

אז אני לא זוכר כיצד הכרתי את שרון סולומון ושגיא כהן בעלי ועורכי הופס הישן, אבל התפעלתי ממש מפועלם של שני הצעירים האלה שהצליחו להקים בכוחות עצמם, ובכספם  – וללא כל ניסיון עתונאי או כתיבתי אחר – אתר שהיה כה מוצלח ומעניין. באתר של אז הופיעו אולי 3-4 מאמרים לשבוע, והייתי אומר שהיה ממוצע של אולי 100-150 תגובות לשבוע. האתרהיה אז מין סוד כמוס כי סולומון ושגיא הגיעו משום מקום – סתם שני צעירים חולי כדורסל –  ויצרו יהלום מוסתר שרק מעטים שמעו עליו.

סלומון ושגיא כהן היו טובים. יותר מזה – הם היו טובים מאד, והרבה לפני תקופתם –  ולדעתי עלו על כל מה שהיה אז בעיתונים ובאינטרנט בעברית בנוגע ל-NBA!

הופס הישן של שרון סולומון ושגיא כהן

התחלתי לכתוב בכיף. הם נתנו לי 'שם כתב' ו-'סיסמא' ויד חופשית לכתוב כמה ועל מה שאני רוצה.

אם זכרוני אינו מטעה אותי זה היה ב-2005.

לא לקח יותר משבועיים-שלושה להבין שאני מחזיק להם את האתר. בארכיון של האתר ראיתי שמות של כמה צעירים שכתבו טוב מאד, אבל שמות שנעלמו, ודי מהר רוב המאמרים היו שלי, ואחרי היה שרון סולומון שכתב אולי פעם בשבוע, ומדי פעם מאמר מכותב זה או אחר.

ניסיתי לעזור בכל מה שיכולתי לשרון, כולל חידונים (אמנם האינטרנט כבר פעל, אבל מנועי החיפוש היו הרבה פחות משוכללים מהיום והצעירים לא יכולים היו סתם להיכנס למנוע חיפוש ולמצוא תשובה; גם שאלתי שאלות די מסובכות וקשות) שדי הצליחו (לפעמים יותר מ-100 תגובות), התחלתי עם סידרת "50 האגדות" בה כתבתי פעם בשבוע משך 50 שבועות רצופים על כל 50 נבחרי ה-NBA ל-"50 LEGENDS"  (סידרה שבה אני משתמש לעתים עד היום), פתחתי 'קורס למאמנים בכתב' (שהצליח ביותר והעלה את מספר הגולשים), וכתבתי שם הרבה על אליפות מיאמי של 2006 שדוויין ווייד כיכב בה, שהייתי בכל משחקיה הביתיים, כולל ראיונות עם שקיל או'ניל ומה לא.

**************************

(50 האגדות שכתבתי לאתר, למי שמעוניין)

file:///C:/Users/Menahem%20Less/Desktop/50%20legends%20PDF.pdf

***********************

אולי שנה או שנתיים אחרי זה דורפן צילצל והתחלתי לכתוב גם בדה-באזר.

הופס ודה-באזר בעת ובעונה אחת

כמו ההתחלה עם הופס שאיני זוכר אותה, כך אני גם לא זוכר כיצד התחלתי לכתוב לדהבאזר. אבל התחלתי, והמשכתי איזה שנה וחצי-שנתיים.

עתה אני יכול לנסות להשוות את כתיבתי להופס של אז לכתיבתי בדה-באזר של אז: זה הרגיש כמו לכתוב ל'ידיעות' (הופס) נגד לכתוב ל'הארץי (דהבאזר). בהופס הרגשתי בבית, הרגשתי שאני כותב לקהל כלבבי, וחיבבתי מאד את שרון סולומון ושגיא כהן. היתה זו חיבה גדולה שנשארה עד היום, אם-כי מפליא אותי ביותר כיצד שני עכברי כדורסל שהיו חולים כרוניים ביותר כמוהם – חולדות ממש – נעלמו ואינם כאילו בלעה אותם האדמה. תמיד השתאיתי כיצד אוהד מטורף של NBA מסוגל לסובב את הסוויץ', להיעלם, ולאבד עניין ל-ח-ל-ו-ט-י-ן בליגה ומה קורה בה! סולומון – ישראלי שנולד וגדל בהודו ומאמין שהמשחק הרציני היחיד בעולם הוא קריקט – מתעסק היום בתקשורת מבחינה עסקית, ושגיא כהן – בחור שהוא לא מאה, אלא אלף – הפך לבעל משפחה, ואיש היי-טק.

אני ניסיתי כמה שנים לשמור על קשר איתם. כל שנה הזמנתי אותם למפגשי 'הופס', ושרון אפילו הבטיח לכתוב משהו, אבל אף פעם לא יצא מזה כלום, לא השתתפות במפגשים שלנו כדי שאוכל להציג לכתבים החדשים ולגולשים את דור המייסדים, ושום-כלום. שרון מתקשר מדי פעם אישית עם הצעות להפוך את הופס לאתר רווחי – כי זהו מקצועו עתה – אבל אני עומד בסירובי. אולי יורשי האתר יחליטו אחרת, אבל כל זמן שהוא בבעלותי הוא יישאר בלתי מסחרי, ויהיה בית רק לכתבים מתנדבים.

אז זהו. מצדי הניסיונות נגמרו. אם אי פעם יעניין אותם מה קורה, אולי הם עדיין זוכרים את כתובת הדומיין (אגב, בקשר לכתובת הדומיין, שוחחתי במקרה עם מומחה ישראלי לשמות 'DOMAINS' והוא התפלא מאד שהם הצליחו להשיג שם פופולרי כ-"HOOPS.CO.IL" כשאתר "HOOPS" בארה"ב הוא MAJOR WEBSITE!) והם יוכלו להיכנס ולראות מה קרה עם האתר הקטן שהם בראו.

נחזור לדה-באזר. לא היתה לי כל אחריות להופס או לדה-באזר. את רונן דורפן הכרתי בניו יורק כשעוד כתבתי 'למעריב' – ג'ינג'י כזה, גאונצ'יק קטן, שדיבר אלף מייל לשעה, קפץ מנושא ספורט אחד לשני, ובעשר דקות עבר על כל מה שקורה בספורט האמריקאי, הישראלי, והבינלאומי (כולל תימן ובנגלדש, ועוד איזה עשר שאלות על בייסבול, פוטבול, וחתירת קיאקים). חיבבתי, ואני מחבב את הג'ינג'י, ומאז היה בינינו קשר מסויים כמה פעמים.

אני לא זוכר כיצד התחלתי לכתוב בדה-באזר. לא לקח לי הרבה זמן להבין שרוב הגולשים שם הם אשכנזים צעירים בגילאי 25-40 בעלי השכלה גבוהה רובם, שאוהבים לשמוע את עצמם. הרגשתי בהרבה מהדיונים שם שלעתים הייתי נכנס אליהם – שה'דיונים' עוברים לעתים כל גבול וטעם טוב עם טונות של גיבובים ובילבולי הביצים, כמו ה-450 תגובות (איזה 125 תגובות מאחד בשם איציק, ועוד איזה 125 תגובות מאיזה אחר בשם צביקה – אני מקווה רק שהוא לא אותו 'צביקה' שלנו…), על אחד הפוסטים שם על האישה המוסלמית באולימפיאדה, ועתיד האישה המוסלמית במאה הזאת). היה שם עוד אחד – פרופסור מסן דיאגו סטייט – שהיה מגיב בטונות על כל מאמר. היו לו כמה טאקלים איתו בקשר למאמרים שכתבתי, אבל בגבול המותר. נדמה לי שהוא נעלם ומלמד היום באיזו שהיא אוניברסיטה בוולס.

לי יש רושם לפי הסטייל והתוכן של המתדיינים שם שגולשי דה-באזר מאמינים באמונה שלמה שהם מבינים גדולים בספורט, ושהדיונים שלהם הם בדרגה אחת מעל ומעבר השאר. (מאז, אגב, חל שיפור – לדעתי – בשנתיים האחרונות בסוג ורמת הדיונים, אבל אני לא אוהב את הפורמט החדש שלהם שאני מאמין שהבריח די הרבה גולשים, מ.ל 19/8/18)

אין לי ספק שרוב הגולשים שם הם אינטליגנטים מעל הרמה הממוצעת, אבל, בגדול, 'אינטליגנטים-יורמ'ים' שמוכנים לדסקס משחק מכאן ועד להודעה חדשה מבלי שרובם אי-פעם השתתפו, או היו באחד. קהל גולשים שרובו כנראה לא יעיז לקנות כרטיס למשחק כדורגל בבלומפילד או ב-טדי', מפחד מה-"וילדה חייס" באצטדיון, מהחנייה המסוכנת למכונית, ומפיצוח הגרעינים מלמעלה ולמטה. ז"א הבנתם היא תיאורטית, מתוחכמת, מלומדת, מתנצחת, אקדמאית שמגרה  דיונים, מאיזה שהוא מקום שהם רוצים שתחשוב שהוא 'גבוה' לעומת ה-"STREET SMARTS" – האוהדים הפשוטים שהם המבינים האמיתיים ביציעים 2 ו-4 בבלומפילד כי הם שיחקו, התלכלכו בשכונה, והם מבינים את ה-NITTY -GRITTY של המשחק.

כמובן שישנם יוצאים מין הכלל, אבל אני מדבר על גולשי דה-באזר כקבוצה.

התגובות למאמרי בדה באזר היו כמעט תמיד מתנצחות, תוקפניות, מאתגרות, מתוחכמות, וערמומיות. כל מאמר כמעט נתקל בהתקפה רבתי מכל צד עם בקשות לרפרנסים, הוכחה, והצדקה. במקום שארגיש שאני כותב לחברים, לרוב הרגשתי שאני נמצא במין 'מאבק' או 'תחרות' נגד גולשים סופיסטיקנים שתמיד רצו להראות לי כמה הם חכמים, וכמה הם יודעים.

לפעמים זה ממש הצחיק אותי. לא אדגיש שמות, אבל היו כאלה שעשו מזה מנהג להתקיף כל מאמר שלי אחרי שדשו בו וחיפשו קצוות של יוד למתקפה רבתי.

פה ושם היו כמובן מחמאות, BUT FAR AND FEW BETWEEN.

זה אף פעם לא הפריע לי (חוסר הפירגון) , אבל חשבתי שבמאמר על הסטוריית הכתיבה שלי, חשוב להזכיר זאת.

בדה באזר לא 'הגיבו' על מאמרי אלא 'התדיינו' עליהם ו'התווכחו' עליהם. כשכתבתי להופס הרגשתי שאני כותב למבוגרים המשחקים טניס בכפר המכביה, אחלה צעירים שמבינים עניין, לאנשי היי טק היושבים בבתי קפה בבן-יהודה, או עובדים במוסך ברח' המסגר, וכשכתבתי לדה-באזר הרגשתי שאני כותב לחבורת פרופסורים חיוורים במכון וייצמן.

עם שרון סולומון ושגיא כהן מהופס מיד יצרתי יחסי חברות כולל טלפונים ואימיילים. בדה באזר לא היה לי אף חבר, אפילו שהייתי ביחסים טובים עם גיל שלי (שהזמין אותי לארוחת דגים טובה, ושלדעתי הוא מצויין, והכוח מס' 1 של דה-באזר), בני תבורי (אחלה גבר – כנראה המבוגר ביותר בדה-באזר – שהזמין את גייל ואותי לארוחת ערב בקיבוצו שם הכרנו גם את אשתו החמודה), ורונן דורפן (ששתיתי איתו קפה בוקר אחד בהוד השרון ב'ארומה' וסתם WE SHUT THE BREEZE – במילים אחרות – קישקשנו). היה עוד אחד בדה-באזר שמאד חיבבתי – עמית לוינטל (שאת שמו אני לא רואה שם יותר). הוא-הוא שמאד עזר לי בתחילה עם התכנה של דה-באזר ועם הניטי-גריטי של הבעיות הטכניות. הוא הזמין אותי לדירתו בצפון ת"א (שנראתה כמו דירה בהמבורג אחרי ההפצצות של בנות הברית במלחמת העולם השנייה) ועינג אותי בלימונדה מרעננת בזמן שישב איתי בסבלנות עד שקלטתי את הדברים.

לדה-באזר כתבתי כמה מאמרים ארוכים וטובים מאד שהייתי גאה בהם, כגון המיוחדות בבייסבול שאין כמוה בשום משחק אחר; מדוע מייקל ג'ורדן היה עליון על כל האחרים (עם ההשוואה הספציפית ביותר שאי פעם נעשתה עליו נגד קובי בעברית, וגם באנגלית לא ראיתי דבר דומה, עם המסקנה שמייקל היה בקלאסה שונה לגמרי); כמה מאמרי איגרוף מקוריים, ועוד כמה עשרות מאמרים ארוכים שעבדתי עליהם רבות.

משך כל השנה הראשונה דורפן כנראה הורה שמאמרי ייכנסו כמו שהם ואני מעריך זאת מאד. לצערי "כולם הלכו לאיבוד" לפי רונן דורפן, כשהאתר שלו עבר לפורמט החדש ואין דרך לשחזרם. חבל מאד. אני חושב שכתבתי שם בערך שנה עד שאחד בשם איתן בקרמן (גם את שמו אני כבר לא רואה בדה-באזר) שהיה מין מנהל אדמיניסטרטיבי/עורך שהחל ל'טפל' במאמרי. הדבר הברור ביותר שעשה היה להוריד את מאמרי – אפילו הטריים ביותר שרק נכנסו – לשורה השנייה או השלישית של המאמרים – ז"א כאלה שכבר נקראו, ומאמרי הלכו שם לאיבוד כי רוב הקוראים הולכים רק למאמרים החדשים בשורה הראשונה, ורובם לא טורחים להסתכל באזור 'המאמרים הישנים'. אני לא יודע אם זאת היתה דרכו להראות לי שמאמרי "פחות חשובים" או מה, אבל זאת עובדה שכל מאמר חדש שכתבתי מיד הורד ע"י מישהו למטה.

הסכמתי שישים אותי קבוע בשורה השנייה או אפילו השלישית (פעם הפורמט שלהם היה אחר מזה של היום כשהמאמרים הופיעו ארבעה בשורה הראשונה, ארבעה בשנייה, וכן הלאה כמו אצלנו), ואפילו התחייבתי למאמר אחד ליום, עם תנאי שתמיד ישים אותי באותו מקום – לא חשוב היכן, אבל באותו מקום, באותה משבצת – ואז הגולשים היו מתרגלים ויודעים היכן למצוא אותי. לא רק שהוא לא נענה לבקשותי, הוא אפילו לא ענה עליהן.

כתבתי על כך לרונן דורפן, ולהפתעתי הוא לא התערב. זאת היתה תחילת הסוף.

לך תדע. אולי שניהם הגיעו למסקנה שאני לא טוב לדה-באזר. מה שעוד גרם לטאקלים היתה מעורבותי בתגובות על מאמרי פוטבול שכתב איזה בעל מסעדה בברלין ששמו ברח לי מהראש, ושהיה אחד מהאבות המייסדים של האתר (הוא השלישי, עם בקרמן ולוינטל שאת שמו אני לא רואה יותר, והם היו ממייסדי האתר!). הוא כתב טור קבוע שבועי על פוטבול, ומדי כמה שבועות או חודשים כתב על טיול משפחתי תיירותי עם אשתו וילדיו, וגולשי דה-באזר רבים השתינו מרוב הנאה מקריאת התאורים המשפחתיים האלה על גדות איזה נהר או בשיפולי איזה הר).

הוא כתב פריוויו שפורסם לעתים אחרי שחצי מהמשחקים כבר שוחקו ביום ראשון, ולפעמים כתב דברים כל כך מקוממים, ולעתים לא נכונים, שהייתי חייב להגיב על כך. הרבה מתגובותי החלו להימחק. עם "מסעדן-החומוס- הברליני- שהיה-פעם-עתונאי-די-מפורסם-בישראל" הזה היו לי כמה טאקלים קשים מאד, וכאחד מהאבות המייסדים של האתר אני בטוח שהוא דרש שיעיפו אותי. פעם הוא אפילו כינה אותי "שטן" באחד האימיילים שלו.

חזרה לבקרמן. הוא היה טיפוס שמעולם לא פגשתי אישית אבל נשמע לי מטורלל-מוזר-אסטרונאוט כזה שגר בשכונה ערבית ביפו, ולפי מה ששמעתי מלבד דה-באזר לא היה לו מקור פרנסה אחר. הבנאדם בילבל לי ת'מוח ואת הביצים כמעט מהרגע הראשון. הוא גם היה זה שכתב לי ש-"אתה מפוטר" מדה-באזר, למרות שאף פעם לא הייתי מועסק על ידם.

אני לא יודע אם היה דבר ספציפי שגרם לבקרמן להודיע לי לא לכתוב יותר, או ששם הגיעו מים עד נפש איתי והביקורות שלי (שתמיד היו על טהרת הספורט בלבד ולא שום דבר אחר), וזה גם לא מעניין אותי – – – עד כדי כך לא היה איכפת לי להפסיק לכתוב להם, עם ההחלטה להשקיע את האנרגיה שלי בהופס.

אני בטוח שגם רונן דורפן – שאיתו נשארתי ביחסים נורמליים-נוחים עד לפני איזה שלוש שנים כשכנראה העלבתי אותו עם איזה מסר שכתבתי לו על פוסט שהוא כתב על כדורגל אנגלי – העדיף שלא אהיה בדה-באזר. אולי זה לא נכון, אבל זוהי הרגשה אישית. גם לפני זה – עוד כשכתבתי לדה-באזר – כתבתי כמה מסרים שכנראה הוא קרא כ"לא מחמיאים" לכתבותיו שהיו טלגרפיות וקצרות, ולא היה לי מושג מה הוא מנסה לומר, או מה הפואנטה שלהן למרות בירבורי המילים הגבוהות.

אני כנראה אחד היחידים שלא אוהב לקרוא את דורפן בגלל סגנון כתיבתו. לא ביג דיל. פשוט עניין של טעם וריח.

דורפן הוא צעיר (כבר לא כל כך צעיר!) מוכשר ביותר, אינטליגנטי מאד,  עם זיכרון נפלא לפרטים, וידע רב. הזכיר לי מאד את אמיר אפרת, הרופא-עיתונאי-גאון של 'ידיעות'. קצת כמו עידו גילרי שלנו.  כשעברתי לגור בגרינוויל הוא הראשון שכתב לי שזאת העיר של SHOELESS JOE. לך תדע מהיכן הוא ידע חתיכת אינפורמציה זו! ישנה לו יכולת עליונה לכתוב במין עברית גבוהה-גבוהה במילים ספורות, ועם תובנה כזאת שכאילו מזמינה סיומים של "ושהמבין – יבין" (או לעשות מדבר פעוט עניין שכאילו הוא ברומו של עולם עם השלכות פוליטיות-כלכליות-דתיות-חברתיות כמו למשל המאמר על הנקבה ההודית באולימפיאדה בבדמינגטון שבמקרה קראתי, והוא עשה מההופעה שלה חדשה עולמית בעלת משמעויות גלובליות לכל שארית המאה הזאת, כשכל מה שהיא עשתה היה לחבוט טוב מאד בכדור נוצה!). ישנה לו גם יכולת להסיק מסקנות ולקבוע דברים בסגנון כתיבתו כאילו אין טעם לדון בהן כי הן ככה, בדיוק כמו שדורפן קבע, כאילו הוא קיבל אותן – את המסקנות – מלמעלה, כמו עשרת הדברות שקיבל משה רבינו יום אחד במדבר.

כל הכבוד. הוא נחשב ע"י כמעט כל גולשי דה-באזר כמתנת אלוהים לאתר. כמעט כולם אוכלים ובולעים את מאמריו הסופר-קצרים וסגנונו המיוחד. לבריאות. אותי סגנונו ומאמריו לא מושכים במיוחד, ותאמינו לי שזאת לא קינאת סופרים. בגילי אני מקנא רק בכם, גולשי הצעירים. על טעם וריח אין להתווכח, וברור לי לחלוטין שהוא-הוא בדיוק המפתח להצלחת דה-באזר.

אבל מה? משהו כנראה כבר לא עובד שם כמו בעבר (או שאצלנו משהו עובד מעל ומעבר!) וההוכחה היא מספר הנכנסים לדה-באזר ליום (שלפי תומר שנאן  שלנו, אחרי שפיגרנו אחריהם בשנים הראשונות, השתווינו אליהם, והיום אנחנו עולים עליהם בהרבה במספר הכניסות ליום). אבל זה לא משנה. אני לא מרגיש שישנה בינינו תחרות, והם טובים לקהל הגולשים שלהם ואנחנו טובים לקהל הגולשים שלנו.

אני מרגיש  צורך לחזור על עצמי כדי שלא אובן שלא כהלכה: רונן דורפן הוא אחד הטובים שיש לנו בעברית. אני פשוט לא סובל את צורת כתיבתו הכאילו מגלה טפח ומכסה טפחיים, ולעתים בכמה מילים ספורות בהן הוא נותן לקורא "לסיים את הסיפור לעצמו"  סגנון זה כנראה אהוב ומקובל על שפוטיו בדה- באזר, וכל הכבוד לו על כך, ושהוא וגולשיו ימשיכו ליהנות ולהיות בריאים ומאושרים. בכיף. שיהיה לבריאות. אני, אישית, לא אוהב את סגנון דה-באזר ואני שמח שאני כבר לא שם כי הייתי שם נטע זר.

ברוך השם שיש מקום לכולנו, וברור לי שישנם הרבה ששונאים אותי ואת סגנון כתיבתי. היי, זה עולם חופשי.

 

אתר הופס 'החדש'

 

אחרי שעזבתי/פוטרתי/ נשבר-לי מדה-באזר, ולהם נשבר ממני (בחר את מה שבא לך) החלטתי להקדיש את זמני והאנגריות שלי להופס, ורק להופס. אבל הופס לא היה שייך לי. באותם שבועות שרון סלומון ושגיא כהן סגרו את האתר פעמיים מפאת חוסר כתבות וחוסר תגובות. צלצלתי לשרון ושאלתי אותו מה קורה. הוא אמר שהאתר גוסס, ושהוא ושגיא לא יכולים להרשות לעצמם לשאת בהוצאות האתר יותר, והם עומדים לסגור אותו אלא אם-כן יימצא קונה לאתר.

כבר כמה חודשים הם מחפשים קונה אבל 'נאדה'.

שאלתי 'HOW MUCH' והוא ענה "$1,000, ומה שאנחנו חייבים ל-HOST של האתר" (שלמיטב זכרוני היה עוד איזה $600). עניתי שאני קונה.

וקניתי.

זה היה, נדמה לי, ב- 2006 או 2007.

החלטתי שאני הופך את האתר להובי ולעיסוק בגמלאות שלי – כל זמן שאהנה מזה – ויצאתי לעבודה.

אנא תתקנו אותי כי איני זוכר הרבה מההתחלה כי כל האנרגיה היתה בכתיבת מאמר ואפילו שניים ליום, כל יום, עם נסיונות למדורים חדשים, חידונים, ומה לא.

אחרי מספר שבועות מספר הגולשים החל לגדול בהדרגה. אינני זוכר כבר מי היו הכתבים הראשונים שהחלו לכתוב לי אז בקביעות, אבל נדמה לי שרועי ויינברג, אלעד אייל, אהרון שדה, וינון יבור היו בין הראשונים. היו עוד אבל אני כבר לא זוכר מי.

החלטתי החלטה לעשות שינוי מהותי ולהקים "צוות כותבים". במקום שיכתבו לי וייעלמו, החלטתי להציע לכמה להפוך ל'אנשי צוות' כדי שירגישו מין חובה להמשיך לכתוב.  במשך הזמן צירפתי לצוות גם את גיל ברקאי, יואל שרוין, שמואל מוניץ, שרון סולומון, שגיא כהן, מרק בלינדר, איציק אלעמרי, ארז רווח, תום שלומוביץ', ונתנאל קפקא. איש מהם לא נשאר, כפי שאתם יודעים, כי הם אינם.

שרון סולומון ושגיא כהן – שני הבעלים הקודמים – היו 'אנשי צוות' כי כך הצעתי להם, עד שהעפתי את שניהם כמו טילים כשישבו על ישבניהם הגדולים ולא תרמו מאומה.

רועי הזכיר לי שמכל הגולשים של אז נשארו רק ישראל קרמר (היום הציפור הנדירה) , שי אוהד הקאבס ו-K-700, ואולי עוד אחד או שניים. ככה זה – דור הולך ודור בא, אבל אני חי היום עם הרושם שהפעם כמה גולשים יישארו איתנו עד שיגיע האולצהיימר. ההבדל הוא שהופס הישן פשוט לא הקים קהילה אמיתית, והכל היה מין יריות מהמותן, עם חוסר התמדה וחוסר CONSISTENCY. לנו, היום, נוצרה קהילה אמיתית בגלל צורת האתר, ההמשכיות שלו, והעזרה של רון טחן עם הפייסבוק שלו.

*************

לאט לאט – ובקביעות – הצטרפו אנשי הצוות הנוכחיים, מי שיותר מוקדם ומי שיותר מאוחר. החלטתי שהאתר חייב לקבל מין צורה מסודרת, קביעות והתמדה בצורה ובתוכן, והמשכיות. הצוות המונה כיום מעל 50 איש מתפקד מצויין – כל אחד לפי יכולתו וזמנו כי כולנו מתנדבים. לאחרונה הוצאתי 5 אנשים מהצוות שנעלמו לחלוטין – ומלבדם  האשך, עגל, ואסי ביקשו לצאת מהצוות בגלל ההרגשה שניגמר להם הזמן, ונעלמה המוטיבציה להמשיך לכתוב, אבל שלושתם ממשיכים לתרום  ב-ג-ד-ו-ל  בתגובות. מצד שני נוספו אנשי צוות מצויינים חדשים כשהחלטנו להוסיף פוטבול, בייסבול, וא"ק  ואני רואה שפתאום נוסף לנו עוד מדור מבלי שאישרתי ומבלי שביקשתי – מדור כדורגל – ששמעון טבדי יצר לנו פתאום. השמעון הזה הוא סיפור מהסרטים: מיד כשהגיע הוא דרך על כפות הרגליים של הרבה אנשי צוות ועורכים. בהרבה רגליים הוא עדיין דורך. הם ביקשו שאעיף אותו. אבל אני גיליתי בו הרבה יותר חיוב משלילה, ומאז הוא נירגע, מלבד כמה תגובות שלו בהן הוא מופיע כאדם היחיד באתר (ואולי בעולם) שיש לו מושג. אז עתה יש לנו מדורי פוטבול, בייסבול, א"ק, כדורגל (אני חושב!) ואופניים, אם כי פאקו (ועידו) תורמים את תרומתם ב'דיומא' ולא במדורים מיוחדים.  (כל הכתוב בקטע הזה בפונט גדול ניכתב היום, ה-20/8/18 ולא לפני שנתיים כמו שאר המאמר).

***************

אולי הגיע הזמן לספר איזה ספור או שניים מ'תולדות האתר' מאז שהפך להיות בבעלותי:

מספורי האתר הישן: האלוהית (1)

אני לא זוכר אם מידן היה כבר אתנו או לא – נדמה לי שכן – כשערכנו את הכנס השנתי של הופס בפ"ת, הכנס עם האמא של נתנאל קפקא. "הכנס" החל, ולפתע אני רואה איזו פצצה – חתיכה שאתה רואה רק כשאתה בר מזל פעם בחצי שנה – מסתובבת ליד הגדר בה שיחקו גולשים ואנשי צוות כדורסל. אני חטפתי התכווצות שרירי צוואר תוך חמש דקות.

הכדורסל נגמר ואנחנו הולכים ברגל איזה חצי קילומטר לאיזו שהיא פיציירה, ומה רואות עיני אם לא את הדבר היפה והסקסי ביותר שברא הקדוש ברוך הוא בחצי המאה האחרונה שהיה – אני נשבע בגליון האתמול של 'מעריב' – אותו דבר שהסתובב לאורך ורוחב הגדר בשעה ששיחקנו.  אילו האשך היה שם הוא היה תוקע בה מבט אחד ונמס כמו 'ארטיק' שמישהו השאיר בשמש החמה של אותו יום, תוך חמש דקות.

בזמן שכל הצעירים תקועים עם ראשם בפיצה ובקוקה-קולה, אני אוזר עוז וניגש ליצור הסקסי ביותר הזה שישב (ישבה) לבדו עם כוס סודה.

-"מי הגברת אם מותר לשאול?"

-"או, סליחה שלא הצגתי את עצמי. אני אמא של נתנאל".

נתנאל היה אז מטורף מיאמי היט, הכתב הבלעדי שלנו עליה, הקבוצה שהוא אכל ושתה יום-יום משך שלוש שנים איתנו.

מאז איבדנו אותו. הוא פשוט נעלם.

מה שאולי הייתי חייב להוסיף מאותה שיחה קצרה עם 'האלוהית' (ולא עשיתי זאת מרוב בושה כי לא רציתי שתחשבו שאני מין דמיון רניון רודף שמלות קשיש), היא העובדה שמנחם – קשיש-קשיש – יודע לפעמים מה לעשות כשהאופורטוניטי נמצא בהישג ידו, וכדרך אגב בקשתי את מספר הטלפון שלה,"כדי שאוכל לעזור לנתנאל (שהיה אז בן 16) בעתיד אם יצטרך עזרה".

יצרתי קשר עם האלוהית, אבל הייתי באמריקה, והיא גרה באיזו עיירה קטנה ליד עתלית.

שנה אחרי, כשהגעתי ארצה, צילצלתי לאלוהית ושאלתי לאן נעלם בנה.

"או, הוא עסוק במחשבות לקראת הצבא והוא החל להתעניין בדברים אחרים. אשמח אם תוכל לקפוץ אלינו לבקר ולשוחח עם נתנאל".

זה כמו להזמין ילד בן 8 לחנות ממתקים שבה הכל חופשי.

(-ברצון רב אלוהית. WHATEVER YOU SAY!, אני לוחש לעצמי)

בביקור הבא בישראל בקרתי את האלוהית. את הדלת פותחת אשה זקנה, לבושה במסורת החסידית שראיתי בברוקלין משך שנים. היא הכניסה אותי לבית. כעבור כמה דקות מופיעה מי שהיתה פעם אלוהית אבל לפתע נראתה כמו אשה מסורתית אדוקה ביותר. חזרה בתשובה. הפנים כמובן הראו את תווי פניה היפים, אך ללא איפור היא נראתה הרבה פחות אלוהית. צמד שדיה המדהימות שהתנוססו לפני שנה בראש חוצות כשרק הפיטמות חצי מוחבאות, פתאום נילחצו ע"י לך-תדע-מה והיא נראתה חלקה כמו משטח הקרח במשחק הוקי-קרח. כעבור כמה דקות נוספות הופיעו נתנאל עם אביו – ה-X של זאת שהיתה פעם אלוהית – שהסתבר שפעם למד באונ' מיאמי, והפך לאוהד הקבוצה, ומכאן בוודאי אהדת הבן. ה-X אמר לי שהוא פרופסור בטכניון. נתנאל אמר לי שהקסם נעלם.

דברתי עם נתנאל על לימודים אקדמאים, וזהו.

שלום-שלום, ועוברים הלאה.

 

מספורי האתר הישן: יואב אביטן – הפיטר מרביץ' הישראלי שאבד (2)

 

יום אחד מופיע לאחד מפגישות הופס השנתיות המסורתיות ילד צנום שהגיע אול דה וויי מבאר שבע.

להגיע מבאר שבע? ילד בן 13 או 14? לא האמנתי למראה עיני. ראיתי פיטר מרביץ' קטן. I"M NOT KIDDING!

ואז החל המשחק המסורתי שלנו, ופתאום המרוקאי הקטן הזה (אני חושב שממוצא מרוקאי, אבל אולי אני טועה) עושה קרקס משי "אוהד-הקאבס" (שחקן ליגה א' או משהו כזה), אסי שלנו שהוא שחקן טוב, האבא של רועי ויינברג שיש לו מושג, וכמה צעירים בני 20-25 שהיה ברור ששיחקו קצת בתיכון או בצבא.

היואב הזה הפליא אותי בשליטתו בכדור, בכניסותיו, באינסטינקטים שלו, בכושר הציפייה, בקליעת הג'אמפ המצויינת. הוא נראה לי גם מין אלביס פרסלי קטן. לא יודע למה.

מיד אחרי המשחק בקשתי את האימייל שלו.

צלצלתי למחלקת הנוער/נערים של מכבי ת"א ובקשתי שיתנו בו מבט.

הוא הוזמן 'למבחן' וכולם התפעלו ממנו. כמובן שטענו שצריכים לעבוד איתו חזק על יסודות וכו', אבל היו מאד מעוניינים בצעיר.

נדמה לי שהוא הופיע לכמה אימונים עם קבוצת הנערים העיליתית שלהם, אבל כנראה שהנסיעות מבאר שבע לת"א היו מסובכות מדי, וכל העסק התדרדר עד שנעלם.

יואב היה משתתף בתגובות לפעמים, ואז גם זה נעלם.

מספורי האתר החדש: הבאר ברמת החייל (3)

הקהילה שנוצרה החלה לפעול גם חברתית, וכשהייתי בישראל בתקופות שהיו משחקי NBA, כולנו היינו ניפגשים בבאר נחמד ברמת החייל, ושם הצלחתי להכיר לראשונה את אחד הגולשים החשובים ביותר (ובעלי הידע הרב ביותר) הרי הוא דדי.

דדי הוא חולה לייקרס דפוק, ובתגובות נשמע לפעמים כמו השטן בכבודו ובעצמו. אבל הוא הצעיר הנחמד והעדין ביותר שפגשתי, וכיף לדבר ולבלות איתו. הנה כמה תמונות:

 

m1

(דדי הוא הענק שבאמצע – טוב, 'ענק' בגובה 1.90 מקס, וכולנו האחרונים שנשארו בבאר ברמת החייל)

m2

(נהנים לדסקס הופס AND SHOOT THE BREEZE)

 

m3

(באחד הכנסים שלנו לפני ארבע שנים. הבלונדינית המאירה את כל התמונה היא הזקנה שלי, אוהדת לייקרס דפוקה בת 82 ושמה גייל, 20/8/18)

בתמונה חברי צוות וכמה גולשים

האתר עם הפורמט החדש

לפני כמה שנים הייתי חייב לעבור מהאתר הישן לאתר חדש הבנוי על תכנת וורדפרס. לצערי כל מאמרי העבר – לפחות 7,000 פוסטים הלכו לאיבוד. אבידה גדולה (3 פוסטים ליום בממוצע – לדעתי יותר – משך 7 שנים, עשו חשבון).

הצוות גדל ורמת הכותבים עלתה משמעותית ביותר. מספר הגולשים גדל. הייתי חייב להגדיל את צוות הכתבים והעורכים. האתר פורח. אני גאה בו. אני אוהב לכתוב בו. אני מרגיש שצמחה לנו קהילה נפלאה. אני בטוח שהעתיד וורוד. כל העורכים עושים עבודת קודש: רועי ויינברג הצעיר שמגיל 10 הוא איתי ושבלעדיו הייתי אבוד, פשוט אבוד. מגיל רך הוא יד ימיני  – אחד המכירים את הוורדפרס של האתר יותר מהאחרים ושהוסיף כל מיני שדרוגים כגון סרטים נעים ומה לא, ועתה הוא נמצא בכל מקום, תמיד מתנדב, ותמיד מוצא נושאים לכתיבה. הוא גם הפך למח כדורסל אנליטי ההולך ומתעצם...מידן בורוכוב הדואג ללחם והחמאה של האתר – הפריוויואים וסקירות העונה, כולל הפלייאוף. זה החלק החשוב ביותר של האתר…הוא גם השוטר והרס"ר שכולם – אפילו אני – מפחדים ממנו מידן – שהביא עימו את מומי – הוא האחראי על פרוייקט הפרה-סיסון, והוא-הוא הנמצא עם האצבע על הדופק יותר מאחרים…רון טחן, עורך דין עסוק שעושה עבודה שקטה, אבל עבודת קודש עם פייסבוק, וספורי ה-NBA המדהימים שלו…יאיר זעפרני עם החידונים, המאמרים הנפלאים, ואחריות על מה שקורה בכדורסל הישראלי, הרציני מכולנו עם הפוסטים המחכימים ומלמדים שלו, ומדי פעם פתאום איזה חידון מעולה כמו שלשום. הוא אחד הכותבים הליטררים ביותר מכולנו (ישנו עוד אחד, אייל רודשקוביץ הכותב לנו מניו יורק, כתב מוכשר ביותר שלא כותב מספיק!)…וגיא רוזן – שכגולש היה המגיב מס' באתר, ולפני שלוש שנים הכניס את הפוטבול לאתר כאיש צוות ועורך, נישה שלא היתה לנו, והיא משדרגת את האתר בצורה בלתי רגילה. הוא נאלץ לעזוב לתקופה קצרה אבל לשמחת כולנו חזר. גיא הוא מלך המגיבים בנוסף להיותו איש צוות ועורך. כמה מתגובותיו יכולות להיכנס כפוסטים העומדים בפני עצמם. תגובותיו לא תסולאנה בפז!

מבין אנשי הצוות כל אחד תורם כמה ומתי שהוא יכול. רוב אנשי הצוות (מלבד התיכוניסטים שלנו ואנשי הצבא) הם בעלי משפחות, ותורמים ככל יכולתם. מולי הוא האיש השקט מאחורי הקלעים שאיש מהגולשים לא שומע הרבה עליו מלבד תגובות פה ושם וכן מאמרים מיוחדים, אבל אנשי הצוות כולם יודעים על תרומתו שלא תסולא בפז כשהוא משמש כעורך הלשוני של האתר מבלי שנתבקש ומבלי שיינתן לו תואר כזה. אפילו בפרוייקט האגדות שלי הוא ניכנס לעובי הקורה מבלי שנתבקש ודי מהר השתלט לחלוטין על כל ענייני הפרסום האדמיניסטרטיביים והלשוניים. מולי הוא אוצר לאתר. מתן גילור התחיל עם 'אירועי דיומא' שתופס יותר ויותר תאוצה. גם 'האבטיח' שלו וכל מה שהוא עושה שווה זהב, וההשקעה שלו בדיומא – שלאט, אבל בביטחון תופס תאוצה – היא מדהימה. מלבד ההשקעה שלו בדיומא, הוא תורם מדי פעם מאמר מאד מיוחד במינו, לרוב בשטחים שאף אחד אחר לא כותב עליהם. והעיקר – כמוני – הוא אוהד שרוף של מכבי חיפה כדורגל..פאקו (דוויד סעדה) הוא היד השנייה של מתן ב'דיומא' – מוסיף עוד ספורט באמונה, ידע,ומקצוענות שלפתע תפס תאוצה – אופניים. ופאקו הוא גם אחד המגיבים הנאמנים ביותר. פאקו הוא גם המורה הפרטי שלי בכל בעייה שקורית לי עם משהו טכני כי הוא איש מחשבים מעולה. לדיומא ישנם תורמים קבועים כשגיא נאור ורועי. שגיא עושה עבודה פנטסטית עם תוספות הכדורגל שלו.

עידו גילרי – מין אמיר אפרת מ'ידיעות' יחד עם רונן דורפן מדה-באזר, אנציקלופדיית ספורט (בעיקר ארה"ב שהיא – בינתיים – גרעין האתר בגלל מגורי שם אבל אולי אחרי ישראל ואירופה יתחילו לתפוס מקום חשוב יותר), ושומר עלי כשוטר שלא אסור מהאמת אפילו בקוצו של יוד, והוא תורם בעוד אלף ואחד דברים שקורים מתחת לפני השטח, דברים שלא תמיד רואים במאמרים. סהר – 'סמיילי' – הוא עוד תורם קבוע ונאמן עם התרגומים המעולים שלו. אני מקווה שיותר ויותר גולשים ייכנסו לתרגומיו המעולים ביותר על סיפורי אנוש בספורט, ועל קורות חיים שלא ידענו עליהם. הוא עושה זאת בקפידה, בכשרון רב, ובתמידות מיוחדת. מי שלא קורא – מפסיד.עומר מזיג עם סידרת הפלא שלו "FREE NO MORE" גילה רמת כתיבה וחומר שהיה ראוי לכל אתר כדורסל ראשי בארה"ב. שי? שי הוא השכן שלי בהוד השרון, נהג UBER פרטי שלי למפגשי האתר, כתב אמין הכותב ישר ולעניין, והוא אחד האנשים החביבים ביותר מכולנו!

היינו גם הראשונים לסדר אקרדיטציות קבועות לכמה כתבי חוץ. עד עתה היו לנו בערך 20 כתבים שונים עם אקרדיטציות למשחקי NBA ולפלייאוף.. הגדול מכולם היה עידן עופר שכתב לנו כמה מאמרים קלאסיים מכמה משחקים גדולים עם ראיונות כה מעולים עד שהוא הפך לשם דבר ביוטיוב, וקטי – האחראית על המדיה העולמית של ה-NBA – כבר כתבה לי שהוא הפך לשם ידוע במשרדי ה-NBA. הוא חזר הקיץ ארצה אחרי אולטימטום מארוסתו. העונה יהיו לנו כתבים בניו יורק (שניים), בקליבלנד, וושינגטון, שיקגו, לוס אנג'לס, פורטלנד, וסן-פרנסיסקו.

ועתה נוספו לנו אנשי צוות חדשים בפוטבול, בבייסבול, ובא"ק, מדורים שאני מאמין שמעתה יהפכו למסודרים וקבועים (הפוטבול כמובן היה כזה עוד לפני עם גיא רוזן) עם אנשי צוות שהם עכברים מכורים לספורטים שבאחריותם. אני בטוח שמאמר כזה בעוד שנתיים היה מציין את שמותיהם בפונט מודגש.

אין בידי אפשרות לציין את תרומתו של כל איש צוות, אבל אתם קוראים ומכירים אותם. כל אחד וייחודו, וכל אחד עם התרומה המיוחדת שלו. אני מודה לכולם על העבודה הנפלאה שכולם עושים בהתנדבות מלאה.

אני חייב לציין לפני הסיום כמה אנשי צוות וכמה גולשים שתרומתם היא מעל ומעבר שהיא חשובה לא פחות  מכותבי המאמרים. ג'ון למשל, חבר צוות כמובן, תורם תגובות  שכמה מהן הם פוסטים למופת…מאנו דה מאן – מיקי לשעבר – בינגו כמו ג'ון. ולדי קוגן – עוד חבר צוות – מגיב מצויין כמו שעון, קצר ולעניין…צביקה 'איש סקרמנטו' – עוד גולש נאמן ובעל ידע שתמיד יש לו זמן לאתר...ד"ר רזי הופמן, שיודע ומכיר כל סלע בבת גלים שאני מכיר, אף הוא מנאמני המגיבים ואיש ים יקר לאתר…הציפור הנדירה – ישראל קרמר – שכבר תריסר שנים מגיב כאן בנאמנות גדולה, שומר שלא נצא לתרבות רעה, ולכל דיון ישנה לו תשובה: בוסטון סלטיקס…אני חייב לציין את אהרון שדה, איש צוות הסובל מדיסלקציה קלה, שלא מסוגל לכתוב מאמר של פחות מ-3,000 מילה, והכל מראש הגאון שלו. הכל מזכרון. תופעת טבע! …תומר שנאן הצעיר שלפתע הגיע ותרומתו נראית על כל צעד ושעל, כולל גוגל אנליטיקס…ניב (אפלטון) שכטר – עוד איש צוות חשוב ביותר שהוא אחד המגיבים הנאמנים והטובים ביותר שתמיד מנסה להכניס הגיון פשוט לדברים מסובכים…עגל, הפרופסור לפיזיקה מאונ' בן גוריון שתמיד – אבל תמיד מגיב, והיה משך שנים איש צוות פופולרי, אבל בגלל עיסוקו קל לו יותר להגיב מלכתוב…ברוך רובין – אחד המבוגרים בינינו – שיורה את חיציו מניו יורק…הייט אשבורי שלפעמים עוקץ, ותמיד איתן בדעתו המאמין שהכדורסל פעם היה כדורסל של פיסחים לעומת היום…אברי שהוא אחד מהמגיבים היותר חדשים, ומהר מאד הפך למגיב מאד פופולרי…אותו דבר אסף שנידמה לי שהצטרף לא מזמן ומאז הוא מופיע קבוע…ומה עם רן הנרגן ודורון שכל כך אוהבים את כולנו??? (ואנחנו אוהבים אותו)…וכמובן עידן שאיני יודע היכן הוא מתגורר אבל לעתים הוא מגיב ב-3 לפנות בוקר, ותגובותיו תמיד נקראות בהערכה רבה.

אני מצטער שבכלל התחלתי עם אזכרת שמות כי בוודאי שכחתי כמה תורמים חשובים ביותר (מה עם קווין ג'ונסון? מה עם הבן הממזר של סטוקטון? מה עם סומסום ואלף השמות בהם הוא מופיע), אז אני מקווה שאיש לא נעלב. אם שמו ברח לי מהראש. כל אחד יודע ומכיר את תרומתו!

עם קהילת גולשים כזאת העתיד של האתר מובטח!

ובקשר לאנשי הצוות, כל אחד תורם בדרכו-הוא. כל אחד הוא מין 'מומחה' בתחומו ובשטח עניינו. אני מאמין שאם הצוות יישאר ברובו עוד כמה שנים, הרמה שלנו תעלה בצורה כזאת שלא יהיו לנו מתחרים. יש לנו צוות עשיר ביותר מתחומי חיים שונים, מפרופסורים ודוקטורנטים (5) עד מנהלי חברות היי-טק, פסיכולוגים, עורך דין, קפטנים של יאכטות, מנהלים למיניהם, 'שליחים', סטודנטים באוניברסיטאות, חיילים, ותלמידי תיכון. ויש לנו את מולי ששומר על לשוננו, ובלי שאיש יודע הוא נכנס למאמרים ועובר על הלשון, האיות, טעויות הקלדה, ומה לא. מולי הוא גם מדריך הכתבים הצעירים, והוא עוזר מאד לדור החדש ברעיונות, ובכתיבה.

הצוות במלואו

(אם מישהו חסר, נא לכתוב לי)

Alex Dokorski
Amit T
David Saada
Elad Dahan
Eyal Rodoshkovitz
Eytan Majar
Gal Shor
Gur Golan
גיא א.
Guy Rozen
Hai Berch
Ido Gilary
Matan Gilor
Meidan Borochov
Menahem Less
miki haimovich
MULI
Nir Levin
RAFI YITZHAK
Raviv Faig
Reuven Barel
Ron Tahan
Saar Baram
Sahar Arieli
Shahar Dallal
Shimon Tabdi
Tomer Shenan
Yinon Yavor
Yoav Modai
אהרון שדה‎
Ljos‎
אפלטון
איל ספיר‎
‎
גלעד סופר‎
דובי עופר‎
דור בלוך‎
הודי ‎
ויינברג רועי‎
ולדי קוגן‎
יאיר זעפרני‎
יונתן גזלה‎
יונתן שגב‎
יניב שושני‎
לביא שוורצגורן‎
מידן בורוכוב‎
מתן בניטה 
נמרוד איתן‎
עומר מזיג‎
עידן עופר‎
שגיא נאור‎
שי אבן צור
שלהבת

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 114 תגובות

  1. אהרון שדה

    21 אוג 2018 03:15:22

    מנחם נפלא ממש לפני השינה
    רק אתקן ואומר שתחילת האתר החדש הייתה לפני מנדובאסקט 2010
    דוראנט כיכב וכמובן בזמן "ההחלטה" ההיא של לברון
    על כמה דברים נוספים הגיב בנפרד …כדי להיות ראשון ….

  2. יום אחד

    21 אוג 2018 03:16:31

    ענק!
    כעת בגיל 81 אתה משמש כאדמור לקהילה בת אלפי נפשות!
    קהילה הטרוגנית ששומרת על קהילתיות הדוקה גם בעונת המלפפונים{ שלך הביטוי שלך…}
    אין אח ורע לתופעה כזאת.
    סחטיין!

  6. אהרון שדה

    21 אוג 2018 03:55:38

    יש הרבה מה לומר מעבר לנפלא
    נתחיל.
    1. הסקירה שלך על כל "עיתונאות "הספורט הספורט בארץ היא לא פחות ממרתקת ולדעתי מצדיקה הוצאת ספר ולא רק כמה מאמרי קיץ וזאת ממספר סיבות
    ראשית מיקומך הייחודי באותה המערכת שכן היית אאוטסיידר ומשכך דווקא ראייתך היא האוביקטיבית יותר.

    שנית : עברת בכל עיתונאות הכתובה הארצית עם זה חדשות ,חדשות הספורט ,הארץ מעריב וכמובן ידיעות .

    שלישית : עברת דורות של עיתונאים ושמות מעניינים ושונים.

    רביעית : אם מישהו יוכל לספר סיפור זה אתה ….

    2. דה באזר.
    מטבע הדברים אני לא מכיר בפרטים אך את דה באזר /הופס אני מכיר .

    ולכן אומר כמה דברים בקצרה על דה באזר.
    אני הכרתי את האתר כמדומני ממך וחוויתי שם חוויה לא נעימה בלשון המעטה.
    א. תחילה לקחת מאמר של אלעד אייל באתר על 10 האתלטים הגדולים ביותר מאמר חביב ונחמד שלא הייתה בו כל יומרה מדעית .
    דורפן תקף את המאמר בצורה בוטה ואליו הצטרפה כל החבורה ההיא.

    ב. כעבור זמן כתבתי מאמר שחזה במדויק את מה שאנו חוזים בשנים האחרונות בכדורגל העולמי (חוסר התחרות ) עם הצעה מעניינת מאד לפליאוף קיבלת את הצעתי ושלחת את המאמר לדה באזר (מה שמוכיח שהיה לך מעמד בתקופה זו גם לשלוח מאמרים של אחרים ).

    ואז קרה משהו מעניין המאמר נכנס וזכה אפילו לתגובות נחמדות (באותה התגובה מצב התגובות בהופס היה חלש ולכן היה נחמד לראות זאת)
    ואז לפתע פתאום רונן כתב מאמר שהיה יותר אתגר משאל לבחירת כדור הזהב בעולם לשנת 2011 .
    רונן ספק התחכם ספק טעה (לפחות לדעת רובו המוחלט של העולם) והציע את צ'אבי לבחירת הזוכה בכדור הזהב של 2011 עם נימוקים שונים.
    אני הגבתי אולי קצת בבוטות (אך בוטות בטלה ב 60 ביחס לרונן של אז) וכל שאמרתי היה שלדעתי כל בחירה שלא במסי היא פופוליסטית .
    בקיצור המילה פופוליסטית הוציאה אותו מכליו והוא /איתן זרקו לפח את מאמרי למרות שהיה טרי והתנהל בו דיון ער.
    היה לי דין ודברים קצר עם רונן שם נאמר לי שגם יתר המאמרים שלי שהיו כתובים שם (היה עוד מאמר 1 גג 2 ) נמחקו ונזרקו.

    שאלתי את "הליברלים " איך זה עומד עם חופש הביטוי הידוע שהם ושדומיהם מטיפים לו התשובה (לא של רונן שכמדומני הפסיק להתייחס אליי ) של חסידיו השונים הייתה משהו כמו אתה לא יכול להתחצף לבעל האכסניה ולא מתאים לך תלך .
    תוך כדי שברגמן קצת מטנף עליי שאני כפוי טובה שכן הוא טרח לערוך את מאמריי (סביר להניח שאכן כך היה).

    בסופו של דין ודברים קצר אמרתי לחסידים השונים יודעים מה אתם צודקים לא מתאים לי ואני הולך ואכן הלכתי ולא הרגשתי שהפסדתי משהו מיוחד.

    . לא הרבה זמן מאז אף אתה מנחם נפרדת מהם ומיותר לציין שאלעד אייל איבד בגללם הרבה מהחשק לכתוב (מזל שהפידבקים באתר הופס היו אחרים לגמרי ).

    4. לאחר תקופה ממושכת החלטתי להיכנס להופס ובגדול היו דברים שעניינו אותי יותר והיו פחות .

    לאחר פרק זמן נוסף החלטתי להגיב אבל בשם בדוי (כינוי כלשהו שלפחות מתן עלה שהכינוי ההוא זה אני לא לפני שחשד שמישהו מעתיק את תגובותיי ….ועדכן אותי ואז הסברתי לו שזה אני ) .

    האירוניה היא שבהרבה ממאמרי רונן הוא חוזר אליי ולתגובותיי השונות ומנהל איתי דו שיח נעים ומכבד….

    3. הופס :
    אז אכן אני הייתי נכנס לשם מדי פעם לא באופן קבוע ואז ובסמוך לסיום מונדיאל 2010 לא היה ניתן להיכנס אני זוכר שזה ביאס אותי והרגשתי כמה הוא חסר דווקא בזמן שהכניסה לא הייתה אפשרית.
    אני זוכר שהייתה לי תחושה חזקה מבלי שהייתי מעורה כלל בפרטים שמנחם יבוא ויציל זאת (קראתי את מנחם באתר הישן ).
    ויום אחד ביולי 2010 האתר עולה ומנחם יוצא בכל קורא לכותבים חדשים
    ראשון הכותבים לאחר מנחם היה הילד הצעיר של אז והחייל של היום רועי ויינברג הענק .
    נוסף אליו אני זוכר טוב מאד את קרמר (הציפור הנדירה) כמגיב שרוף של בוסטון ושל אליעזר בן יהודה (או לפחות של השפה העברית התקנית ).

    אישית הרמתי את הכפפה והתחלתי בסקירה לאליפות העולם סל בכיכובו של דרואנט .
    מנחם כתב בתקופה ההיא בעיקר על "ההחלטה" של לברון
    ולמי שלא יודע מנחם למעשה היה חבר ה ל.ל.ל. הראשון שלא לומר המייסד (מנחם לפני שתכחיש תנסה לחזור למאמריך בתקופה ההיא ).
    ואני מייד אחריו .

    אני זוכר שספירתי לחברי לתקופת ימי מנחם בעיתונות אלעד אייל שאני מתכתב עם כל עיתונאי הספורט בכל הזמנים מנחם לס הדוקטור ואף כותב לאתרו מאמרים ואיך אלעד כמעט נפל מהכסא
    (אח"כ הצעתי לו לכתוב והוא עשה זאת בהצלחה מרובה בא"ק).

    זהו יש עוד הרבה מה לספר אך נשאיר לאחרים

    1. מנחם לס

      21 אוג 2018 05:51:33

      אהרון, זה עניין פרטי שקרה בינך ובינם. לי אין כל בעייה עם דה-באזר. הם אתר חשוב מאד שממלא בדיוק את צרכי גולשיו. אני אפילו לא רואה את אותם כמתחרים שלנו כי אנחנו אתר יותר אינפורמטיבי, והם אתר יותר מתדיין על בעיות ו-ISSUES בספורט (ולא רק) שברומו של עולם, והרבה יותר ענייני ספורט בישראל בעוד שאנחנו יותר 'אמריקאים' בגלל ה-NBA.

      1. אהרון שדה

        21 אוג 2018 10:45:51

        מנחם במחשבה שנייה אולי קצת נתתי דגש יתר לענייני הפרטי ……
        לא זו הייתה הכוונה המקורית אלא לספר באמת כל תקופת התחלת הופס .
        בכל מקרה אני מסכים לחלוטין שמדובר בשני אתרים שונים לחלוטין .
        יש שם כמה כותבים נפלאים .
        ראש וראשון מבחינתי הוא נחשון שוחט שגם כתב פה כמה פעמים
        ושמתאר אתלטיקה ובעיקר ריצות ארוכות בצורה נפלאה.

        למרות ראשית דבריי חשוב לציין שיש הרבה מהגולשים ומהכותבים שנמצאים בשני האתרים .
        וזה בעיני מפרה .
        אני חושב שיש הרבה שבזכות דה באזר הגיעט לכאן (כמו צביקה למשל שמציין זאת למטה ) ויש הרבה שהגיעו לדה באזר בזכות הופס .

        בתגובתי למעלה לא היה נסיון כלשהו לפסול את דה באזר אלא רק לציין את הצד האישי שלי לתקופה ההיא של ברקמן ורונן .
        לסגור את הפינה חשוב לי לציין שהיום כמדומני שברקמן לא שם (ממזמן )
        ורונן למד לקבל ביקורת ותופעות כמו שהיו אז כבר פחות קיימות אם בכלל .

        חייב לציין שיד בדה באזר כמה גולשים מדהימים ממש בידע שלהם בתחומים שונים.

        אחד הבולטים שבהם הוא יורם אהרוני מורה לחינוך גופני בווינגט בעל ידע אדיר בספורט .
        פעם התכתבנו יותר נכון הוא ענה לי על שאלה שנגעה לניקוד העולמי בקרב 10 /7 כיצד הוא נקבע .
        (שכן זהו שיא העולם ה " לא מדעי" היחידי ובכלל המנצח יוכל להפסיד בהינתן ניקוד אחר).

        .

  7. שמעון

    21 אוג 2018 06:56:04

    סיפורים מרתקים מנחם אחלה. האתר הזה הוא האתר הnba הכי טוב בארץ וגם אתר הספורט הכי טוב בארץ שהnba הוא חוד החנית שלו. הכותבים פה הם הטובים והמקצוענים ביותר. השדרוג שנעשה עם הפוטבול הבייסבול והאתלטיקה הוא מבורך מאד ואני חושב שגם לכדורגל חייב להיות מקום בתור הענף מספר 1 בעולם לפחות כסיכומים שבועיים של ליגת האלופות והליגות הבכירות וכמובן באישורך אשתדל כמיטב יכולתי ואני מקווה שיצטרפו עוד. אני גם חושב שכדאי שיהיה כתב לדסק כדורגל ישראלי לסיכום שבועי שאותי באופן אישי זה מעניין כמעט כמו שחייה צורנית אבל יש פה המון גולשים שאני בטוח שזה מעניין אותם ויביא עוד גולשים חדשים. הפוסטים לא חייבים להיות ברמה מטורפת כמו בnba אבל חשוב שיהיה קרקע לדיון שאנשים יוכלו לדבר על הנושאים האלו. כל נושא חדש הוא מבורך ואני לא רואה בהם איום על הnba משום שכמות הכתיבה בנוגע לאןביאיי לא תרד וגם ניתן לשים פוסטים על אןביאיי בשורה הראשונה כהעדפה ונושאים אחרים בשורה השנייה למשל. בלי קשר תודה על הכל.

    1. אפלטון

      21 אוג 2018 10:48:05

      שמעון לכדורגל יש אינספור אכסניות, והיחוד של האתר הזה הוא שהוא מוקדש כמעט אך ורק לnba לספורט אמריקאי וסוגי ספורט יותר נישתיים (כמו טניס, אופניים, אתלטיקה, שיט וכדורסל ישראלי).
      זה מה שגרם לי להתמכר אליו בתור מי שיש לו אלרגיה לכדורגל שהשתלט על כל השיח בעיתונות הישראלית.
      למרות זאת, ככל שהאתר גדל וכמות הפוסטים גדלה, היה לי ברור ואולי ראוי שיהיה גם פוסט שבועי המוקדש לכדורגל, אבל צריך להיזהר שבעתיים מבחינת סינון והמשקל של הפוסטים הקשורים לכדורגל, לו יש ביטוי ראשי בכל מקום אחר באינטרנט ובכל אתר אחר.

      1. שמעון

        21 אוג 2018 11:34:36

        אינספור אכסניות אכן יש אבל רמת המגיבים לא מתקרב לרמה פה ואין שם דיונים כלל. זו הכוונה שלי. אני אישית לא שמרן וחושב שפוסטים בכל נושא שמעוררים דיון טוב הם מצויינים ומשכילים וגם לא חושב שהnba נפגע באיזשהו אופן. כל עוד יש תוכן שאנשים צורכים ויש ביקוש אליו לדעתי כדאי להתייחס אליו. זה תמיד ישאר אתר nba זה ברור לכולנו אבל הוא גודל ולדעתי יש להתאים לתנאי הסביבה ולא להישאר תקוע במקום אחד. אגב אני יודע שאתה לא חובב כדורגל 🙂

        1. אפלטון

          21 אוג 2018 11:44:29

          רמת המגיבים והתגובות כאן גבוהה, אבל זה בגלל שעדיין לא הגיעו זבובי הכדורגל. הפחד מזיהום האתר הוא ממשי.
          אין מה לעשות שמעון, לספורט הנחות הזה אין מקום אצלנו באליטה 😉
          אבל ברצינות, אני חושב שבאמת בגלל שהאתר גדל ככה, אולי יש מקום למעט כדורגל, אבל חשוב מאוד שישמר בפינה שלו, ככה בקטן.
          כשיש הרבה פוסטים, מפספסים לעיתים קריאת תוכן מעניין וזה יהיה מבאס. יש סיבה למה האתר הזה כזה ייחודי, ולדעתי לסוגי הספורט שהוא מכסה יש משמעות גדולה

          3. אפלטון

            21 אוג 2018 12:23:30

            אן, עכשיו אתה כבר מדבר.
            יש לנו קריית טבעונים בקהל? אימפריית הכדורמים של ישראל.
            כמעט ברמה של יזרעאל ורוגבי

          4. no funny shtuff

            21 אוג 2018 12:42:39

            אצלנו כרגע בקיבוץ מתארחת נבחרת הכדורמים בנות עד גיל 19 של ישראל
            (יש לנו בריכה אולימפית..).

            מחזה מרענן לכל בר דעת.

          6. Ljos

            21 אוג 2018 14:56:47

            אפלטון, אם אתם מסוגלים לדון בצורה מתורבתת על רשע עטוף בכדור אליפטי ועל הענף שבעתיד יהיה בלרנסבול, אז בוודאי שאפשר לעשות אותו דבר עם הענף שנגנב מהעם. רק תמיד לזכור שהפער ביחס ההתייחסות אליהם באתר ביחס לכדורסל ישאר זהה לסיכוי של אנז'ר לקחת את אליפות צרפת בעשר השנים הקרובות מבלי שיחתום אצלם עשיר קטארי.

  10. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    21 אוג 2018 07:56:17

    תודה רבה מנחם, סיפור מרתק.
    סוף טוב הכל טוב – הגעת למנוחה ולנחלה (בעיקר נחלה, אחד כמוך לא צריך מנוחה 😉 , וכולנו יצאנו נשכרים.

  11. ד"ר רזי הופמן

    21 אוג 2018 07:57:31

    נו באמת…..
    רון קופמן? האיש מוחצן עם קבלות. רק קנאה יש לו לבן אדם.
    אגב נראה שגם אבי רצון היה כנראה מלא קנאה.

  12. no funny shtuff

    21 אוג 2018 07:58:52

    נהדר מנחם.
    זה המקום לשוב ולהודות לכל העושים במלאכה, שבזכותם יש לנו את האתר מספר אחד במרשתת. תודה.

  13. ד"ר רזי הופמן

    21 אוג 2018 08:00:22

    שאתה בן 79 – זמן כתיבת המאמר – אתה זוכר טוב מאד דברים שקרו לפני 70 שנה, פחות טוב דברים שקרו לפני 40 שנה, כמעט לא זוכר דברים שקרו לפני 10 שנים, ולא זוכר בכלל דברים שקרו אתמול.
    זה משפט מפתח…. תזכרו טוב טוב!

      1. ד"ר רזי הופמן

        21 אוג 2018 19:13:15

        אז מה תגיד על זה שאני לא זוכר בכלל לא את המונדיאל מ 86 (מראדונה או רוסי? ואולי רוסי 82?) ולא את היורו. נו טוב, זוכר שפורטוגל לקחו את הטייטל במשחק אחרון בלי רונאלדו וזה הכל 🙁

      2. עידן הרחוק

        24 אוג 2018 18:59:13

        זה בטח בגלל שנאה יותר מאשר אהבה. חבל.
        היה מונדיאל נפלא של הפנומן הגנב ב86 ואם זה הוא או קארל היינץ רומיניגה ורודי פלר, אזי יד האל הגנב על קוק(נפלא לכשעצמו לאוהבי הז׳אנרה )
        אני לשמחתי הייתי עם רונאלדו על הספסל. המתיק לי את כאבי לוחמי באותו פיינל עצוב ..
        מנחם, אתה אגדה!
        היה כיף לקרוא אותך בחדשות, אפילו מעריב חטאתי רק בשבילך..
        בנוכחי, אתה מחדד את האהבה העזה למשחק, אותה חיזקת אי שם בילדות המתרחקת .
        לעוד המון . אתה משו משו.

  14. דה זובר

    21 אוג 2018 08:03:19

    התיקו במידלסבורו. הגשם, הרוח ומה שבאמצע
    —————————————————–
    דיזי גילספי אמר פעם, "כשאתה לוקח חצוצרה ליד, אתה לא חושב כלום. רק איך לנשום".
    מה שראינו הערב נדמה ממבט ראשון כמו משחק ציני טיפוסי.
    אני קורא לזה, השראה.

    איציק: פשוט נפלא, רונן.
    איציק האחר: מהמוצדקים!
    אמיר השני: לפנתיאון.
    אסף שהוא שונה עד כדי כוויות מדרגה שניה: מוריניו על הקרשים?
    רוקר מזדקן: הריף של קלפטון, אבל מהתקופה הראשונה.
    רוקר מתפרק: סנטנה! לגמרי.
    פשיסטן: מה צריך לקרות עד שתפנימו, ערבים החוצה.
    ליברל: אידיוט.
    פשיסטן: אמא שלך.
    דובינסקי: השבוע אני מתחיל עבודה בחוף המערבי, ת'ינק-טאנק של גוגל בסן פרנסיסקו, 500K בשנה, בית 10 דונם, מנוי לגולדן סטייט, לניינרס, לג'אינטס, מטיסים אלינו סשימי טרי ממטבח פיוז'ן 3 כוכבים, ואשתי מוכנה למצוץ לי עד שאירדם. ועדיין אני משועמם נורא. כלום לא מעניין אותי. דיכאון.
    רוקר מתכווץ: סמוקי בילי-ביל עשה את זה לפני סנטנה, מיינד יו.
    פשיסטן: אמא שלך גם.
    גילי: לא הבנתי מה הבעיה. אם תיקח את ה-GDP משנת 98' ותנכה ממנו את רזרבות הנפט של הים הצפוני מ-56', הכל מסתדר. אז על מה הצעקות.
    לא-גילי: אתה מתעלם מהמרד בקמצ'טקה. כמה נוח.
    (וכו' וכו' וכו')

      1. Berch

        21 אוג 2018 10:16:29

        ברמה העקרונית אתה צודק וזה לא ראוי. האמת.
        ברמה המעשית זה הצחיק אותי מאד…. הזכיר לי את מה שהולך בתגובות בויינט 🙂

  18. צביקה

    21 אוג 2018 09:26:27

    אין לי מושג מי זה צביקה שאוהד את סקרמנטו….
    אבל אני פה כמה שנים, קורא ומגיב, והגעתי דרך קריאה של כתבה של מנחם בדה באזר. נראה לי בדיוק נפלתי על איזה דיון מתלהם בתגובות, ושם מישהו כתב על זה שאפשר לקרוא עוד הרבה כתבות של מנים בהופס, וזהו, התמכרתי.
    זה תענוג האתר הזה, מנחם שמעבר לזה שהוא אגדת כתיבה, הוא חברי ונגיש והתקשורת איתו זורמת בכיף, והצוות המופלא שנאסף כאן, וקהילת המגיבים מלאה ההומור והלהט. איןמספק שנוצר פה משהו מאוד מיוחד, והכל בהובלת ובהשראת מנחם.
    תודה לך, ותמשיך ככה!

  19. Berch

    21 אוג 2018 10:14:30

    סדרת כתבות לפנתיאון. כמו שאמרו מעלי היותך אאוטסיידר ולא שייך לשום מחנה הופכת את הסיפור לאותנטי ומעניין.
    גאה להיות בקצה הספסל של הופס…..
    אני זוכר את האתר עוד בשנות השמונים עם הכתבות המתלהבות של מנחם הצעיר על מעללי נמרוד דרייפוס והמשפט המפורסם שעשו לו באדלפי 🙂

  20. אסף

    21 אוג 2018 10:51:37

    מנחם תודה רבה על כל סדרת המאמרים האחרונה. אני פה בערך שנתיים סתם כי חבר הפנה אותי לאתר והאמת מודה לו על כך . התמכרתי לגמרי. הקמת פה חלקת גן עדן קטנה וצומחת לחובבי ספורט ,תודה לכל הצוות שמתחזק את האתר. יכול להעיד על מולי שהשנה כתבתי פה את יומן הקבוצה של ממפיס והוא מאוד סייע ברעיונות, מקומות לחומרים ושיפוץ חוקי הדקדוק לפני כל פרסום שאני חלש בהם.

  21. אפלטון

    21 אוג 2018 11:14:45

    תודה מנחם, מכל הלב…
    בתור מי שהגיע לאתר רק ב2012 חייב להגיד שאני מסתכל אחורה 6 שנים, וכן. אני מכור.
    לא צורך כמעט תוכן בעברית מלבד האתר הזה, והדבר הכי יפה שהצלחת לעשות כאן הוא לבנות את הקהילה הנפלאה של מגיבים וכותבים, להם יש משקל כמעט שווה בפיתוח האתר והפיכתו למה שהוא.
    אף אחד לא מורם מעם, וכולם מחטיפים וחוטפים כמו במשפחה גדולה ואוהבת. לפעמים זה קצת יוצא משליטה, וככל שהאתר גדל ככה יש לשים יותר לב לגבולות שיכולים להיטשטש בין כאוס חביב ומלהיב למלחמת זריקת בוץ ורפש כפי שקרה באתרים הגדולים בתקופה שהפסקתי לקרוא אותם.
    מה שנפלא בעידן האינטרנט, ואתה עושה את זה טוב מכולם, זו ההבנה שכתיבה היא לא חד כיוונית אלא כביש דו סטרי וכשמגיבים לתוכן, שמרגישים שהם יכולים לדבר באותו הגובה עם כותב המאמר, עושה את הכתיבה והקריאה מעניינת הרבה יותר .
    למרות כל זה, מה שעושה את האתר זה התוכן. והיכולת שלך לספק תוכן איכותי בכמויות היא בלתי נגמרת. אין לי מושג איך אתה עושה זאת ואיזו משמעת צריך כדי לכתוב כל יום, לפעמים פעמיים ביום, אבל שלא יגמר. באמת.
    צריך להגיד תודה ענקית לרועי שהחזיק את אחורי הקלעים של האתר במשך כל אותם שנים וכמובן למידן ומומי שהם עמודי התווך של האתר.
    מומי שהנעים את ימי ראשון של כולנו ועד היום אני מתבאס שהוא יצא מהמגירה, ועוד יותר מתבאס שעכשיו חוזר אליה. אבל סומך עליו שלא יתן לשמוק שמחזיק אותו שם לשמור אותו קבור בין הסלוטייפ למחק.
    ולמידן שמחזיק שנים ודואג שהפריוויוס והסיקורים יעלו בכל יום, כמו שעון. מג'נגל בין עשרות כותבים שלא ממש ששים לקום בחמש בבוקר או להישאר ערים עד 2 בלילה כדי שיהיה מה לקרוא בבוקר. זה באמת הלחם והחמאה של האתר יחד עם הטורים של מנחם, וזה מה שעושה אותו מיוחד ולא רק עוד בלוג של דיעות.
    אז תודה לכולכם, למנחם. למגיבים. למגיבים שהפכו לכותבים, ולמגיבים שיהפכו לכותבים. האתר והקהילה הזו חיה בזכותכם, ועושה את היום שלי קצת יותר כיפי.

      1. אסף

        21 אוג 2018 17:21:59

        מידן אם מומי לא יוצא מהמגירה העונה אנחנו שולחים אליך את שישליק,אוקסנה ושאול הפרסי. . תודה רבה גם לך על תחזוקת הפריוויואים היומית ולכל מי שלוקח בכך חלק במהלך העונה.

  22. סקוטי פ.

    21 אוג 2018 11:30:59

    קראתי בהנאה צרופה. ישר-כוח מנחם ולצוות הכותבים והמתנדבים (שגם אני נמנה עליהם מעת לעת). מה שכן, מנחם, נשמע שיש לך כישרון להיכנס לטאקלים עם קולגות (: כנראה שזה בא עם החבילה שהופכת אותך לאחד בדורו. המשך כך, בהצלחה!

  23. תומר

    21 אוג 2018 11:32:32

    בתור מי שמסתובב פה לא הרבה זמן אני חייב להצטרף לתשבחות. חלק מהטורים פה הם מסטרפיס בכל קנה מידה שלא יהיה. תענוג לקרוא, הרבה פעמים גם תענוג להגיב ולקרוא תגובות.

    נכון שיש כל מיני שיפורים שהייתי מכניס בממשק, בעיקר במעקב אחרי תגובות חדשות. מצד שני הנסיון בדבאזר מראה ששינוי ממשק הוא עניין מסוכן אס אולי עדיף שלא לגעת.

    1. שמעון

      21 אוג 2018 11:37:10

      זה הממשק הכי נוח שראיתי מכל אתרי האינטרנט ואני מקווה שאיש בחלונות הגבוהים לא חושב לשנות אותו. זה עובד ועובד מצויין לא לגעת. דה באזר רצחו את עצמם עם השינויים שהם עשו בממשק.

  26. no funny shtuff

    21 אוג 2018 12:51:44

    אה, ואם עזרא קורא את זה-

    האם אפשר להחזיר את זה שלאחר שמגיבים לא קופצים לראש העמוד אלא למקום שבו הגבת?

    חוץ מזה אתה עושה עבודה מצוינת..

  27. משה

    21 אוג 2018 13:21:56

    מנחם אין מילים!
    קראתי כל מילה ומילה בשקיקה ואני מרגיש שיש לנו זכות להרוויח אותך ולהינות ממך לעת זקנה
    בקיצור הרווח כולו שלנו ותודה למערכות העיתונים שיש בישראל שלא ידעו לשמור על יהלום כמוך.

    כחלק מהחידושים והשינויים שיש בכל מפגש אז אם אגיע למפגש הבא תפגשו חרדי מלידה שמדסקס ומשחק הופס בצורה שלא תאמינו.
    אני מהמר שזה עוד לא היה במפגשי הופס. נכון?

  28. עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

    21 אוג 2018 13:28:55

    התודה העיקרית (מעבר למנחם) היא לכותבים של הפריוויו והסיכום היומיים של המשחקים במהלך העונה. זו מטלה לא קלה בכלל והם עושים זאת בהתנדבות ובהשקעת זמן ענקית. ומי שמנהל את זה הוא מידן. מנחם קצת שכך את דור בלוך אז הנה הוא מוזכר.

  29. אמנון

    21 אוג 2018 15:07:20

    זה סיכום מאלף של תקופת הכתיבה.
    תודה על ההנאה הצרופה.

    דרך אגב, שמו של 'בעל החומוסיה מברלין' שכתב על פוטבול בדה באזר הוא זאב אברהמי.

      1. Captain Beefheart

        21 אוג 2018 15:46:36

        הגעתני פעם שמועה כי בתולדותיו של אברהמי פרק מסמר שיער שאין להעלותו על הדעת מרוב תימהון, ושאסור להזכיר אותו או לרמוז עליו.

  31. Ljos

    21 אוג 2018 15:31:55

    מאז שנה שעברה, כשעידו שלף אותי הישר ממערכת התגובות של דה באזר והחזיר אותי לכאן, התחלתי פחות ופחות לעבור שם על התגובות (את הפוסטים אני עוד קורא, יש שם כמה כותבים מעניינים מאוד. קצת חבל לי לפספס כמה מהמגיבים שם, בעיקר תומר חרוב ועדי אבני. מישהו יודע איפה כן אפשר לקרוא אותם?) והרבה יותר פה.
    בעולם אינטרנטי שהמוטו הכי נפוץ שלו הוא "אל תקראו את התגובות", אלא אם כן אתם רוצים שהיום שלכם יהרס ותשקעו בויכוח וירטואלי מול אדם שחושב שאתם בוט ויכוחים וחייבים להשמיד אתכם בכל האמצעים, נוצרה כאן בועה של דיון אחר. לא משנה אם מדובר בכדורסל, כדורסל ישראלי או העולם המלוכלך של מירוצי אופניים, עדיין מצליחים לשמור על אווירה ותרבות דיון, גם כשמעירים, גם כשמתקנים, ובעיקר – גם כשלא מסכימים. כאן אפשר לראות שיש צד אחר למטבע של מערכת התקיפה המשוכללת הידועה בכינויה "תגובות" – יש לה את הכוח להשתיק, אבל יש לה את הכוח לחזק. כי כאן אפשר לכתוב תגובות קומיות, אפשר לכתוב תגובות שהן לא יותר מכתיבת יוצרת במסווה של כתיבה על ספורט, דעות לא פופולריות, מחשבות רנדומליות, מבלי צורך להיכנס למגננה מראש (ובדרך כלל לותר בכלל). כאן קרמר (אני מקווה שלא תיעלב) ופירורי סומסום (תיעלב) הם היוצאי דופן ולא הנורמה.

  32. John

    21 אוג 2018 15:51:08

    סדרת מאמרים מאלפת. גם ברור לי ששינוי ב-POV משנה לא מעט כל נרטיב.
    המשפט המפורסם על נקודת מבטו של מנהיג אומר ש- Where you stand depends on where you sit. אני בטוח שלחלק מהעיתונאים או העורכים יש דברים גם לומר עלייך, כך שהפרטים בסיפור הזה פחות קסמו לי כמו הזרימה של חיים ארוכים ממקום למקום ומאירוע לאירוע. כמעט לא פספסת שום תקופה או אירוע משמעותי בתולדות הספורט מה שעושה אותך כסוג של פורסט גאמפ של עיתונאות הספורט הישראלית.

    1. מנחם לס

      21 אוג 2018 16:44:13

      אני בטוח שלשלהרבה עתונאים ועורכים יש גם הרבה מה לומר עלי כי אחת הבעיות שלי היא פתיל קצר מאד, ובעייה שנייה היא חוסר יכולת לשתוק. אני חייב להגיב וזה הכניס אותי לטאקלים רבים עם הרבה אנשים.
      אבל התבגרתי, נרגעתי, ועתה אני חושב (לרוב) לפני שאני מגיב, ותמיד יודע שישנם דברים חשובים הרבה יותר בעולם מכדור הנכנס לטבעת.

  34. Nir

    21 אוג 2018 17:04:28

    מנחם אני נמצא הרבה בבית אריאלה, אם תרצה אוכל לשלוף מאמרים ולצלם אותם, בשמחה.

    למרות שהמייל שלי מופיע לצוות האתר, ארשום שוב כדי שתוכל להגיע אליי
    Nirbig2@gmail.com

    1. מנחם לס

      21 אוג 2018 18:49:08

      תודה. אם היית מצליח לשלוף את שתי הכתבות שלי בידיעות על הירידה העצובה של הפועל טבריה, ועל מלחמת הדרוזים (עוספיה נגד דליית אל כרמל) אודה לך מאד!

      2. הציפור הנדירה

        22 אוג 2018 00:10:23

        ולמה לו לשלוף את כל הכתבות המעניינות שלך בהארץ או המאמרים שאין לך שכתבת בעתונים אחרים? מדוע לשלוף רק שניים?

  36. Mbk

    21 אוג 2018 17:55:13

    מנחם תודה על הכל
    פוסט ממש משובח רק בחייאת למה רס״ר ?? זה נותן לי להרגיש פחות 40 נקודות ב IQ הלא מאוד גבוה ממילא

  38. Yamani1000

    21 אוג 2018 18:29:31

    מנחם תודה-רבה, ריגשת והזכרת נשכחות.

    רק חייב לומר שהפריע לי שלא הייתה אף מילה על רבין, אחד התורמים הנאמנים לאתר לאורך השנים 🙂

  39. אלכס דוקורסקי

    21 אוג 2018 18:50:23

    גיליתי לגמרי במקרה את שני האתרים ובהחלט זכיתי בגדול. המון כותבים ומגיבים בעלי ידע רב והמון אהבה לספורט ולכתיבה עליו.
    מנחם, מרתק ביותר לקרוא את סדרת המאמרים. תודה רבה. לראשונה התוודעתי לשמך כשנתקלתי ב"על חצים ובונבונים" בספריה העירונית בנצרת עילית ורותקתי על ידי הידע וסגנון הכתיבה (אם אינני טועה, זוכר התייחסות בספר גם לרצות מעניינות במרתון ניו יורק, מגרמניה, כמדומני וגם לרץ המייל האירי הגדול, The chairman of the boards, הלוא הוא איימון קוחלן).

  40. BRT

    21 אוג 2018 19:11:45

    איזה חומר קריאה ללא פילטרים כמו שמישהו הגדיר,
    פשוט היסטוריה של כתבות וספורט ישר לפנים ,
    תודה מנחם (:
    אני מפליטי דה באזר קורא פה בשקט כבר כמעט מעל לשנה,
    (בעקבות קישור של שמעון )
    שמח מאוד שהאתר פה כמעט ולא נכנס לויכוחים פוליטיים כי העניין זה לקרוא על ספורט ולהנות,,(בדה באזר הפוליטיקה הבועתית של מנהלי האתר הורסת כל חלקה טובה),
    לא תופס כמבין הכי גדול בספורט,ולכן לא מגיב פה , אבל נהנה מאוד לקרוא ,(ולדעתי זה רק מוסיף מגוון הכתבות שיש פה בנושאים שונים)
    תודה לכולם

  46. עידן

    22 אוג 2018 07:24:19

    מנחם אין ולא יהיה כמוך. אני עוד עוקב הדוק מהאתר הישן וכל פעם הכתיבה שלך מענגת אותי מחדש. תמשיך מבחינתי לנצח.

    אני בעצמי כמעט לא מגיב שלא לדבר על לכתוב כתבות (באתר הישן היו לי כמה פוסטים על מכבי כדורסל ואפילו בדהבאזר) מפאת קוצר זמן אבל אני קורא הדוק שנכנס באופן קבוע.

    תמשיך ככה

  48. נתנאל

    22 אוג 2018 14:30:37

    היה תענוג לקרוא את הסדרה בפעם הראשונה, והנה עוד הזדמנות להגיד תודה ענקית!!

    האתר היחיד שמביא תוכן מעולה ומקצועי, והיחיד ששווה לקרוא בו את התגובות בשביל להחכים ו/או לצחוק אפילו עוד!

    רק בריאות!!!!!

  49. ג'ק סיקמה

    22 אוג 2018 19:31:32

    יישר כוח מנחם!!!
    המשך לכתוב לנו עוד שנים ארוכות…..אני קורא אותך מילדות כשלא היה אינטרט או טלבזיה בכבלים ושכל מחלת הNBA באה לנו משידורי המידל איסט בלבנון….הכתיבה שלך בידיעות ,בנוסף לכל הספרים שהוצאת ושנמצאים אצלי על המדף עד היום , היו מקור האינפורמציה שלי על הכדורסל האמריקאי…
    שלא נדבר על כך שאני גם חיפאי ונמצא בבת גלים פעם בשבוע…
    באהבה ארוכת שנים , ג'ק סיקמה המקורי!!!
    (אני גם מהקוראים הותיקים ואפילו השתתפתי בקורס המאמנים המקוון שלך )

כתיבת תגובה

סגירת תפריט