שניים וחצי ימים של שיכרון חושים (טוב, אולי קצת הגזמתי…) / דה שוט

 

לפני הכול, שאפו גדול לכותבים באתר. אני נלחם כבר שבוע בפוסט אחד מסכן והם מעלים אחד כזה כל שבוע. מדהים. אני לא מדבר על מנחם, עליו נכתב כבר ספר, כמעיין המתגבר.

הקדמה שנייה: הדברים הבאים נכתבים מתוך התרגשות ולא מתוך התנשאות חו"ח. אני איש פשוט שרואה ספורט בעיקר בטלוויזיה, עם טרנינג ופיצוחים. החוויה הנוצצת שעברתי איננה הולמת בשום דרך את דרגתי הסוציו-אקונומית כמו גם את סגנון חיי.
לצערי…
אני משתף כאן כי אני חושב שאולי זה יעניין את הקוראים, אוהבי הספורט האמריקאי.

הקדמה שלישית: התחלתי לכתוב על כל האירועים אבל גיליתי אחרי 1000 מילים שסיימתי לכתוב רק על המשחק בין הוויזארדס לקליפרס, וכבר אני מזיע כמו ווסטברוק בחימום. על כן החלטתי לעשות ויתורים כואבים ולהתרכז במשחק הפוטבול בין הרדסקינס לקרדינאלס.

הקדמה רביעית (ואחרונה): במקור אני קיבוצניק מהצפון שכמו רבים מחבריו עבר למרכז בשנות העשרים לחייו. הייתי רפתן מוכשר וקוטף אבוקדו לעת מצוא. חבר ילדות שעבדתי אתו במדגה נהיה מהנדס ועלה לגדולה; כיום הוא חי במרילנד עם משפחתו. בקיבוץ, כשמישהו עולה לגדולה – מיד באים כולם ועולים לגדולה אתו – או יותר נכון – אצלו. צחוק בצד, מדובר בחבר טוב שביקור אצלו באמריקה היה מעיין חלום קטן שלפתע התגשם; מסתבר שהגשמת חלומות היא דבר הרבה יותר פשוט ממה שאנשים נוטים לחשוב. צריך פשוט להגשים אותם! מכאן לשם מצאתי את עצמי מבקר אותו לבד (האישה פרגנה והילדים קיללו, או שאולי זה היה הפוך, לא זוכר) כשהמטרה של שנינו ברורה ומסומנת מראש: ארבעה משחקים בשלושה ימים – כדורסל, פוטבול והוקי. כמו ילדים. על הדרך, בשביל הציונות, הכנסתי גם קצת תרבות (קפיטול, ספריית הקונגרס, בית הקברות ארלינגטון) למרות שהייתי כבר בוושינגטון בעבר. בלי קשר לכלום זו עיר מדהימה ביופייה ובניקיונה.

נחתתי ביום חמישי. ביום שישי ראינו את הקליפרס, בשבת את הקאפיטלס (הוקי) ובראשון "כפול-ראש" (דאבל הדר"): הצגה ראשונה, הרדסקינס נגד הקרדינאלס (פוטבול) ואז מהר מהר לאולם הקפיטל , להצגה השנייה, לברון. כפי שציינתי, אכתוב כאן רק על המשחק של הרדסקינס. אם יהיה ביקוש, אשמח לשתף בעתיד גם בנוגע להוקי כי כפי שאפלטון כתב באחת התגובות, זה משחק שפשוט מרגש ומטריף לצפות בו חי, באולם, עם כל האוהדים המשוגעים (טיזר – כשיש שער ליריב מושמעת במערכת הסאונד האדירה מוזיקת אבל. ממש כך).
בתור ילד ראיתי הרבה פוטבול ואני מכיר היטב את החוקים. בבגרותי נטשתי ספורט זה מפאת קוצר זמן ומחסור במקום בחדרי הנפש שלאורך השנים התמלאו בזוטות. החבר הקיבוצניק מקושר בעבודתו לכמה מיליונרים ישראלים לשעבר, שמזמינים אותו לפעמים לצפות במשחק בתא האח"מים מספר אחד ב"פד-אקס פילד", האיצטדיון של הרדסקינס. הזמנות מסוג זה הן שילוב של חברות ועסקים. התמזל מזלי והוא הצליח לצרף גם אותי.


(פד-אקס פילד)

 

הרדסקינס איבדו עניין והקארדינאלס גם הם כמעט, אבל כפי שגיא כתב באחת התגובות, כל משחק חשוב לכולם, לשחקנים, למאמנים, לבעלים ולקהל, ועל כן קיבלנו משחק מותח וסוער ממש עד הדאון האחרון. 20:15 לרדסקינס כשהקארדינאלס מרחק 12 יארד מהאנד-זון, 30 שניות לסיום. נגמר באותה התוצאה, לא לפני שהמחזיר של הקארדינאלס שבר את ידו ברבע הרביעי באירוע שהעציב את כל 60 אלף הנוכחים (ולא שודר על המסכים הגדולים). הוא הורד מהמגרש על אלונקה לקול תשואות הקהל. מעניין מה היה קורה בדרבי התל אביבי במקרה דומה.
הגענו למשחק עם אישור חניה לחניית האח"מים הצמודה לשער. הטויוטה הענקית של החבר עמדה שם מבוישת בין כל מכוניות היוקרה (אל הקאפיטל 1 כבר נסענו עם המארח וחנינו בתוך המתחם הסגור של השחקנים, ליד הבנטלי האדומה הבוהקת של ג'ון וול).

 


(באדום, במרכז התמונה: הבנטלי של ג'ון וול)

 

בדרך לאצטדיון עברנו על פני המונים שקיימו הלכה למעשה את אגדת הטיילגייטינג. מנגל, פיקניק, בירה, צחוקים ועוד בירה, הרבה לפני המשחק, ואפילו אחריו (הסבירו לי שזה כדי לחמוק מהפקקים).
הפוטבול בארה"ב גורם לכדורסל מעט להחוויר, פתאום האנ בי איי נראה כמו האח הקטן. האצטדיון גדול פי ארבע, מספר האוהדים גדול פי ארבע, יותר אוכל, יותר שתייה, תזמורת ענקית ואפילו יותר מעודדות (שמשום מה גם נראות יותר "רעות"). הקור האדיר הופך את החוויה הזאת לקשוחה גם עבור הצופים (יומיים לפני כן ירד שם שלג).
לנו כל זה לא ממש נגע!
תא האח"מים "סוויטה 1" נמצא במתחם "מועדון הבעלים המערבי" בקומה השנייה, ממש על קו 40 היארדים. בצמוד אליו, מול מרכז המגרש, נמצא תא זכוכית גדול ובו צוות השידור של המשחק (נדמה לי שהפעם היו אלה פוקס). זהו המקום ממנו רואים הכי טוב, לא נמוך מדי כי המגרש גדול, ולא רחוק מדי, כדי שאפשר יהיה לזהות את השחקנים ולהרגיש את האווירה (מקביל לשורה מספר 6 בקונצרט סולו של מוזיקה קלסית). התא פתוח מלפנים כמובן אך סגור מסביב ויש חימום מהתקרה כך שאין צורך אפילו במעיל. יש בו כיסאות מרופדים לשנים עשר אנשים ועוד כמה שולחנות עגולים עם כיסאות בר מאחור.

 

 

טרקלין "מועדון הבעלים" הוא מתחם סגור עם שומרים אדיבים ותקיפים בכניסה. יש בו בופה מפואר עם כל מה שניתן להעלות על הדעת (כולל חותך רוסט ביף און ליין), בר כבד, קפה לכבדים (אנוכי) מלצרים ומלצריות, שולחנות עגולים, דלפקים מעץ וספות מפוארות מול מסך ענק, למי שרוצה לצפות במשחק בשקט ועל הדרך לעשות עסקים. לי לא היו עסקים לעשות (רפתן זוכרים?) אז הצטיידתי בכמה פירות ובאישור מיוחד וירדתי לכר הדשא.
כמה עשרות של מחויכים זוכים להקיף את המגרש בחימום, לעבור ממש בתוך הספסלים, להיעצר על קו המגרש ולצפות בשחקנים מתחממים. אני כדורסלן לשעבר ושחקתי עם זרים לבנים ושחורים אך הגדלים של הפוטבול זה משהו קצת אחר. בעיקר יותר רחב! מפלצות בשר ודם עטופות קסדות ומגנים שרק מגדילים אותם. מפחיד. מדי פעם הם נגשים לקהל ומצטלמים עם איזה ילד או אוהד נרגש. התביישתי לבקש וגם לא רציתי להביך את המארחים שלי, אז ויתרתי.

 

 

הספסלים מלאים בציוד, כמו פלוגה קטנה לפני יציאה לשטח. טייפים, תחבושות, תרופות למיניהן, בקבוקי שתייה, חביות גטורייד, בלוני גז, ביגוד חם (יש להם שכמיות ענקיות לזמן שהם לא משחקים), ציוד אלקטרוני, ועוד ועוד. רק אמל"ח חסר שם. הדשא, כמו האצטדיון, מעט ישן ומרופט, הצבעים לא בוהקים. זהו אחד מהאצטדיונים הגדולים בפוטבול (פעם היה הגדול ביותר) וגם כשהוא מלא רק ב-80 אחוז הוא עדיין עצמתי ומאיים.
הקפתי את המגרש, צלמתי ועליתי בחזרה לתא.
בתא ישבו כבר כל הנוכחים, להפתעתי נותר לי מושב טוב (מזל), בשורה הראשונה, ממש בצד ימין, בצמוד לעמדת השידור. הרדסקינס פתחו בסערה והשיגו שני טאצ'דאונס בחצי הראשון, הקארדינאלס הראו אופי וכבשו לא פחות מ-5 שערי שדה. לדאבונם, הם לא הצליחו להשיג טאצ'דאון משלהם ובכך תמה גם עונתם.
על כל פנים, התא היה עמוס בישראלים בהווה ובעבר, ובידידיהם האמריקאים. כולם היו מאוד נחמדים ומסבירי פנים, לבושים בצניעות ונטולי גינונים. הייתה שם אימא עם תינוק וכמה אורחים ואורחות כמוני, שניסו, כל אחד ברמתו, להבין את המשחק. מעניין מה חשבו האמריקאים שקפאו ביציע מתחתינו כששמעו את השפה המוזרה שדוברה בתא המחומם ממש מעל לראשם. ואולי הם בכלל לא שמעו אותה, הם נראו מאוד שמחים ומעורבים במשחק.
בכלל, בהשוואה לכדורסל, הקהל מאוד מעורב במשחק ואפילו שורק בוז לשחקניו אם יש צורך. זה מאוד הפתיע אותי. בסך הכל יש 8 משחקי בית בעונה ללא פלייאוף ולכן כל משחק הוא יום חג. אני זוכר שברבע הראשון ציינתי באזני חברי שרק מטורף ירצה להחזיר את הכדור מבעיטת הפתיחה. לראות מקרוב את מגיני היריב רצים לעבר המחזיר במטרה להרוג אותו מעלה זיכרונות מהסרט מלך האריות. "מה אתה מבין?" אומר לי החבר "זאת העבודה שלו, הוא קשוח". כנראה שניחסתי את המחזיר של הקארדינאלס כי על הסוף שלו במשחק הזה כבר סיפרתי לכם.
בין הרבעים כולם קמים למלא מצברים ב-בופה. לפני כל שורת מושבים יש מדף נוח לשים עליו את הצלחות והכוסות, שאפשר יהיה לדבר עם הידיים. כשראינו הוקי, או את לברון, ביציע העליון של אולם הקפיטול 1, ישבנו במקומנו הטבעי, בין אחינו הפלבאים, עם מגש האוכל והבירה על הברכיים. חוויה קצת קלסטרופבית שלא לומר בקטריאלית, אבל גם כיף גדול.
בכל הפסקה, ויש הרבה כאלה, משדרים על המסכים אירוע מקומי. פעם אלה עובדים מצטיינים, יותר מפעם אלה חיילים (בכדורסל הפגישו במגרש בין חייל רחוק ומשפחתו), ולפעמים אלה ילדים, תורמים או חולים. לאירועים אלה יש משמעות גדולה מאוד מבחינה תרבותית ולאומית אך לא אכנס לזאת כאן. המעודדות לא נחות לרגע ורוקדות כל המשחק מול היציעים כשהן מחולקות לארבע קבוצות. בטקס הפתיחה השחקנים פורצים לדשא לקול תרועות ההמונים בדיוק כמו בסרטי הקולג' המוכרים. כמובן ששרים את ההמנון בטקס רב חשיבות ומביטים בגאווה בדגל (שאלוהים יברך את אמריקה).
שתי אנקדוטות מעניינות לסיום: בכל פעם שמגיע דאון שלישי של היריב, הכרוז צועק בקול מלהיב: "דאון שלישי ו…שבע" (תלוי במספר היארדים) והקהל מתעורר לחיים ומריע בכל הכוח כדי לעודד את הגנת הרדסקינס. זה כיף כי זה מכניס אקשן מקומי למשחק הבלתי נגמר הזה.
כמו כן, כשיש טאצ'דאון שהושלם בבעיטה מוצלחת, מושמע המנון הקבוצה "הייל טו דה רדסקינס" ו-60 אלף הצופים שרים אותו בגרון ניחר מבירה ומפטריוטיות מקומית, בהתלהבות שלא הייתה מביישת את בופון בהמנון האיטלקי. עד היום אני מזמזם לי את השיר החביב הזה. זהו הרינגטון בטלפון של הבן של החבר המארח שלי.
המשחק תם וכולם יצאו ממנו שמחים מאושרים. ניצחון גדול והזרימה החוצה מתקיימת בסדר מופתי, בדיוק כמו בכדורסל ובהוקי. אין יותר מדי שירים וחגיגות בחוץ, אחרי הכול המשחק היה בעיקר על הכבוד. עיתוני המחר יכתבו שעדיין יש סיכוי לסיים 8:8 (כרגע 8:6) ואני מהרהר לרגע במחזיר המסכן של הקארדינאלס שבטח מחברים אותו עם סיילוטפים ממש ברגע זה, בבית החולים הקרוב.
אנחנו ממהרים עם המארח למרצדס המפואר שלו, שנספיק לראות את לברון. מישהו אחר לקח את הטויוטה שלנו, כולם כאן ערבים לכולם, זה יפה. משחק הפוטבול התחיל באחת והסתיים בארבע וחצי. נגיע בקלות. בדרך לקאפיטול 1 אני מגלה שברכב של המארח מותקנת מערכת מיוחדת שמגבירה את הקול של כל היושבים. איזה רעיון גאוני – לא צריך לצעוק, הנהג מדבר בנחת ובשקט ואני שומע אותו מאחור, במערכת השמע.
כך, אני יכול לשמוע אותו בבירור כשהוא מתנצל על שבחניון בקאפיטל 1 דרכנו ייפרדו – הוא ילך עם חבריו לשבת בשורה הראשונה מאחורי שולחן המזכירות, וחברי ואני נטפס אל היציע העליון לראות משם את לברון עולה למחצית הראשונה עם נעל אחת שחורה ונעל אחת לבנה.
לא נורא, אני אומר, הכרטיס לשם עלה רק 125 דולר, ואחר כך עוד באים בטענות ללברון שהמשכורת שלו גדולה מדי…

לפוסט הזה יש 39 תגובות

  4. רעש של התזה

    24 דצמ 2017 12:12:38

    כתוב ממש טוב! קריאה מהנה בהחלט.

    תמיד כיף לראות שלאחד כמונו מתמזל איזה שבוע מהחלומות כפי שחווית.

  6. עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

    24 דצמ 2017 13:21:13

    מניאקים, כל היחידה הזאת מניאקים.
    התגובה הקבועה שלי כשאני שומע שקיבוצניק פשוט כמוני עשה את זה ובגדול. ועוד קיבל בופה מפנק בחינם 🙂
    נשמע לי שאתה מאזור רמות מנשה (אולי עמק החולה)
    איזה כיף, תמשיך עם כמה סיקורים כאלה שמעבירים את החווייה.

      1. דה שוט

        24 דצמ 2017 13:36:20

        מישהו ממשפחת המארח שהיה בפוטבול ולא המשיך לכדורסל לקח אותה אליהם הבייתה ואנחנו (החבר ואני) נסענו עם המארח. כך גם יכולתי לצלם את הרכבים של השחקנים כיוון שזה מיתחם סגור עם גדר בתוך החניון, והמארח כמובן מורשה להיכנס אליו. ישראלים אוהבים לעזור לישראלים בחו"ל (אני מניח שאצל רוב העמים זה כך).
        ד"א, לא כתבתי בכתבה אבל אני צמחוני כך שהבופה שאכן היה מפנק, באותו הזמן גם ניקר את עיני ואת קיבתי (ואת ליבי שהוא עדיין בשרי).

    1. אור

      24 דצמ 2017 14:57:52

      הבעיות העיקריות עם הוקי שהוא לא מצטלם טוב והרבה יותר "טבעי" ונגיש במדינות קרות, ככה שנדיר לראות ישראלים שלא גדלו בצפון אמריקה או משהו ועוקבים או רואים משחקים באמצע הלילה

      1. דה שוט

        24 דצמ 2017 15:14:15

        שיחקו נגד אנהיים, ניצחו בהארכה 3:2 אחרי שחזרו מפיגור 2:0
        היה חשמל, חוויה אדירה שהתחילה כבר בדרך למשחק במטרו, שהתמלא באוהדים, כולם עם חולצות. אתה צודק, המשחק לא מצטלם טוב, בעיקר הדיסקית שחומקת למצלמה. בצפייה במגרש רואים אותה מצויין וקל מאוד לעקוב.

        1. אור

          24 דצמ 2017 15:43:59

          אני התרגלתי מהר חוץ ממצבים על קו השער שלא רואים בדיוק מה קורה. הקאפיטלס קבוצה גדולה עם אוהדים חמים אבל מאוד לוזרים בשנים האחרונות. גרמת לי לחשוב על ביקור אצל חבר ישראלי-קנדי בעתיד הקרוב 🙂

  12. אור

    24 דצמ 2017 14:55:10

    תודה על הפוסט, נראה לי שלהיות במשחק הוקי זה עוד יותר טירוף מכל האחרים אבל לא קראתי על חוויה של אוהד בעברית או בכלל, אשמח לקרוא. נגד מי הקאפיטלס שיחקו?

  14. no funny shtuff

    24 דצמ 2017 15:41:04

    נהדר!

    תכתוב בכמה חלקים, בטח, שנחווה דרכך את הכל..

    ד"א, מאיזה קיבוץ אתה ובן כמה? (אם בא לך לענות על זה).

      1. דה שוט

        24 דצמ 2017 16:45:30

        תודה למגיבים.
        אני מקיבוץ בגליל, בשנות ה-40 המאוחרות.
        עבדתי ברפת לפני ואחרי הצבא אז עבר הרבה זמן ואינני זוכר את מערכות החליבה. חלבנו בשני טורים של 9 פרות והמטרה הייתה להרכיב 5 מתוכן לפני החולב השני. אם החולב השני היה מתנדב חדש, נחלאית או אחד המנהלים הותיקים – אפשר היה להוציא בקלות 6:3 והיו גם לא מעט 7:2
        אם הייתה מתנדבת, התוצאה לא חשובה, העיקר ההשתתפות…

  15. אפלטון

    24 דצמ 2017 15:52:30

    מעולה דה שוט!
    יאללה מזמינים כתבה בשלושה חלקים. השארת טעם של עוד אז יש לנו גם על המשחק כדורסל ובטח על ההוקי לא נוותר לך אחרי שהתלהבת ככה בתגובות.

  21. אופיר נ.

    24 דצמ 2017 22:38:14

    דה שוט.

    כתיבה נהדרת.
    הצלחת להעביר את החוויה בצורה מעוררת קנאה.

    שמח בשבילך שנהנית,
    שמח גם בשבילנו.
    מקווה שתמשיך לכתוב.

  22. גורטט

    25 דצמ 2017 02:09:14

    דה שוט…
    מה שרק אני יודע זה שאתה גם כותב נהדר, גם מצחיק בטירוף, גם מבין גדול בכל סוגי הספורט, אבל חשוב מהכל, פירגנת לחבר בביקור מהסרטים…
    מחכים שתבוא מהר שוב, בפעם הבאה עוד הפתעות!

    על הדרך גיליתי את האתר הזה שזה בכלל בונוס.

  23. אבי

    25 דצמ 2017 08:58:47

    כתיבה מעולה, כיף לראות כמה הספורט בארה"ב בסוף נשאר משהו כייפי ולכל המשפחה שלצערנו הענפים פה בארץ הופכים כל משחק למלחמה.
    היו שנים שהייתי הולך למשחקים בלאומית ב בכדורסל ושם היה הרבה יותר נחמד ורגוע.
    תמשיך עם הסיפורים זה ממש מרתק

  25. דה שוט

    25 דצמ 2017 09:52:36

    תודה לכל המגיבים, מקווה שאמצא כוח וזמן לכתוב על ההוקי או על הוויזארדס.
    תודה גדולה לגורטט היקר ותודה לגיא שערך את הטקסט ושיבץ את התמונות. היה כיף במשחקים וכיף גם לשתף כאן.
    בהצלחה הערב לת'אנדר במבחן הגדול.

  26. SamIaM

    25 דצמ 2017 13:13:17

    מצוין!
    כתוב נפלא ומוציא עיניי קיבוצניקים מחוריהן (עגל כבר ניסח זו במשפט האלמותי)
    מצטרף לבקשה שתכתוב עוד גם על המשחקים האחרים שראית
    הוקי דווקא מעניין לשמוע חוויות מהמגרש

כתיבת תגובה

סגירת תפריט