כעת, לאחר שרוב הרוקיס הבולטים ערכו את הופעת הבכירה שלהם בליגה, זה הזמן להיזכר במשחק הבכורה של הבחירה מס' 1 לפני בדיוק 40 שנה.

אחד המשחקים המרגשים ביותר בקריירה של כל שחקן נ.ב.א הוא משחקו הראשון בליגה,

יש כאלה שעולים מהחמישייה כבר מהיום הראשון ומככבים (צ'מברליין, אייברסון, לברון), יש כאלה שעולים מהספסל ומקבלים דקות מעטות (בראיינט, גארנט, לנארד), ויש את קנט בנסון.

אבל לפני שנגיע אליו, קצת רקע:

לאחר חמש עונות במהלכן זכה באליפות וביסס את מעמדו כאחד השחקנים הטובים בעולם, קארים עבדול-ג'באר נפגש עם הנהלת מילווקי בקיץ של 1974, והודיע על רצונו לעזוב את הקבוצה.
מקבלי ההחלטות בקבוצה, שבדיוק נפרדה מאוסקר רוברטסון הפורש, לא התלהבו כצפוי מהבקשה, והאמינו ביכולתם לשנות את דעתו של האיש הגדול.

https://www.youtube.com/watch?v=duhLtIE3pqM

לצערם, תוך זמן קצר הם נתקלו בבעיה.
במהלך משחק קדם עונה, מי שיהפוך ביום מן הימים לשיאן הניצחונות כמאמן, דון נלסון,  פגע עם אצבעו בעינו של עבדול-ג'באר, וגרם לו לפגיעה בקרנית העין.

בתגובה, עבדול-ג'באר הזועם חבט בעמוד שתמך בסל, ושבר את ידו.
זו הייתה הפציעה הרצינית הראשונה בקריירה של עבדול-ג'באר, שנאלץ להחמיץ את 16 המשחקים הראשונים של קבוצתו, שניצחה רק שלושה מהם.

גם לאחר שחזר, והפעם עם תוספת של משקפי המגן המזוהות עמו כמעט כמו זריקת הסקיי-הוק, הקבוצה לא הצליחה להרשים יתר על המידה, ונשארה מחוץ לפלייאוף (עם מאזן של 38 ניצחונות מול 44 הפסדים).

וכך, בלית ברירה נאלצה מילווקי להיעתר לבקשת הטרייד והעבירה אותו ללייקרס, במקום להסתכן בכך שיממש את איומו לעזוב אותה עם תום חוזהו.

בעונתה הראשונה ללא עבדול-ג'באר, הקבוצה סיימה במאזן זהה (44-38) ולא הגיעה לפלייאוף. את העונה השנייה בלעדיו היא כבר כבר פתחה בצורה איומה (15-3), מה שגרם להחלפת המאמן האהוב לארי קוסטלו באחד, דון נלסון.

נלסון ייצב את הקבוצה, שאמנם הייתה רחוקה מהפלייאוף עם המאזן הגרוע במערב (52-30), אך לפחות התנחמה בכך שזכתה בבחירה מס' 1 של דראפט 1977.

וכאן חברים, נכנס לתמונה קנט בנסון.

עם הבחירה הראשונה של הדראפט בחרה מילווקי את השחקן המצטיין של גמר המכללות של 1976 – הסנטר קנט בנסון, שותף בכיר באחת העונות הגדולות בהיסטוריה של קבוצת מכללות (במדי אינדיאנה).

בקבוצה פינטזו על כך ששחקן הציר ייכנס לנעליו הגדולות של עבדול-ג'באר, והגיעו נרגשים למשחק הפתיחה של עונת 1977/8 מול, ניחשתם נכון – הלייקרס.

לפני המשחק נשאל בנסון כיצד הוא מתכוון להתמודד עם השחקן המצטיין המכהן של הליגה, וענה: "אני הולך לנסות להיאבק ולדחוף, אבל אני לא יודע כמה אצליח בכך".
מהר מאוד הוא גילה – לא בהצלחה מרובה.

המשחק הסתיים עם ניצחון בדרך לעונה עם מאזן 38-44 (הפעם חיובי) והעפלה לפלייאוף. עם זאת, הוא הסתיים בלי בנסון ועבדול-ג'באר…

לאחר שתי דקות בלבד, במסגרת מאבקי מיקום עבדול-ג'באר חטף מרפק לבטנו מ-בנסון.
בתגובה, עבדול-ג'באר הזועם חבט בפניו של בנסון, וגרם לו לזעזוע מוח קל.

אין ספק. זו הייתה קבלת פנים בלתי נשכחת לליגה.

בנסון הצעיר שנזקק לתפרים, הביע את צערו על מה שקרה, התאושש בצורה מהירה והחמיץ רק משחק אחד עקב התקרית.
לעומתו, עבדול-ג'באר (שהורחק) לא הביע כל חרטה, ואפילו אמר שהיה עושה את זה שוב (ונקנס ב-5,000 דולר, הקנס הגבוה בתולדות הליגה באותם ימים).
לשמחתה של הלייקרס, זו הייתה הפעם האחרונה בקריירה שעבדול ג'באר חבט בשחקן יריב (או בחפץ דומם יריב), שכן במהלך האגרוף לבנסון הוא שבר את ידו, וחזר לשחק רק לאחר חודשיים.

המסקנות:

1. למרות השיעורים אצל ברוס לי, טוב עשה עבדול-ג'באר שנשאר בכדורסל.

2. גם אם שחקן עונה ראשונה רשם הופעת בכורה מאכזבת, תזכרו שיכול היה להיות גרוע יותר…