על כימיה – חלק ב': תרכובת / משה (THE KING RUSSEL)

משה הוא גולש בן 22 ממודיעין עילית המוכר לכולנו בכינוי THE KING RUSSEL

איור:הנרי קיי

 

מידי פעם, כשאודרי דוסטור נכנסת למעבדה שלה בטולוז, היא מגלה שהאחד מהאורגניזמים שהיה שם נמלט. כשהיא בודקת מקרוב היא מגלה שהיצור פשוט הרים את מכסה הצנצנת שבה הוא היה שמור וזחל החוצה.

לא, לא מדובר בחיסרון של אבטחה נאותה, ואומני הבריחה האלו גם אינם תמנונים הידועים ביכולות הבריחה הכמעט מאגיות שלהם. מדובר בריריות פלסמודיות (plasmodium vertebrates), סוג של עובש צהוב ודוחה במיוחד שמתפתח באזורים לחים כמו ענפים מרקיבים וכדומה.

מה שמדהים בריריות פלסמודיות, היא העובדה שאין להם מוח ואין להם מערכת עצבים. כל אחת מהם מורכבת בתא בודד ענק, ועדיין הן מסוגלות להתנהגויות מורכבות כמו בדוגמה למעלה.

בשנת 2009, מדען בשם אטסושי טרו מאוניברסית הוקאידו שחרר ריריות פלסמודיות בצלחת פטרי שעוצבה בצורת המפה של טוקיו, כאשר חלקי מזון מונחים במגביל לאזורים מרכזיים בעיר. הרירית החלה לשלוח זרועות במפה ותוך זמן קצר היה ניתן להבחין כי הרירית מתפשטת בצורת קוים ונעלמת מהאזורים האחרים. אחרי יום אחד, בצלחת עם העובש הופיעה רשת קוים המקבילה למפת מסילות הרכבת של טוקיו.

להנדסה האנושית זה לקח שנים בכדי להגיע לפריסה יעילה של קווי הרכבת, בעוד הריריות עשו זאת תוך יום – ובלי מוח.

אז איך זה קורה? תופעה המכונה "הנחיל החכם" (smart swarm) היא ההסבר לכך: "הריריות האלו מתקבצות יחד לנחיל ענק וכאילו מתמזגות יחד". התוצאה היא תא אחד ענק שנע במהירות של ארבעה סנטימטר לשעה על ידי הצמחת שלוחות לכל כיוון. התא יכול להתפצל ואז שוב להתחבר, הכל בהתאם לנסיבות.

המידע שמגיע מקצה אחד של הרירית מועבר לכל היחידות. לדוגמה, אם חלק כלשהו נוגע במשהו מעניין כמו מזון, הוא מתרחב ופועם במהירות רבה. ואם חלק מהרירית נתקל במשהו מרתיע כמו אור יום, הוא מתכווץ ופועם לאט. וכך, על ידי איסוף כלל הנתונים מכל חלקי העובש, הגוף המאוחד מקבל החלטה לאן לנוע.

מה שמתואר למעלה היא בסך הכל דוגמה אחת מרהיבה של בינת הנחיל החכם.

התנהגות קולקטיבית ומתואמת של מערכות שמארגנות את עצמם ללא בקרה מרכזית.

גם דבורים, למשל, משתמשות בבינת הנחיל כדי לדעת היכן לחפש צוף והיכן כדאי לבנות את הקן. דוגמה נוספת נוכל למצוא אצל הנמלים. הארגון של המושבות מתרחש באופן אורגני, כמעט על טבעי למתבונן מהצד. מתברר שהמלה לא תעזוב את המושבה לחיפוש אחר מזון, עד שתפגוש בארבע נמלים מפטרלות תוך פרק זמן של לא יותר מעשר שניות בין המפגשים. העובדה שהנמלים חזרו חיות למושבה, מאותתת לנמלה הציידת שבטוח כעת לעזוב את הקן.

סאן אנטוניו תחת פופוביץ היא עוד דוגמה לחכמת הנחיל (בהשאלה כמובן) המתארגנת בצורה קולקטיבית מושלמת, לפעמים על טבעית, למתבונן מן הצד (כמו אז, בגמר 13-14) והכל ללא בקרה מרכזית. התנועה של השחקנים מאורגנת ומתואמת בהתאם לנסיבות. מאד משוחררת אבל ממש לא מופקרת.

בניגוד לחלק הראשון בסדרה, בו הכימיה הקבוצתית התבססה על ערבוב של כישרון, כאן ההיררכיה בנויה על החיבור בין החלקים השונים בקבוצה באופן שיותר מזכיר תרכובת כימית בה היסודות המעורבים קשורים זה לזה. האסטרטגיה הקבוצתית לא בונה את התרגילים ההתקפיים סביב הכוכב דווקא, אלא משלבת את כל החמישייה בתרגיל, והזריקה תבוא בהזדמנות הטובה ביותר שתיווצר כתוצאה מהמשחק הקבוצתי. הסגנון הזה מחייב תיאום מלא והבנה של המשחק והדינמיקה הקבוצתית מצד כל השחקנים. במודל הזה, ביותר מדי מקרים אתה תלוי יותר מדי דווקא או גם בשחקן החלש ביותר שנמצא על המגרש, וחוזק "השרשרת" יהיה כחוזק "החוליה החלשה" בה.

זוהי גם הסיבה שרוב הקבוצות והמאמנים – להוציא כאלו שאמנו בעבר תחת פופ – נמנעים מלהשתמש בסגנון הזה. הרבה יותר קל או בטוח לבנות את המשחק סביב השחקן האינטליגנטי, ולהגביל את שאר השחקנים בדינמיות ההתקפית.

לא תמיד זה כך גם בס"א. בשנות השיא של טימי ועדיין גם עם קוואי, למעט זריקות הקלאץ', אפשר לראות שההתקפה לא עוברת דרכו כמו דרך לברון לדוגמה כפי שמתבטא בטבלה המצורפת:

טבלת התפלגות נגיעות של ששת השחקנים המובילים בליגה:

שחקן נגיעות בכדור פר משחק נגיעות בכדור פר דקה
ראסל ווסטברוק 99.5 2.87
ג'יימס הארדן 99.2 2.72
לברון ג'יימס 88.7 2.34
קוואי לאונרד 57.5 1.70
סטף קרי 78.6 2.35
קווין דוראנט 61.1 1.82

התמקדות בקבוצה: גולדן סטייט

מהי הסיבה שג"ס הגיעה לגמר הליגה בשלושת השנים האחרונות? טוב, בעונה האחרונה זאת לא שאלה. אבל אם נצמצם את השאלה לשנתיים הקודמות (עונות 14-15 15-16) נראה שאין לכך שום תשובה מלבד סטיב קר. סגל השחקנים לא התחזק בין עונת 13-14 לעונת 14-15 למעט שון ליוינגסטון שהגיע.

סטיב קר החליף בתפקיד את מארק ג'קסון שבסה"כ עשה עבודה טובה בקבוצה. מאזנו בקבוצה 1091-121 (52% הצלחה). בשנתיים האחרונות שלו בקבוצה (מתוך 3) הוא הגיע עם הקבוצה לפלייאוף. רק נזכיר שב- 17 השנים שלפני כן, ג"ס העפילה לפלייאוף רק פעם אחת. בעונת 12-13 הקבוצה עברה סיבוב (את דנבר בשישה משחקים. כשהפסד אחד מגיע על הבאזר) ונכנעה בחצי הגמר האזורי לסאן אנטוניו. אותה ס"א שנכנעה רק לאותה שלשה של ריי אלן.

ככלל, הקבוצה התחילה אז לנצוץו להריץ את הסגנון מרובה השלשות שהיום אנחנו מכירים כל כך טוב. בעונת 12-13 סטף קלע 272 שלשות, מה שהיווה, אז את השיא לשחקן יחיד בעונה בודדת. אם מכניסים למשוואה את ה"אח" קליי, מקבלים את הצמד שהניב – שוב: עד אז – את מירב השלשות לעונה: 483 (עד אז השיא עמד על 435. שיא של דניס סקוט וניק אנדרסון בעונת 95-96 במדי אורלנדו מג'יק). לכן נולדו כינויים כמו baby-faced assassin""וthe "Splash Brothers"

בעונה שלאחר מכן, למרות פתיחת עונה מלאה במשחקי חוץ ועם המון חוסרים בעקבות פציעות, הקבוצה פתחה במאזן 12-9 וסיימה את העונה במאזן של 51-31 רק כדי להיות מודחת בסיבוב הראשון של הפלייאוף על ידי הקליפרס (7 משחקים). הדחה שהייתה בסימן החיסרון של בוגוט, והעליה של גרין לראשונה בחמישייה.

מה שברור הוא שמארק ג'קסון לא פוטר על רקע מקצועי אלא בגלל חוסר התאמה בתוך הארגון. גולדן סטייט בחרה למנות במקומו את סטיב קר, עד אז פרשן טלוויזיה ללא ניסיון באימון. השחקן לשעבר התגלה כהצלחה גדולה:כבר בעונתו הראשונה הוא זכה באליפות  והפך למאמן הרוקי הראשון שעשה את זה מאז פט ריילי ב1982. ריילי, גב, בשונה מקר, שימש קודם לכן כמה שנים כעוזר מאמן. בעונה שלאחר-מכן, הקבוצה סימנה 73 ניצחונות, רק כדי לעשות היסטוריה בגמר – ללברון והחברים כמובן.

מה השתנה בין השנים תחת קר לבין השנים תחת ג'קסון? אפשר להתרכז בהבדלים טקטיים והיו כאלו, אבל יסודות ההתקפה של הלוחמים לא השתנו מהקצה לקצה. השינוי היה ברמה האסטרטגית: ג"ס הפכה לקבוצה שחולקת את הכדור יותר ויותר ומסתמכת על הכוח הקבוצתי.

בעונת 13-14 הייתה ג"ס הקבוצה שמסרה הכי מעט מסירות למשחק בליגה, עם 246.6. הספרס, האלופה באותה שנה עם תצוגת כדורסל קבוצתי נהדר, דורגה שנייה בנתון הזה עם 338.2.

בעונה שלאחר מכן, תחת סטיב קר, היא דורגה שביעית עם 316 מסירות למשחק. זאת קפיצה מרשימה ובוודאי שאינה מקרית. סופר שג'רי ווסט מאד לא אהב את העובדה שתחת ג'קסון הקבוצה מסרה הכי מעט מסירות, למרות שיש לה את בוגוט בצבע ואת סטף וקלי בחוץ. הוא גם לא אהב את העובדה שביותר מידי מצבים שחקנים פשוט עמדו בצד והסתכלו על הכדור. מארק ג'קסון, למרות המגמה של עליית השלשות תחתיו, נתפס כמאמן מיושן ומקובע שאהב את החסימות והגלגולים. קר הביא לגולדן סטייט כדורסל מתקדם ברמת התנועה והתיאום בין השחקנים, את הכדורסל הקבוצתי. מארק ג'קסון  – עוד כשחקן – היה "משרת" ומכין לסטארים כמו פטריק יואינג או רג'י מילר. כמאמן, הוא עשה אותו דבר. הוא שלח את קרי לעשות שוב ושוב פיק אנד רול וללכת אחד על אחד, בעוד התפקיד של שאר הצוות הוא לחסום לקרי. אצל קר קרה ההיפך הגמור: החטא היחיד היה לעמוד. המנוע של המשחק אצל קר הוא התנועה: התנועה של הכדור והתנועה של השחקנים.

כמו שכבר כתבנו,- הסיבה שרוב המאמנים לא נוקטים באסטרטגיה הזו היא בגלל שצריך את ההבנה של המשחק מצד כל השחקנים. התיאום פה כל כך חשוב. ואכן, גם אצל ג"ס בתחילה היו יותר מידי איבודים. שבעה משחקים לתוך העונה וממוצע האיבודים עמד על 22.2.  "היו לי כל הרבה רעיונות בראש," אמר קר, "הכנסתי אותם מהר מדי." בהמשך הוא סיפר שמכאן והילך הגביל את מספר האפשרויות בהתקפה מעשרים, לארבע-חמש אפשרויות ליבה וזה עבד. מאותה נקודת זמן ג"ס קיצצה את האיבודים ל-  13.7 למשחק, שיפור של 38.3%.

חשוב להדגיש: קשה להעריך, לפחות בכלים שפתוחים לקהל הרחב, את כוחה של מסירה או להבהיר נושאים כדון: מהי מסירה יעילה? מהי "מסירת מפתח"? איזה מוסר "מבטל" הכי הרבה " קווי הגנה"?  כתוצאה מכך, אי אפשר להתרשם מכל מסירה וניתן רק להתרשם מהכלל, מן השינוי האסטרטגי. הטיימינג להכנסת השינוי, כך התברר,  היה נהדר: הימים הם ימי חגיגות האליפות של סאן אנטוניו, כולם לומדים ליהנות מכדורסל קבוצתי, ליהנות ממסירה ולהעריך את כוחה של המסירה.

לחלקיה, מיאמי ההיא קבוצה הרבה יותר גדולה וחזקה מסאן אנטוניו. ואולם, כמה קלישאתי, ס"א ההיא הייתה שלם הגדול מסך חלקיו. חלקיה שלה וחלקיהם של כולם.

גולדן סטייט מסרה בעונה האחרונה 30.4 אסיסטים למשחק. רק ארבע קבוצות בהיסטוריה של הליגה מסרו מעל 30 אסיסטים בעונה. (בעונת 78 עשו את זה מילווקי ופינקס,. ב83 דנבר, והשואו-טיים לייקרס עשו זאת פעמיים. ב- 83 וב- 85.) בעונת 13-14 ג"ס דורגה שביעית בליגה באסיסטים למשחק ואולם, מאז שקר מאמן אותה, ג"ס מובילה את טבלת הליגה בנתון הזה.

סטיב קר ניתח את כל זה ועוד בפודקאסט של זאק לואו. הוא עשה זאת  נהדר בואו ניתן לו את הבמה. (זאק לואו העלה לדיון את השאלה מדוע גולדן סטייט לא עושה יותר פיק אנד רול של סטף ו- KD לאורך העונה כולה)

"מבחינתי באופן פילוסופי, אנחנו יכולים פשוט לעשות פיק אנד רול של סטף וKD לאורך כל העונה ולקחת זריקות פנויות ואני מבין את זה. אבל, כשאתה חושב על הקבוצה שלנו, אם היינו כמו קליבלנד עם קייל קורבר ופריי וקווין לאב זה היה הגיוני לחלוטין -הם יכולים לרווח לך- כך שיהיה לך קלעי 3 בכל מקום.

לנו יש פליימקרים בכל מקום, דריימונד גרין, שון ליונגסטון ואנדרה אגודלה. אני רוצה שהחבר'ה האלה יעשו מהלכים, אני רוצה אותם עם הכדור בידיים שלהם. למדתי את זה מפיל ג'קסון והמשולש: כשכולם מעורבים, נוגעים בכדור, חותכים וחוסמים קורה קסם, יש משהו מיוחד כשהחבר'ה מרגישים מועצמים, ההגנה שלהם משתפרת בגלל שהם מעורבים.

אז אני חושב שמה שחשוב לי כמאמן זה לשחק בסגנון שאנחנו משחקים. דריימונד משיג 8 אסיסטים למשחק- זה משפר את ההגנה שלו. כשהוא "עושה משחק"  סטף וקליי מרווחים בקשת ה3 את השטח. זה עובד, ויש לנו את הדרוג ההתקפי הגבוה ביותר בהיסטוריית הליגה- אז כמובן שזה עובד"

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 40 תגובות

  1. מולי

    30 אוק 2017 15:14:59

    קודם כל הריריות הפלסמודיות האלו בהחלט מדליקות.

    אני מסכים עם קר: הדבר הכי נורא הוא לרוץ משחק שלום למעלה-למטה בלי לגעת בכדור. זה מתכון ענק לתסכול.

    החלק החשוב ביותר ביצירת סולידריות הוא תחושת השותפות, ותחושת הסולידריות היא במפורש הכרחית כדי שהשלם יהיה יותר מסך חלקיו.

  3. מנחם לס

    30 אוק 2017 16:10:29

    שני הפוסטים מעולים הם. הסכנה תמיד היא לקחת קבוצה ששחקניה משחקים באופן טבעי כפי שלמדו במגרש המשחקים, וכשבמבל מתקבצים כמה מאלה יחד ומתחילים לשחק כדורסל באופן טבעי, מנסים להלביש על משחקם כל מיני תיאוריות שכאילו המאמן עשה את זה ואת זה, בעוד שכל מה שהוא ביקש מהם זה לרווח את המשחק ולנוע ללא כדור.
    אני מתחילה לא האמנתי שלסטיב קר יש משהו במשחק הקבוצתי הנפלא של הווריורס,והעונה כשהם מפשלים ומשחקים כמו קבוצה מפגרת, העובדה שהוא יושב על הספסל ואין לו מושג כיצד מוציאים אותם מהמשחק המזוויע אליו נפלו שהפך למשחק בידודים של קרי או קליי. אותו דבר לספארס בהפסדיה לנמושות המזרח. כח ההדר נעלם ממשחקם פשוט כי טוני פרקר וג'ינובלי איבדו מיכולתם.

  4. פומה

    30 אוק 2017 16:23:45

    יפה לא רק ריריות גם לעצים יש מנגנוני שיתוף.
    שנית לקאר היה עבר לא רק כפרשן אלא גם כמנהל מוצלח מאד .
    שלישית.בהתיחס לרפה הבנה שכתב מעלי .
    השנה יש בעית אגו חריפה בגס בשל החטא הקדמון הבאת.גורגמט מלפני שנה , ולכן פתיחת העונה החלשה , שנההשעברה עם פציעת דוראנט ,קרי חזר למשחק הרגיל של הקב ודוראנט שבא מאחור השתלב בפלייאוף , השנה הבלגן חוזר מהתחלה והקבוצה מקוה שכספי יציל אותה …איך נפלו גיבורים …
    חוץ מזה תודה .

    1. THE KING RUSSELL

      30 אוק 2017 20:19:31

      קודם כל תודה לכל המפרגנים ולעידו גילרי על המון עזרה ועכשיו אני מבין שגם למולי אני חייב תודה. אז הנה תודה רבה
      דבר שני למיטב ידיעתי קר שימש רק כיועץ לבעלים של פינקס וכאנליסט ולא שימש שתפקיד ניהולי כלשהו

  5. רועי ויינברג

    30 אוק 2017 16:42:15

    מאוד מעניין. הרעיון של התרכובת הזאת הוא המוצלח ביותר והיו הרבה קבוצות היסטוריות שהצליחו ככה, כמו סן אנטוניו וגולדן סטייט ולדעתי גם דטרויט של 2004. הבעיה היא שבשביל התיאום הזה צריך לשחק המון זמן ביחד, קבוצה חכמה ומאמן מבריק. הרבה יותר מסובך מלהביא סופרסטאר ולבנות סביבו.

  6. אפלטון

    30 אוק 2017 17:31:16

    תודה, סטיב קר הוא באמת מאמן ואדם מיוחד.
    לגבי הסינרגיה שנוצרת כשכולם מעורבים זה נכון כשיש לך את חומר השחקנים המתאים. לא חושב שזה בהכרח נכון לכל קבוצה. משחק המסירות לא מתאים לכולם ובטח ובטח שמספר האסיסטים לא קשור לכמה מסירות רוחב הקבוצה עושה.
    בגדול הרעיון שכולם חייבים להיות מעורבים בהתקפה כדי להשקיע בהגנה מפריע לי, אבל זה בהחלט בולט אצל שחקנים מסויימים.

  7. Smiley

    30 אוק 2017 18:07:11

    ברמה הגבוהה ביותר כל שחקן מבין את מקומו ויודע שכמקצוען זה מה שעליו לעשות, או לחילופין שככה הוא ימשיך התקיים בליגה.

    למשל, רודמן שפשוט לא התמקד בנקודות והפך למפלצת ריבאונד והגנה.
    באירופה, למשל, קייל היינס שיכול להעביר משחק שלם רק בלחסום לאחרים ולהילחם בהגנה ובריבאונד.

    יותר חשוב שמאמן ידע לשחק עם מה שיש לו. גם קאר לא ממש שינה יותר מדי (יש מאמר על כך ב-ESPN שכבר מתורגם לפרסום בעתיד). קאר ראה מה שיש לו והתאים שיטה עם הרבה תנועה ומסירות..
    מאמן שבה עם שיטה מהבית ואין לו שחקנים מתאימים לדעתי ברוב הפעמים ייכשל.
    לפעמים השיטה שתתאים היא גם השיטה של הכוכב הבודד שיוצר לכולם, לדוגמא לברון (שבשורה התחתונה שולט במזרח ומגיע כבר שנה שביעית לגמר) שהשיטה שהכל נע סביבו מביאה את קבוצותיו פעם אחר פעם לגמר. השיטה הזו עדיין הביאה 3 אליפויות.
    והשיטה של הבולס סביב ג'ורדן הביאה 6 (עם השחקנים הנכונים סביבו).

    1. עידו גילרי

      30 אוק 2017 18:13:15

      קר שינה המון. הוא למעשה הוציא את הכדור מהידיים של סטף קרי אבל עדיין השאיר אותו כציר הראשי בהתקפה. מדהים אותי לפעמים איך נוטים למזער את החלק שלו.

      1. אפלטון

        30 אוק 2017 18:25:23

        אני חושב שמה שסמיילי אמר לגבי האימון הוא שצריך שהשיטה תיבנה לפי היתרונות והחולשות של השחקנים שיש לך ולא לבוא עם שיטה מוכנה מהבית ולנסות להכניס את כולם למסגרת.
        בלי קשר לכך שקר מאמן מעולה ואדם נהדר, הקבוצה שייטה בלעדיו למשך כמעט עונה שלמה, והיתה לוקחת אליפות גם עם מייק בראון על הקווים.
        עדיין להגיד שהוא לא שינה כלום מהתקופה של ג'קסון זה לא רק לא הוגן כלפיו אלא ממש לא נכון.

        1. עידו גילרי

          30 אוק 2017 18:26:57

          מסכים שחייבים להתאים את השיטה לשחקנים. לגבי השיוט – זה חלק מהפילוסופיה שהוא ינק מפיל ג'קסון שמעבירה את האחריות לשחקנים. זה בהחלט גורם לאנשים להרגיש ש"הם היו עושים את הכל גם בלעדיו"

        2. Smiley

          30 אוק 2017 19:58:53

          אכן, זה מה שניסיתי להגיד (אולי לא בהצלחה מרובה).

          אני חושב שמאמן צריך לראות איזה סגל יש לו ולשחק על היתרונות של הסגל.
          ברור שאם המאמן בונה קבוצה, אזי יש לו את הפריביליגיה לבחור את השחקנים שמתאימים לדעתו לתורת האימון שלו.

        3. ינתי

          31 אוק 2017 14:48:47

          מנהל טוב הוא מנהל שהכל עובד גם כשהוא לא נמצא בסביבה להגיד תעשה ככה או תעשה ככה. ברגע שהסיסטמה עובדת תפקידו מתמצה בלשמור על האיזון ולשפר את הטעון שיפור

      2. Smiley

        30 אוק 2017 19:56:57

        אני בכלל לא ממזער את חלקו של קאר בהצלחה. להפך הוא הביא את צורת המשחק לקבוצה שפשוט ממקסמת כך את היצרונות ההתקפיים היוצאי דופן שלה.
        גם שיטת בידודים (של ג'קסון) הביאה לניצחונות. התנועה והמסירות שקאר הכניס הביא את ג"ס למצב של עליונות בלתי נתפסת עם מערכת התקפית אולי הטובה שנראתה אי פעם (שיש לו את השחקנים הנכונים לשיטה הזו).

        השיטה של ג"ס ממקסמת את היתרונות של קארי ותומפסון בכך שהם איום מכל טווח והתנועה גורמת לכך שכל הזמן צריך להתרכז בהם (ההגנה צריכה לבחור את האעל שלה) ועם הצירוף של דוראנט זה פשוט בלתי ניתן לעצירה.

        כפי שאמרתי, יש לי מאמר על השינוי בתפיסה שקאר הכניס – לדעתי מישהו פרסום פה לינק (שלקחתי ותרגמתי ואפרסם בעתיד) מ-ESPN על כך.
        קאר פשוט התעקש שהקבוצה תמסור יותר והעקש על תנועה בלי כדור. אסור להיות סטטים, אם זה השחקנים או הכדור.

        קאר ראה איזה קבוצה הוא מקבל, והוסיף את הניואנסים שלו בהצלחה רבה.

        אני חלילה לא מזלזל ביכולות האימון של קאר – אני חושב שהוא מתגלה כאיש מקצוע מעולה, גם בצורת האימון וגם באישיות מול השחקנים.

        1. עידו גילרי

          30 אוק 2017 20:01:09

          אני מניח שאתה מתכוון ללינק שאני הכנסתי . 🙂
          בכל מקרה על תיתן לצניעות של קר להטעות אותך זה היה הרבה מעבר ללהגיד להם אל תפסיקו לזוז.
          עכשיו ללא ספק הוא מקסם את היתרונות של השחקנים שלו אבל לא זה תפקידו של המאמן?

          1. Smiley

            30 אוק 2017 23:28:05

            יתכן מאוד שזה היית אתה, בכל מקרה אל תתבייש לקחת קרדיט על מציאת המאמר.

            זה בהחלט תפקידו של המאמן. ליצור תלכיד מנצח, גם ברמה המקצועית וגם ברמה המנטלית וחברתית.
            אני חושב שקאר גם מצליח לבחור את העוזרים שלו כמו שצריך. בכלל, באופן כללי, המערכת של ג"ס עד עכשיו היא דוגמא להתנהלות נכונה של כל הגורמים.

      3. שמחי בן משה

        30 אוק 2017 22:33:12

        קאר לא עשה כלום …הוא רק הפך כמה שחקנים קצת מעל לבינוני לקבוצת חלום …
        שאל את מארק גקסון ודניס רודמן ….

  10. אסף

    30 אוק 2017 20:23:51

    מופלא לגמרי הריריות וכמובן הפוסט, רק חולק על משפט אחד שנכתב על הספרס "הכל ללא בקרה מרכזית"… יש שם בקרה מרכזית אחת דו ראשית
    פופ את ביופורד, הם מתווי הדרך והמיישמים שלה ,בהתאם לה הם גם בוחרים די בהצלחה את המרכיבים.

  12. עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

    30 אוק 2017 22:21:54

    טור מצוין כמו הקודם לו.
    מסכים עם ג״ס וקר ומה שאמרו מעלי. לא כל כך מתלהב מהריריות וגם לא מההשוואה של ס״א לנמלים – אם תשאל את השחקנים ואת פופוביץ אז התיאום שלהם בא מהמון עבודה סיזיפית והוא לא טיבעי בכלל. זו מכונה משומנת היטב שעובדת בהמון מאמץ ואנרגיה. מהצד זה נראה קל אבל זה לא.
    וזה גם התמוטט להם בשנה שאחרי האליפות אז מה, פתאום השיטה של מיאמי פחות טובה?
    כמו שאמרו, צריך להתאים את השיטה לשחקנים

      1. מרקוס אורליוס

        31 אוק 2017 00:38:53

        עגל נמצא בכל מקום מעבר לזמן ולמרחב המוכרים ברפת,
        מעשיר ומחכים אותנו והאתר,
        דוקטור עגל בשבילך.
        למרות שמעולם לא סיפר זאת.

  15. מיקי

    31 אוק 2017 09:06:13

    אחלה פוסט, תודה רבה.
    כמה נקודות:
    א. אין ספק שצריך להתאים את השיטה לשחקנים ולהיפך, אבל בגדול אני חושב שיש ערך ביצירת מסורת ורוח מועדון כמשהו שמכוון את התהליך הדו כווני הזה. לפעמים קצת קשה לעשות זאת (ע"ע קליבלנד של לברון – הארגון עלה, ירד, ושוב עלה, על הלברון לבדו), אבל בגדול זה משתלם לטווח הארוך ומסדיר את התכניות ארוכות הטווח. ס"א, ממפיס וגם יוסטון הן דוגמאות טובות.
    ב. לא יודע אם אפשר לטעון ששיטת התרכובת, בממוצע, טובה יותר משיטת התערובת, בעיקר בגלל הקושי ליצר ולשמור על תרכובת לאורך זמן, אבל אני חושב שרובנו, כצופים, מעדיפים את התרכובת המוצלחת על התערובת המוצלחת. לכן כולם זוכרים את ס"א של 2014 כקבוצה מדהימה, בעוד שמ2013 זוכרים בעיקר את השלשה של ריי אלן, למרות שכמובן שהיו שם תצוגות מרשימות של לברון ווייד ועוד עשרה שחקנים שירקו דם. הגולדנים של לפני עידן דוראנט גם הם קבוצה כזו – יש איזה קסם בשטף הזה, בשלם שהוא יותר מסך חלקיו, בתחושת המכונה המשומנת, שגורם לנו (למעט רנדי אוורטון), להעדיף אותו על עוד תצוגה בלתי אנושית של לברון.
    ג. לא יודע אם אפשר לסמן נקודה שבה התחילה התרכובת בעולם הכדורסל (הקבוצתי, בנבחרות זה אחרת), אבל מנקודת מבטי האישית אני לא יכול שלא לציין את יוגופלסטיקה הגדולה. חבורת ונילים אירופאים עם שמות כמעט זהים, שנראו כמעט זהים ושיחקו באופן כמעט זהה. תמנון לבן בעל חמישה זרועות שהיה בכל מקום על המגרש, הגנה והתקפה ופשוט לא השאיר שום סיכוי לכשרונות המעולים של הקבוצה השניה.
    אני חושב שלא במקרה זה צמח שם – מדינה עתירת כשרונות כדורסל אמנם, אבל קטנה ונידחת, ללא זרים (באותה תקופה), שאם הייתה הולכת על משחק בידודים הייתה נקרעת לגזרים על ידי קווין מגי ואאודי נוריס, ופשוט פיתחה את התרכובת שלה לכלל שלמות.
    אם להמשיך את קו המחשבה הזה, אני רוצה להציע שבעניין הזה האמריקאים למדו דווקא מהאירופים – בתקופה שבנ.ב.א ההגנה האזורית הייתה אסורה, לנוכח כמות הכשרון הבלתי נתפסת באמריקה, ובכלל לנוכח הדגש בתרבות האמריקנית על אינדיבידואליזם, הבסיס לפיתוח שיטה כזו היה דווקא באירופה (וכאמור, במזרח אירופה) ולא בארצות הברית. זה לדעתי לא בלתי קשור לעובדה שהספרס, תחת פופוביץ', תמיד היו מאד בינלאומיים (פרקר, ג'ינובילי, דיאו ואפילו ספליטר דאז וגאסול היום).
    ד. יכול להיות מעניין להסתכל על איפה תרכובת לא הצליחה, ושוב אני קורא לאנשי הרעם (קינג ראסל, דה שוט, ולדי ואחרים) לנסות לנתח מה בעצם קרה שם, באוקלהומה האדירה של תחילת העשור, ולמה בעצם היא לא הפכה לתרכובת. זה גם סיפור מאד מעניין וגם סיפור מאד רלבנטי למועדון היום, כי פרסטי הקוסם הצליח לייצר שם השנה הרבה כשרון, אבל השאלה האם יצליח להפוך את זה לתרכובת, או שזו תישאר תערובת שתצליח באופן מוגבל ותתפזר בשלב כלשהו, היא קריטית להצלחת המועדון בשנים הקרובות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט