זה עבור בוסטון

ספטמבר 6, 2017

אייזיאה תומאס

גארד / קליבלנד קאבלירס

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/isaiah-thomas-trade-celtics-cavaliers/

זה מצחיק, בדיוק חגגתי.

כשקיבלתי את השיחה מדני, בדיוק עזבתי את שדה התעופה – אשתי, קיילה, ואני בדיוק חזרנו מחגיגת שנת הנישואין שלנו. נסענו למיאמי למספר ימים – ועכשיו חזרנו לסיאטל, נוסעים הביתה.

פספסתי את השיחה, כנראה שעשיתי משהו במכונית. דני השאיר הודעת טקסט.

"איי טי (IT), תתקשר אלי כשאתה יכול".

נשמע דרמטי, אבל זה בהחלט הודעת טקסט נורמלית מדני. יכול היה להיות כל מיני דברים. אז התקשרתי אליו בחזרה, עדיין נוהג ולא ממש חושב על זה. הוא ידע שהייתי בטיול, לכן הוא שאל אותי מספר שאלות על כך. אני בטוח ששאלתי אותו לשלומו, אולי איך המשפחה. שוב, אתם יודעים, השיחות הקטנות הללו.

ואז משהו שם, זה היה כאילו … זה היה כמעט שום דבר. ההפסקה הקצרה הזו בשיחה. ואז הוא אמר לי.

"בדיוק העברתי אותך בטרייד".

פשוט כך, ללא מילים גדולות, ללא נאום ארוך. לכן אני משער שזה מגיע לדבר כזה, אין יותר מדי מה להגיד.

"לאיפה?" זה כל מה שהצלחתי.

"לקאבלירס, עבור קיירי".

ואז זה היה, כאילו – בנאדם. הייתם פעם בטלפון, ומישהו אומר משהו … ואז פתאום, כל מה שאפשר לחשוב עליו זה, אני לא רוצה לדבר בטלפון יותר? ממש לא בדרך גסה. פשוט, כאילו, הכוח שלך להמשיך בשיחה נגמר. ככה זה היה אצלי באותו הרגע.

דני התחיל לדבר על כל מה שעשיתי עבור העיר בוסטון, ועבור ארגון הסלטיקס, על ומחוץ למגרש. על איזה שחקן נפלא אני, וכמה אני הולך להיות נפלא בקליבלנד. אתם יודעים, אומר לי את הדברים הללו. וזה היה פשוט … באותה נקודת זמן? אני בהחלט לא רציתי לשמוע שום דבר מזה.

אז ניסיתי בעדינות לחתוך אותו מספר פעמים, ולבסוף כך עשיתי. זה היה בעיקרון, אתם יודעים – אני מעריך את זה שהתקשרת להודיע לי, אבל אין יותר משהו שאתה או אני צריכים לשוחח עליו עכשיו.

וזאת הייתה תמצית השיחה.

זאת הייתה השיחה.

בנאדם … כל כך הרבה עבר בראשי באותו הרגע. אבל הייתי צריך לחסום זאת בינתיים. האינסטינקט הראשוני שלי היה להבין מה זה אומר עבור משפחתי. חשבתי על שני הבנים שלי, ג'יימס וג'יידן, ולספר להם שהגיע הזמן לעבור. ידעתי שזה הולך להיות הלם עבורם – תחילה, כי זאת תחילת שנת הלימודים. ושנית, לדעת כמה בוסטון החלה להרגיש להם כמו בית. לכולנו.

הילדים נשארו אצל אימא שלי בזמן שקיילה ואני נעדרנו, וככה כשהגענו הביתה משדה התעופה, ראינו אותם. ידעתי שהחדשות ידלפו במוקדם או מאוחר, ורציתי לוודא שהם ישמעו זאת ממני. וככה סיפרתי להם מה קרה: אבא הועבר בטרייד.

ג'יימס, הבן הבכור – אני מניח שהוא ממש הילד של אבא, בגלל שהוא שאל תחילה את מה שאני שאלתי, "לאן?"

"קליבלנד. הם העבירות אותי עבור קיירי". ואני די בטוח שאתם יודעים מה קרה לאחר מכן.

"לברון! לברון ג'יימס! אבא – אבא אתה הולך לשחק עם לברון ג'יימס!".

ג'יידן, לעומת זאת, הוא הילד הקטן שלי, אולי טיפה יותר רגיש – והוא אהב את בוסטון יותר מכל אחד. ככה שידעתי שהחדשות בעלות יותר פוטנציאל לפגוע בו. ורק להסתכל על התגובה, כשהוא שמע, אני יכול לומר שצדקתי. הוא נראה כאילו הלב שלו נשבר.

אמרתי, " ג'יידן, האם אתה שמח או עצוב?"

"עצוב".

"למה?"

ואז הוא אמר, "בגלל שכנראה בקליבלנד אין פארקים לסקטבורד".

הוא אדיר בסקטבורד והדברים הללו. אז הוא בהחלט היה נסער בגלל זה (קליבלנד, אם יש להם פארקים לסקטבורד, @ אלי בטוויטר).

כמה שעות לאחר מכן, זה היה בכל החדשות. כל הרשתות החברתיות שלי התפוצצו. כנראה שהיו לי אלפי הודעות, ונראה שאלפי תגובות.

אבל האמת היא – שתי התגובות האלו שקיבלתי, מהבנים שלי? זה כל מה שהייתי צריך. כל הלקחים, על השמועות, כל המומחים והניתוחים שהלכו מסביב … ו… בנאדם, הבנים שלי הראו זאת בכמה דקות של שיחה עימם. כל מה שחשבתי על הטרייד, כל מה שהרגשתי בליבי באותם רגעים – הם לקחו אותי לשני הדברים שחשובים.

אחד, כפי שהבן הבכור שלי אמר: "לברון ג'יימס". או אומר זאת בדרך אחרת – הצלחתי להגיע ולהצטרף לקבוצה הטובה ביותר במזרח, ולנסות ולזכות באליפות לצד שחקן הכדורסל הטוב בעולם.

ושתיים, כפי שהבן הצעיר שלי אמר: "עצוב". או במילים אחרות – בנאדם, בנאדם, אני הולך להתגעגע לעיר הזאת.

בנאדם, אני הולך להתגעגע להיות סלטיק.

אבל כן, אני רק אומר זאת: החרא הזה כואב. זה ממש כואב.

ואני לא אשקר – זה עדיין כואב.

זה שאני לא מבין זאת. ברור שאני מבין: זה עסקים. דני הוא איש עסקים, והוא עשה מהלך עסקי. אני לא מסכים עם זה, באופן אישי, ואני לא חושב שבוסטון סלטיקס נהיו טובים מהטרייד הזה. אבל זה לא התפקיד שלי. זה התפקיד של דני. וזה עבודה קשה, והוא בהחלט טוב מאוד בתפקיד. אבל בסופו של יום, העסקאות האלו מתנקזות לדבר אחד: עסקים. ככה שאין רגשות קשים על כך. אני אדם בוגר, וידעתי למה אני נכנס כשהגעתי לליגה – ועד כה זה היה יותר ברכות מקללות. אני לא יושב כאן וכותב את זה בגלל שאני מרגיש שטעיתי או נכשלתי. לא טעיתי ולא נכשלתי. זו זכותה של בוסטון להעביר אותי.

בנוסף, במובנים רבים, זה היה שיעור טוב. לא רק בשבילי, גם לליגה בכללותה. ועבור האוהדים והתקשורת, בנוסף, אתם יודעים, רק על המונחים שבהם הם משתמשים על כך ששחקנים מחליפים קבוצות. חשבתי על כך שנה שעברה עם קיי די (KD) שהיה שחקן חופשי – על איך שאנשים נתנו לו ביקורת על מה שהוא הרגיש המהלך הטוב עבורו והעתיד שלו. איך הם הפכו אותו לנבל, רק בגלל שעשה מה שהוא ראה לנכון כשחקן חופשי בליגה. פתאום, זה היה, "אווו, הוא אנוכי", או, "אווו, הוא פחדן". פתאום, רק מלעשות עסקה בדרכו שלו, ולעשות טוב לביתו, הוא הוצג כאיש הרע.

 זה מה שאני חושב שהטרייד שלי יכול להראות לאנשים. אני רוצה שיראו איך אני הועברתי – פשוט ככה, בלי שום אזהרה – על ידי מועדון ששרטתי ונשכתי עבורו, ודיממתי עבורו, ונתתי את כולי עבורו? זה למה אנשים צריכים לשנות את נקודת המבט שלהם. זה כאילו, בנאדם – עם כמה יוצאים מהכלל, עד שאנחנו שחקנים חופשיים, 99 מהפעמים מתוך 100, אלו הבעלים עם הכוח. כך ששחקנים מועברים ימינה ושמאלה, וחייהם משתנים בלי אפשרות לסרב, וזה לא עניין גדול … אבל אז בקובץ הפעמים הבודד שזה הפוך, ולשחקנים יש שליטה … אז זה סקנדל? רק להיות כנה, אבל – עבורי, זה אומר הרבה על איפה שאנחנו נמצאים כליגה, ואפילו כחברה. וזה שופך אור על כך שיש לנו הרבה לאן להתקדם.

וכמו שאמרתי, אין הרגשת טינה. אבל אני רק מקווה שבפעם הבאה ששחקן עוזב כשחקן חופשי, ומישהו רוצה לקפוץ עליו או לכתוב ביקורת או ציוץ מגעיל לגביו, אולי עכשיו הם יחשבו פעמיים. אולי הם יסתכלו סביב בליגה, יבחנו את המקרה לי, ויזכרו שנאמנות – זאת רק מילה. וזאת מילה חזקה אם רוצים שכך היא תהיה. אבל שמעו … כשזה מגיע לעסקים, אין מה לסמוך על כך.

עם זאת, אנשים צריכים להבין. גם עם כל מה שנאמר עד עכשיו … בנאדם … זה עדיין כואב. זה עדיין ממש כואב. ואני מקווה שאנשים יוכלו להבין כשמתי שאני אומר שזה כואב, זה לא מכוון למישהו מסוים. אני לא אומר שנפגעתי ממישהו, או הוטעתי על ידי מישהו, או שאני מרגיש ניבגד. לא ולא. אני פשוט אומר, בנאדם, אני אנושי. אני אולי מתנהג כמו בחור קשוח על המגרש. ואני אולי נראה כאילו יש לי קרח בוורידים שאני מתחרה. אבל זה לא קרח באמת. יש לי דם ואני נפגע כמו כל אחד אחר.

ואז כשאני אומר שזה כואב, בנאדם – רק תדעו שזה לא בגלל משהו שמישהו אחר עשה. זה בגלל משהו שאני עשיתי.

התאהבתי בבוסטון.

מתי שהסלטיקס עשו טרייד עבורי, ידעתי למה זה היה. ידעתי מה התפקיד שאני הולך למלא שהביאו אותי לשחק – אותו תפקיד בו שיחקתי במשך כל קריירת ה-NBA שלי. "גארד סקורר שיכול לשחק בעמדת הרכז", "התקפה מידית מהספסל". "שחקן שישי". זאת היתה התחנה השלישית שלי בארבע שנים, וזאת לא הדרך שבה הולכת קריירה של שחקן פרצ'ייז, או פוינט גארד עתידי. זה פשוט לא איך שהליגה ראתה אותי. ואני ידעתי זאת.

וכשהגעתי בטרייד, אני חושב שאוהדי הסלטיקס ידעו גם מה זה אומר. הם ידעו שהביאו אותי במהלכו של תהליך עמוק של בנייה מחדש, וזה לא היה זמן לחשוב על הפלייאוף או משהו. אלו היו אמורות להיות שנות מעבר. אתם יודעים: לאסוף כמה נכסים. למצוא איזה כשרון צעיר וזול. וכמובן – להפסיד משחקים.

או לפחות שזה מה שכולם ספרו לנו.

וזה למה אני חושב שהסתדרתי כל כך טוב עם העיר של בוסטון, ולמה התחברנו אחד עם השני כפי שקרה. כל החיים שלי, כל מה שעשיתי זה לנצח, ולשחק כדורסל נפלא. אבל עכשיו, פתאום, כמקצוען, אנשים אמרו לי שעלי להיות שחקן ספסל – והכי טוב שאני יכול לקוות עבורו זה להיות סקורר בקבוצות בבנייה. זה קצת דומה לעידן הנוכחי עבור בוסטון: מאז שהסלטיקס היו בסביבה, כל מה שהם עשו זה לנצח, ולשחק כדורסל נפלא. אבל עכשיו, פתאום, אנשים אומרים לאוהדים שהולכת להיות בנייה מחדש, ושהם הולכים להיות קבוצת לוטרי לזמן ממושך. וזה כמעט כמוני וכמו העיר, קבוצות הסלטיקס שלי ואוהדי הסלטיקס, כולנו חלקנו את אותו הלב, את אותה מנטליות. כולנו רק רצינו לנצח – עכשיו – ולאף אחד מאתנו אין זמן למבקרים. זה היה כאילו, בנאדם, לעזאזל הלוטרי.

ואני חושב שזה התפתח לדבר מיוחד, החיבור והרגע המיוחדים הללו. לכולם יש את המספרים והסטטיסטיקות שלהם – וכל המומחים האלו, בנאדם, הם חושבים שהם מבינים את הליגה הזו. אבל הם לעולם לא יבינו אותי. והם לעולם לא יבינו את החשיבות של תרבות מנצחת – מהאוהדים, לשחקנים, למאמנים, להנהלה, כל הדרך למעלה. וזה מה שיש לנו כאן. זה היה המקום הראשון, הארגון הראשון, קבוצת האוהדים הראשונה בליגה שלא הסתכלו עלי, לא הביטו בגודל שלי, ושמו אותי באותו התפקיד כמו תמיד. בוסטון סלטיקס נתנו לי הזדמנות להיות נפלא. ולעולם לא אשכח זאת.

וזה למה, אתם יודעים – אנשים שואלים אותי כל הזמן על הפלייאוף של השנה שעברה. על איך, גם לאחר מות אחותי  צ'יינה, עדיין יצאתי לשחק במשחק הראשון נגד שיקגו. אבל מה שמטורף זה, שהסיבה המקורית שבגינה עליתי לשחק, טיפה שונה מהסיבה שבסופו של דבר אני משחק. תחילה חשבתי שאני הולך לשחק, בכנות, בגלל שכך צורת המחשבה שלי, כשזה מגיע לכדורסל. עם הכדורסל, אני מניח שתמיד זה היה כך, כלומר – לא משנה מה אני עובר בחיי … תמיד ידעתי שאני יכול ללכת למגרש הכדורסל. כל מה שאני צריך זה למצוא אחד, ואני יודע שאני אהיה בסדר כל זמן שאני נמצא על המגרש. זה מה שהכדורסל היה תמיד בשבילי, בעליות והמורדות של חיי. הוא הגן עלי מכל דבר שעברתי בחיי.

וכשהגעתי לאולם באותו הלילה, לאחר שצ'יינה נהרגה – חשבתי, אוקי, אני רק צריך שזה יקרה. אני צריך שהמגרש יהיה המגן שלי הלילה, אני צריך שהמגרש יעזור לי לשכוח. אבל כשיצאתי לשם? בנאדם, זה אחד מאותם דברים … שאני לא יכול אפילו לתאר. מחיאות הכפיים שקיבלתי, אני עדיין יכול לשמוע אותם. אנשים היו עם השלטים שהכינו, ואני עדיין יכול לראות אותם: זה עבור צ'יינה. אנחנו אוהבים את אייזיאה. הדברים הללו. ואז הם עשו דקת דומיה, כל האולם, לכבד את צ'יינה. וזה היה פשוט … בנאדם. פשוט הבנתי, באותו הרגע, שאני לא צריך את המגרש שיגן עלי. אני לא צריך לחסום את הכל מלצאת החוצה, ולהעמיד פנים שאני לא מתאבל. אני לא צריך להיות לבד בזה. כל האולם היה שם איתי. בכנות, זה הרגיש כאילו כל העיר של בוסטון הייתה איתי.

ובנקודה הזו, אתם יודעים, זה פשוט היכה בי, כאילו – ברור שאני חייב לשחק. ראשית, אני הולך לעשות זאת עבור צ'יינה, ועבור משפחתי. אבל אני גם הולך לעשות זאת עבור העיר שלי. בגלל מה שהם מראים לי עכשיו, זה כל מה שאני צריך הלילה: לדעת שאני לא לבד. הם מראים לי שהם עוברים דרך אותו הדבר שאני עובר עכשיו. הם מראים לי שאני אחד מהם, ואנחנו בתוך זה ביחד. אז בואו נהיה בזה ביחד.

ולמשך שעתיים וחצי, בנאדם, היינו.

אני רק אומר זאת כאן, פשוט מאוד, כדי לסיים עם זה – ואז אתם יכולים ללכת עם זה ולפרסם זאת על איזה מודעה שתרצו: אתם לא רוצים להתעסק עם הקאבס השנה. זאת הולכת להיות שנה אדירה עבור אוהדי הקאבס, שנה אדירה. ואני נלהב.

מנקודת מבט של כדורסל, השילוב שלי עם הקאבס הוא מגן עדן. אם צפיתם במשחקי הסלטיקס שנה שעברה, אז אתם יודעים כמה פעמים הייתי צריך להסתדר עם שמירות כפולות ומשולשות, רק כדי להגיע לזריקה. זה נגמר בסדר עבורנו – החברה שיחקו נהדר, והזריקות שלי נכנסו. אבל השנה… בנאדם, זה לא הולך להיות העניין. אתם באמת הולכים לזרוק עלי שלושה שחקנים, בזמן שאני חולק את המגרש עם שחקן הכדורסל הטוב בעולם? לא, אני לא חושב כך.

וזה רק לברון. אני מסתכל למעלה ולמטה בסגל, וכל מה שאני רואה זה חברה שאני לא יכול יותר לחכות לשחק איתם: קווין לאב (איחוד עם חבר קבוצתי הוותיק ב-AAU), טריסטאן תומפסון, ג'יי אר סמית, אימאן שאמפרט… זה לא מקרי עבורי שהחברה האלו ניצחו את המזרח שלוש שנים ברציפות. ועכשיו תוסיפו אותי לתערובת, ודי רוז, והבחור שלי ג'ה? הסגל הזה, בנאדם – מלא בכל טוב. אוהדי הקאבס, בואו נתכונן לרוק נ' רול.

כמובן, להיות בקבוצה שרצה במזרח עכשיו… אני לא אשקר, זה רגשות מעורבים. בגלל שזאת הייתה המטרה שלנו בבוסטון למשך זמן רב – לעבור את הקאבס, ולנצח את המזרח. ואני יודע שזאת עדיין המטרה בבוסטון. אבל עכשיו, זה כמו, אני זה שצריך לעצור מלהשיג זאת. וזה קשה. בגלל שיגיע הזמן בפלייאוף, אם וכאשר נצטרך להתמודד מול הסלטיקס… אני לא יודע, זה קשה להסביר. אבל זה לא יהיה רק "הקבוצה ששיחקתי בה". זאת הקבוצה הקודמת שלי. ההתקפה העילאית, ה-30 ומשהו שידורים ארציים בטלוויזיה, להוות מקום ששחקנים חופשיים רוצים לבוא ולשחק – אני מרגיש שאני עזרתי לבנות זאת. עזרתי ליצור זאת.

ושיגיע הפלייאוף, פתאום כל הדברים, זה יהיה כאילו, אוקי, עכשיו תהרוס זאת.

זה עצוב, בנאדם. זה פשוט עצוב.

אבל לא הגעתי לקליבלנד על מנת להפסיד.

כמו שאמרתי, כשהחדשות על הטרייד התפרסמו, קיבלתי המון הודעות. היו הודעות SMS, אינסטגרם, טוויטר, תא קולי, רק תבחרו, הכל מפוצץ. אבל הייתה הודעה אחת במיוחד, מתוך כל ההודעות שממש נחרטה אצלי. זאת הייתה הודעה מטום בריידי.

מה המצב, איי טי, שמעתי על החדשות. אתה בסדר?

אני בסדר. אני מתכוון, זה מטורף. פשוט משחק אכזר.

ככה זה, המון בהצלחה. אתה הולך להיות נהדר. שמור על קשר.

זה לא היה מה שהוא אמר, במיוחד – למרות שזה היה מגניב שהוא אמר זאת, אין ספק. אבל זה היה יותר משמעותי עבורי, אני חושב, זה נחרט אצלי. לקבל הודעה אישית כזו ממישהו כמו טום, שהוא אגדת ספורט בבוסטון… אני מתכוון, זה קצת חמוץ מתוק.

תחילה, בכנות, זה מרגיש כמו עקצוץ. אני מסתכל על הקריירה של טום עם הפטריוטס – וזה בדיוק הקריירה שקיוויתי לבנות פה עם הסלטיקס: להיות בחירה נמוכה בדראפט… מגיע ללא תשואות… ואז – דרך עבודה קשה, ונחישות, וקצת כישרון שחלק מהאנשים התעלמו ממנו – פשוט מתחילים לנצח, ולנצח, ולנצח. ואז משיגים מורשת של ניצחונות. ונשארים בבוסטון, משיגים אליפויות ומתחרים בשיגעון, עד לסופה של הקריירה שלי – עד שאני נחשב כאחד מהגדולים ביותר בבוסטון. זאת הקריירה שדמיינתי לעצמי. במחשבותיי, רציתי להיות גרסת הסלטיקס כמו בריידי או אורטיז. רציתי שהעידן הבא של הסלטיקס בכדורסל יהיה חקוק בהיסטוריה – ורציתי להיות חלק מהיסטורית הספורט של בוסטון. אז כאשר קיבלתי את ההודעה מטום, אתם יודעים, היה חלק ממני שהרגיש מאוכזב.

אבל אז חשבתי עוד קצת על ההודעה… ואני חושב ששיניתי את ההסתכלות במקצת. אני חושב שהבנתי, כאילו, יו – זה טום פאקינג בריידי. ואני הייתי פה רק שנתיים וחצי. טום בריידי לא שולח הודעות כאלו לשחקנים ששיחקו בבוסטון רק שנתיים וחצי – עד שכנראה הם עשו משהו מאוד מיוחד. אז אולי, אני לא יודע… אולי זה משהו להיות גאה בו. ואולי, הזמן שלי פה… למרות שבסופו של דבר, אני מניח שזה לא מה שדמיינתי שיכול להיות – אולי זה עדיין משהו משמעותי עבור חלק מהאנשים.

אז אני מנחש ששם המחשבות שלי כרגע. אני עדיין פגוע, ואני עדיין עצוב לעזוב. ואני בטוח שאחסר למשפחת הסלטיקס למשך זמן מה. אבל אני רק הולך לקליבלנד עכשיו, ולעשות את מה שאני עושה. אני הולך לתת את כל כולי על המגרש. זאת אולי לא תהיה הקריירה שחלמתי עליה שנה שעברה, או חודש שעבר – אבל כשחושבים על זה, ככה בערך הייתה הקריירה שלי מהתחלה. זה לא היה החלום שמתגשם, וזה אף פעם לא היה מה שציפו. זה פשוט הייתי אני.

ואולי זאת התשובה לכל זה, אתם יודעים מה אני אומר? כאילו, כן, אני אף פעם לא אהיה טום בריידי. ואני לא אהיה דיוויד אורטיז. לעולם לא אהיה ביל ראסל, או פול פירס, או אני לא יודע מי – אני עדיין אוהב לדמיין דבר אחד.

אני אוהב לדמיין שמתישהו בעתיד הלא רחוק, איפשהו בבוסטון, מישהו הולך להיות הורה, ידבר כדורסל אל הילד שלו. והילד הולך לשאול אותו, ממש כמו שילדים עושים, אתם יודעים, "יו – למה נהפכת לאוהד הסלטיקס?"

וההורה הזה, בנאדם, הולך לחשוב חזרה לעצמו – באמת חושב על זה לעומק.

ואז הוא הולך לחייך, ולומר את האמת.

"ראיתי את אייזיאה תומאס משחק".

זה יעשה אותי שמח מאוד. עבורי, אני חושב, זה יהיה מספיק.

אייזיאה תומאס