מחוויותיו של פילוסוף אוהד כדורסל (או: למה אני אוהב מלפפונים)

אזהרה: מגיל צעיר נחשבתי פילוסוף. ילד ווכחן, צעיר וכחן וגם אם תשאלו את אשתי לשעבר ואשתי הנוכחית…. אותו דבר. השלמות המוחלטת של האמת האובייקטיבית מקסימה אותי. מי שמבין שמתמטיקה היא מהיסודות של מדעי החיים אולי מבין את הדרך שבה המוח המעוות שלי עובד.

באוניברסיטת תל אביב הגיעו אתי פעם להסדר שאקבל 80 בפילוסופיה אם אני אפסיק להתפלסף אתם ולא אכנס לשיעורים. (שני הצדדים יצאו מרוצים 🙂 ).

השאלה שאני מעלה היא איך אני יכול מצד אחד לדעת אסטרונומיה בסיסית ולהבין את האפסות חסרת התוחלת של קיומנו על האבן החמימה הזו ששטה בחלל, ומצד שני להעניק חשיבות לחבורת גברים שאני לא מכיר שמשחקת עם כדור כתום מלא אוויר.

*

*

גדלתי בחולון עם הבילוי המועדף באולם הפחים ושם הוקסמתי מהסימפוניה שהייתי רואה על המגרש. האווירה הטריפה אותי ולא הייתה דומה לשום דבר אחר. הווייב שאתה מקבל מכמות גדולה של אנשים באותה אנרגיה ובווליום גבוה משפיעה ברבדים העמוקים ביותר. וזה כיף. אתה ממש מרגיש חלק ממשהו גדול…

אולם הפחים מכיל כ 2500 מקומות וכמעט תמיד מלא באוהדי הקבוצה המקומית. יד אליהו על 10000 מקומותיו היה נותן תחושה דומה, במיוחד במסגרת האירופאית.

*

והאנרגיה הזו מחלחלת לשחקנים. אפשר לראות את זה, למרות שלדעתי עוד אין לזה מדד (אבל אפשר לסמוך על האמריקאים שזה יגיע, אם זה עוד לא שם).

את ה NBA הכרתי בתחילה דרך השידורים של פילדלפיה והגלובטרוטרס בערוץ לבנון. כשאתה רואה ביצועים כאלה אחרי שאתה מכיר את המשחק, זה נראה כמו שחכם זקן אחד פעם אמר – "כדורסל מעולם אחר".

אחרי הצבא, כשגרנו יחד חבורה די גדולה באותו בית (בארץ ובעולם… סיפור אחר) ה NBA נכנס חזק לחיי. ימיו הגדולים של מייקל ג'ורדן, כשאני אהדתי את כל מי שהוא לא ג'ורדן, בתכלס.

אח"כ כמה שנים של ילדים קטנים. לא כדורסל, לא חברים, לא תחביבים. אני כל כך אוהב ילדים שכל עוד הם מסכימים להסתובב אתי אני בעניין לגמרי.

את חולוניה חזרתי לראות כשהילדים גדלו קצת ורציתי להחדיר בהם את האהדה. למזלי חוויתי אתם אליפות וגביע לפני שהפכו להיות בני נוער עסוקים. זה תענוג ללכת עם הילדים שלך, להתלבש בסגול וצהוב, לשים פסים של מייקאפ סגול וצהוב על עצמות הלחיים ולהיות חלק ממשהו כזה.

אבל אני מתחיל להיות נוסטלגי ובאתי לשאלה ספציפית….

מצד שני אני ממש אוהב היסטוריה. אני רואה את כמות המהפכות המטורפת שעוברת על המין האנושי ב 120 שנה האחרונות (מהפכה תחבורתית, זכויות שוות לנשים, מהפכת תקשורת, האפשרות למין בטוח, מיחשוב, רפואה ועוד) ואת הדרך שהתרבות מנסה להסתגל לשינויים האלה… זה כל כך מסקרן לראות את זה קורה.

וכל זה כל כך חסר משמעות יחסית לגודל העצום של כל מה שסביבנו.

אז איך אפשר מצד אחד להרגיש שמשהו הוא חשוב

ומצד שני לדעת שהמשהו הזה לא חשוב בכלל על ציר החלל והזמן??

לא יודע.

אני הלוא כל כך קטן. יש דברים שאני לא יודע.

ותכלס… זה לא אכפת לי.

יש דברים שאני יודע. יש דברים שאני מרגיש. וטוב לי ככה.

אני יודע שהכדור הכתום חסר משמעות. אני יודע שהאליפות הזאת היא רק אליפות. לפניה היו עשרות (עם אותה התלהבות) ואחריה יהיו אולי עוד מאות… מי יודע.

אני יודע שהטרייד המטורף הזה הוא רק עוד אחד בשורה של טריידים, וזה לא באמת משנה כי זה יכול להיות מוצלח או לא, סטטיסטית.

אבל לא אכפת לי.

כי אני נהנה.

כי כל משחק שאני רואה אני מתפעל. כי ה NBA הוא ברמה כל כך גבוהה (יחסית) שכמעט כל משחק הוא סימפוניה קבוצתית ותצוגות של יכולת אישית.

כי אני כוסס ציפורניים בסופים של משחקים צמודים.

כי אני תופס את הראש במבצעים הזויים שמצליחים.

כי אני צועק "די… די…." על החלטת שיפוט הזויה נגד הקבוצה שאני בעדה.

כי זה עדיין עושה לי צמרמורת.

דווקא בגלל שאני יודע שהכל שטויות והכל זניח לחלוטין, אם אני מוצא משהו שמצליח להלהיב אותי אני נדבק בו.

לא שואל שאלות.

מקפיד להישאר רדוד.

ונהנה  🙂