מחשבות על מכות – מולי

יאללה, הולכים מכות

אני לא אדם אלים, בחיי שלא. בקושי זוכר את עצמי הולך מכות אחרי גיל 15 וגם עד אז זה היה התגוששות עם אחי הקטן בלבד. אולי מאחר וכנער הייתי פיצפון, מעולם לא משך אותי לתת ולקבל מכות.

מה שכן, גם כנער מעולם לא הבנתי סוגי ספורט שבהם נותנים מכות. אגרוף במיוחד. מעולם לא הבנתי את המשיכה של אנשים לצפייה באלימות של אחרים. ועוד מכות לראש? אני תמיד חשבתי שעדיף לשמור על הראש, תרתי משמע.

גם בספורט, אולי כי אני  מגיע מבית היוצר של כדורגל בתי ספר, סטאנגה, כדורסל וטניס שולחן, אלימות תמיד נחשבה כחלק אסור בספורט, כחלק שחייבים להימנע ממנו. ולכן עוד יותר לא הבנתי למה להרביץ מכות עם כפפות נחשב לספורט.

ומילא, דברים כמו ג'ודו שמערב פעולות יותר מעוגלות כמו הפלות ונפילות, או סומו שכולל בעיקר דחיפות,  אבל אגרוף וקראטה? (כן, אני יודע שהאלימות בקראטה אמורה להיות עצורה, מחושבת ומוגבלת). למה שארצה לקבל מכות, ובעצם, למה שארצה לתת למישהו מכות?

אני אפילו לא מדבר על הנזקים. אין לדעתי לוחם ג'ודו שלא נפצע באימונים או בקרב, מתח, קרע או שבר, משהו. וזה עוד סוג קרב מגע שהאלימות בו לא מערבת את הראש. אבל אגרוף… וקיק-בוקסינג, ושאר קרבות המגע שיש בהם אלימות מרוכזת? אלו מערבות גם מערבות את הראש!

גם הפוטבול האמריקאי מערב אלימות, והנזקים שהוא גורם למוח דומים לאלו של אגרוף. ראו כאן את המחקר שפורסם השבוע בניו יורק  טיימס על נזקים מוחיים לשחקני פוטבול שנפטרו.

אז נכון שכל הספורט מקורו כאמצעי תרגול למלחמה, וקרב מגע היה הכרחי בימי קדם ככלי מלחמה, אך עדיין, כיום, אגרוף? פוטבול? סתם ללכת מכות…

למה לעשות נזק לאחרים? למה לעשות נזק לעצמך?

לשם מה, לעזאזל, זה טוב?

 

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 34 תגובות

  1. מנחם לס

    28 יול 2017 19:15:19

    אם תתן ל=11 שחקני כדורגל רובים, וליריביהם 11 רובים, ותארגן משחק=מלחמה,
    תוכל למלא איצטדיון של מיליון איש.

    1. הממזר של סטוקטון

      29 יול 2017 03:24:41

      אז ככה זכית עם אוניברסיטת אדלפי באליפות המכללות בכדורגל..

      ידעתי שאין לכשרון שלך, ולעובדה שהיית הראשון להציב את נמרוד דרייפוס בעמדת המגן הימני שום קשר לזה..

    2. שמייקל

      29 יול 2017 12:38:01

      גלדיאטורים…..זה עניין של תחרות, הנקודה היא שבקרבות פיזיים שמערבים אלימות לא תראה קרב נינוח ורגוע משהו שמקביל למשל למשחק עונה סדירה ב-NBA או בכדורגל. רק משחק הישרדות בפרמיירליג או פלייאוף NBA יהיה קרוב בהתרגשות של הצדדים המעורבים.

  2. הסקרן שהרג את החתול

    28 יול 2017 19:20:52

    ההסבר שלי הוט פשוט, זה מפלט לאנשים שצריכים את זה, ראה ערך ״פייט קלאב״. הבעיה היא לא בספורט היא במסביב התסכול, הכעס החוסר אונים מול גורמים שונים בעולם.
    אני באמת חושב שלעשות כמה קרבות איגרוף חצי חובבנים (מבחינת ההתמדה לא המסגרת המפוקפקת), עדיף פי כמה על לבזבז אלפי כספים על טיפולים מדומיינים שונים, זה פשוט ערוץ לפריקת אנרגיה בדרך חוקית ומוסכמת שכרגע קשה מאוד להחליף בייעולות.
    אולי בעתיד ה-VR יענה גם על זה…

      1. הסקרן שהרג את החתול

        28 יול 2017 19:40:35

        לדעתי זה אינסטקטיבי באיזשהו מקום, תן לאיש מערות כועס תופים אני לא חושב שזה יספק לו את האנדרלין הנדרש, אולי אם התופים יתקפו אותו….

  4. החקלאי מאי שם

    28 יול 2017 22:07:11

    לא יודע לגבי אגרוף …..אבל אומנויות לחימה אני מכיר כבר לא מעט שנים ויש בזה המון עומק מחשבה כבוד ליריב ועוד.
    קרב קרטה או ג'וגיטסו מתחיל בראש וזורם דרך האינסטינקטים.
    הלוחמים מנהלים קרב כמו שח מט בו מי שנותן לרגש לשלוט בו ומתרגם את זה להתנפלות חסרת מעצורים בדרך כלל מפסיד.

  5. אפלטון

    28 יול 2017 22:42:34

    מעולם לא הלכתי מכות בחיים ה"אמיתיים". אפילו לא קרב קללות כמו במשחקי הכדורגל, בורח מזה כמו מאש.
    אבל להיכנס לזירה, עם חוקים ברורים ושופט שידע מתי להפסיק, זה משהו שכל אדם חייב לנסות. זה תמצית האנושות בבסיסה הנא. ההפשטה של כל המסיכות שאנחנו עוטים בחיים הפלסטיקיים שיצרנו לעצמנו, מנותקים ממה שאנחנו ומהעולם שמסביבנו.
    מציע לך לעשות זאת. לא רק לתרגל קאטות של קרטה, למרות שגם זה שיעור חשוב, אלא להיכנס לקרב, גם בגיל 50. אם זה אגרוף, קרב מגע, קונג פו או mma . אל תשלול לפני שתנסה.
    לצפות בספורט הזה זו כבר הנאה אחרת. טכנית יותר. נראה לי שקשה ליהנות מאיגרוף או MMA מבלי להבין את הטכניקה. אז זה סתם כבר כמו יצר סדיסטי של לראות קרב תרנגולים. דווקא צפייה באיגרוף, שהוא ספורט מונוטוני יותר, אבל ארוך הרבה יותר מmma באמת מביא את הסיפור של הבן אדם, לא רק היצר החייתי שלו או הטכניקה באמנות לחימה כזו או אחרת.

        1. בלינצ'ס

          29 יול 2017 02:57:39

          לא תמצית האנושות מבחינתי. בדיוק ההפך. לכן זה מסקרן אותנו כל כך.
          וכמתחרה ג'ודו ברמת הנוער בעבר- לא חייבים לנסות.
          דווקא קאטות ותורות לחימה כדאי ללמוד. הן הדבר הכי חשוב בהן. אפשר לוותר על התחרויות.

  6. גיא הרשע

    29 יול 2017 07:14:59

    אני לא זוכר באיזה שלב הגעתי למסקנה שזה כבר לא מעניין אותי –
    אגרוף, MMA, וואטאבר.
    אני אפילו פתאום מוצא את עצמי עם מחשבות של כפירה גם בקשר לפוטבול –
    לא רוצה להיות ה-enabler של גלדיאטורים בשכר.
    ככל שהתבגרתי, גיליתי שאני סולד מאלימות, גם כאשר היא במסגרת ספורטיבית.
    אולי זה ה-OD שיש לי מהתקופות בהן צה"ל תפס חלק לא מבוטל בחיי.
    אולי זה הגיל.
    לא יודע.
    (אפילו בכביש אני כבר לא מתעצבן כמו פעם…)

    או במילים אחרות –
    to each his own

    1. Ish

      29 יול 2017 13:21:18

      בתור מישהו שיצא לו לשחק קצת פוטבול קשה לי להתחבר להקבלה של שחקנים בפוטבול לגלאדיאטורים. המגע בפוטבול אמנם מכוון וצפוי אבל אינו מכוון לפגיעה פיזית ביריד. בכדורסל, איפה שכביכול אין מגע כלל למעט מגע "מקרי" יצא לי לחטוף לא פחות.

      1. גיא הרשע

        29 יול 2017 13:28:52

        אני כבר שנים צופה בפוטבול –
        אתה לא זוכר תקופות בהן חגגו כל תיקול אכזרי?
        (ועדיף שיהיה כמה שיותר חזק)

        1. Ish

          29 יול 2017 13:40:53

          אתה חושב שמה שהם חגגו שם זה את האכזריות של התיקול? כי אני לא. לפחות לא ברוב המקרים מוכן לקבל שיש יוצאי דופן אבל איך זה שונה מהמכות שהיית רואה מדי פעם בכדורסל שהורידו מישהו שחדר לסל בעוצמה. גם בnfl וגם בnba נקטו ונוקטים בפעולות לצמצם/להפטר מאלימות על המגרש.

          1. גיא הרשע

            29 יול 2017 13:46:38

            הייתה תקופה שהייתי כנראה כותב תגובה זהה לשלך.

            אבל ככל שאני חושב על זה יותר לעומק, זה מרגיש לי יותר ויותר כמו מס שפתיים.

            כאשר השעו את שון פייטון לשנה?
            זו הייתה נטו צביעות.
            מה שהתרחש בחדר ההלבשה של הסיינטס היה זהה למה שהתרחש בכל חדר הלבשה ב-NFL.
            יש כל כך הרבה שחקני הגנה שסיימו את הקריירה מכורים למשככי כאבים,
            בגלל שזה בלתי נמנע –
            התרבות ב-NFL היא שהקשיחות חשובה מהכל. גם מהבריאות.

  8. Berch

    29 יול 2017 09:58:59

    זה פשוט כיף. אולי לא לך אבל לאחרים.
    כשהתאמנתי תמיד העדפתי אומנויות לחימה של פול-קונטאקט. ואתה חבר של היריבים שלך, זה לא שאתה רוצה להרוג אותם או משהו.
    אתה הרבה יותר מרוכז בלא לעשות טעויות כשהעונש הוא לחטוף איזה בומבה 🙂

  9. עגל

    29 יול 2017 11:55:45

    זה היצר שכנראה יש בכל אחד מאיתנו.
    אני אף פעם לא התחריתי בזה אבל התנסיתי קצת בקרב מגע וכל עוד זה נעשה בצורה מקצועית אין בעיה ויש הנאה. הבעיה מתחילה כשהאגרוף של היריב פוגע בלסת . . .
    צפיה זה משהו אחר, מעין יצר סדיסטי. אבל אני לא מבין מספיק כדי להעריך את הטכניקה של החברה האלה, שהם באמת אלופים.

  11. הממזר של סטוקטון

    29 יול 2017 18:16:04

    אורך חיים של כוכבי רוק ובידור הרבה יותר הרסני משל ספורטאים, והרבה פעמים בזמן אמת (למשל מועדון 27) ולא אחרי "פרישה".

    אז בואו לצרוך ולממן להם את הסקס סמים ורוקנרול.

    1. dror2

      30 יול 2017 07:07:49

      אני לא בטוח כמה זה מבוסס, מה שכתבת פה. ברור שיש מקרים מתוקשרים מאוד (ע"ע מועדון ה-27), אבל בסה"כ לא מכיר מחקר שאומר שקריירה של רוק שמה אותך בקבוצת סיכון גדולה יותר מאשר קריירה של פוטבול.
      בנוגע לאלימות – לצערי הפעלת אלימות וצפיה באלימות נוגעות בנקודות עמוקות וקדומות אצלנו. ביחד עם זה, הן גם מעודדות אותה. בשורה התחתונה – אני בגדול נגד, אבל יכול להבין למה אנשים אוהבים את זה.
      יש מנגנון הגנה נפשי המכונה סובלימציה (עידון). לוקחים דחף תוקפני ומעורר חרדה, ונותנים לו ביטוי בצורה שיוצרת פחות נזק. כמו אדם עם פטיש לדם שהולך להיות קצב, או לחילופין אדם עם יצרים אלימים שלומד לבטא אותם בתוך הזירה או אפילו במהלך צפיה במה שקורה בזירה. בגדול – תהליך חיובי.
      הצד השני – צפיה באלימות מגבירה אלימות.
      שורה תחתונה – כל דבר במידה. בעולמנו נטול האלוהים (לדעתי), זה אומר שכל אדם יצטרך לבחור לעצמו מה מידת האלימות שהוא מוכן להיחשף אליה.

      1. הממזר של סטוקטון

        30 יול 2017 08:44:51

        ברור שלא עשיתי על זה מחקר, אבל מהתרשמות כללית המספרים מפלצתיים הרבה יותר מפוטבול, גם אם לא כוללים את מועדון 27 (למשל 3 המלכים :אלביס, מייקל ג'קסון, זוהר ארגוב..) אין כמעט להקה שלא איבדה חבר, ולפעמים אף כמה חברים, אין כמעט אמן שלא היה באיזו סכנת חיים כלשהיא.

        הייתי מכין רשימה, אבל זה באמת מיותר.

        1. Ish

          30 יול 2017 16:12:09

          וזה בלי להכניס למשוואה את הנזק המוחי של הסמים הנזק הכבדי של האלכוהול המשפטי של הסקס והנזקים הפיזים לראיה ולשמיעה מכל ההתעסקות בהופעה על במה

    1. אשך טמיר המקורי

      30 יול 2017 10:49:00

      זה שפיתחנו דרכים מעודנות להוציא את האגרסיות כמו כדורגל, כדורסל וקרלינג לא אומר שהצורך "לדבר האמיתי" נעלם…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט