חיידק הכדורסל / עמית טבול

חיידק הכדורסל / עמית טבול

אזהרה: הפוסט מכיל נוסטלגיה במינון חריג.

לא פעם ולא פעמיים זכינו לקרוא פה מאמרים נוסטלגיים וחווייתיים של אנציקלופדיית הספורט העונה לשם מנחם לס. מעבר למאמרים על שחקנים ודמויות בולטות, מנחם מספר לנו גם על מחוזות ילדותו וחוויותיו מימי בחרותו.

אני מניח שלכל אחד מאיתנו יש זיכרונות וחוויות מהעבר הקשורים לכדורסל ושזורים בתוך סיפור חייו. מנחם מקפיד לשתף אותנו בסיפורים הרבים שלו. חלק מהמגיבים זורקים פה ושם חוויות משלהם. אז אצלי זה יהיה פוסט..

במהלך העונה העמוסה יש סיקורים, יומני סקרמנטו ופינות שופט ולכן אין תקופה מתאימה יותר מהפוגת הקיץ לכתיבת פוסטים מסוג אחר, בעיקר חווייתיים.

אני אספר לכם קצת על חיידק הכדורסל שלי.

לא זוכר בדיוק מתי נדבקתי בחיידק. אני מניח שזה קרה בסביבות גיל 6 או 7. עד אז הייתי יותר בקטע של כדורגל. התחלתי קצת לראות מכבי באירופה ושיחקתי לא מעט במגרש שליד הבית.

הזיכרון הראשון שלי מה-NBA היה קטע בטלוויזיה בו הראו קבוצה עם תלבושת לבנה שבה כולם היו דומים לשחקנים הזרים של מכבי. הם הציגו יכולת לא אנושית.

לא הבנתי כל כך מי נגד מי, שמעתי את השדר אומר 3 אותיות באנגלית שגם אותן לא כל כך הבנתי. החלטתי שלקבוצה הזו קוראים IBM. מספר חודשים לאחר מכן ראיתי קבוצה שלבשה אדום שהייתה אפילו יותר טובה מה- IBM, בעיקר בגלל זה שמוציא לשון וקולע כל פעם שמתחשק לו. סיפרתי למישהו קצת יותר מבוגר על הקבוצה הזו באדום. הוא אמר לי שאין קבוצה שקוראים לה IBM. יש ליגה שקוראים לה NBA בה חברות כמעט 30 קבוצות ושלקבוצה באדום קוראים שיקגו בולס. סוף סוף הבנתי למה כולם שמים כוכע מצחיה עם תמונה של שור זועם.

 

צו האופנה של נערי הופס בשנות ה-90

 

מספר שנים לאחר מכן כבר הפכתי לצופה אדוק של מכבי בגביע אירופה לאלופות (הגלגול הקודם ולטעמי המוצלח יותר של קומבינת היורוליג). זכיתי לראות את ג'מצ'י בשיאו דופק 6 שלשות פעם בשבוע-שבועיים ומתפוצץ עם 49 נקודות על הראש של לימוז'. עונה או שתיים לאחר מכן צפיתי במייק מיצ'ל קולע עם הקרש מזוויות בלתי הגיוניות, נפעמנו מהחסימה של ווילי סימס על סן אפיפניו האדיר וכל זה רק כדי להפסיד (שוב) לבולוניה מסל של יורי זדובץ' על הבאזר, סל שהוביל את מכבי לסדרת ההצלבה מול אסטודיאנטס מדריד שהציגה לראווה את הכוכבים אלברטו הררוס וריקי ווינסלו (אבא של ג'סטיס). סדרה שבסיומה זכינו לראות את ג'מצ'י מחליק באלגנטיות במאני טיים של המשחק השלישי והמכריע (דקה 8:30 בוידאו).

בגמר הופתענו מהשלשה הגדולה של ג'ורג'ביץ' על חובנטוד בדאלונה עם ויאקמפה והאחים חופרסה. דרך אגב, אותה פרטיזן עלתה מהמקום הרביעי בבית המקביל של מכבי, כך שאם מכבי הייתה מנצחת את בולוניה היא הייתה נשארת במקום הראשון ומתמודדת מול אוברדוביץ' והצעירים ולא מול הספרדים.

באותה תקופה בשעות הערב הרחובות היו ריקים פעמיים בשבוע: בימי שני בזמן הקומדי סטור ובימי חמישי בזמן שמכבי שיחקה באירופה.

בביצה המקומית, כשעוד היו סדרות ואליפות הייתה אליפות ולא גביע קופל/גביע המדינה 2, זכיתי לצפות בסדרה האדירה בין מכבי להפועל כשבפינה האדומה מככבים ת'רקדיל, שורט, פרישמן, אמסלם, שטיינהואר, ג'ונתן דלזל ועמי נאווי, ובצד הצהוב מיצ'ל, ג'מצ'י, מרסר, גודס, הנפלד, דניאל, סימס וקצת ליפין.

עונה לאחר מכן כמעט שברנו את הטלוויזיה בעונה עם דיוויד אנקראם והתחלנו לעבוד על ג'אמפ שוט א-לה עדי גורדון אחרי 8 השלשות שקלע על נבחרת יוון.

באותן שנים נרשמתי לקבוצת כדורסל במכבי בת-ים. חיידק הכדורסל כבר היכה במלוא המרץ. בקבוצה שיחקתי רק שנתיים, אך זה הספיק כדי להצמיד אותי לכדור הכתום עד עצם היום הזה ולא רק לצפות באלה שמשחקים בו. היינו מגיעים לפחות חצי שעה לפני פתיחת האימון כדי לזרוק לסל שבחוץ. פעם בכמה זמן נתנו לנו לשחק באולם הפיס העירוני. הרגשתי כאילו זכיתי בפיס מבלי לקבל טלפון מאראלה. מבחינתי זה היה כמו יד אליהו (רק ללא הפרקט החום).

בעיר הקודש בת-ים (תותבב"א) של תחילת שנות ה-90 לא היו כמעט מגרשי כדורסל נורמלים. על רשת בסלים לא היה מה לדבר בכלל. היינו צריכים לריב עם גדולים וחזקים מאיתנו על הזכות לשחק על הסל למרות שהגענו לפניהם. במצבי קיצון זה כלל גם משחק 3 על 3 על הזכות הטריטוריאלית.

בימות הקיץ המהבילים מצאנו את עצמנו לוקחים אוטובוס (כרטיס נייר קטן עלה 1.30 שקל למבוגר. עם כרטיסיית הנוער הכתומה והמיתולוגית זה עלה הרבה פחות) ונוסעים כמעט שעה לספורטק בתל אביב רק כדי לזכות לשמוע את צליל הסוויש הממכר (ועל הדרך לפגוש את אסף ברנע וניר ריכליס). ביקור ממוצע בספורטק נמשך 5-6 שעות אינטנסיביות ואחרי זה היינו קונים פיצה וקולה באבן גבירול בדרך חזרה כשפרצופינו שחורים מרוב זיעה.

בגזרת משחקי המחשב היינו חורשים על המשחק Lakers VS Celtics שהציג לראווה את יכולות העל של מסך ה-VGA ושל קארים עבדול ג'באר עם הקרחת האדומה וקליעת הסקייהוק הקטלנית שנכנסה ב-80 אחוז לפחות.

 

 

בכיתה ז' התחלתי ללמוד בישיבה בבת-ים, שם למדנו חצי יום לימודי קודש וחצי יום לימודי חול. הלימודים הסתיימו מאוחר מאוד (עד 5 בכיתות ז'-ח', עד 8 בערב בכיתות ט'-י"ב). עזבתי את קבוצת הכדורסל אבל החיידק לא עזב אותי. להיפך.

בשנים בהן למדתי בישיבה, כל אימת שנשמע הצלצול הגואל, טסנו לעבר המגרש במהירות של יוסיין בולט כדי שלא נצטרך להזמין במשחק הבא. בתקופת התיכון, במהלך ההפסקות הגדולות שאחרי ארוחת הצהריים, התקיימו משחקי ראווה בין הכיתות הגבוהות שהשתתפתי בהם. לפעמים היו שם לא מעט תלמידים-צופים על הטריבונות. המשחקים האלה לא תמיד הסתיימו בצלצול אלא לפניו, מכיוון שלעיתים המשחק פוצץ באיבו בעקבות טראש טוק, עבירה בלתי ספורטיבית או זריקת כדור לפרצופו של היריב, מה שהוביל לתגרה המונית שממילא הייתה צריכה להגיע במוקדם או במאוחר.

בהפסקות אחרות היינו הולכים למכולת, פותחים פינת קריאה וקוראים בשקיקה את כתבות הכדורסל במדור הספורט, בין השאר את תוצאות משחקי ה-NBA שהגיעו לעיתון אחרי יומיים בגלל קומבינציה בלתי אפשרית של הפרשי שעות ו"מועד סגירת הגיליון". היה גם איזה אחד בשם מ.ל. שחשף אותנו לכדורסל מעולם אחר. בעל המכולת העלים עין ביודעו שלפחות 5 מתוך עשרת הפרחחים יקנה ממתקים. בכיתה כל זריקת נייר או שאריות תפוח לפח הייתה ממרחק ומלווה בקריינות.

כאמור, יום הלימודים היה מסתיים בשעה 8 בערב. הולכים הביתה? ממש לא! החגיגה רק התחילה. אני מוצא את עצמי נשאר במגרש של הישיבה ומשחק בלי סוף עם חברים כולל דיירי הפנימיה, להם היינו מוכרים כרטיסיות אוטובוס שקיבלנו בחינם (הבית היה במרחק הליכה. למרות זאת קיבלנו כרטיסיות כי גרנו מרחק נסיעה של 3 תחנות ומעלה. החיסכון ה"נכבד" היה מתאדה יחד עם אש הנפצים והשרקנים שקניתי מהרווחים) . פלאפון לא היה אז ולכן אם הייתי שוכח לחזור הביתה אבא שלי היה מופיע במגרש ומכריח אותי לחזור איתו.

השנים עברו. בפסח היה לנו את טורניר בני עקיבא (סניף בת-ים) המסורתי אותו אף פעם לא ניצחנו. משחק אחד שאני כן זוכר היה חצי הגמר נגד הקבוצה הכי טובה. הכדור היה אצלם בהתקפה האחרונה עם יתרון נקודה לטובתם והם כמובן בזבזו את הזמן במסירות רוחב. אחד השומרים הטובים שלנו הפריע לרכז שלהם שמסר מסירה גרועה. חטפתי את הכדור ורצתי את כל המגרש כשאני בכלל לא יודע כמה זמן נשאר. אני רק יודע שקלעתי את הצעד וחצי ושניה לאחר מכן נקברתי תחת "ערימת ילדים". מסתבר שהכדור נכנס לסל פחות מחצי שניה לסיום. בגמר כמובן הפסדנו.

באותה תקופה הקמפיינים האירופיים של מכבי היוו חלק לא מבוטל מהאג'נדה שלנו. חזינו בכדורסל מצוין עם היילייטס כמו הסל של ג'מצ'י מסוף מגרש נגד ציבונה. ג'ו ארלאוקס היה תופר 35 נקודות לערב בהילוך שני עם אחוזים מטורפים ממיד ריינג'.

מכבי התקשתה במיוחד בסדרות ההצלבה. פטאר נאומונסקי האיום היה עושה ממכבי קציצות בסדרות נגד אפס פילזן.

בסוף שנות ה-90 עודד קטש היה בשיאו (לטעמי הכישרון הישראלי הכי גדול שדרך פה) ויחד עם שפר, הנפלד וגריפית הובילו את מכבי לעוד עונה מהנה אך נטולת הישגים. ראויה לציון תצוגת העל של קטשפר נגד מילאנו בחוץ (50 נקודות משותפות).

בסיום אותה עונה התאכזבנו בסדרת הכדורסל הנדירה של מכבי מול טים-סיסטם בולוניה שהסתיימה בהפסד אך עם ראש מורם. במשחק מספר 1 בבולוניה, שהסתיים בהפסד צמוד לאחר הארכה, שפר נתן את אחת ההופעות המרשימות שראיתי משחקן ישראלי. הוא קלע 31 נקודות, כמעט כולן במחצית השניה. עונה לאחר מכן גריפית עזב ובמקומו הגיע "השודד בטריינינג", הלא הוא ויקטור אלכסנדר שהיה יעיל למדי. קטש היה אמור לשחק בניקס אבל חזר למכבי בעקבות השביתה ב-NBA. היה נחמד באותה עונה אבל הפעם חטפנו מהלומות מול קינדר בולוניה של דנילוביץ' וריגודו…

ב-1995 הגיחה לאוויר העולם סדרת משחקי המחשב "NBA Live" שעשתה לנו מהפכה של שמחה, בעיקר אם רג'י מילר היה בקבוצה שלך. הסרט בהתחלה היה חדשני ומדהים יחסית לאותה תקופה:

NBA Live, Red Alert ו – Duke Nukem גזלו ממני אלפי שעות בתקופת התיכון.

לאחר עשור שחון ללא הישגים של מכבי באירופה, הגענו לשנות האלפיים וסוף סוף נהנינו מניחוח הפיינל פור.

חזינו בקבוצה המפתיעה והמלהיבה של האפמן ומקדונלד שנקמו בטים סיסטם בולוניה (שבינתיים החליפה את השם לפאף בולוניה) עם עוד סדרה מהסרטים כולל משחק ה-19 מ-19 מהעונשין של האפמן שהשווה את הסדרה ל-1-1 אחרי הפסד ביתי ביד אליהו. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. קטש תקע בנו חץ בלב בגמר נגד פנא (דקה 3:45 בוידאו).

בשנים הבאות מכבי חזרה להיות בפיינל פור על בסיס כמעט קבוע. פארקר הגיע לסיבוב הראשון שלו במכבי ומכבי נקמה בפנא בגמר עם הרגע הבלתי נשכח בו בורשטיין מטביע, פוער את פיו כמו חמי רודנר בקליפ "לבן בחלום שחור" ומשחרר צעקה שמרעידה את אמות הסיפים של שער הניצחון בשאנז אליזה.

עונת 2003-4 זכורה במיוחד: סלי ניצחון משוגעים (פארקר במוסקבה, שאראס נגד סיינה, בורשטיין עם שלשה אחרי החטאת עונשין, שהובילה להארכה וניצחון על בולוניה באיטליה) וכמובן נס ז'לגיריס והגמר הגדול.

וידוי: את נס ז'לגיריס פספסתי. חזרנו מהדרום, לא הקשבתי למשחק ברדיו ולא שמעתי חדשות כי תכננתי לצפות בהקלטה בבית כשנגיע. תכנונים לחוד ומציאות לחוד. המגישה בגלגל"צ קוטעת את השיר ומברכת את מכבי על הניצחון הדרמטי וההעפלה לפיינל פור. תודה לך באמת!

בגזרת ה-NBA ראינו את שיקגו וג'ורדן עושים בית ספר לכל הליגה וקמנו בלילה לאולסטאר כשעוד היה שם מעניין.

נגמר התיכון. בתקופת הצבא לא יצא לי כמעט לשחק. אני כן זוכר שהיה איזה טורניר צבאי בטבריה שהפגיש אותנו עם גודזילות כמו אורי קוקיה וצלף לא רע העונה לשם רגב פנאן.

השתחררתי מהצבא והתחלתי ללמוד. ככל שעבר הזמן כובד המשקל של הכדורסל אצלי עבר מישראל/אירופה ל-NBA.

חלפו עוד כמה שנים. התמחות, חתונה, ילדים, עבודה… במקום לזרוק ניירות לפח של הכיתה אני מוצא את עצמי זורק חיתולים משומשים לפח בבית. מפאת חוסר זמן הכדורסל הלך ודעך. החיידק לא הלך לשום מקום. הוא רק היה רדום.

אבל כשהוא התעורר – הוא התעורר ובגדול. השיפוט ולאחר מכן המעבר לבנימינה היוו קרקע פוריה לחזרה לדבר האמיתי – לשחק כדורסל והרבה (בימות החורף אני משחק בשתי ליגות חובבניות). כשעולים על המגרש זו מלחמת עולם. בדרך כלל אני משתדל להיות נחמד וסבלני אבל על המגרש כל האגרסיות יוצאות החוצה. אבל אז אני נותן לעצמי כאפה ונרגע. "שמור על פאסון! מחר אתה צריך לשפוט".

אני בוהה באנשים גבוהים ברחוב ומקנא, משוכנע שצריך להעמיד לדין גבוהים שלא משחקים כדורסל למרות מתת האל שלהם.

בשנים האחרונות הכדורסל קיבל זווית נוספת בדמות אימפריית הופס. האתר הוא כמו משפחה שהמכנה המשותף שלה הוא בדיוק אותו חיידק נחמד. אני מניח שחלק מאיתנו מרגיש בר מזל להיות חלק מזה.

גם ברגעים אלה בזמן שאני כותב, אני מרגיש צורך אובססיבי לקחת כדור וללכת לזרוק לסל שעות על גבי שעות. החיידק עדיין כאן ולשמחתי הוא פועל במלוא המרץ. נקווה שיישאר איתי עוד שנים רבות כי "זה באמת עושה לי טוב לראות כדור מרשית דרך שלשה חטופה".

הערה:

למען האמת די התלבטתי אם לפרסם את הטור הזה. למה שביוגרפיית הכדורסל שלי תעניין מישהו? מצד שני אני בטוח שהרבה גולשים פה נדבקו בחיידק הזה ויש להם אנקדוטות או סיפורים מעניינים הקשורים לכדורסל (מוזמנים לשתף כמובן) אז למה לא…

Amitlahev

אבא במשרה מלאה, רואה חשבון, שופט כדורסל בדימוס, מכור לפנטזי, גיטריסט בהרכב ובשעות הפנאי (שאין לי) זורק מלא שלשות :)

לפוסט הזה יש 43 תגובות

  1. אחלה פוסט.
    בנוגע לפסקה האחרונה ביוגרפיית הכדורסל שלך היא גם של רבים אחרים אחד מהם הוא אני שזוכר את כל מה שרשמת.מכבי משנת 81 עד 2001 לא לקחה גביע אירופה אבל אני זוכר את ההתרגשות שלי בימי חמישי מהבוקר לקראת המשחק בערב[עבר לי לפני כעשור לגמרי והיום אני פחות מחבב אותם].
    אחד הרגעים שלא כתבת היא ההחלקה של גמצי בהצלבה נגד אסטודיאנטס.
    גדלתי בקריית מוצקין ושהקבוצה של הקריה עלתה לליגה הראשונה הייתי בכיתה יא עונת 97-98.האולם היה 10 דקות מהבית שלי ועשיתי מנוי בנוסף למנוי שהיה לי להפועל חיפה כדורגל אבל זה נושא אחר.אני עדיין זוכר את החמישייה של אותה קבוצה
    גלעד שמחוני שבא במקום שרון אבהמי שהיה הרכז בלאומית ב
    גרמן גאייס
    גילי סלע
    דריק גרווין הכוכב של הקבוצה-אח של גורג גרווין הגדול
    אבי קטן

    פיני לוי ששיחק קודם בהפועל ירושלים היה סוג של שחקן שישי

    אז היו 2 סיבובים והגיע משחק הבית היחיד העונה נגד מכבי תל אביב של קטש-שפר רנדי וויט פופה הנפלד ועוד.הסיפור הוא שחשבתי שבגלל שיש לי מנוי אני יכול לבוא רבע שעה לפני המשחק[לא יכולתי להגיע קודם]ומה שקרה זה שלא נתנו לי להיכנס כי מכרו כרטיסים והאולם היה כבר מפוצץ.את המשחק הפסדתי אבל בסיומו נכנסתי לאולם לפרקט וראיתי את כולם בגודל טבעי כולל את פופה.ככה הפסדתי את המשחק בית היחיד באותה עונה נגד מכבי תל אביב.אז היו 2 יורדות והקבוצה כל העונה היתה מעל הקו האדום ורק במחזור האחרון נפלה מתחת וירדה ליגה.מאז הקבוצה לא חזרה לליגה הראשונה[היתה איזו עונה של איחוד עם קרית אתא אבל זה לא נחשב]
    עודד קטש גם לדעתי היה הכישרון הישראלי הכי גדול שראיתי אבל דווקא מי שהכי ריגשה אותי זו הפועל ירושליים של שנות ה90 עם עדי גורדון פפי תורגמן בילי תומפסון דורון שפע ועוד

    בנוגע למשחקי מחשב תמיד הייתי לוקח את הלייקרס עם ההוק שוט של קארים.

    מכבי בשנות ה 2000 המוקדמות העמידה 2 קבוצות שזכו ב3 אליפויות אירופה.הראשונה ב2001 עם מקדונלד האפמן הנפלד ואנתוני פארקר והשנייה שלקחה בק טו בק ב2004 ו2005 ולדעתי היא הקבוצה הגדולה בתולדות מכבי ואחת הגדולות בתולדות היורוליג[גביע אירופה לאלופות] ביחד עם ספליט של קוקוץ וראדגה בסוף שנות ה80 עם שאראס וויציץ באסטון וכן הגדול מכולם אנטוני פארקר.

  2. היי עמית רוב הסיפורים העלו כמובן חיוך על פי .
    והם בוודאי זכורים לי …גם העובדה שלמדתי בישיבה תיכונית עם חוויות דומות עוזרת.
    מקצת חוויות נוספות שלי מהזיכרון (שלא כתבת ) וללא סדר של ממש .
    הסל מכל המגרש של ג'מצי במדי מכבי רמת גן מול מכבי .
    הניצחון של מכבי כאן על ריאל מדריד כשפרננדו מרטין המנוח מפספס הטבעה בבזאר.
    הניצחון של מכבי במילאנו 87 …לפני ההפסד בגמר גביע אירופה.
    המכות בן לארגי לארואסטי (השחקן האהוב עליי ) במשחק השלישי בחצי גמר פליאוף 86 (כמדומני ) אחרי שמכבי ניצחה את הראשון
    96-140 והפועל החזירה ב 100-102 .
    בשלישי ללא המורחקים ניצחה מכבי 79-91.
    בדרך לגמר מול אליצור נתניה שם מכבי ניצחה 103-105 (3 קליעות עונשין של ברקוביץ ) ואז 97-104 .

    הניצחון של ישראל על צ'כוסלובקיה ז"ל סגנית אלופת אירופה שהעלה את ישראל לגביע העולמי 86 כשמיקי קולע את סל הניצחון ומרסר לוקח אח"כ ר' הגנה .
    ואז את ההופעה באליפות העולם עם ניצחונות על אורוגוואי ,קובה ומקום שביעי בסה"כ.

    ועוד ועוד ….שיהיה לי זמן .

  3. נפלא ומעניין, נוסטלגי ומרענן.
    הכבוד למאיר אריאל: ""זה באמת עושה לי טוב לראות כדור מרשית דרך שלשה חטופה".

    לי עושה טוב לראות שיש תחרות בארץ ולא תמיד מכבי ראשונה.
    צובט הלב לראות את קטש והפספוס בקריירה שלו. איזה כשרון התקפי עם ביצים משיש.

    תודה רבה על פוסט זה !

  4. פוסט מעולה עמית
    אגב מעולם לואנוצחתי ב NBA 88 ( בסדרה לא במשחק בודד ) מול כל יריב
    אני קורא תיגר על כל מי שיוכל לשחזר את המשחק

        1. לא תמיד.
          חבר חלאה שלי היה שם את ג'ורדן כסנטר, מקבל כדור, מטביע וחוזר חלילה (טקטיקה מעצבנת שעבדה ועבדה ועבדה…)
          סיפרתי פעם, ואספר שוב, 5 שלשות רצופות עם אייזאה בתוך דקה וחצי בערך (באג מטורף של חטיפה-ריצה-קליעה, לא חזר על עצמו יותר. יש עדים אבל הקשר אבד במהלך השנים).
          והזיכרון האחרון לקבל מטים מאלינס 100 נק על הפרצוף במשחק אולסטאר שבו הוחלט לתת בכל קבוצה רק לשחקן אחד לקלוע.

          פוסט מצוין, מבוגר ממך בכמה שנים והזיכרון שלך עולה על שלי פי כמה וכמה (אני מזמן כבר לא יכול לדקלם שמות\תוצאות\שנים), אבל את החדווה של ימי חמישי בערב (בטוח שהייתה כזו בימי שני?) תמיד אזכור למרות שעברו שנים מאז שישבתי לראות משחק של מכבי.

          אין על נוסטלגיה.

          1. וחוץ מזה, השחקן היהודי הטוב יותר היה "YAKOV" מכדורסל רחוב 3 על 3 בערך באותן שנים. קסקט הפוך, זריזות, לייאפ מדהים.
            אם כי במשחק הנ"ל היו שני שחקנים עם 100% מהשדה (i shit you not). מותר היה לבחור אחד לכל קבוצה, אבל בשלב מסוים נאסר השימוש בהם לגמרי.

  5. החיים בחולוניה לא היו שונים בהרבה
    אז לא איימנו על האליפות בכלל ולא הייתה בעיה לאהוד את חולון ומכבי תל אביב 🙂
    תארת נאמנה חיי אוהד ג'נריים. שאפו. אני אהבתי

  6. במציאות כארים הכניס את ההוק שוט ב-55% ובשיא בסביבות 60% וזה כמו האחוזים של בארקלי ומקהייל ופאריש ונאנס ואולי עוד כמה.

      1. הבדל בין מה למה?
        הזריקות של השמות שהזכרתי לא היו יותר עצירות.
        וכן ביחס לעמדה הזריקות של ג'ורדון ומג'יק ובירד גם לא היו יותר עצירות מהסקייהוק של כארים.

        1. ההבדל בין הזריקות קרש-סל של מקהייל (שהיו גאוניות בפני עצמן), ושל בארקלי שדחף את עצמו אל תוך הסל (עד היום אין לי מושג איך). קארים קלע את ההוק שוט ממרחק גדול יותר. משהו כמו מטר וחצי שניים מהסל, מה שלא רק שהיה מדהים מבחינה טכנית אלא גם פתח אפשרות לחדירות של אחרים.
          אם כבר אז תזכיר את הפיידאוואי של נוביצקי שהרבה יותר בלתי עציר מזה של ג'ורדן, גם הדרים שייק של אולג'ואן אם כבר מדברים. ואם אתה מדבר על זכות ראשונים אז תן אותה לווילט שהמציא אותה.
          עדיין ההוק שוט נחשבת עד היום כזריקה הבלתי עצירה ביותר בכדורסל (נראה לי נחסמה פעם אחת ב 20 שנות קריירה של קארים, על ידי ווילט).

          1. עדיין הזריקות של שאק ומקהייל ובארקלי ועוד כמה שהזכרתי למשל היו לא פחות בלתי עצירות ואחוזי הקליעה יעידו ועד כמה שידוע לי בארקלי ומקהייל ידעו לקלוע היטב גם שני מטרים מהסל ולגבי פאריש, וולטון וגם ריילי שאימן את כארים אמר שפאריש הוא הקלעי מחצי מרחק הגדול היותר בין הסנטרים.
            בכל מקרה עציר ובלתי עציר לא קשור למרחק מהסל.

    1. ודאנטלי.
      השיא לקריירה בעונה הסדירה 59.9% של ארטיס גילמור ושלישי בפלייאוף עם 55.9.
      שאק שני בעונה הסדירה עם 58.2% וראשון בפלייאוף עם 56.3.
      כארים עם 55.9% בעונה הסדירה ו-53.3 בפלייאוף.
      בארקלי עם 54.1% בעונה הסדירה (57.6 בשמונה עונותיו ו-610 משחקיו בפילדלפיה לעומת 50.1 ב-4 עונות ו-280 מש' בפיניקס ו-48.2 ב-4 עונות ו-183 מש' ביוסטון) ו-51.3 בפלייאוף (56.9 בשש עונות פלייאוף בפילדלפיה ו-51 מש' לעומת 48.6 בארבע עונות פלייאוף בפיניקס ו-48 מש' ו-46.4 בשלוש עונות פלייאוף ו-24 מש' ביוסטון).
      מקהייל עם 55.4% בעונה הסדירה ו-56.3% בפלייאוף (כמו שאק).
      פאריש עם 53.7% בעונה הסדירה (55.2 ב-14 עונות ו-1106 מש' בסלטיקס) ו-50.6% בפלייאוף עם חוסר יציבות גדול (בשבע עונות הפלייאוף הראשונות שלו [4 מהן עם 23-17 מש' ושתיים עם 12-10 ואחת עם שבעה מש'] קלע בטווח של 47.8%-49.3%, בשתיים הבאות [21 ו-17 מש' בהתאמה] קלע ב-56.7 ו-53.2 בהתאמה, בעונה הבאה [שלושה מש'] קלע ב-45.5, בעונתיים הבאות [חמישה ועשרה מש'] קלע ב-57.4 ו-59.8 בהתאמה, בעונה הבאה [עשרה מש'] קלע ב-49.5, בעונתיים הבאות [ארבעה מש' בכל אחת] קלעה ב-54.4 ו-54.5, ובשני משחקיו האחרונים בפלייאוף קלע ב-14.3%.
      נאנס עם 54.6% בעונה הסדירה (56.1 בסאנס בשבע עונות ו-487 מש' ו-53 בקאבס בשבע עונות ו-433 מש') ו-54.1% בפלייאוף (56.9 בסאנס בשלוש עונות ו-27 מש' ו52.7 בקאבס בחמש עונות ו-41 מש').

      1. דאנטלי עם 54% מהשדה בעונה הסדירה (בשבע עונות ו-461 מש' ביוטה קלע ב-56.2, בשש העונות הבאות בדטרויט [3 עונות ו-192 מש'] לייקרס [עונתיים ו-116 מש' ובאפאלו [עונה עם 77 מש'] קלע בטווח 52.6-51.5 [52.6 בדטרויט ו-51.5 בלייקרס ו-52 בבאפאלו], ובארבע העונות האחרונות שיחק 109 מש' כשהוא קולע ב-47.1% בשתי עונות ו-76 מש' בדאלאס וב-49.9% ב-23 משחקים בפייסרס ובעשרת משחקיו האחרונים שאותם שיחק בבאקס קלע ב-38) ו-52.5 בפלייאוף (בשתי עונות הפלייאוף הראשונות שהיו בלייקרס שבהן שיחק שלושה ושמונה מש' קלע ב-56.5, בשתי עונות הפלייאוף הבאות [לאחר חמש שנים מהפלייאוף הקודם] שהיו ביוטה קלע ב-51.2 [50.4 ו-52.3 בהתאמה], בשתיים שאחריהן שהיו בדטרויט [שנתיים לאחר הקודמות] קלע ב-53 [53.9 ו-52.4 בהתאמה], ובפלייאוף האחרון שהיה במילווקי [שלושה מש'] קלע ב-14.3%).

  7. תחילת האהדה שלי לנב"א הייתה לפי מה שזכור לי בסביבות גיל 10 בעונת 83/4' ואז השאלההייתה אם לאהוד את מג'יק והלייקרס את את בירד והסלטיקס ובחרתי בירוק-לבן כנראה בגלל מכבי חיפה בכדורגל שאותה אהדתי כתושב הקריות (בקריית שמואל השייכת מוניצפלית לחיפה וכך שגם קריית חיים אף שהיה כבר עם מספר תושבים של עיר) ובעונה שבה התחלתי להתעניין בנב"א (לפי זכרוני) החלו בצבירת תארים (לאחר בר המצוה כבר לא אהדתי קבוצת כדורגל ישראלית בגלל חילול השבת).

  8. עמית, פוסט נוסטלגי מצויין.
    אצלי הנוסטלגיה התחילה בשנת 1979-1980, עם מכבי תל אביב בימי חמישי, ואז החל משנת 1987 החלה הזליגה ממשחקי הכדורגל בשבת של הפועל ירושלים בימקא, למשחקי בכדורסל בימי ראשון במלחה.
    עדי גורדון אמנם אגדה
    אבל מבחינתי הקו האחורי המיתולוגי של הפועל היה אמיר מוטאפציץ, דורון שפע וארז חזן.

  9. הנאה צרופה מהמילה הראשונה ועד האחרונה. ואגב, בכינוסי האתר פעם בשנה כמה חברה מראים כדורסל לא רע בכלל!

  10. אני מסכים אתך שעודד קטש היה אולי הכדורסלן הישראלי הגדול מכולם, לפני מיקי ברקוביץ' דורון ג'מצ'י, נדב הנפלד, ועדי גורדון (החיפאי!)

  11. תודה עמית.
    C&C (היה הטוב ביותר בסדרת דיון לטעמי). ברגע שהעבירו את הממותה לסובייטים ב-Red Alert, הופר האיזון בין הצבאות. אז נכון, היה מאד מאתגר לשחק את השלבים בתור בעלות הברית, אבל המשחק האמיתי שהוא נגד משתמשים אחרים נהייה מאד משעמם, כי כולם בחרו בסובייטים, להם היה יתרון עצום באוויר וביבשה. גם בים הנחיתות לא היתה עצומה בגלל הצוללות.
    בעצם, אלא אם אחד החבר'ה בנה מפה שמוכוונת ים באופן קיצוני, זה היה הרבה פחות מעניין מ-C&C.

    1. הכי כיף היה לשחק עם האמריקאים, להוריד להם את החשמל ואז להכניס לבסיס של הרוסים 40 מהנדסים רכובים שאחד מהם השתלט על המפקדה. אחרי זה אתה מקפל את המפקדה וגונב אותה אליך ואז יש לך את כל האופציות.

  12. מצוין עמית, עם כל הזכרונות מהישיבה. קצת דומה לחוקיות של קיבוצניקים.
    אז מה, עדי גורדון היה סטף קרי המקורי, הא? האמת שהוא היה גאליה הישראלי.
    איך אהבתי את השחקן הזה

  13. סקירה היסטורית אדירה שתדבר אל רבים מהקוראים כאן.
    דומה להפליא לחוויה שלי (רק שאני שיחקתי הרבה פחות), כולל הילדות בבת-ים והפספוס של נס ז'לגיריס כי הייתי בדרום!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט