כיצד (ואיך) גרם לי מייקל ג'ורדן ליהנות יותר מכדורסל

(הפוסט הזה אינו מאמר תגובה ל-captain beefheart)

****************************************

no funny shtuff

בן 40+ גר בעמק הירדן, מהנדס חומרה

**********************************

חם בעמק.

וכמו שלכל אחד על האי פיאנוזה שבים התיכון היתה מניה, אצלנו לכל אחד היתה קבוצה.

וכך, נפתחה לה הבריכה בעמק הלוהט בערך באותו הזמן בו הפלייאוף התחיל לצבור תאוצה.

וחם בעמק. בכניסה למרכזון, מקום בו נרגענו על נס קפה קר תוך כדי קריאת העיתונים היומיים בסופו של יום לימודים, התווכחו ביניהם שני בני כיתתי– בורנצווייג אוהד הפיסטונס וקורן אוהד הלייקרס– למי משני השחקנים ביל ליימביר או קארים עבדול–ג'אבאר יש איבר מין יותר עקום. וכשאני כותב "התווכחו" אני לא מתכוון לויכוחים החלביים בין גאולה כהן לשולמית אלוני אלא לויכוח המגיע כפסע מתיגרה.

והסיבות לויכוחים היו חשובות מאין כמותן, והיה צורך להגן עליהן בחירוף נפש– למי יש ספסל יותר עמוק: פורטלנד טרייל בלייזרס או סיאטל סופרסוניקס; מי קלעי יותר טוב: ג'ו דומארס או דן מארלי; ומי יותר מנ–מניאק–אשר–מוטב–לו–להידרס–ע"י–משאית–בזמן–שפסנתר– כנף–נופל–עליו–מהקומה–העליונה–ושקנאי–אקראי–מטיל–עליו–  שלא–במתכוון–דג–חרב: ג'ון סטארקס או קסבייר מקדניאלס.

וחם בעמק– יושבים רבוצים בבריכה, ואחר כך משחקים "ויקטור", ואחר כך שוב יושבים רבוצים, עד ששוב צץ לו ויכוח אידיאולוגי שכזה.

את שיקגו ואת ג'ורדן אהבתי מהיום שהופיעה עליו כתבה בידיעות אחרונות– עם מגיני הזיעה במרכז שתי האמות והלשון בחוץ. כן, באותם שנים כשהיית נע לכיוון הסל היית עושה זאת עם לשון משתלשלת החוצה כמו מייקל ג'ורדן, וכשהיית צריך להיעמד מול ערס בפארק מים היית נעמד על רגל אחת ופורס זרועותיך באוויר משל היית דניאל לרוסו, הקרטה קיד.

סדרת הגמר הראשונה שזכורה לי היא סדרת הגמר של שנת המצוות בשנת 90'. אני זוכר את פורטלנד מנצחים את המשחק הראשון מול הפיסטונס השנואים ואותי מפתח איזה שמץ של תקווה שבורנצווייג, אותו אוהד פיסטונס אדוק בעל יכולת ויכוח אינסופית, יחווה מפח–נפש מהדהד. כידוע, הוא צחק אחרון.

בשנים ההם לא היה מחשב, כמובן, ובקיבוץ לא היתה טלוויזיה בכבלים. לשמחתנו, עובדי החשמליה השיגו בדרך לא דרך צלחות לוויין שכוונו לנקודות עלומות בשמיים ואפשרו לנו לקלוט ערוצים כמו STAR, MTV וכדומה. אחת מאותן צלחות קלטה שידורים ישירים בלבד של ערוץ הספורט. פלאי הטכנולוגיה! היית מכוון שעון מעורר, מתעורר חצי שעה לפניו, פותח טלוויזיה על ערוץ שלא ראו בו דבר מלבד פסים צבעוניים לאורך המסך ופתאום בשעת המשחק– בום! שידור ישיר מערוץ הספורט היישר לצרכן הפיראטי הנלהב.

ב-91' בהיותי בכיתה ח' הדחנו סוף סוף את הפיסטונס בסוויפ ועלינו לסדרת הגמר מול הלייקרס של מג'יק הבלתי נגמר והביץ' שלו דיבאץ'. במשחק הראשון, על אף משחק אדיר של ג'ורדן, הלייקרס ניצחו. קורן כצפוי חגג בהיותו אוהד לייקרס, אבל ארבעה ניצחונות רצופים שלנו– כולל אחד שלא שודר אך דווח עליו ברדיו של הבריכה בחדשות השעה 18:00- הביאו לנו אליפות ראשונה מדהימה ומרגשת. מי לא זוכר את מייקל נשען על הגביע בדמעות.

ה-NBA בשנות ה-90' היה מלהיב באופן שקשה להסביר. הפתיח של NBA ON NBC יכל להטריף אפילו את חנאן עשראווי תוך כדי שינה באמבטיית קרח. האינטנסיביות, הפיזיות, היריבויות האדירות– חלקן בין ערים מרכזיות כמו ניו יורק ושיקגו– כל אלו אפיינו אז את הליגה וצבעו אותה בצבעים עזים של שואו אותנטי נטול זיוף.

*

*

(הפתיח של NBA ON NBC)

אליפות ראשונה, ואז אליפות שניה, מול פורטלנד, ואז שלישית.

ה–שלישית. שלא נדע…

כבר גרנו ב"פרבר", המגורים של התיכוניסטים בקיבוץ. בכר ואני, בהיותנו אוהדי שיקגו שרופים, לא יכולנו לראות את המשחקים עם כולם במרכזון הפרבר. כולם שם היו נגד ג'ורדן, חוץ מבבה שאיכשהו עמד בפרץ, וכל אחד מסיבותיו הוא– האחד אוהד בוסטון, השני אוהד הניקס, השלישי פיסטונס, הרביעי אינדיאנה, החמישי לייקרס, השישי סתם סבל מאינסומניה והשאר הזדהו בתור נספחים מטעם עצמם לענייני בילוי לילי ללא תוחלת.

לשבת עם כולם באותו החדר מול אותה טלוויזיה היה מסוכן מדי, ולכן היינו רואים את המשחקים בחדרו של החייל האמיץ שווייק– רומנו. רומנו באותו זמן היה ביחסי שלום–שלום עם הצבא, בחלק מהזמן בילה בכלא הצבאי, ואנחנו התנחלנו בחדר שלו, נותנים דרור ללחץ בו היינו נתונים בשעת משחק. ב-3:1 לשיקגו, יום שישי, ובספורט של עיתון סוף השבוע של ידיעות אחרונות מופיעה כותרת באותיות קידוש לבנה: "שבת בבוקר, יום יפה". כמעט לכולם ברור ששיקגו תנצח הלילה במשחק 5 שמתקיים אצלה בבית וסוגרת ת'ריפיט מדהים. אין סיכוי שמייקל ייתן לסר צ'ארלס צ'אנס נוסף באריזונה.

אבל לא. הבולס הפסידו. הראש באדמה. וחם בעמק, אבל לא הולכים לבריכה. מסתגרים במזגן עד יעבור זעם ועד יעבור בורנצווייג וחיוכו המלגלג.

משחק 6 כבר היה גמור. ה-3:3 כבר עמד על קצה לשונם העולזת של יורם ארבל ועפר שלח ששידרו מהאולם בפיניקס, ומבחינתנו כמו היו חברי מפלגתה של לני ריפנשטאל. ברגע של כעס השתחררה רגלו של מי מאיתנו והמאוורר הנאה בחדרו של החייל הכלוא חטף בעיטה ונשבר.

ופתאום– ג'ורדן! ופתאום– זה אפשרי!

ואז– ג'ורדן לפיפן, פיפן לגראנט, גראנט לפקסון– סל! סל! מה יש לשתות? כוס אומו, גם ליקר קירסאו כחול הולך. וזה גמור. ניצחנו. יש אליפות.

מייקל ג'ורדן הגדול. וחם בעמק. ולא הולכים לישון, הולכים למגרש לזרוק קצת לסל, ואחר כך בבריכה– לא זזים מהמים, רק מחכים שיעבור איזה בורנצווייג, איזה קורן, איזה אופין, איזה הלל כזה.

ולכל אחד יש קבוצה. ומייקל פרש, ועד כמה שניסיתי, לא באמת התחברתי לסדרות ב-94' ו-95'. אפילו ראיתי אותן במרכזון עם כולם ויכול מאוד להיות שלא התעוררתי פה ושם.

ואז צבא. והאליפויות של 96', 97', 98'. כל אחת נהדרת בפני עצמה. את הסל האחרון של ג'ורדן מול בריון ראסל, כולל החטיפה ממאלון, שידר לי מורן בשידור ישיר לטלפון הסלולרי הראשון שלי, כשאני מחפק צוות צעיר בניווטים בגבעות גורל.

זה, אם כן, הגורל– לולא ג'ורדן ולולא הבולס כל זה לא היה קורה. וכן, עדיין חם בעמק.

(חם בעמק…)