בשני המשחקים האחרונים הווריורס פגשו קבוצות עם מאזן של קרוב ל-50%, כשהן חסרות שחקנים מובילים וכשהן משחקות לילה שני ברציפות. את שני המשחקים ניצחו הלוחמים בקלות, אבל בעוד שנגד הפייסרס קארי הרבה להחטיא והווריורס הציגו לפרקים משחק פושר, נגד הלייקרס הלילה מכונת ההתקפה עבדה ללא דופי כמעט 48 דקות, כשכמעט כולם קולעים באחוזים מרשימים. זה נגמר בניצחון תשיעי רצוף, 106-149.

קשה להאמין שלפני פחות משלושה שבועות התייצבו אותן קבוצות למשחק שהיה היפוך גמור למה שראינו הערב, אבל זה טבעו של הכדורסל, ואולי של הספורט באופן כללי: ביטחון, כמו חוסר ביטחון, זה דבר מדבק, וברגע שנידבקים קשה לשנות. בסטייפלס סנטר קארי ותומפסון היו 2 מ-20 מעבר לקשת (קארי 0 מ-10), הלילה הם היו 11 מ-19, וזה לא היה השינוי היחיד. מאז המשחק הקודם, הווריורס התחברו מאוד בהתקפה ונראה שבכל משחק רמת היעילות עולה: יותר אסיסטים ופחות איבודי כדור. בואו נבדוק: במשחק הקודם נגד הלייקרס היו לווריורס 26 אסיסטים ו-20 איבודי כדור. מה היה הערב? 47 אסיסטים (שיא מועדון) ו-10 איבודים. איזה הבדל.

השואו באורקול מתחיל עוד לפני השריקה. החימום של קארי הוא הצגה לקהל לא פחות מאשר הכנה למשחק: אימון הכידרור האקרובטי שלו עם שני כדורים זוכה לתשומת לב יוצאת דופן, כולל צילום לטלויזיה.

גם הזריקה מהמסדרון, מסורת אותה התחיל מונטה אליס, מושכת הרבה קהל. קווין דוראנט עולה בקפוצ'ון וגם הוא מתרגל מהלכים שלא ברור כמה יועילו לו במשחק עצמו, כמו זריקת עונשין על רגל אחת או אחרי סיבוב. נראה שזה יותר עבור הקהל מאשר עבורו.

בין לבין הוא בודק הודעות בטלפון. יותר מאוחר, כשכולם כבר על הפרקט, קארי וקלארק מוסרים את הכדור זה לזה תוך חיקוי ענפי ספורט אחרים: הדיפת כדור ברזל, כדורעף, כדורת, ועוד. רק קליי נראה מרוכז באימון הקליעה שלו, ופחות בקהל, שמגיע מוקדם כדי לצפות בכל זה. אפשר להבין את האוהדים המקדימים, לא מעט כסף גובים באורקול: המקום הגרוע ביותר יעלה לכם 200 דולר לכרטיס. מקום סביר יעלה כ-500 דולר והמאושרים ב-VIP משלמים כ-2,000 דולר לכרטיס בודד. מטורף.

למרות עליית המחירים ההיסטרית בשנים האחרונות, הקהל עדיין רועש כמו פעם. לוק וולטון התקבל בתשואות אדירות, כראוי. ניתן היה לשמוע כיסים של אוהדי לייקרס פה ושם, אבל התמיכה של הקהל המקומי בקבוצה מזכירה משחקי פלייאוף. מעניין יהיה לראות אם ואיך יצליחו לשמור על האווירה הזו בהיכל החדש שעומדים להקים מעבר למפרץ, בסן-פרנסיסקו.

המשחק החל כשהווריורס הולכים על פיק-אנד-רול של קארי עם גרין, והלייקרס תוקפים את קארי ופצ'וליה, החוליות החלשות בהגנה של גולדן סטייט. שתי שלשות רצופות של קארי גרמו לוולטון להזעיק פסק זמן מהיר, אך זה לא עזר: תומפסון ודוראנט הוסיפו שלשות משלהם והווריורס ברחו ל-4-16 אחרי 3 וחצי דקות. הלייקרס לא ויתרו אבל לדאבונם הם פגשו את הלוחמים בכושר שיא, כשכולם משחקים טוב: ברבע הראשון קלע קארי 4 מ-5 משלוש, קליי הוסיף 11 נקודות ב-80% מהשדה, גרין היה נפלא בהגנה כרגיל, וגם דוראנט, פצ'וליה ומגי היו שותפים לחגיגת המשחק הקבוצתי השוטף. 26-41 לגולדן סטייט בתום רבע ראשון מצויין.

בתחילת הרבע השני סטיב קר ניסה הרכבים שקודם לכן ראינו רק בגארבז',

כמו קלארק ומקאו בקו האחורי, או הרכב ללא אף אחת מהסקוררים: דריימונד עם ארבעה מחליפים. אחרי 6 וחצי דקות היתרון עמד על 12: 45-57. סטיב קר החזיר את קארי, שהוביל את הווריורס לריצה של 4-23, כשכולם שותפים לחגיגה בהתקפה, וגרין מנצח על המקהלה בהגנה. 5 וחצי דקות של כדורסל כמעט מושלם. להפסקה ירדו הלוחמים ביתרון 31 נקודות, כשהמשחק למעשה גמור. 80 נקודות קלעו הווריורס בחצי הראשון. מדהים.

הלייקרס הפצועים והעייפים לא ויתרו, אך זה היה הלילה של גולדן סטייט. בהיעדרם של ראסל ורנדל, ברנדון אינגרם המצויין פשוט לא היה מספיק מול הלוחמים. אחרי ריצה קצרה של הלייקרס, נצמד גרין לאינגרם והלייקרס שוב התקשו. ביתרון 28 נקודות, הווריורס עלו לרבע האחרון עם דוראנט וחבורת מחליפים. האורחים, במאמץ אחרון, עוד הצליחו להקטין ל-20, עשר וחצי דקות לסיום, אבל KD הגיב בסל, מסירת הליי-הופ לאיגודלה, ודאנק + נקודה מהקו, והלייקרס הרימו ידיים. קארי, קליי וגרין לא שיחקו כלל ברבע הרביעי, שהיה שייך הפעם לאיאן קלארק. אם לפני כמה משחקים נדמה היה שמקאו כבש סופית את משבצת המחליף השני בקו האחורי (אחרי ליוינגסטון), הרי שאחרי הערב הכל פתוח. שימו לב למספרים של קלארק: 21 נקודות, מהן 17 ברבע הרביעי, 5 שלשות ללא החטאה, כולן ברבע הרביעי, ומדד פלוס-מינוס של פלוס 17, ב-18 דקות של משחק. מאוד מרשים. מקאו, אגב, היה חלש, והיחיד בקרב הלוחמים שלא קלע נקודה.

קארי נתן משחק אדיר, בעיקר בחצי הראשון בו קלע 24 מתוך 31 הנקודות שלו. משחק נפלא גם לקליי עם 26 ולדוראנט עם 28. גרין רק עם 5 נקודות באחוזים רעים, אבל ניהול משחק משובח בהתקפה ותצוגת ענק בהגנה. גרין פשוט בכושר נפלא. מתי בפעם האחרונה ראיתם קבוצה קולעת 149 נקודות ב-48 דקות? אגב, זה קרה ביום רע מהקו: 24 מ-35, פחות מ-70%. מעבר לקשת, לעומת זאת, החיים היו יפים: 19 מ-36, למעלה מ-50%, כשאפילו לוני קולע שלשה. כך, כשהם מקבלים תרומה משמעותית כמעט מכל שחקן בסגל, לא הותירו הווריורס שום סיכוי ללייקרס האורחים.

בדרכי חזרה הביתה, כבר שמעתי ברדיו דיבורים על 70 נצחונות העונה. "פעם ראשונה בהיסטוריה שקבוצה מנצחת 70 משחקים בשתי עונות ברציפות"… בא לי להקיא. העונה רק החלה. נכון, הווריורס נראים טוב מאוד בהתקפה, ויש סיכוי סביר שכמה שיאים הקשורים ליעילות התקפית ישברו השנה, אבל ההגנה עדיין פושרת למדי. למעשה, אם נוציא את גרין, ולפרקים את דוראנט, ההגנה רעה מאוד. יש עוד המון מקום לשיפור בתחום הזה, וגם בריבואנד. קודם נראה אותם מנצחים את הקליפרס, סן אנטוניו, או קליבלנד, אח"כ נדבר.

כמה מילים על החבורה של לוק וולטון. איזה הבדל משנה שעברה. השנה אנחנו רואים קבוצה רעבה, אתלטית ובעיקר מלאת ביטחון. אני סבור שהטמעת הביטחון בקרב השחקנים היא ההישג הגדול ביותר של וולטון עד כה. אם הם ימשיכו ככה הוא מועמד למאמן העונה. כמובן שיש סיבות נוספות לשיפור: חבורה צעירה של שחקנים צפויה להשתפר כל עונה, תוך שהיא צוברת ניסיון. וישנו הסבר נוסף… יש לי הרגשה שאני הולך להרגיז לא מעט אנשים… אז ככה:

אני לא רוצה להכנס לויכוח על מקומו של קובי בקרב הגדולים ביותר. יש לי על זה דעה נחרצת והיא שונה מדעתם של רוב אוהדי הכדורסל. אני מקווה שלפחות על הנקודה הבאה תוכלו להסכים: פסטיבל הפרישה של קובי ברייאנט רק הזיק למאזן של הקבוצה ולהתפתחות של שחקניה הצעירים. כעת אפשר להתרכז בכדורסל, ואת זה הם עושים. ללייקרס קבוצה צעירה וכשרונית, ועם תוספות נכונות והכוונה נכונה, הם יכולים למצוא את עצמם מועמדים לאליפות תוך 4 או 5 שנים. הם כבר הוכיחו שהם יכולים לנצח את הווריורס, ויש להם הזדמנות נוספת לעשות את זה ביום שישי, בסטייפלס סנטר. את הרשמים מהמשחק הזה תוכלו לקרוא בשבת בבוקר כאן:

http://www.israeliwarriorsfan.com

GO WARRIORS