מהדורת 2014:

חלק 1

חלק 2

חלק 3

מהדורת 2015:

חלק 1

חלק 2

חלק 3

בשנתיים האחרונות הרצתי באתר את הפרויקט הזה בכל קיץ, וניסיתי לדרג את ההחתמות החופשיות של הקיץ לפי מדד אחיד ואובייקטיבי כמה שאפשר. החוקים משנים עברו:

הדירוג מנסה לנבא כמה כל החתמה תתברר כטובה עבור הקבוצה. עבור השחקנים החותמים ישנם יותר מידי גורמים המשפיעים בצורה שבה לא ניתן להגיע לדירוג טוב. זה גם מאפשר להשתמש במדד אחד אבסולוטי:

• FAR – Free Agent Rating – מדד המייצג כמה החוזה טוב. הולך מ1 ל10

הFAR ינסה להתחשב בכמה שיותר נתונים:

• השוק עבור השחקן – 9 מיליון דולר לעונה זה לא רע עבור מה שטיאגו ספליטר נותן לספרס. פשוט אף אחד אחר בליגה לא היה נותן לו כל כך הרבה כסף.

• הצורך של הקבוצה בשחקן –  41 מיליון דולר ל3 שנים זה הרבה בשביל אל ג'פרסון בגיל 28, אבל שארלוט חייבים שחקן שירים אותם בחזרה לפלייאוף ואף אחד לא מוכן לבוא במחיר שפוי, מה לעשות?

• התאמה של השחקן לקבוצה – ג'וש סמית שראינו באטלנטה הוא כמעט אולסטאר ששווה 54 מיליון ל4 שנים, אבל בדטרויט הוא חייב לרדת ל3 בגלל מונרו ודראמונד ומשם הוא תמיד משחק לא טוב והורס גם את הריווח וגם את תקרת השכר של הקבוצה.

• "זה הימור משתלם" – "לא יודע, זאת הייתה עונה מקוצרת וב32 משחקים אחרי האולסטאר הוא עשה 16 נקודות ו7 אסיסטים ב47% מהשדה. אולי שווה לשלם 30 מיליון ל4 שנים של הדראגיץ הזה?" – מישהו עם המון מזל בהנהלה של פיניקס ב2012

• כלל החצי – כלל אצבע שאפשר להשתמש בו לזיהוי חוזים רעים. זה הולך ככה – אם הכסף בחוזה היה חצי ממה שהוא באמת, האם זו עסקה מעולה?(FAR=10)

עבור דוגמאות (וכמה נפילות קולוסאליות שלי), מוזמנים לעיין בכתבות של השנתיים הקודמות.

השנה – עקב נפח ומורכבות השוק החופשי – יש יותר מה לכתוב על כל שחקן, ולא ניתן לחלק את הכתבה לשלושה חלקים כמו שעשיתי בשנתיים הקודמות. עקב כך – ולשם פתיחת דיונים נרחבים יותר בתגובות כלקח משנים עברו – אפרסם כל יום כל החתמה בכתבה נפרדת (לפחות בהחתמות הגדולות). כל הכתבות ישמרו תחת הTag שמופיע בתחתית העמוד, כך שהגישה לכולן תהיה קלה יחסית. בסוף כל כתבה יהיה גם סקר, שמבקש מכם להשתתף ולדרג את ציון הFAR של ההחתמה (שימו לב לכללים).

עבור ההקדמה לפרוייקט של השנה, אני פשוט אעתיק את מה שרשמתי בהקדמה של השנה שעברה, עם קצת שינויים:

לכאורה, ידענו שזה יהיה ככה – כולם חזו שהתקרה לא רק תעלה השנה לאזורי ה67 ה94 מיליון, אלא בעיקר תעלה בשנה הבאה לאזורי ה90 ה108 מיליון ושנה אחרי ל108 מיליון (ושם תתייצב), ושזה יוביל לכמה חוזים מטורפים. אבל כמו הרבה דברים בחיים, זה דבר אחד לדעת שאנס קאנטר שהאריסון בארנס הולך לקבל חוזה מקסימום, ודבר אחר לראות את זה קורה.

הכתבה הזאת הולכת להיות הרבה יותר קשה מזו של השנה שעברה. המצב שבו הNBA נמצא היום מזכיר קצת את המצב של שוק הדירות בישראל כשיאיר לפיד הכריז על מע"מ 0 – השוכרים אמנם פועלים תחת ההגבלות של חוקי המשחק הישנים, אבל כולם יודעים שעוד שנתיים שנה החוקים ישתנו ולכן צריכים למצוא איזושהי אסטרטגיית ביניים ולשלם לפיה. יש קבוצות שבחרו לנפח את הפיירול עכשיו בציפייה לכך שבעוד שנתיים זה לא יהיה כזה נורא (ספרסממפיס). יש קבוצות שהשתמשו בקפיצה כדי לאפשר השארה של כל סגל השחקנים בלי השלכות נוראיות לטווח הארוך (שתי הפיינליסטיותפורטלנד). יש קבוצות שנשארו בחוץ, בין אם בגלל שהן חושבות שהם במצב טוב (יוטהדנבר) או בגלל שהן יודעות מה מחכה להן בקיץ הבא (אוקלוהומהאוקלוהומה לפני הארכת החוזה לווסטברוק). ויש גם קבוצות שחלמו על כל הFAים הגדולים ובסוף החתימו חבורה גדולה של רול פליירס (סורי דובי ודדי).

הlandscape השתנה לחלוטין. חוזה שהיה טוב בכל העשור האחרון שבו עקבתם אחרי הNBA נהיה פתאום חוזה מדהים, וחוזה שלא הייתם מדמיינים שקבוצות חכמות יתנו הפך לאפשרי. מצד שני, אתה לא רוצה להיות הבעלים שלא קרא נכון את המפה ונתן יותר מידי כסף לשחקן חופשי שיכל להיות שלך יותר בזול, או לחלופין זה שחשב במושגי השכר הישנים ולא הביא חזרה את הסגל שלו במחיר שבעתיד יחשב כמשתלם.

עדיין תופס לא?

מעבר לכך, זה גם הקיץ שבו אי אפשר יותר להסתכל על סכומי החוזים הנקיים, ולהשוות אותם למספרים שאנחנו מכירים היום בליגה. אני מסביר את זה כאן וממליץ לקרוא לפני, אבל בקצרה – עדיף להסתכל על הכסף שהשחקן מקבל לאורך כל שנות החוזה כאחוז שהוא תופס מתקרת השכר של הקבוצה בשנים האלה, ולפי זה לנרמל את המשכורת השנתית הממוצעת שלו, ולהשוות למשכורות השנתיות ששולמו בליגה השנה לפרספקטיבה. אני אעשה את זה בשבילכם עבור כל שחקן חופשי.

נזכיר גם שלמרות שהקבוצות עבדו תחת הערכות שונות של הליגה לתקרת השכר בשנים הבאות, ההערכות הנוכחיות הן לתקרת שכר של 102, 108, 109 ו111 מיליון דולר ב2017, 2018, 2019 ו2020 בהתאמה, ולפי זה אנחנו נחשב ונשפוט את ההחתמות בחוזים ארוכי טווח.

נתחיל מאחד קל:

לברון ג'יימס נשאר בקליבלנד – 99,857,127$ לשלוש שנים – 33.3$ מיליון לעונה – אופציית שחקן בשנה האחרונה:

נירמול משכורת לעונת 2015-16 – נדגים את החישוב פעם אחת:

99.9 (סכום משכורות של השחקן בשנות החוזה)

/

94 (תקרת שכר ב2016) + 102 (תקרת שכר ב2017) + 108 (תקרת שכר ב2018) = 304

=

32.9% (האחוז שהשחקן תופס מתקרת השכר של הקבוצה לאורך שנות החוזה)

*

70 (תקרת השכר של השנה)

=

23 מיליון דולר (המשכורת המנורמלת). שחקנים שהרוויחו קרוב לכך בעונה שעברה:

אין הרבה מה לדבר כאן – תחת חוקי השכר הנוכחיים, לא קיים החוזה שקליבלנד יכולים לתת ללברון שלא ישתלם להם לתת.

אז אני אנצל את הבמה וארד לרזולוציות שאני לא מתכנן לרדת אליהן בהחתמות אחרות, ואדבר קצת על למה קינג ג'יימס חרג ממנהגו בשנתיים האחרונות – חוזה מקסימום לשנתיים עם אופציית שחקן בעונה השנייה – והחליט ללכת על חוזה קצת יותר ארוך טווח.

בשנתיים האחרונות, קליבלנד החתימו את לברון בעזרת מקום פנוי מתחת לתקרה, מה שאפשר להם לתת לו חוזה מקסימלי באיזה מבנה שהוא רצה. כדי ליצור מינוף, וכנראה גם כדי להשאיר את הדלת פתוחה במקרה של אסון ספורטיבי, הוא העדיף לקחת חוזים של שנה (בפועל) בשתי הקיצים הללו, ולהיכנס לשוק ה"חופשי" כל שנה מחדש.

בשנים רגילות, החלטה כזו הייתה עולה לו כסף – היתרון של חוזה מקסימום ארוך טווח הוא קפיצות של 7.5% בשכר משנה לשנה. זה המנגנון היחידי שמאפשר לשחקנים לקבל יותר משכר המקסימום בליגה – שמגביל רק את השנה הראשונה בחוזה לשחקן. אם שחקן לוקח חוזים של שנה אחת, הוא מאבד את האחוזים האלה.

אבל בשנתיים האחרונות, תקרת השכר עצמה קפצה מ63 ל70 מיליון ומ70 ל94 מיליון בהתאמה. כיוון שזו קפיצה של יותר מ7.5%, לברון לא איבד – ואפילו הרוויח – פה כסף, אל מול חוזה ליותר שנים.

אבל רגע, גם בשנה הבאה התקרה תקפוץ ביותר מ7.5%, מה נשתנה השנה?

שאלה מצוינת (ופונט מצוין – לא ידעתי שיש לנו פונט מיוחד לשאלות רטוריות).

קודם כל, קליבלנד לא יכלה לתת לו את החוזה הזה. בניגוד לשנתיים האחרונות, היא התחילה את הקיץ הזה מעל לתקרת השכר, והייתה חייבת להשתמש באחד מהBird Rights שלה על לברון, כדי להחתים אותו לחוזה שישאיר אותה מעל התקרה. זכויות הבירד המלאות, שהן הגרסא המוכרת ביותר של החוק, זמינות לשחקנים עם ותק של שלוש שנים לפחות בקבוצה, כך שזו לא הייתה אופציה. זה משאיר אותנו עם שתי אפשרויות:

• חריגת הNON-BIRD – זמינה פחות או יותר עבור כל שחקן בליגה, ומאפשרת לחתום על חוזה שמתחיל ב120% מהמשכורת הקודמת של השחקן. ככה לברון חתם בשנתיים האחרונות, וחוזה 1+1 כזה היה מביא אותו השנה למשכורת של 27.6$ מיליון, ולזכאות למשכורת מקסימום בשנה הבאה (35.7$ מיליון).
• חריגת הEARLY-BIRD – זמינה לשחקנים עם ותק של שנתיים באותה הקבוצה, ומאפשרת לחתום על חוזה שמתחיל ב175% מהמשכורת הקודמת של השחקן, עם קפיצות של 7.5%. זו כבר יוצאת משכורת התחלתית גדולה מהשכר המקסימלי, ולכן חוזה כזה יתחיל מהמשכורת המקסימלית. הטריק – חוזה כזה חייב להיות באורך של שנתיים לפחות, וללא אופציות לאף צד.

בטח כבר הבנתם שלברון הלך על האופציה השנייה (והוסיף אופציית שחקן בשנה השלישית כי – למה לא?), למרות שהיא משלמת לו רק מיליון דולר יותר מהאופציה הראשונה לאורך השנתיים הקרובות. הסיבה לכך היא, שהוא חתם על החוזה אחרי שהליגה כבר הודיעה שהקפיצה בתקרת השכר בשנה שעברה תהיה קטנה יחסית, ותביא אותה ל102 מליון – אל מול ה108 מיליון בשנה לאחר מכן.

ולמרות שזה אולי לא נראה ככה, ההבדל בין חוזה מקסימום ל5 שנים שמתחיל בתקרה של 102 מיליון דולר, לבין כזה שמתחיל בתקרה של 108 דולר, הוא משמעותי, ומסתכם ביותר מ12 מיליון דולר לאורך תקופת החוזה.

כל זה כמובן לא משנה – כמו שאמרתי בתחילת הכתבה, קליבלנד הייתה חותמת על כל חוזה שלברון היה מבקש ממנה, ובצדק. ככה זה כשאתה אלוף.

FAR – 10

תעקבו