חווייה אישית אתמול באולד טראפורד / יובל עוז

חוויות אישיות אתמול מאולד טראפורד

Posted on מרץ 6, 2013 by

בדרך כלל אני לא נוהג לכתוב על אירועים שמתרחשים בחיי הפרטיים, ואני דובק, באופן מעט אובססיבי יש שיאמרו, בכתיבה על המציאות המתרחשת אלפי קילומטרים ממני ב-NBA. בדרך כלל, אני לא אוהב גם שבלוגרים כותבים על האירועים המתרחשים בחייהם האישיים כאילו הם מעניינים למישהו את התחת. מעבר לכך, אני גם לא מאמין שהאירועים השגרתיים שמתרחשים בחיי הפרטיים, כמו עוד מבחן, עוד בירה, עוד דבר כזה או אחר, מעניינים באמת את הקורא הממוצע.

על אף כל זאת, אני חייב, פשוט חייב, לשתף אתכם באירועי אתמול בערב באולד טראפורד. יום הולדתי ה-24 היווה את התירוץ האולטימטיבי עבור כל משפחתי לסוע למנצ'סטר כדי לצפות במשחק בין ריאל מדריד למנצ'סטר יונייטד. אני לא אנסה לפרשן את המשחק עצמו כי אני לא באמת מבין בכדורגל ברמה שבה שגיא כהן מבין או ברמה בה אני רוצה לחשוב שאני מבין ב-NBA, אלא אני אנסה לפרשן את האווירה והחוויה הפנטסטית הזו שעברתי אתמול בערב.

סף הריגוש, עבורי לפחות, הוא מושג משתנה. ככל שהתבגרתי, כמו רוב האנשים, סף הריגוש שלי עלה ועלה. פעם היה מספיק בלעשן נרגילה בגן הציבורי כדי להיזכר בערגה על איזה ערב היסטורי עבר עלינו, היום אנחנו צריכים הרבה יותר מזה. בירה עם חברים בפאב כבר לא מספיק, ארוחת ערב עם החברה כבר לא מרגש אותנו יותר. אתמול למדתי מה הוא סף הריגוש שלי. ההתרגשות שאחזה בי כשההמנון של ליגת האלופות נוגן, כשהשמיכה מלאת הכדורים הזו ניעורה לחיים ו-75,000 צופים שאגו בהשתאות הייתה חוויה שהזכירה לי כמה כיף זה להתרגש ולהנות מדברים פשוטים, כמו כדורגל.

גם מהשורה הלפני אחרונה אי אפשר שלא להתרגש

אתמול זה לא היה פשוט כדורגל. אפילו מהשורה הלפני אחרונה באולד טראפורד אפשר היה לזהות שזה היה כדורגל ברמה אחרת, שאי אפשר לראות אותו ממרקע הטלויזיה ואפילו לא בשידורי 5+ גולד. כשאתה במגרש, כל דבר שקורה מדליק אותך, כל תנועה בלי כדור, כל חצי בעיטה לשער מרגישה לך כמו פנדל בגמר המונדיאל. האקוסטיקה בטראפורד קשישא גורמת לך לקפוץ מהכסא בכל פעם שיונייטד עוברים את החצי. כל אירוע קטן מוגבר פי מליון כאשר אתה באמצטדיון, וכאשר יונייטד כבשה את ה-1-0, האצטדיון כולו רעד.

ההרחקה של נאני התרחשה בצד השני של המגרש, כך שלא ממש ראינו את העבירה, אבל זכינו לראות שני רגעים מונומנטליים. אחד, בו הקהל זועק "Referee is a wanker" בספונטניות מרהיבה, מעין גרסה בריטית ל-"השופט שגה" (בלשון נקייה) שלנו, ואת אלכס פרגוסון מנופף בידיו כדי להעיר את הקהל באולד טראפורד, כאשר כולם יודעים שמהרגע הזה ריאל הולכים לשכב על השער של דויד דה-חאה.

השער של לוקה מודריץ', שללא ספק החזיר את ההשקעה בו אתמול בערב, היה מדהים. הוא היה כל כך מדהים מאיפה שאנחנו ישבנו, שלרגע שכחנו שאנחנו ביציע של יונייטד וצעקנו "וואו" ותפסנו את הראש, עד שאוהד יונייטד דפק בנו מבט של "מה נראה לכם שאתם עושים, אידיוטים?". אבל זה באמת היה שער מדהים. דקות לאחר מכן, הגיע השער של רונאלדו, ואם קבלת הפנים המדהימה בתחילת המשחק לא הספיקה, הגיעו מחיאות הכפיים אחרי השער והעובדה שמספר 7 של ריאל לא חגג את השער. ברגע זה הבנתי שאני באירוע תרבותי ולא רק במשחק כדורגל. מעבר לאמוציות המוגברות והלחץ הבלתי נתפס, הייתה אנושיות בקהל, שכל כך חסרה בקהל בארץ, שהפכה את החוויה הזו לכל כך כיפית.

אנושיות בלב המלחמה. רונאלדו באולד טראפורד

עד הסיום יונייטד ניסתה לחזור, ולמרות שלרוב הקהל היה ברור שהיא לא תוכל להבקיע שני שערים עם 10 שחקנים מול ריאל מדריד, אף אחד לא עזב וכולם נשארו לעודד עד הרגע האחרון. אני חייב להודות, שבעולם המודרני, בו הקפיטליזם השתלט על כל חלקה טובה, ישנם עדיין מקומות שבהם הקפיטליזם מגובה בתחושה של היסטוריה. זו התחושה באולד טראפורד. למרות שאתה יודע שהמחיר ששולם למשחק הוא מופקע והרבה מעבר ליכולתו של האדם הממוצע, למרות שאתה יודע שבחנות המרצ'נדייז מחוץ למגרש מוכרים חולצות מזויפות ב-60 פאונד, אתה לא יכול שלא להתרגש, כי יש דברים שהם מעבר אלינו.

אם לצטט את אחי, ליגת האלופות הוא הדת החדשה. השעות הקבועות, ההמנון המרגש, התחושה שיש דברים שהם מעבר אלינו. שאנחנו חלק ממשהו שהוא גדול מאיתנו. אחרי אתמול, אחרי 90 דקות מופלאות, אני מסכים איתו. ואני הולך להגיד משפט שאני שונא שאומרים לי, אבל אין מה לעשות, הוא פשוט נכון. אי אפשר להבין את זה עד שלא תהיו שם.

באדיבות

yuvaloz.wordpress.com

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 56 תגובות

  1. רועי ויינברג

    6 מרץ 2013 19:26:35

    מאמר מצויין, אני מסכים איתך חלקית בקשר לקטע של הדת. מי מאיתנו לא שמח לחזור אחרי יום לימודים/יום עבודה ארוך לצ'מפיונס ליג?

  2. מנחם לס

    6 מרץ 2013 20:42:28

    ממש לקנא. הייתי במשחקים באנגליה, ואני מכיר את האווירה המיוחדת. רק את שגיא כהן השאר בבקשה בחוץ. אצלו כל בעיטה היא תוצאה של שנות אבולוציה, וטקטיקה סופר מדוקדקת.

  3. אוריה

    6 מרץ 2013 22:10:13

    מאמר נהדר שהזכיר לי את הקיץ האחרון זבו זכיתי להיות באולימפיאדה בלונדון, אתה בטח יכול להסכים איתי שיש את ההרגשה המיוחדת של "איש אחד בלב אחד" שכול האצטדיון הופך לאישות אחת גדולה ששרה, מריעה, בוכה ושמחה ביחד. את ההרגשה הזאת חוויתי ברגע שאותו אני לא ישכח לעולם והוא חרוט עמוק בתוך תוכי, וזה לראות את האצטדיון האולימפי, 80 אלף איש שרים ביחד את ההמנון הבריטי אחרי הטקס המדליות ב10,000 מטר גברים [מו פארה זכה]

  5. k_700

    6 מרץ 2013 22:35:49

    נהדר, מקנא בך יובל עוז.

    אין אצטדיון בעולם עוצמתי ומרגש כמו האולד טראפורד.

    אצטדיון שעבר הפצצות שמלחמת העולם ה-2, אצטדיון שהדשא בו הוא בוצי ואולי מבין האימפריות הגדולות של אירופה אנחנו היחידים שמשחקים עם דשא כזה שממש אפשר לראות בו את השלוליות.

    אצטדיון שהאקוסטיקה בו היא מדהימה וגם מהשורה האחרונה(אני מול טוטנהאם ישבתי מאחורי השער באחת מהשורות האחרונות),

    אצטדיון שיש בו את הסטרטפורד אנד המדהים שנותן את הטון לחגיגות,
    אצטדיון שעדיין יש בו את הפחים שמרכיבים את הגג ואפשר ממש לדפוק עליהם ולעשות רעש.

    וכמובן הקהל, אומנם קשה לי להשוות אותו לקהל החוץ המדהים שלנו(לדעתי הטוב באירופי ובטח שהמקורי ביותר), הייתי נותן הכל כדי להיות אתמול במשחק, איזו אווירה מדהימה, קור, בירה טובה בבוקסים לפני המשחק, לעמוד בתור לשירותים, לעודד, לצרוח, לבכות.

    אחחח אנגליה, מנצ'סטר עיר הקודש בשבילי ובשביל רבים אחרים.

    1. מנחם לס

      7 מרץ 2013 01:06:43

      אני הייתי ביותר משחקי כדורגל באנגליה מכולכם ביחד. משך מעל 25 שנה הייתי מבלה 3 שבועות באנגלייה כל חופשת חג המולד, לשכור מאמני כדורגל לקייטנות הכדורגל שלי (90% מהאוניברסיטאות השונות עם תכניות לחינוך גופני) והייתי בוודאי ב-75% מהאיצטדיונים של הקבוצות ששיחקו בפרימייר ליג. אז באמת הסטרטפורד והייבורי וכאלה הם מיוחדים. אבל בסאות'המפטון, בניוקאסל, ובהרבה אחרים הייתי עומד עם הקהל ומשתין במזדרונות כי בתי השימוש 5 לאיצטדיון שלם, היו מפוצצים באנשים, וחצי מהם היו סתומים. אני הייתי בכדורגל באנגליה מ-1968 עד 1995, ואני זוכר עדיין את האיצטדיונים בהם היינו עומדים כי לא היו מושבים, ומשתינים היכן שעמדנו. אני זוכר משחקים (בעיקר בטוטנהאם) כשאחרי המשחק עמדנו מאות ואולי אלפי אנשים על הפלטפורמה מחכים לרכבת חזרה ללונדון, ופתאום הקהל היה בורח לכל עבר כי איזה 200-300 'מוהיקני-מגולחי ראש' רצו לאורך הפלטפורמה עם 'מבוטים' כמו אלות בייסבול והיכו כל אדם שעמד בדרכם,
      ו-80,000? אולי ב-4-5 איצטדיונים. בכל איצטדיון אמריקאי מושתן לפוטבול בדיבישיון 1 ישנו יותר קהל, יותר אווירה, יותר סדר, יותר כיף, מאשר באיצטדיונים הישנים הדפוקים של אנגליה.

    2. פרנק G

      8 מרץ 2013 13:03:23

      אנפילד עוצמתי יותר פי מיליון, והאוהדים של מנצ'סטר יונייטד נחשבים ממוצעים לגמרי בסטנדרטיים אנגליים.
      הם לא הגועל נפש של צ'לסי, אבל גם לא מתקרב לקהלים כמו של ניוקאסל טוטנהאם או ווסטהאם, ובטח לא לזה של ליברפול.
      דרך אגב בתוך העיר מנצ'סטר סיטי היא הקבוצה האהודה יותר, יונייטד היא יותר מעצמה רמה העולמית

  9. מאור

    7 מרץ 2013 16:52:15

    מנחם יא עלוב על איזה אווירה אתה מדבר, אולי על זה שהאוהדים הולכים רבע שעה לפני שהמשחק נגמר כדי לא להיתקע בפקקים(מיאמי) או שהאוהדים בולסים עוד נקניקייה ואפילו הנשים נראות כמו גורילות ( טקסס). גם עוד מאה שנה בשום איצטדיון אמריקאי לא תהיה אווירה כמו באנפילד או באולד טרפורד אז אל תזיין תמוח ולך תדפוק עוד שיפוד עם איזה בירה על איזה יאכטה של מיליונר.

  10. מנחם לס

    7 מרץ 2013 17:38:51

    מאור, הרי בדפיקת מקש אחד אני יכול למחוק צעיר עם פה מלוכלך כמוך, אבל אני אפילו לא מוכן להטריד את עצמי. דברתי אבל על מכללות, יא דביל בן 12.

  12. מנחם לס

    8 מרץ 2013 03:08:30

    אני יודע כי לרוב אתה כותב בהגיון. אבל אני מכיר טוב את האוירה באנגליה, ואני מת על האנגלים. רק על האנגליות אני לא מוכן להביע דיעה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט