מעורב הופס לשבת: חוזרים לבוסטון / מנחם לס

 

משחק שביעי בבוסטון

כמובן שחזיתי בכל המשחק אבל – כהרגלי מימים ימימה (נו, גיא, מה אתה אומר על השפה?) – אני חוזה במשחק אבל מנצל את הרגעים המתים, הטיים-אאוטים, הרבעים, והחצי, לעבוד על 'המעורב' ולכן אני לא משתתף בבלוג החי עד הרגעים האחרונים.

התפלאתי שכתבו שהמשחק "חלש". מה היה חלש בו, כדי שגם אני אדע? מה אתם רוצים יותר ממשחק כדורסל?. לדעתי היה זה אחד המשחקים המהנים ביותר לחזייה בכל הפלייאוף העונה עד עתה. ממש "OLD TIME BASKETBALL" במשחק מלא אקשיון; מלא אירועים, ללא רגע מת. לא היה אף סופר-כוכב מהסוג של לברון או קווין דוראנט, אבל שחקנים נתנו את נשמתם, ולחמו כמו בימים הטובים של אז, ולא כמו יוסטון שלשום.

עכשיו יש לנו משחק שביעי.

אני מזהיר את הויזרדס, שהערב השיגו את הנצחון החשוב ביותר בתולדותם (אני לא יכול לחשוב על נצחון חשוב יותר!): מוטב שתגיעו ביום שני מוכנים לשחק במקום שאין שני לו בכל הליגה. ב'עיר ללא רחמים' מבחינת כדורסל, פוטבול, בייסבול, והוקי קרח. אני הייתי ברוך השם בכמה משחקים 'שביעיים' בבוסטון, ומוטב ששחקני הויזרדס יהיו מוכנים להיכנס לגוב אריות, ולהילחם מהשנייה הראשונה ללא טעויות, ובלי לתת לבוסטון לברוח. כי אם היא בורחת בעשר הפרש, הקהל שלה כבר ידאג שיהיה 20 הפרש ואח"כ 25 הפרש.

וושינגטון חייבת לדעת שהיא מגיעה לבריכה מלאה בכרישים. זה לא בגלל שהסלטיקס היא קבוצה כל כך טובה (היא לא!). הסלטיקס קבוצה בינונית ומלאה חורים, בעיקר בעמדת הסנטר, וגם שאר השחקנים מלבד הבק-קורט שלה הם שחקנים בינוניים. אך בבוסטון הם עושים משחקנים 'בינוניים' שחקנים גדולים כבר שנים על גבי שנים, ובעיקר בפלייאוף.

למרות שבראדלי ביל היה לא פחות טוב ממנו הערב (ואולי אפילו טוב יותר אם אתה מסתכל על הסטטיסטיקה), האדם בו תלוי המשחק ביום שני יותר מכל אחד אחר הוא ג'ון וול. ג'ון וול הוא שחקן מצויין שלא השיג בינתיים שום דבר יוצא מין הכלל ב-NBA. זאת ההזדמנות שלו לככב וסוף-סוף לפרוח. השלשה שלו שניצחה הערב חייבת להיות האור הירוק עבורו לעלות מדרגה לרמה הבאה של הפוינט גארד הטוב ביותר בליגה. יש לו את הכל. הוא מוכן. יום שני היא ההזדמנות שלו לעשות מה שפעם שחקנים כמג'יק ג'ונסון עשו לסלטיקס – להכניע אותם בביתם, ולהשתיק את קהלם המטורף, ובאותו זמן לכבוש סוף-סוף את מקומו כפוינט גארד הטוב ביותר בליגה..

אני אוהד בוסטון כי היא הקבוצה הראשונה שאהדתי ממש ב-NBA. כמובן שהאובססיה נעלמה מזמן, והערב הייתי מבסוט שוושינגטון ניצחה כי בא לי לראות משחק שביעי בין השתיים.

אבל ג'ון וול ובראדלי ביל לא יעשו זאת לבד. הם לא יכולים לעשות זאת לבד. אפילו לארי בירד וקווין מקהייל לא עשו זאת לבד. מרקיף מוריס עשה את שלו, אבל ישנו עוד שחקן לוושינגטון שעבר אכזבות והעלבות עד שהגיע לרמה נאותה של שחקן טוב ב-NBA, אבל אוטו פורטר חייב לדעת שהוא לא יכול לתת לוול ולביל לעשות את העבודה. גם הוא וגם מרסין גורטאט חייבים לקחת עניינים לידיהם כי לנצח את הסלטיקס בבוסטון במשחק שביעי – דבר שקרה רק 3 פעמים במאה השנים האחרונות (הם 3-17 במשחק שביעי בבוסבטון) – צריכים 7-8 שחקנים שנותנים את נשמתם ותורמים. כל אחד חייב לשאת את משקלו או שהסלטיקס מנצחת ב-20.

אחרי המשחק אתמול בין הספארס לרוקטס ממש נכנסתי למין עצב. חשבתי לאן נעלם המשחק של פעם? היכן המלחמה, העקשנות, ההקרבה, הגאווה, והכבוד העצמי?

הערב ראיתי שהכל עדיין קיים ב-NBA. לא תמיד, אבל קיים.

זריקת הנצחון של ג'ון וול:

*

*

 

ההפתעה היא לא שהווריורס מועדפים. ההפתעה היא ברמת עדיפות בספרי ההימורים

יש לך שתי דרכים להמר אם אתה אוהד גולדן סטייט ומאמין בנצחונם:

דרך ראשונה: לגבי המשחק הראשון להמר סטרייט, דולר מול דולאר, כשאתה נותן למהמר ששם כסף על הספארס 10.5 נקודות הפרש. ז"א גולדן סטייט צריכה לנצח על 11 לפחות כדי שתצא מנצח.

דרך שנייה: להמר על המשחק בלי 'לתת נקודות' אבל עליך להתערב $160 כדי להרוויח $10 (בנוסף ל-$160 ששמת בהתערבות).

 

 

 

כמה שביקות למזכרת מהעבר הלא רחוק במיוחד

אין כל סדר ו-"רמה" בשביקות. שביקה היא שביקה  וכך הן ניכנסות.

הפייסרס הפסידו משחק 3 לקאבס שהיה כבר בכיסם!

להוביל 49-74 בבית ולהפסיד? הפייסרס ירו 57.8% במחצית הראשונה והכל היה מסודר לניצחון. לברון חשב אחרת כשקלע 41 נק'   עם 13 קרשים ותריסר אסיסטים באחד ממשחקיו הטובים בקריירה, וכשנגמר היה 0-3 לקאבס.

לאוקלהומה סיטי היה את הווריורס בכיס הקטן כשהובילו 3-1 במשחקים

זה היה רק בשנה שעברה. הת'אנדר ניצחו משחקים 3 ו-4 ב-26 הפרש. אבל אז הקבוצה קפאה פתאום והווריורס ניכנסה לזון. אוקלהומה היתה מנצחת אם היה לה מישהו על הספסל לעזור, אבל כולם פישלו והווריורס ניצחה 3 רצופים. קווין דוראנט החליט להתחבר אליהם במקום להילחם בהם.

כשדאלאס מבריקס – עם 67 נצחונות – פגשה בגולדן סטייט של אז

היו ימים שלדאלאס היו 67 נצחונות ולא לגולדן סטייט. הם היו מס' 1 בפלייאוף ויריבתם היתה גולדן סטייט, שמינית בפלייאוף.  דריק נוביצקי לא הצליח להיכנס לריתמיות משך כל הסידרה כשהוא קולע 38.3% מהפארקט ו-21.1% מה-3. אני זוכר כמה היה אז משונה לתת לו את ה-MVP עם סידרה כל כך איומה בה דאלאס הפכה למדורגת הראשונה בהיסטוריה להפסיד למדורגת השמינית (ב-7 משחקים). זאת היתה הסידרה של ברון דייויס שקיבל אז את הכינוי "MAD SCIENTIST". על מה ולמה אני לא יודע עד היום אבל הוא היה הכוכב הגדול של קבוצתו של דון נלסון.

 

סיאטל סופרסוניקס עושה שיא NBA, אבל שיא שלילי…

*

*

דנבר נאגטס סיימה את העונה של 1994 42-40. היריבה? סיאטל סופרסוניקס, מנצחת 63 משחקים עם כוכביה הגדולים גארי פייטון ושון קמפ. דנבר היתה אמורה לחטוף אותה וללכת הביתה. אחרי 0-2 לסיאטל זה גם נראה ככה. אבל אז קרה מן MAGIC. דנבר ניצחה שלושה רצופים, שניים בהארכה, ומאחר והיתה זו סידרה של "הטוב מ-5" זה היה הסוף של סיאטל. הם הפכו לקבוצה הראשונה בהסטוריה להפסיד לקבוצה השמינית. לנמבר עזרו שחקנים שהרבה מכם  לא מכירים: רג'י ויליאמס, לפונזו אליס, ורוברט פאק.

*

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 52 תגובות

  1. מעורבב מעולה דוקטור
    מי זאת הימימה הזאת שאתה מדבר עלייה ?? ככה היו קוראים לחשפניות בשנות ה 50 ???
    מה זה הרגעים האלה ? לא מספיק שהלייקרס בית שימוש שמת חתיכות של קקה מהעבר שלהם ? מזל שלא כתבת על מוזגוב ודנג כמג׳יק מומנט
    הרגעים של מומי מה שנים האחרונות
    קובי עם 60 נקודות במשחק הפרידה
    ביירון סקוט עוזב את הקבוצה
    הניצחון של הלייקרס על יוטה במשחק האחרון של העונה שעברה
    משחק הפרישה של קובי

  2. איך רג'י דוחף שמה את אנתוני מייסוו ואז מרים ידיים לאויר בפוזה של "אני? לא עשיתי כלום" לפני השלשה השנייה. רגע קסום! אבל אני חושב שתנועות החניקה היו מכוונות לספייק לי שנה קודם לכן במשחק הפלייאוף שבו רג'י קלע 25 נקודות ברבע הרביעי.

    עד שביקה זכורה לטוב (או לרע) מאותה עונה היא ניק אנדרסון מחטיא ארבע זריקות עונשין ברצף בדרך לסוויפ של יוסטון על אורלנדו. לא זוכר קריסה גדולה מזאת

  3. תיקון קטן – מנחם . ה- UPSET המפורסם של הווריורס מול דאלאס בפלייאוף 2007 הסתיים 4 : 2 ללוחמים . לא היה משחק 7 .

  4. כנסיית סומסום שמחה לצרף לשורותיה את ג'ף ואן גאנדי, שעושה משהו די חסר תקדים – האיש הוא כידוע הפרשן של ESPN שמלווה את הפלייאוף. אבל אם שואלים אותו, לפלייאוף הזה אין טעם.

    בפודקאסט של זאק לואו הוא אומר בלי לסייג: חבל על הזמן, תנו לגולדן סטייט את הגביע.
    הם רק השתפרו מהשנה שעברה, השילוב של הגנה טופ 2 והתקפה טופ 2 הוא חסר תקדים. אפשר לראות קבוצה שתיקח משחק נתון, אבל סדרה שלמה? אף אחד. אפילו האפשרות שנגיע למשחק 7 קלושה. ועוד ועוד:
    http://www.espn.com/espnradio/play?id=19151345

  5. choke artists
    הוא התנצל כבר באותו הערב על האמירה והתנועה. ראיתי בלייב. חבר טוב, אוהד אינדיאנה, התעצבן וכיבה את הטלוויזיה דקה קודם לכן.
    🙂
    זה קרה גם לאוהדי בארסה ב-6:1

  6. רג'י ותנועת החניקה לספייק לי, מהרגעים שרק התחלתי ממש בתור נער לעקוב באדיקות אחרי הליגה ונחרט לעד בזיכרוני.

  7. לא נסחפת בכלל. הניצחון החשוב בתולדות וושינגטון. איך לומר בעדינות היו להם כמה וכמה ניצחונות חשובים יותר.

      1. מול הרצון לקבל חוזה מקסימום. אף קבוצה שרצה לאליפות לא תתן לא חוזה מקסימום (אולי טורונטו שלדעתי צריכים לרענן את עמדת ה-PG שלהם)

  8. השניות האלו של רג'י (אח של) מילר היו קסומות ובעלות השפעה על המשחק.
    כלום לא נגמר עד שרג'י מפסיק לנגן. אם זה קרה בעבר זה יכול לקרות שוב 🙂

  9. תודה מנחם! גדול כרגיל…

    מאחר וכמעט בכל פוסט אתה מאזכר בדרך כלשהי את נושא העברית, אתן לך כאן "הערה" (והארה) קטנה בנושא:

    להלן ציטוט שלך –
    "כמובן שחזיתי בכל המשחק אבל – כהרגלי מימים ימימה (נו, גיא, מה אתה אומר על השפה?) – אני חוזה במשחק אבל מנצל את הרגעים המתים…"

    המילה "חוזה" (חוזה, חזיתי וכו') לא מתחברת ולא קשורה למשפט. שכן השימוש במילה "חוזה" בעברית מתכוון יותר ל"ידע מראש" או ראה את הנולד/עתיד. כמו שאמרו על "הרצל" הידוע כ"חוזה המדינה".

    שימושים נוספים במילה "חוזה" בשפה העברית הם: "הוציא חוזה" (כמו שעושים ארגוני הפשיעה כשרוצים לחסל מישהו) הוא "כרת חוזה" דהיינו חתם הסכם.

    בהקשר של המשחק (או בהקשר של המשפט שלך) המילה המתאימה והנכונה יותר היא "צפיה" (צפיתי/ראיתי).

    בהמשך אתה כותב: " לדעתי היה זה אחד המשחקים המהנים ביותר לחזייה בכל הפלייאוף העונה עד עתה…"
    פה כבר הלכת ממש רחוק…. כאשר המילה "חזייה" מתאימה יותר לפוסטים בהם הועלו כאן תמונות של סקרלט גוהנסון, קייט אפטון ושאר ירקות… 🙂

    1. "לחזות במשחק" – לא רק עברית, אלא מעולה.
      הפועל הוא הן במשמעות צפיה, והן במשמעות ניבוי.
      ומכאן – לחזות במחזה מרהיב, ומנגד – לחזות את מזג האוויר.

        1. על סמך מה אתה קובע מהו ההקשר הנכון לשימוש במילה כלשהי? אין דבר כזה פחות או יותר נכון – במקרה זה או שאפשר, או שלא. ההקשר עשוי בהחלט להיות להחלטת המתבונן.

          ובכלל, במשפט אחד אתה אומר את המושגים לא נכון ופחות נכון, שבהקשר הזה (!) לא יכולים לדור בכפיפה אחת.

  10. מנחם, שכחת לירשום על השבקיה הכי גדולה בהיסטוריהה של המישחק.
    אבל זה דורש מאמר שלם.

    עידכון במירוץ לאמויפי 2017****

    +הבלוף של ווסטבריק נופל בסיבוב הראשון.
    +ארדן נחנק בצורה שלא מביישת את מגריידי.
    +הספרז מנצחים בלי קיווי ומראים שאין לו השפעה.
    +לברון כבר ב-8-0 וממשיך לישבור שיאים עם ממוצע לא אנושי.

  11. תודה מנחם.

    מסכים איתך 100%, לאחד כמו אייברי בראדלי למשל אולי יש שליש מהכשרון של הארדן, אבל אני מעדיף לראות אותו נלחם ומנסה ולא את הזקנקן השמנמן בכל ערב נתון

  12. היה משחק מותח ונחמד לצפייה, גם אם רמת הכדורסל לא הייתה גבוהה מאוד. אבל עדיין, יש תמיד תחושה שבוסטון מעדיפים לחזור לקומפורט זון שלהם בבית. לא שזה רע – אולם ביתי חזק זה יתרון עצום, כמובן. אבל הם חייבים ללמוד לסגור משחקים בחוץ. כשברוקס מכסה את תומאס עם 3 שחקנים שוב ושוב זה חושף את החסרונות של הסלטיקס. בבית זה יכול לעבוד כי אולי זה ישפיע על הספסל או שתומאס ישאב אנרגיות ממקור חיצוני אחר, או שסתם וושינגטון יתפרקו והשיפוט ייראה ביתי. אבל בחוץ זה עניין אחר. וכשהם יגיעו, אם יגיעו, לסדרה מול הקאבס הם ייתקלו בקבוצה שמסוגלת לנצח בחוץ. זה עלול להוציא את בוסטון משיווי משקל ולעלות להם בסיכוי הקלוש שיש להם לגנוב 1-2 משחקים.

    יחס ההימורים במשחק הראשון של הגולדנים פשוט הזוי. כאילו לא מדובר בקבוצה עם המאזן השני הטוב בליגה, המועדון היציב ביותר (בעולם?), הקבוצה שמסוגלת להקים לתחייה צלליות נגמרות כמאנו וטוני ולהביא את פאקינג סימונס, מלא יודע איפה למה שהוא עשה להארדן במשחק הקודם (בסה"כ עזר לדאנטוני לסיים את העבודה). ואף מילה על קוואי. אם הסדרה תיגמר מהר הליגה תעשה הרבה חושבים. הייתי אומר, אפילו אם הקאבס מנצחים את הלוחמים בגמר עדיין קלירלי יש פה בעיות תחרותיות קשות. אני אישית חושב שיש סיכוי מציאותי שהספרס ידיחו את הלוחמים בתום סדרה מעולה. אבל עצם העובדה שכ-ו-ל-ם מ-פ-ח-ד-י-ם קצת מוציאה את העוקץ מכל הסיפור.

  13. מנחם אתה אדיר.
    ו
    ול חייב לשפר את הקליעה שלו כשזה יקרה אז הוא יוכל להפוך לרכז הטוב בליגה כי את השאר כבר יש לו ובמיוחד מהירות אדירה.

    אחי העלה פעם דימוי לפיפן כStarscream מהרובוטריקים. אחד כזה שאף פעם לא יודע את מקומו ושהכבוד שלו משחק לו בראש. מנהיג הוא לא. וגם חוסר הפירגון שלו לג"ס שנה שעברה היה לא במקום.

  14. שאלת תם לאוהדי בוסטון, איזה תסריט הייתם מעדיפים:
    1.בוסטון מפסידה את משחק 7 , מגרילה בלוטרי את בחירה מספר1 ולייקרס מגרילים את המקום ה4 בדראפט (עקב כך מפסידים את בחירת הדראפט גם השנה וגם ב 2018.

    2.בוסטון מנצחת את מספר 7 ,מגרילה בלוטארי את בחירה מספר 4 (הבחירה הכי גרועה שהם יכולים לקבל) ולייקרס מוגרלים כבחירה מספר 1 בלוטרי?

    1. אןהדי בוסטון אמיתיים ולא מתחזים בני 15 יעדיפו לייקרס חזקים, על אותו משקל אוהדי לייקרס לא רוצים את הבדיחה שהיתה בבוסטון בשנות ה90 והאלפיים, לא היה ולא יהיה תחליף ליריבות הזאת.

    1. אני מאמין שכן. יש להם כבר רכז ברמה מאוד גבוהה (תומאס) ואין סיבה לבחור אחד, אז אם הבחירה תשאר בבוסטון – ג'קסון אופציה מאוד ריאלית.

      התחושה שלי היא שהבחירה תלך תמורת באטלר או ג'ורג'. אל הורפורד הרבה יותר טוב כאופציה מספר 3 ותומאס צריך עוד סקורר ברמה גבוהה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט