סיכום סיבוב ראשון – מערב

גולדן סטייט-פורטלנד.

תוצאה: 0:4 לגולדן סטייט.

רגע המפנה: קשה להחליט על רגע המפנה בסדרה כל כך חד צדדית. חלק יגידו שרגע המפנה היה בכלל לפני, כשיוסוף נורקיץ' נפצע והיתרון הגדול של הבלייזרס מהחודשיים האחרונים של העונה נעלם. אני דווקא חושב שהרגע המשמעותי היה אחר לגמרי – ברבע האחרון של המשחק הראשון בסדרה, לילארד ומקולום נתנו את משחק חייהם ואז דריימונד גרין עבר לשחק בתור סנטר. הוא פשוט השתלט על המשחק והראה לצמד הגאנרים החביב שלא משנה מה הם יעשו, הם לא יכולים לדגדג את סגנית האלופה. זה היה השינוי הגדול מכולם.

השחקן המצטיין: סטפן קרי. הפציעה של דוראנט הובילה להתעלות שלו והוא קלע בסדרה 29.8 נקודות באחוזים טובים (45.1% מהשדה, 42.2% מהשלוש) עם 3.5 חטיפות ו-6.5 אסיסטים במשחק כשהוא נראה כמו ה-MVP של השנה שעברה. כשקרי מציג רגעי קסם כאלה קשה מאוד לעצור את הווריורס, ולפלייאוף הזה הוא הגיע ללא צל של ספק. MVP.

השחקן המאכזב: בחירה לא קלה. אף אחד מפורטלנד לא אכזב יותר מדי כשלילארד ומקולום נתנו סדרות טובות ונורקיץ' היה פצוע, ואי אפשר לבחור שחקן מאכזב מקבוצה שעשתה סוויפ. לכן האשם זה אוון טרנר, שנתן סדרה לא רעה במימדים אוון טרנריים אבל פשוט לא התאים כשהקו האחורי שלו ושל לילארד ומקולום מציג הגנה מפוקפקת ביותר. השילוב של אמינו, הרקלס ונואה וולנה היה עדיף ולא קיבל מספיק זמן משחק בסדרה. חבל.

אקס-פקטור: ג'אבל מגי. הוא לא שיחק יותר מדי אבל היה מאוד יעיל בדקות שלו כשהוא מנצל את היתרון הגדול בפוסט-אפ על היריבה בשביל לייצר נקודות קלות, ויחד עם הגנה טובה הוא הצליח לשנות משחקים מהקצה לקצה בדקות טובות של כדורסל. לא רק שאקטין.

המהלך שנזכור מהסדרה: משהו שראינו כבר מאות פעמים. כדרור, עמידה 2 מטר מאחורי קו השלשה, זריקה, סוויש. כל כך טבעי ובלי יותר מדי בעיות – בדיוק כמו הסדרה הזאת של הווריורס. וד"ש לדאנק של דריימונד גרין.

https://www.youtube.com/watch?v=TeHUTeopUy8

*
סן אנטוניו-ממפיס.

תוצאה: 2:4 לסן אנטוניו.

רגע המפנה: בתחילת המשחק השלישי, זאק רנדולף עולה בחמישייה במקום ג'מייקל גרין. זה נתן יתרון משמעותי בצבע לממפיס ומול סן אנטוניו, שלא הצליחה להסתדר עם דדמון הכבד מול מארק גאסול הדינמי, זה הפך לשני ניצחונות רצופים שפתחו את הסדרה לגמרי. סן אנטוניו הצליחה להתמודד עם זה בסופו של דבר, אבל זה אפשר לממפיס ללכת מהפלייאוף עם כבוד.

השחקן המצטיין: זה חייב להיות קוואי. 31.8 נקודות במשחק באחוזים מגוחכים (54.8% מהשדה, 48.3% מהשלוש, 97% מהעונשין) ומשחקים שבהם הוא משתלט על הנעשה בשני צדדי המגרש, בדומה למה שקרה ברבע האחרון של המשחק השישי. הוא פשוט סגר חלק מהמשחקים, שגם במשחקים בהם זה לא עבד (המשחק הרביעי לדוגמה) הוא נלחם עד הסוף.

השחקן המאכזב: דני גרין. למרות הניצחון בסדרה. 5.8 נקודות (35% מהשדה) בחצי שעה של כדורסל, כשההגנה לא מה שהייתה, לא מספיקים בשביל מי שאמור להיות השוטינג גארד הפותח של קבוצה עם שאיפות לאליפות. יכול להיות שמול קבוצות כיוסטון וגולדן סטייט, שדורשות משחק פחות פיזי מאשר ממפיס, גרין יצליח להשיג נקודות בקלות. אבל זאת שאלה גדולה.

האקס פקטור: טוני פארקר. בהשוואה לשאר השחקנים בסדרה הוא עשה את קפיצת המדרגה הטובה ביותר ומול וינס קרטר ומייק קונלי, שני שחקנים עם טונות של ניסיון פלייאוף, פארקר הצליח לחזור לרגעים ליכולת שלו מתחילת העשור עם חדירה נהדרת והרבה נקודות כמיטב המסורת של הצרפתי. משהו שהם בודאות יקחו הלאה, במיוחד בהרכבים עם גאסול ואולדריג' ביחד.

המהלך שנזכור מהסדרה: יותר ממהלך אחד ספציפי, מדובר בכל הסיום של המשחק הרביעי. מייק קונלי עם 45 נקודות, קוואי עם 43 והמשחק הכי טוב של הסיבוב הראשון מזה הרבה זמן. אחד מרגעי השיא ביריבות הזאת.

*
יוסטון-אוקלהומה סיטי.

תוצאה: 1:4 ליוסטון.

רגע המפנה: משחק 2. מחצית ראשונה. ראסל ווסטברוק מסיים עם 22 נקודות, 10 אס', 8 ריב' ויתרון מבטיח בדרך לגניבת הביתיות, רק בשביל לאבד את זה במחצית שנייה מהסיוטים שנחתמה ב-4 מ-18 ברבע האחרון ואיבוד היתרון כשהוא מסיים את כל המחצית עם 9 מ-28 מהשדה ונקלע לפיגור של 2-0. ברגע הזה הבנו בגדול שאוקלהומה תקום ותיפול על ווסטברוק ועליו בלבד, וזה בלט כל הסדרה כשפעם אחר פעם הוא נתן מחצית ראשונה מדהימה בשביל לאבד את זה במחצית השנייה.

השחקן המצטיין: ג'יימס הארדן. בסדרה שבה החבר'ה מסביבו לא הצטיינו הוא נתן כדורסל עילאי עם 33 נקודות במשחק כשאף אחד, אבל אף אחד, לא מצליח לעצור אותו. לכן גם כשכל החבר'ה מסביבו לא פגעו הוא הצליח לתת את מה שצריך ולעלות בסדרה שיכלה להיות הרבה יותר מסובכת עבורם.

השחקן המאכזב: ויקטור אולאדיפו. הוא לא פגע בכלל (10.8 נקודות ב-34.4% מהשדה) כשציפו ממנו ליותר ולשמש כאופציה התקפית שנייה ליד ווסטברוק. אפשר להגיד אותו דבר גם על סטיבן אדאמס, במידה פחותה (הוא פשוט לא קיבל כדורים) ועל כל שחקן שהוא לא ווסטברוק או אנדרה רוברסון.

האקס-פקטור: הספסל של יוסטון היה מתנה שלא הפסיקה לתת. לו וויליאמס עם 21 נקודות ב-21 דקות? אריק גורדון עם 22 נקודות במשחק הראשון? ננה עם 28 נקודות משום מקום במשחק השלישי? מי היה מאמין. נדיר לראות ספסל בא כל כך מוכן לפלייאוף, ואולי זה קשור לזה שרק 8 שחקנים היו עם תפקיד משמעותי בסדרה.

המהלך שנזכור מהסדרה: ללא מילים.

*
קליפרס-יוטה.

תוצאה: 4-3 ליוטה.

רגע המפנה: בלייק גריפין נפגע בבוהן ומדדה לחדר ההלבשה במחצית השנייה של המשחק הרביעי. הוא לא יחזור בסדרה הזאת, והיא לא תראה אותו דבר מאז. גם עד הפציעה של גריפין יוטה שלטה בקצב, אבל בלעדיו הקבוצה נראית הרבה פחות מגוונת ופשוט פחות טובה. הבוהן שלו עיקרה את הסדרה מתחרות למעשה.

השחקן המצטיין: ג'ו ג'ונסון הראה שאין מחיר לניסיון, וגם 22 מיליון דולר לשנתיים זה מעט מדי. Iso Joe הוביל את הקבוצה לא מעט פעמים כשהוא פורח בהרכבים בהם הוא משחק כסמול או אפילו פאוור פורוורד בהרכב נמוך ומסבך את ההגנה של היריבה. הוא נתן ליוטה סל ניצחון אחד ועוד תצוגות שהחזיקו את הסגל הלא מנוסה הזה.

השחקן המאכזב: ג'יי ג'יי רדיק. האופציה השלישית בהתקפה של הקליפרס פשוט נעלם בפלייאוף כשהוא עם אחוזים נמוכים במיוחד ולא מצליח להתעלות בהעדרו של גריפין. ציפו ממנו, ומג'מאל קרופורד, להרבה הרבה יותר.

האקס פקטור: ג'ו אינגלס! הוא שימש כמנהל משחק שני ולעתים אפילו ראשון בסדרה לא משהו של ג'ורג' היל, כשגורדון היווארד מתמקד יותר בהתקפה. אינגלס הוסיף הרבה איזון למשחק כשהוא לוקח ריבאונד ונותן הגנה לא רעה, והצדיק את המקום שלו בחמישייה. האוסטרלי עשה את ההבדל ב-6 המשחקים האלו.

המהלך שנזכור מהסדרה: המגרש הביתי של הקליפרס. שיוויון, התקפה אחרונה של היריבה. הגו-טו-גאי של הקבוצה השנייה בדרך לסל, שלושה עליו. הוא זורק מעל הסנטר של המארחת וקולע כדי לנצח בחוץ בפלייאוף. כמה פעמים זה קרה?

 

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 18 תגובות

    1. מסכים ,משחק ענק וגם הסל נצחון של גאסול הצעיר עם אולדריג' בתוך הגרון שלו . אינגלס בלי צחוק הפתעת הפלייאוף עד כה יחד עם היכולת של ג'אבייל מקג'י

    2. בהחלט משחקי הפלייאוף המשובחים שנראו בשנים האחרונות.
      הסלים המטורפים של קוואי שהשאירו את הספרס בחיים, ובסוף הסל של גאסול ששמר את הניצחון של ממפיס.
      אפילו אוהדי ספרס, למרות ההפסד, יכולים להיות גאים במשחק הזה, עם הלחימה של קוואי ברבע הרביעי.

  1. לדעתי רגע המפנה בסדרה בין יוסטון לאוקלהומה היה משהו כמו בשליש העונה, שראסל הבין שיש לו סיכוי לסיים עונה עם ממוצע של TD והוציא לגמרי מחבריו לקבוצה את הביטחון לשחק. זו קבוצה שנועדה להיכשל בפליאוף בשיטת המשחק שלה. בכל משחק בסדרה הזו כשראסל ישב על הספסל וחבריו לא ידעו מה לעשות הרוקטס ברחו או צימצמו.

    1. הרגע שאזכור יותר מהכל בסדרה הוא מסיבת עיתונאים בה שואלים את סטיבן אדאמס וראסל פשוט עונה במקומו ומטיל וטו על התשובה, כאשר יושב שם ענק שפשוט שותק ומפחד לדבר.

  2. אחד הדברים שאני אוהב בסטף זה שהוא תמיד מודע לשעון בסוף רבע ומרבה ללכת על 2 פור 1, עם שלשה משוגעת מרחוק. זה גם מאוד עוזר שהוא קולע אותם באחוזים גבוהים.

    1. ואחד הדברים שאני לא אוהב בו זה הקטע שלו בהובלת הכדור שהוא נותן לכדור לקפוץ כמה פעמים (לא בכדרור) והולך כמה צעדים תוך כדי. גם אם זה חוקי (אין לי מושג) זה מעצבן אותי פצצות.

  3. תודה רועי מעולה.
    לטעמי נקודת המפתח בסדרה בין אוקלהומה ליוסטון היתה כבר במשחק הראשון.
    רבע שלישי, יוסטון מובילה במעט אבל אוקלהומה שולטת בקצב ובמשחק.
    סטיבן אדאמס נותן חסימת פוטבול עם הכתף לראש של פטריק בברלי, אחת כזאת שהיתה משביתה כל שחקן אחר עם זעזוע מוח.
    בברלי קם, מנער את הראש, מרים את האצבע לשמיים. הקהל והספסל בטירוף.
    בברלי דופק 2 שלשות בהתקפות הבאות ויוסטון בורחת ומפרקת את אוקלהומה. הסדרה גמורה.

  4. חג שמח …מעולה
    התובנות שלי
    1.ביתיות :
    לא שימשה פקטור של ממש .
    במזרח 11-11
    במערב 9-13
    וסה"כ 20-24 ..גם ההפרש לטובת הביתית נובע בחלקו מכך שהביתית היא פשוט הקבוצה היותר טובה ..אך אני יודע ?
    פשוט מאד המדורגות גבוה יותר ניצחו יותר מהביתיות.
    במזרח 6-16 לטובת המדורגות ו 0-4 בסדרות.
    במערב 7-15 לטובת המדורגות גבוה יותר ו 1-3 בסדרות.
    המדורגות גבוה יותר שיחקו בבית 23/44 משחקי הבית .

    יש שטוענים (כמוני) שמשמעות הביתיות נכונה רק למשחק מכריע .
    הטענה הזו נכונה אמנם היסטורית (26-101 כפי שהביא מיידן ) אך דווקא בסיבוב הראשון משחק 7 היחידי הלך לקבוצת החוץ.
    בכלל היו כמה סדרות משונות .
    שיקגו -וושינגטון 5/6 המשחקים הלכו לקבוצת החוץ.
    מסופקני אם היה תקדים של פיגור 2-0 ביתי (2 הפסדי בית ) למהפך של 2-4.
    גם הסדרה ל.א /יוטה הייתה משונה ואולי תקדימית.
    הנתונים המשונים.
    א. 5/7 המשחקים הלכו לקבוצת החוץ.
    ב. מסופקני אם הייתה פעם סדרה שבה קבוצת החוץ הוליכה 1-0 ,2-1 ,3-2, 4-3 ובכלל מעניין מתי סדרת 7 משחקים הסתיימה ב 4 ניצחונות חוץ.

    2. יוסטון -אוקלהומה או אם תרצו ראסל /הארדן …לדעתי בבואה של העונה הרגילה שמקשה עוד יותר על הדעה לגבי האם וי פי.
    שכן מי שסופר ניצחונות בחר כבר בהארדן טרם הסדרה.
    ומי שבחר בתצוגות אישיות נשאר מן הסתם עם ראסל.

    3. כל הכבוד לממפיס שנתנה פייט יפה לס.א ללא אלן ופרינסוס.

    4. נקווה שיוטה תתן קצת יותר פייט מאשר פורטלנד.

    ומבט לחצי גמר האזורי
    מזרח בוסטון -וושינגטון 1-2 לבוסטון כפי שכתב כבר מיידן.
    ב 75 ניצחה וושינגטון 4-2 בחצי גמר המזרח.
    ב 1982 ניצחה בוסטון 1-4 גם כן בחצי הגמר
    והסדרה האחרונה הייתה ב 1984 בסיבוב הראשון 1-3 בוסטון בסדרת הטוב מחמש.

    קליבלנד -טורונטו
    סידרה יחידה ביניהן אשתקד 2-4 קליבלנד.

    ונעבור למערב.

    ג.ס -יוטה 1-2 ג.ס בסדרות עבר.
    הראשונה ב 1987 סיבוב 1 ג.ס מנצחת 2-3 .
    השנייה ב 1989 גם בסיבוב 1 ושוב ג.ס מנצחת הפעם 0-3 חלק.
    השלישית חצי גמר מערב לפני עשור בדיוק יוטה מנצחת 4-1.

    ס.א -יוסטון 3-0 ליוסטון בסדרות העבר.
    1. סיבוב ראשון (ומוקדם ) 1980 יוסטון מנצחת 2-1.
    2. חצי גמר מערב 1991 יוסטון מנצחת 3-4.
    3. גמר המערב 1995 יוסטון מנצחת 4-2 בעונת הקמבקים הנפלאה שלה ..היא מחקה 2-0 ל 2-4 ….כשב ס.א שיחקו רובינסון את רודמן וביוסטון האקים ודרקסלר.

    בסדרה הזו יהיה מפגש של דאנטוני מאמן יוסטון בקבוצה בה שיחק את עונתו האחרונה כשחקן בליגה הטובה ביותר בעונת 1977-1978 (לפני שיעבור ל 12 שנה למילאנו בשירותיה ינצח שני גמרים של גביע אירופה שניהם מול מכבי בגמר …כולל בעונת הפיינל פור הראשונה).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט