כשהאגרוף היה ספורט יהודי / מנחם לס

(בני ליאונרד. גדול המתאגרפים היהודים בכל הזמנים, וישנם רבים וטובים הטוענים 'הטוב ביותר אי-פעם במשקל 'קל')

 

תודה לרון טחן על מאמרו החשוב ביום השואה.

לצערי עלי להביע דעתי – ודעת ההסטוריונים של הספורט – שמקסי בר הגדול לא היה יהודי, לא נחשב ליהודי, אבל תמיד טען שהוא "הרגיש יהודי'" הוא היה קתולי שעבר טבילה,  אבל אולי הוא 'הרגיש' יהודי או 'הרגיש כסף'.

הוא התאגרף בימי הזהב של האגרוף היהודי. ישנו ספר נהדר (שלצערי ניכתב אחרי שכתבתי את הטיזה לעבודת המסטר שלי) "WHEN BOXING WAS A JEWISH SPORT" (אלן בודנר, הוצאת "PRAEGER, 1997) המתאר את כל תקופת הזהב ההיא. אז מקס בר הדביק מגן דוד על מכנסיו בתקווה שכל יהודי ברוקלין "יאמצו" אותו לבן, והוא יהפוךלחלק מחבילת המתאגרפים היהודים הגדולים של הזמן ההוא.

בתחילת המאה הקודמת, עם העלייה היהודית ממזרח אירופה, הדרך המהירה ביותר לעשות כסף היתה באגרוף. בעבודת המסטר שלי "GMA AND GMC OF JEWISH AND WHITE NON JEWISH AMERICAN CHILDREN 10-12" (ה-GMA וה-GMC הם ג'נרל מוטור אביליטי וג'נרל מוטור קפסיטי – ז"א "יכולת" נגד "פוטנציאל", ואם ישנם מספיק מעוניינים אכתוב על כך מאמר בימי הקיץ שיסביר את הסיבה לתיזה ואת ממצאיה) ההיפוטזה שלי היתה שהיהודים האמריקאים לא מצליחים בספורט האמריקאי כמו לבנים אמריקאים בגלל חוסר עניין – או העדפת מקצועות אחרים כגון רפואה, עסקים ובנקאות, עריכת דין , וכו' – ולכן חוסר השתתפות  כמו לבנים לא יהודים ,יותר מאשר בגלל חוסר 'פוטנציאל'. (כמובן אלה ביניכם האקדמאים הנמצאים במחקר יודעים שבמחקר אתה מתחיל ב-NULL HYPOTHESIS ואתה מאשר אותה או דוחה אותה).

אז נעזוב אקדמיה ומחקר עכשיו, אבל כחלק מהתיזה שלי כללתי את ההסטוריה היהודית בספורט האמריקאי. מצאתי להפתעתי הרבה שבשנות 1910 עד, נניח, 1935, היו כמעט 30 אלופי עולם יהודים באגרוף. כולם אמריקאים מלבד אחד אירופאי (דניאל מנדוזה, לפני תחילת המאה הקודמת).

קשה להאמין, הא? אז הנה הם:

בני ליאונרד, ברני רוס, רובי גולדסטין, מקסי רוזנבלום, לו טנדלר, ג'קי 'קיד' ברג, 'בטלינג' לוינסקי, טד 'קיד' לואיס, אייב אטל, 'קורפורל' איז  שוורץ, 'מושי' קלהאן (כהן),  בוב אולין, מייק רוזמן, אל מקוי, בן ג'בי, סוי קריגר, ג'קי פילדס, אל סינגר, ארטי או'לרי, ג'ק ברנסטיין, בני באס, הארי האריס, אייב גולדסטיין, צרלי 'פיל' רוזנברג, רוברט כהן, אלפונזו הלימי, ויאנג פרז. כמה מהיהודים 'שינו' שמם לשמות שנשמעו 'אירים' כי אחרי העלייה היהודית באה עלייה אירית והאגרוף הפך 'אירי' ולכן כמה יהודים העדיפו להישמע כאילו הם אירים.

מה שקרה הוא שאחרי העלייה היהודית בא גל מהגרים מאירלנד, ואז האגרוף הפך ל"ספורט אירי": בין האירים אמריקאים המפורסמים היו כמובן ג'ק דמפסי, ג'ין טאני, בילי קון, ג'ו קורברט, בוב פיטסימונס, "פילדלפיה" ג'ק או'בריאן, טרי מקגוברן, טוני לוגרן, ומיקי וולקר. אגב, אחרי האירים האיטלקים האמריקאים כבשו את עולם האגרוף ובראשם רוקי גרציאנו הגדול. אבל יחד איתו (לפניו או אחריו) באו האלופים פרימו קרנרה, טוני גלנטו, רוקי גרציאנו, ג'ק למוטה ("השור הזועםן"), כרמן בזיליו, נינו בונבנטוני, טוני דמרקו, ווילי פפ, וארטורו גטי.

מי הגיע אחרי האיטלקים? ההיספנים ממרכז אמריקה, שעד היום הם די שולטים במשקולות הקלים.

 

(ברני רוס – אחד היהודים הגדולים בעולם האגרוף)

 היהודים הנמצאים בהיכל התהילה לאגרוף בקנסטוטה, אפסטייט ניו יורק הם בני ליאונרד, ברני רוס, טד טנדלר, "סלאפי" מקסי רוזנבלום, ג'קי "קיד" ברג, אייב אטל, ג'ו צ'ואינסקי, טד קיד לואיס, 'בטלינג' לוינסקי, ג'קי פילדס, ודניאל מנדוזה. אנשי המדיה בהיכל הם נייט פליישר וסם טאוב,, הפרומוטר וההסטוריון מייק ג'ייקובס, והטריינר האגדי  ריי ארסל.

אני לא מבין בדיוק למה ב'היכל התהילה של הספורטאים היהודים' (בדקתי!) במכון וינגייט נמצאים רק  בני ליאונרד, ברני רוס, ג'קי פילדס, דניאל מנדוזה,אייב אטל, בטלינג לוינסקי, טד 'קיד לואיס', ו'סלאפי' מקסי רוזנבלום. אם מתאגרפים כטד טנדלר או ג'קי 'קיד' ברג הם טובים להיכל התהילה באגרוף, מגיע להם מקום בוינגייט. לך ץדע, אולי זה עניין של זמן.

בכל מקרה, עם כל האהבה למקסי בר הוא לא נחשב לאחד מאיתנו. מצד שני עלי להוסיף מילה על שמרלינג (שבנפשו, כך אומרים, היה אנטי נאצי): אחרי מלחמת העולם הוא התעשר מאד בעסקים והפך לחבר טוב של ג'ו לואיס (שכמובן גבר עליו באחד מהקרבות המפורסמים ביותר), ועזר לו להשתקם, שילם הוצאותיו בבתי חולים, ועזר לו בכל מה שרק יכול היה.

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 7 תגובות

  1. אגב, בניגוד לשבטים (ועמים) אחרים שם מקובל לקבוע את השייכות לפי האבא (שכן הגבר הוא אזרח סוג א') אצל היהדות זה באופן מוזר לפי האמא, האשה.
    הרעיון הוא שהגבר לא ירעה בשדות זרים. שלא יסתובב ראשו אחרי איזו מישהי לא " משלנו".
    אם גבר רוצה שהילדים שלו ישארו חלק מהשבט הוא צריך לעשות ילדים עם מישהי מהשבט.
    במיוחד בימים שלא היו אמצעי מניעה.
    פשוט ויעיל
    🙂

  2. נהדר דוקטור.
    יש לזה קשר חלקי לכתבה, אבל אני ממליץ לקרוא את 'יהודים קשוחים', מאת ריץ' כהן. לא, זה לא מדבר על מתאגרפים, אלא על התקופה בה היהודים היו עמוד השדרה של המאפיה בארהב. הקשר בעיניי הוא הצורך של ילדים יהודים בארהב, כפי שמסופר על ידי כהן בספר, למצוא דמויות להזדהות, כאלו שלא יהיו חלושים וסטראוטיפים. המתאגרפים והמאפיונרים (שני מגזרים שהולכים תמיד ביחד, כמו כדורגלנים ודוגמניות) שימשו כגיבורים לילדי העולים החדשים

כתיבת תגובה

סגירת תפריט