מאזן: 38-43, מקום שביעי במערב.

מהאול-סטאר ועד עכשיו:

את החודש (וקצת) שחלף מאז פגרת האול-סטאר פתחו הדובים ברגל שמאל עם הפסד לאינדיאנה אבל איזנו מיידית עם שני נצחונות ושמרו על המקום השישי מעל אוקלהומה. אולם, כמו שכמה מגיבים ציינו שהדובים עשו לא פעם, הגריזליס נתקעו מנטלית אחרי הפגרה והפסידו את חמשת המשחקים הבאים. מלבד האומללות שכרוכה בהפסד לאטלנטה או לברוקלין (!) לשרשרת ההפסדים היו שתי משמעויות חשובות לקראת הפלייאוף:

א) הגריזליס שהחזיקו במאזן מדהים מול ארבע קבוצות הצמרת של המערב (הובילו בכל הסדרות מול הווריורס, הספרס, הרוקטס והג'אז) הראו שהם פגיעים מנטלית עם הפסד לרוקטס ושוויון בסדרה.

ב) ממפיס איבדה את המקום השישי לת'אנדר וכעת נאלצה לרדוף אחרי אוקלהומה כדי לא להפגש עם סן אנטוניו בסיבוב הראשון בפלייאוף.

היה צורך בשינוי וממפיס קיבלה אותו עם פציעתו של צ'אנדלר פארסונס. השתדלתי לא לכתוב על פארסונס – בין השאר כי התרומה שלו נשארה די אחידה לאורך העונה וכולם ידעו, והביעו זאת בתגובות ביומנים הקודמים, מה התרומה הזו – אבל אין ספק שהדקות הארוכות שקיבל מפיזדייל היוו בעיה. בלעדיו ממפיס העלתה בחמישיה את וינס קרטר הותיק וטסה לארבעה נצחונות רצופים (כולל נצחון על הספרס בהרכב מלא) כשהיא שוב נראית כמו קבוצת ההגנה המפחידה שהיא יכולה להיות כאשר היריבות של הגריזליס הוגבלו ל92.75 נקודות בממוצע.

במשחק הבא הקו הקדמי החדש של הפליקנס דרס את הדובים והחל רצף הפסדים חדש שהביא שוויון בסדרת המשחקים מול גולדן סטייט וכמעט קיבע את מיקומה של ממפיס לקראת הפלייאוף עם הפסד לאוקלהומה סיטי שקיבלה גם יתרון בשובר שוויון. רצוי לציין שברב המשחקים הללו ממפיס שיחקה בהרכב חסר מאד ונראה (זהירות, תיאוריית קונספירציה!) שהדובים ויתרו על המירוץ למקום השישי אחרי ההפסד בניו אורלינס והחליטו לתת לשחקנים מנוחה ארוכה לקראת הפלייאוף, המשחקים הבאים נראו בהתאם כאשר הגריזליס עוד מספיקים לנצח את אינדיאנה ודאלאס ולהפסיד ללייקרס (שוב) ולספרס (שוב) ובכלל לשחק כדי להעביר את הזמן עד הפלייאוף בלי תקלות טיפשיות.

הרהורים על עונה שנגמרה:

ה"חתול של שרודינגר" הוא מונח שאני נתקל בו יותר ויותר לאחרונה. מאז הפרק האחרון של העונה הראשונה בסדרת "המפץ הגדול", והשימוש הקלוקל שנעשה במושג, כדי לתאר את חוסר הודאות הכללי ובמערכות יחסים בפרט, עולה ה"חתול" פעם אחר פעם בסיטואציות כאלה ואחרות בחיי. לרוב, כמו ב"מפץ הגדול", ההקבלה בין המונח המקורי והסיטואציה לה הוא משתייך לזו שבגינה הוא עלה רופף למדי.

ועדיין, כשאני מסתכל על העונה האחרונה של הממפיס גריזליס אין לי תיאור אחר להשתמש בו. הגריזליס הציגו העונה את מלוא הפרדוקסליות שלהם כשלמרות השינויים שנעשו בקבוצה (מאמן,ראנדולף מחליף, הטמעה של הצעירים, כמות השלשות!), נראה שאלו אותם הגריזליס, קבוצה שדורסת בהגנה ומפספסת בהתקפה. קבוצה שיכולה לחזור מ24 הפרש מול סגנית האלופה ולהפסיד לברוקלין. להפסיד חמישה משחקים רצופים ואז לנצח ארבעה רצופים ושוב להפסיד ארבעה. להבטיח את המקום בפלייאוף כמעט עם סיום החודש הראשון, לא מעשית כמובן, ועדיין לא להיות קבוצת צמרת. קבוצה שהרכש הגדול שלה מהקיץ לא מהווה שום דבר אבל שחקן הספסל בן ה-40 שלה משחק יותר טוב בלאו הכי.

אז אין לי תיאור אחר עבור העונה של ממפיס, כי ממפיס היא היציבות ואי היציבות בעת ובעונה אחת, היא שתי ישויות שלא מתיישבות אחת עם השנייה כמו חלקיק וגל, היא "החתול של שרודינגר" במלוא תפארתו, מתה וחיה, משעממת ומהווה השראה. ואם אתם לא אוהבים את התיאור הזה לעונה, הנה השוואה שלה לנבוקוב:

http://www.grizzlybearblues.com/2017/3/24/15051854/grit-n-grind-burned-in-a-pale-fire-memphis-grizzlies-nba

כמה מילים על היריבה:

עבורי, הסן אנטוניו ספרס של פופוביץ'-רובינזון-דאנקן-ג'ינובילי-בואן-פארקר-קוואי-אלדרידג'-גאסול היא קבוצת כדורסל שונה. לא בגלל הגישה שלהם (למרות שאין ספק שהגישה הזו עיצבה אותם כך), אלא במשמעות שלה לליגה כולה. אני רואה את הספרס כאויב הפנאולטימטיבי, או בצורה קצת פחות מפוצצת כאבן הבוחן של הקבוצות בליגה. כדי להוכיח שיש לקבוצה כלשהי זכאות לתואר, היא צריכה לגבור על הספרס.

וזה המבחן שעומד כעת מול ממפיס.

אחרי כל העונה הסדירה, אחרי שלא השכילו להתברג במקום שלא יוביל אותם למאבק בקבוצה שלא רק נועלת להם את ראשות הבית הדרום מערבי אלא גם מדיחה את הגריזליס בתדירות גבוהה מהפלייאוף (כולל בשנה שעברה), הדובים צריכים להוכיח לעצמם ולשאר הקבוצות מה הם מסוגלים לעשות. האם הם עוד קבוצה מבוזבזת שהיו לה כל הכלים ורק הגרוש ללירה היה חסר, או שאולי, ממש ככה, אולי, הם יכולים להוציא מעצמם קצת יותר לגרש את השדים שלהם, ולשרוט, ולחבוט, ולהתיש, ולנשוך, ולהראות שהעונה נגמרה ובחודשי האביב הדובים קמים.

והם רעבים…