בגלל מיעוט המאמרים היום בגלל החג, והעניין שהתעורר בגלל נצחונו של טייגר וודס, והשאלה "איזה משחק זה גולף" אני מכניס מאמר שנכתב למגזין 'סוף השבוע' של מעריב לפני איזה 25 שנה.

המשחק הראשון על הירח

טורניר ה"מאסטרס" בגולף

אוגוסטה, ג'ורג'יה, 1999

רק לפני שלוש שנים לא היה יכול חוזה מריה אולסבל ללכת על רגליו ונאלץ לזחול על ארבע. היה זה עינוי בשבילו לנדוד מחדר לחדר בבית המשפחה הגדול שבנה בפונטרביה, ספרד. גולף, המשחק שאליו נולד, היה לזיכרון עצוב. "המשחק שבשבילו חייתי עד אז היה להיסטוריה שלא תחזור. גולף הפסיק להיות משאלת חיי. משאלתי החדשה הייתה לשוב וללכת יום אחד כאדם רגיל", אמר אולסבל במסיבת עיתונאים מרגשת, מיד לאחר שקיבל את המקטורן הירוק של ה"מאסטרס" כשעיניו דומעות.

אולסבל סבל ממחלה שאובחנה כדלקת פרקים נדירה ממנה אין מרפא. הוא, מנצח המאסטרס של 1994, שכב שנתיים אחר כך בביתו, כמעט משותק. למזלו, רופא גרמני, חובב גולף מושבע, ביקש רשות לבדוק אותו. הרופא גילה עצב פגוע בעמוד השדרה התחתון, ובעזרת טיפול שכלל כמה זריקות קורטיזון, כירופרקטיקה ותרגול רב, עמד אולסבל על רגליו. בשנת 1998 הוא החל לחבוט בכדור הקטן, ובתחילת השנה כבר חזר לנצח בכמה טורנירים קטנים.

אין מקטורן יוקרתי יותר בעולם מזה הירוק שניתן למנצח המאסטרס, טורניר הגולף החשוב בעולם המתקיים באפריל בכל שנה באוגוסטה, ג'ורג'יה. 18 גומות בכל יום, "פאר" 72 (הניקוד בגולף הוא כמה חבטות אתה מעל הפאר, בפאר או מתחת לפאר – מספר החבטות הנדרש כדי להכניס את הכדור לגומה – בכל יום מארבעת ימי התחרות) בתחרות הנמשכת ארבעה ימים, כך שהפאר הכולל למאסטרס הוא 288. יש מגרשי גולף שהפאר שלהם הוא יותר מ-72 אם הם קשים במיוחד, או פחות מ-72 אם הם קלים מהרגיל, אך 72 הוא המספר הפופולרי ביותר.

במאסטרס צעד אולסבל ללא כל צליעה. הליכתו הייתה מהירה ואסתטית, במיוחד לאורך הדרך המובילה לגומה ה-18 האחרונה ביום הרביעי והאחרון, כשהוא מוביל בשתי חבטות והניצחון בכיסו. הוא סיים את 18 הגומות האחרונות של היום ב-71 – רק חבטה אחת מתחת לפאר – אך הסכום הכולל של ארבעת הימים, 280 (שמונה מתחת לפאר), נתן לו ניצחון נהדר על דייויס לאב (282) ועל חברו הטוב ביותר בטור, אהוד הקהל, האוסטרלי גרג נורמן (283).

משחק הגולף הוא ראשית כל מסע. כשהשחקן יוצא למשחק ועל גבו נרתיק המחבטים, הוא יוצא למסע לארץ לא נודעת. לניסיון חדש- בכל פעם מחדש. זהו מסע אל מטרה מיוחדת. יותר נכון, 18 מטרות קטנות שכל אחת מהן היא גומה בקוטר של ספל קפה גדול, שהשחקן אולי יודע בעל פה היכן הן נמצאות, אך בכל פעם מגיע אליה בדרך אחרת וממרחק אחר. גם כל אחד מיריביו מגיע לכל גומה בדרך אחרת.

ג'ק ניקולסון האגדי בנצחונו הראשון במאסטרס:

מאז בריאת האדם, הדחף לצאת למסעות בלתי נודעים הוא האדרנלין שבדמנו הסוער. בגולף, השחקן יוצא למסע העשוי להיות מסע תענוגות – כשכל כדור עף ישר, כל PUTT (הכדור שאתם חובטים במחבט מיוחד כשאתם על ה-GREEN – שטח הדשא החלק שבתוכו נמצא החור) נכנס לגומה, אבל ברוב המקרים זהו מסע עינויים ובלהות.

אני משחק גולף כבר 22 שנה, ואני מצהיר בלא כל היסוס שזה המשחק המתסכל מכולם. ואני בכל זאת ממשיך לשחק – ואני משער שכמוני מאות מיליונים ברחבי העולם – מכיוון שבין כל אלפי הפעמים של תסכול ואכזבה יש מדי פעם רגעי השראה ועונג כשמצליחים לשבור את הפאר עם כדור ארוך במיוחד או PUTT רחוק, נניח מ-12 מטרים. אתה חושב ומקווה אז שרגעי ההתעלות יחזרו במשחקך הבא. ותאמינו לי, הם כמעט אף פעם לא חוזרים כה מהר. אני משער שאותה הרגשה יש למהמרים בלאס-וגאס או כל קזינו אחר בעולם אחרי יד חמה בשולחן הקוביות או הרולטה.

בתיק המחבטים מחזיק הגולפאי תשעה מחבטי ברזל (מ-ONE IRON עד NINE IRON), כל אחד עם פלטת חבטה בסופו – תתארו לכם מחבט הוקי אבל מברזל ודק הרבה יותר – כשלכל אחד מהתשע יש זווית אחרת. הזווית קובעת את זווית המעוף: מזווית קטנה ביותר, כמו באיירון 1, כשהכדור בקושי מתרומם אך עף למרחק גדול, עד זווית המתקרבת ל-90 מעלות (איירון 9) כשהגולפאי זקוק לכדור קשתי גבוה למרחק קצר. לגולפאי יש גם שלושה מחבטים עם פלטת חבטה גדולה וכבדה יחסית הנקראים DRIVERS, והשימוש בהם הוא בדרך כלל בחבטה הראשונה. בתיק נמצא גם ה-PUTTER, המחבט לגלגול הכדור כשהוא כבר מצוי ב"אזור הירוק" שבו נמצאת הגומה.

התסכול בגולף גדול מבכל משחק אחר. הגולפאי מכה כדור נפלא באיירון 5 שעף גבוה וישר למרחק 90-80 מטר ונוחת, נניח, 30 סנטימטרים מהגומה, ואז ה"פאט" הארור לא נכנס והכדור הנפלא של האיירון 5 בוזבז. או שהוא מנסה לחבוט מעל אגם המים הקטן והכדור צולל היישר לתוכו.

אין משחק אחר בעולם שבו היחס בין גודל משטח המשחק וגודל המטרה גדול כל כך. בכדורגל משחקים על בערך שלושה דונם והמטרה היא שער ברוחב 7.40 מטרים. בטניס שולחן, שבו גודל הכדור הוא בערך כמו בגולף, המטרה היא חצי שולחן. בגולף, גודל המשטח הוא כמו פארק הירקון, ועליכם להכניס כדור לגומה בקוטר של כוס קפה. המסלול מכוסה עצים, בורות, חול, צמחים, פרחים, אגמים וגבעות. ומובן שיש רוח, ערפל, גשם או שמש המכה בחום אימים.

המשחק דורש יכולת גופנית, זה ברור, אך גם כוח מתפרץ למנוף ולדיוק הנדרשים. גולף דורש גם ידע טופוגרפי, הבנה באווירודינמיקה ויכולת החלטה על פי תנאי הטבע. המשחק דורש מכם להיות ספורטאים, חקלאים, חובבי טבע, גששים, מינרולוגים, אסטרולוגים ומהמרים. גולף אתם משחקים בעצם לבד. הספירה של מספר החבטות היא עצמית, והשופטים הם יותר "פקחים" מאשר "זברות". ואין כמעט חוקים המגבילים אתכם, פרט לצורך לחבוט בכדור מהמקום שבו נחת בחבטה הקודמת ללא אפשרות להזיז את הכדור או לגעת בו.

אז מה עושה את המשחק הזה לפופולרי ביותר בארה"ב אצל אנשים במחצית השנייה של חייהם? מה עושה את הגולף למשחק על פיו מתכננים עשרות מיליונים כאן את הפרישה לפנסיה ואת מקום מגוריהם כשיוצאים לגמלאות? זהו משחק שאתם יכולים לשחק לבדכם עד שרמתכם משתפרת ואתם מחפשים תחרות. ההנאה לא תלויה ביכולת. מצאו פרטנר השווה לכם ברמתכם, ואז סיבוב של 128 חבטות ייתן לכם סיפוק דומה לסיפוק של אלוף עם סיבוב 65 חבטות. אם המגרש הוא פאר-70  וממוצע שלכם הוא 108, הרי שיש לכם פער של 38 אותו אתם מנסים לצמצם במשך השנים.

גולף יכול לספק אתגרים גופניים קשים או אתגרים מינימליים, תלוי בבחירה. אתם יכולים לבחור ללכת ברגל את כל 18 הגומות, מרחק שיכול להגיע עד 15 קילומטרים עם תיק המחבטים על גבכם. אתם יכולים לשכור "קאדי" שיסחוב בשבילכם את נרתיק המחבטים, או שתעדיפו כרכרת גולף ממונעת שתסיע אתכם מחבטה לחבטה. שחקנים חובבנים ושחקני קאונטרי קלאב מסתפקים בסיבוב אחד של 18 גומות. אתם יכולים לבחור גם משחק של תשע גומות. הכל תלוי ברצונכם. המקצוענים מתחרים בארבעה סיבובי 18 גומות, סיבוב כל יום, לתחרות של ארבעה ימים. הם משתמשים ב"קאדי" כשנסיעה בכרכרת הגולף הממונעת אסורה עליהם.

בדרך מחבטה לחבטה ומגומה לגומה אתם משוחחים עם חבריך על הלייקרס ועל היאנקיס, או מבצעים עסקאות ענק עם אנשי עסקים שכמעט כולם מכורים לגולף. בתוכניות התואר השני היוקרתיות של אוניברסיטאות הרווארד, סטנפורד או וורטון מוצעים לסטודנטים קורסים מתקדמים בגולף, כי אין כיום איש עסקים רציני שלא מערב נסיעת עסקים עם כמה משחקי גולף. עסקאות ענק חובקות עולם מתקיימות במסלול הגולף. בעולם העסקים האמריקאי כבר ידוע שנים כי תמיד אפשר לרכך איל הון יפאני או סעודי בסיבוב איכותי של גולף.

הגולף הוא המשחק המועדף על כל הספורטאים המקצוענים בכל מקצועות הספורט האחרים. כשמייקל ג'ורדן (שחקן גולף מעולה) או צ'ארלס בארקלי מסיימים עונה, גולף הוא יעדם. כמעט כל שחקני ה-NBA עושים דבר דומה, וכך גם שחקני הפוטבול, הבייסבול וההוקי קרח. לא טניס ולא כל משחק אחר – רק גולף. כך גם ג'ו מונטנה (שחקן גולף מעולה), קאל ריפקין ג'וניור ורוב הטניסאים (ג'ון מקנרו, פיט סמפרס ואיוואן לנדל הם מהמכורים המובילים).

משום מה, ספורטאים מקצוענים בכל מקצועות הספורט האחרים מחשיבים את הגולף ל"'משחק המאצ'ו" שלהם. המכנה המשותף שבו יכול מייקל ג'ורדן להתחרות בג'ו מונטנה או וויין גרצקי.

בגולף אתם נמצאים לבדכם עם השמים הכחולים, מרחבי דשא ענקיים, עצי מנגוליה, לטאות מהלכות על העצים, דגיגים שוחים באגמים מלאכותיים, ברווזים ואווזים במים, סנאים המקפצים מענף לענף. יש שלוש תחנות טלוויזיה המשדרות גולף 24 שעות ביממה, מלבד הערוצים הראשיים המשדרים את כל התחרויות הגדולות. ביום ראשון שעבר, בזמן שידור טורניר המאסטרס על ידי CBS, שידרה NBC את הניקס נגד הנטס, ואחר כך לייקרס נגד סיאטל; תחנת פוקס שידרה את היאנקיס נגד דטרויט;  ESPN שידרה את מונטריאול נגד פיטסבורג בהוקי קרח, והמטס היו בערוץ 9. הרייטינג של שידור המאסטרס בגולף היה בראש ללא תחרות.

פיל מיקלסון, מנצח המאסטרס ב-:2004

בפלורידה בלבד יש יותר מ-1,500 מרכזי ומועדוני גולף, הממוקמים בעיירות מהודרות סביב מגרש (או מגרשי) גולף. אנשים עומדים שנים בתור כדי לקנות שם בית במיליון דולר רק כדי להיות במרחק יריקה ממגרש המשחקים האהוב עליהם. באזורים רבים בפלורידה היחס הוא מגרש גולף לכל 5,000 תושבים. במחוז "באוורד קאונטי" יש מגרש גולף לכל 3,750 תושבים. בעירי, ג'ופיטר, המונה 56,890 תושבים, יש 19 מגרשי גולף, 14 פרטיים בקאונטרי-קלאב (שכמה מהם מאפשרים ללא חברים לשחק תמורת תשלום) וחמישה ציבוריים.

בפלורידה, צפון קרוליינה, דרום קרוליינה, ג'ורג'יה ושאר מדינות הדרום, נבנים מגרשי גולף לפני שמוקמות ערים, כי בדרום ארה"ב – ועכשיו גם באיים הקריביים ומפרץ מקסיקו – גולף הוא הבונה עיר, ולא עיר בונה גולף. בצפון ארה"ב, למשל לונג איילנד, שבה האדמה יקרה ומגרשי הגולף יקרים, אנשים שאינם שייכים לקאנטרי קלאב חייבים להזמין תור שבועיים מראש למשחק במגרש ציבורי. מחיר חברות במועדון כזה נע בין 12 אלף ל-20 אלף דולר לשנה בקלאבים ממוצעים, ועד 200 אלף ביוקרתיים כמו "אוגוסטה", ורשימת הממתינים כמעט לא משאירה סיכוי למשפחה חדשה להירשם.

18 גומות, זה הכל, אך לכל גומה שם והיסטוריה משלה. על גומה מספר 15 באוגוסטה, שנקראת FIRETHORN למשל, נכתבו יותר שירים מאשר על ים כנרת, ואנא סלחי לי המשוררת רחל. זו גומה של 500 יארדים (כ-450 מטרים), פאר 5, והיא הייתה לחלום הבלהות של כל שחקן כאן, מבן הוגן האגדי ועד ג'ק ניקלאוס וארנולד פלמר. בגומה מספר 17, "ננדינה" שמה (425 יארדים, פאר 4), מצוי במרכזה עץ ענק הקרוי "עץ אייזנהאואר". ב"ספורט מגזין" נכתב עליה מאמר של 1,700 מילה, שכלל בין השאר משאל עם שחקנים, חוות דעת של מומחים ואחר כך צ'אט באינטרנט – כולם עסקו באיתור הדרך הטובה ביותר לעקוף את העץ, לדעת המשתתפים. רק בודדים הציעו לכרות אותו.

"ניו יורק טיימס" הקדיש מאמר שלם לגומה מספר 12 (GOLDEN BELL). זו גומה המרוחקת 155 יארדים מנקודת החבטה הראשונה, פאר 3. כלומר עליכם להגיע לרדיוס של בערך שני מטרים מהגומה בחבטה הראשונה כדי לבצע "בירדי" – חבטה אחת מתחת לפאר ה-3. כדי לסיים בפאר 3 בטוח, עליכם להנחית את הכדור על הגרין, ולא רחוק מדי מהגומה. חשבו שהגרין שלה יקשה על השגת "בירדיס", והנה הייתה זו אחת הגומות הקלות של המאסטרס. לך תדע.

על הגרין של גומות מספר 13 ("אזלייה", 485 יארדים, פאר 5) ו- 10 ("כרמליה", 485 יארדים, פאר 4) נכתבו יותר סיפורים מאשר על עמק יזרעאל, בכלל זה ביצות בית אלפא. בן הוגן, גדול שחקני הגולף בכל הזמנים, קילל אותן, וקן וונטורי אמר פעם כי הן נבנו על ידי ארכיטקט מהגיהנום. בכל גרין סביר (שהוא בערך בגודל של עיגול מרכז מגרש כדורגל ובו נמצאת הגומה, לאו דווקא במרכז), המשטח מסביב לגומה הוא תמיד בשיפועים קטנים או יותר גדולים. במאסטרס, בעיקר בגומות 10, 13, 15 ו-18, הכדור מגיע באטיות כמעט אל פי הגומה, ואז הוא מתחיל לרדת בירידה תלולה ומתסכלת חמישה מטרים למטה. כל ה"גרינס" של המאסטרס נחשבים קשים במיוחד. יש סיפורי זוועה ושירי עינויים על גולפאים מקצוענים שחטפו דיכאון בגלל גומות המאסטרס, או על כאלה שנזקקו לטיפול נפשי. היו כאלה שמרוב פחד פשוט ויתרו על ההשתתפות.

שני יריביו הגדולים של אולסבל היו לאב ונורמן. לאב סיים בין שלושת הראשונים פעמיים ונורמן שש פעמים. סיכויו של לאב לניצחון נעלמו עם הבירדיס של אולסבל בגומות ה-13 וה-16. נורמן השווה את מספר החבטות לאלו של אוזבל עם ארבע גומות לסיום אבל  הייתה זו הגומה ה-13 שהראתה ממה עשוי הספרדי.

ג'ורדן ספית' ב-2015:

נורמן, עם כל הקהל וגם כל השחקנים מאחוריו, המקווים שינצח סוף סוף אחרי כל האכזבות שנחל במאסטרס, הכניס כדור בפאט נפלא מ-8.5 מטרים. היה זה ה-"EAGLE" (שתי חבטות מתחת לפאר) הראשון שלו בטורניר. אולסבל, שהוביל עד לגומה ה-13 בחבטה אחת, עמד שבעה מטרים מהגומה. אם ייכנס הכדור, יהיה לו בירדי והוא ישתווה לנורמן. אם יזדקק לשני פאטים הוא יפגר אחרי נורמן בחבטה אחת. אולסבל שלח כדור בקור רוח מדהים, שבכוח ומהירות גדולים מהרגיל נכנס היישר לחור. הוא בחר להמר ולשלוח כדור "עם נשמה" ותנופה, שיושפע ויופרע פחות על ידי הדשא והרוח, אבל עם סיכוי די גדול לכך שבמקרה של החמצה ימשיך להתגלגל ויתרחק מהגומה. כשהכדור נחת בתוך הגומה ראיתם על פניו של נורמן את היאוש. זה היה הסיכוי הגדול שלו והספרדי לקח לו אותו.

נורמן עשה "BOGGIES" (חבטה אחת מעל פאר) בשני החורים הבאים, ובזה נגמר סיפורו. לאב, שחבט חור אחד לפני הצמד אולסבל-נורמן, פיגר כל הזמן בשתי חבטות וחיכה לטעות של אולסבל, אך זו מיאנה לבוא. הספרדי המשיך לחבוט בביטחון עם בירדי בגומה ה-16, וסיפור המאסטרס של 1999 נגמר.

טייגר וודס במאסטרס של 2011:

***

גולף הוא המשחק הראשון ששוחק בחלל. הכדורגל והכדורסל עדיין מצפים לשעתם. הגולף כבר היה שם. האסטרונאוטים אלן שפרד וג'ק הארדן תכננו את העסק בסודי סודות. אלן שפרד לקח אתו את ה-IRON SIXTH לירח, עם שלושה כדורי גולף לבנים קטנים. הפנטסיה להכות בכדור כששישית מכוח המשיכה של הארץ משפיע עליו הייתה גדולה מדי בשביל להחמיצה. הוא לקח את מחבט הגולף שלו לחללית "קיטי הוק" וחבט את שלושת הכדורים. הירח היה לקאונטרי קלאב הפרטי שלו, כשמשטחי הלבה שבו הם מגרש הגולף שבו עף הכדור הקטן למרחק של כמעט קילומטר.