ליום הולדתו ה-50 של בארקלי, מאמר מהעבר בהערצה טהורה/מנחם לס

צ'ארלס בארקלי

בספרי "חמישים הגדולים" (הוצאת ´כנרת´ 1997) בעמוד 50 תמצאו את הכותרת "סר צ´ארלס בארקלי, נשיא ארה"ב ב-2008". טוב, אז נשיא הוא כבר לא יהיה, אם כי אני משוכנע שאילו רק רצה, אז שמו – במקום ברק אובמה – היה מופיע כמועמד השחור הראשון, והמתחרה הראשי של הילרי קלינטון, לנשיאות ארה"ב. ואותו לא היה להילרי כל סיכוי לנקות בדרך להיות -"הנקבה הראשונה בבית הלבן".

האציל היה אוכל אותה חיים, כפי שאכל את הצימוק מנבחרת אנגולה (מי? מי? אנגולה? איפה זה אנגולה?) שניתלה עליו כששיחק בדרים-טים בברצלונה, 1992, אחת מנקודות המרתף של האציל בכל הקריירה (אולי היריקה על הילדה בת ה-12 בפילדלפיה היתה שקיעה עמוקה אפילו יותר!)


איך אני יודע שה-´ראונד מאונד אוף ריבאונד´ ("גבעת הריבאונד העגולה") הייתה מנצחת את הילרי? כי מלבד דבר אחד – טבעת אליפות – בארקלי זכה בכל דבר אחר שרצה.

=================================================
בארקלי בחמישיית כל הזמנים שלי
=================================================

כשנשאלתי עשרות – סליחה, מאות פעמים – מי היא החמישייה הטובה בהיסטוריה של הכדורסל, תמיד היו לי ארבעה שחקנים ללא היסוס: מג´יק ג´ונסון בפוינט, מייקל ג´ורדן– שוטינג גארד, לארי בירד סמול פורוורד, ווילט צ´מברליין בסנטר. הבעיה שלי תמיד הייתה השחקן החמישי בפאוור-פורוורד. היו תקופות שחשבתי שאלג´ין ביילור הוא האדם. שנים אח"כ התחלתי לחשוב שאולי קרל מלון צריך להיות הפאוור שלי.

בשנים האחרונות התחלתי אפילו לחשוב על טים דנקן.


אבל הכנת המאמר הזה  לפני כמה שנים הכריחה אותי לחזור ולסכם את הקריירה של האציל. ככל שנזכרתי ביותר דברים, ככל שהישגיו חזרו להאיר את מוחי, כך השתנתה דעתי לגבי הפאוור-פורוורד שלי. לבסוף בחרתי בבארקלי. ולא רק בגלל שהיה השחקן החביב, האהוב, המצחיק, ומלא ההומור עם חיוך מקסים מכל השחקנים, אלא בגלל שהוא, השחקן בגובה 4´6 ועוד חצי אינטש (ולא 6´6 כפי שכתוב בספרים) הוא, פשוט ולעניין, הפאוור-פורוורד שאני רוצה בחמישיית כל הזמנים שלי. (היום הייתי בוחר בטים דאנקן! מ.ל)

אתם יודעים מה זה 4´6? זהו הגובה של יותם הלפרין ממכבי ת"א פור גוד סייק! 1.94 מ´! (אוקיי, 1.95 מ´ אם תתעקשו). בספרים תמיד רשמו אותו כ-6´6. מטר תשעים ושבע. אבל הוא לא 1.97. ככה כתבו הסיקסרס כי התביישו להודות שבבחירת הדראפט של 1984 (הדראפט הטוב ביותר בהיסטוריה של הכדורסל) הם בחרו בגמד כפאוור-פורוורד בסיבוב הראשון, בחירה חמישית.
כך אני יודע שהאציל היה מקסימום 1.95 מ´.

דני איינג´ (1.95 מ´) מהסלטיקס פעם צחק עליו שאפילו הוא, השוטינג-גארד, גבוה ממנו. האציל מיד הציע לאיינג´ 100$ התערבות. הייתי בחדר ההלבשה של הסלטיקס אחרי אחד ממשחקי הפלייאוף כשפתאום האציל מופיע יחף עם תחתונים לחדר ההלבשה של הסלטיקס ושואל, "איפה איינג´?". איינג´, ששכח מההתערבות, יצא מהמקלחת ערום כביום היוולדו, מבוהל. בארקלי משך אותו לעברו, סובב את איינג´ כך שעמדו גב אל גב, ובארקלי היה גבוה בכמה מילימטרים. עד שגילו שהוא התרומם "קצת" על אצבעות כף רגלו. בארקלי סרב להודות שהתרומם, וסרב לשלם, והכול ברוח טובה כמובן. אבל לי עניין גובהו הפסיק להיות חידה.

תופעת טבע כמוהו לא הייתה, ומי יודע אם אי-פעם תחזור. הוא היה השחקן הבלתי ניתן להסבר מכל שחקני הכדורסל שאני מכיר. עם גובה של 1.95 מ´ שהיום מספיק בקושי לגארד קולע, הוא הפך לאחד מחמשת הפאוור-פורוורדים הטובים בהיסטוריה של המשחק (האחרים קרל מלון, טים דאנקן, אלג´ין ביילור, בוב פטיט, וקווין מקהייל (חמישייה שנייה: דייב דה-בושר,אלווין הייס, בוב מקאדו, ספנסר הייווד, וג´רי לוקאס), והבוקר רשמתי בפנקסי "הטוב ביותר". אין שחקן אחר בעולם בגובהו ומבנה גופו שהיה מסוגל לחולל את הסערה תחת הסל שהאציל לא רק יצר באזור הצבע, אלא שחה בה בארסיות של כריש באמצע האוקיאנוס.

 

צ'ארלס, כוכב SATURDAY NIGHT LIVE היקרתית בהופעה "10"

ביל וולטון סיכם פעם בצורה יוצאת מין הכלל "מיהו בארקלי". הוא הסביר: "שמתם לב שמלבד ווילט צ´מברליין כל השחקנים הטובים בעולם הם ´שחקנים ללא תפקיד´? מג´יק. מייקל. לארי בירד. צ´ארלס בארקלי. הם היו הכול: פוינט גארדים ושוטינג גארדים. סמול פורוורדים ופאוור-פורוורדים. הם כולם היו ריבאונדרים נפלאים, מוסרים עילאיים, קלעי שלוש כשצריך. הכל. הם שיחקו מה שמשחק זה או אחר דרש מהם. הלייקרס צריכה סנטר? מג´יק משחק סנטר. הסלטיקס צריכה ריבאונד? בירד משחק הערב בעיקר בפאוור. פילדלפיה צריכה ´הכל´? בארקלי משחק ´הכל´. הבולס צריכה קלעי מה-3? ג´ורדן עושה זאת, כפי שעשה נגד יוטה ונגד פורטלנד. לכן הם השחקנים הטובים ביותר לשחק הופס מאז ומעולם".

 

=================================================
חיה הנקראת "פאוור-פורוורד"
=================================================

היו פאוור-פורוורדים גדולים לפניו, כמובן, אבל בארקלי היה בין הראשונים שהביא לעמדה את הלוגו שלה, "לטס גט פיזיקל!". בוב פטיט היה לדעתי הראשון. דייב דה-בושר שני. בארקלי אחריו, ואחד האחרונים. ארטיאודוטיס, הפילוסוף היווני, אמר כבר 800 שנה לפני הספירה, "אל תיסוג! אל תתנצל! אל תסביר! הכה ביריבך ללא רחם. אל תיקח שבויים ותן לאחרים לבכות וליילל". כנראה שכבר אז ידע שבארקלי כזה ישחק פעם הופס, והוא התכוון אליו באמרה האלמותית שלו.

במקום בו שיחק האציל אין מקום ליפי נפש ועדינים. שם, תחת הסל, זה "דוג איטס דוג" (כלב אוכל כלב). פעם היה תחכום תחת הסל, הטעיות, תחבולנות. כל הדברים הללו נעלמו מהרגע שהגיע בארקלי כפי שנעלמה החקלאות מהקיבוצים. בעוד שרוב קודמיו היו מטעים ואז עולים לסל, בארקלי וחיות אחרות כמוהו (מוזס מלון, לארי ג´ונסון, צ´ארלס אוקלי, הוראס גראנט בעבר, בן וואלס ושאקיל אוניל עכשיו) החליטו שבמקום להטעות שחקן מגן, יותר קל להרימו, ולקבור את העור דרך אפו.

 

פאוור-פורוורדים הם הגזע הרע של האנושות. אלה האנשים ששלושת אבות המזון שלהם הם המבורגרים, דונאטס, ופיצות. כשדרווין מסתכל על אנשים כבארקלי הוא תוהה מה קרה לתורת האבולוציה שלו. בוודאי טעה באחת המשוואות. אגב, אם כבר מדברים על אבולוציה, בארקלי – כיום אנליסט הטלוויזיה ב-TNT אמר לפני כמה ימים על טיישון פרינס, האטרייה הדקה מדטרויט (אחרי שרון ארטסט כמעט הכניס אותו לסל יחד עם הכדור): "פרינס לא צריך להתייאש. האבולוציה עדיין לא סיימה עבודתה עליו".

נחזור לפאוור פורוורדים הבנויים כבולדוזרים, לא כמו פרינס או ג´פריס מהנטס: הפאוור-פורוורדים הללו עולים לכל ריבאונד עם חיוך חולני, הומור מעוות. הם טורפים את מי שמעז להיכנס לאדמתם. הם מאמינים שהחיים הם סנדוויץ´ של חרא, וכל משחק עליהם לקחת ביס נוסף – אוזן של סמול פורוורד שהעז להיכנס לאזורם, או צוואר של איזה פוינט-גארד ננס שהעז להיכנס לאזור מקדשם. אלה הטיפוסים שבגיל 12 אמהותיהם התחננו שיברחו מהבית. כשהם עוברים ברחוב כל הכלבים בורחים מפחד.

אבל לבארקלי היו דברים שלאחרים לא היו באותה רמה: מהירות אדירה לטנק כמוהו. ניתור שהיה לא רק גבוה, אלא – מה שאפילו יותר חשוב – ניתור מהיר. קליעה מצוינת מחצי מרחק. יכולת פריצה, גב רחב וכוח עצום המאפשר לקיחת שחקן מגן אל גור האריות עצמו – אל מתחת לסל, ואז להרימו יחד עם הכדור. כשהיה חייב, הייתה לו קליעה לא רעה כלל ממרחק. אפילו מה-3. והייתה בו עוד תכונה שלא תסולא בפז: סערת משחק: התלהבות, העזה שאין כמוה, נכונות לקחת צ´אנסים, שיגיון משחק שהתלווה לשיגעון משחק. סחיפת קבוצה שלמה על גבו. חוצפה שלא תתואר. התלקחות , להיטות, עוקצניות. אבל הכל עם חיוך מסוים. הכל ללא טיפת רוע. הוא היה הפוסיקט האופטימאלי שהתחפש לחיה רעה, למפלצת מהג´ונגל.

והדבר המענג ביותר לנו העיתונאים היו משפטיו הקצרים, אמרותיו המבדחות שלא היה שני להן. הפילוסופיה שלו. הוא דיבר על הכל: פוליטיקה, זיהום אוויר, הטניסאי פדרר, צרות הכלכלה, ובעיות התחבורה בבייג´ין. רק תשאל אותו, ויש לו תשובה (ולא חשוב אם הוא יודע אותה או לא כי מה שקובע אצלו הוא ה-ד-י-ב-ו-ר! ). בכל שנותי כעיתונאי בידיעות אחרונות ומעריב היה לי טור שבועי של "משפטי השבוע". אני לא חושב שעבר שבוע ללא משפט שצייץ האציל. כמה בס"ה ציטטתי? בוודאי כמה עשרות.  בהכנת מאמר זה ניסיתי להיזכר באמרותיו שעדיין לא כתבתי עליהן, להשתמש בדפי הראיונות שלי, וזכרוני, וניסיתי ככל שיכולתי לא לחזור על משפטים שכבר הכנסתי בעבר. אגב, אם מזכירים ציטטות, לא פעם ולא פעמיים בארקלי הכחיש את הציטטות בעיתון זו או אחר. "כיצד הוא יכול להכחיש מה שאמר לי רק אתמול בערב?", שואל פעם בובי ריאן מה-´גלוב´. בארקלי: "כי הריאן הזה כותב מה שאני אומר ולא את מה שאני מתכוון!".

 

=================================================
השחקן האהוב, המצחיק, והאציל מכולם
=================================================

משך 16 שנותיו בנבא בארקלי הפך להיות לאחר השחקנים הקונטרוברסיאליים, הוורבליים, הגלויים, כנים, ומחכימים ביותר בליגה, מלבד היותו לאחד השחקנים הטובים שאי-פעם שיחקו בה. לכן תרומתו לליגה הייתה הרבה מעל ומעבר לריבאונדים, נקודות, ואסיסטים. למרות שג´ורדן הוא אלוהי הכדורסל, אני מאמין שלו ערכו משאל עולמי לפני כמה שנים בו התבקש העולם לבחור בשחקן האהוב ביותר, בארקלי היה ניבחר לפני ג´ורדן. כולם אהבו אותו. לא היו לו אויבים (מלבד כמה קרבנות בבארים בימיו הראשונים בליגה והילדה הקטנה שירק עליה, אבל משך הזמן הפכה לחברתו הקטנה הטובה ביותר אחרי שטס לביתה, הביא לה עוגה מגלידה, נעמד על ברכיו, והתנצל!). הייתה לו אישיות גדולה מהחיים, והוא הביע דעותיו ללא חשבון בפוליטיקה, כלכלה, חיי חברה, ואפילו חקלאות ("העולם היה מקום יותר טוב לחיות בו אם היו שמים על ביל למבייר מושכות ומוציאים אותו לשדה לסחוב מחרשה").

הוא היה אחד הריבאונדרים הטובים בתולדות המשחק (הוביל את הליגה שלוש פעמים בריבאונדים-התקפיים). הוא היה מגן מעולה – תמיד שמר על המסוכן בשחקני היריב הגבוהים – מוסר מעולה, וקלעי מצויין מקרוב, חצי מרחק, ואפילו מה-3.

שלושת השחקנים הכתובים בפינקסי כטובים בהיסטוריה של המשחק הם מייקל ג´ורדן, מג´יק ג´ונסון, ולארי בירד. עכשיו בארקלי הוא מס´ 4 במחברת הכדורסל שלי. מי שחקני האהובים ביותר? צ´ארלס בארקלי, לארי בירד, ושקיל או´ניל. דוויין ווייד מתחיל להתדפק בדלת. למה? כי בארקלי מגדל אותו להיות "בארקלי קטן"(אפילו שווייד בגובהו!); בגלל שהם שחקנים אדירים בפרסומות טיווי עם חוש הומור המסוגל להמיס קרחון במשפט אחד. איזה מזל לנו שהגדולים בין השחקנים – לארי, צ'ארלס, שאק  – היו גם ג'וקרים מהסראטים. לארי עם ההומור היבש שלו, צ'ארלס עם הטרוף שלו, ושאקיל עם חיוכו הטוב, המסוים, כשהוא קובר אותך בבדיחה טובה. אבל האציל הוא נומרו אונו. פה הנוטף מרגליות. אמרות שמשתמשים בהן בקונגרס. משפטים קצרים וארוכים שנכנסו ללקסיקון האמריקאי. בארקלי הוא מין מוחמד עלי אינטליגנט (לא שמוחמד עלי לא היה אינטליגנט!). אבטיח קר באמצע המדבר לעיתונאים. עושה כותרות. יוצא עם משפטים מהגיהינום או גן עדן, תלוי איך אתה מסתכל על זה. פה שמסוגל לקלף קליפה מתפוח אדמה.

כששיחק באאובורן יוניברסיטי ומשקלו הסתובב סביב 150 ק"ג עם העלאות והורדות של 10 ק"ג כל חודש-חודשיים, שאל אותו הגורו הטלוויזיוני של כדורסל המכללות, דיק "THE MOUTH" ויטלי מדוע משקלו משתנה כל פעם מרזה לשמן ולהיפך. כבר אז, בארקלי בן ה-19, עונה לו: "אולי משקלי משתנה משמן לרזה ומרזה לשמן. אבל פניך אף פעם לא משתנים. הם תמיד מכוערים". כבר אז ידענו שיש לנו עניין עם טיפוס מיוחד.

אחרי שבובי נייט המאמן האגדי חתך אותו מהנבחרת האולימפית האמריקאית של 1984 ("השגיאה הגדולה ביותר שלי כמאמן. זה רק מראה כמה אנחנו המאמנים מבינים בכדורסל") הוא נשאל על דעתו על המאמן מאינדיאנה יוניברסיטי. זה מה שענה: "בובי נייט הוא טיפוס המרגיש חרא רק בגלל שהוא לא מרגיש יותר גרוע…" ואז הוסיף, "בובי נייט הוא מאמן המאמין שמצפון היא מחלה…". אגב, השניים הפכו ידידים בלב ונפש, ועד היום הם יוצאים לצייד ודייג יחדיו ליומיים-שלושה באלבאמה. רק שניהם. תמיד ניסיתי לנחש על מה הם מדברים. בוודאי מדסקסים אם זה שיפור וקידמה אם קניבלים מתחילים להשתמש בסכין ומזלג. עם השנים צ'ארלס הודה שלא הגיע לו מקום בנבחרת אז בגלל משקלו.

 

מוזס מלון וצ'ארלס בארקלי – שתי מפלצות באותן גופיות!

נסו לא פג עד היום. הוא עדיין אחד הטיפוסים הנערצים והאהובים ביותר בנבא. כאנליסט של TNT הוא ממשיך להפציץ בדעותיו הנחרצות ("ווייד לא ימסור אפילו תכוון ´עוזי´ לרקתו", או "ההיט התחילו בנפילה חופשית ישר לתוך הלוטרי של הדראפט"), ממשיך למלא את לבנו בחיוכו הטוב, המשגע, וממשיך להצחיק אותנו בפרסומות הטלוויזיה שלו עם דוויין ווייד – השחקן האהוב על האציל יותר מכולם – הנחשבות לטובות והמצחיקות ביותר מכל פרסומות הנבא (היום דוויין לא מדבר איתו בגלל בקורת לא הוגנת על דוויין שהוא 'גמר והזדקן' וחי על חשבון לברון)

פרסומות אחרות עם הצלחות נדירות? האציל עם השאק. האציל עם השאק ודוויין. תענוג למראה העיניים ולמשמע האוזניים. לצ´ארלס לב רחב בדיוק כמו כתפיו. במרץ 1991 במשחק הארכה נגד הנטס, מישהו בקהל לא הפסיק להטרידו: "בארקלי נישאר כל כך הרבה שנים בכתה ו´ שכל הילדים התחילו לחשוב שהוא המורה…". "בארקלי נולד מטומטם וממש לא יאמן כיצד הצליח לפתח ולרומם יכולת זאת…". או, "בארקלי מסרב לניתוח להורדת שומן כי הוא מסרב שיורידו לו את הראש". אך כשצרח לעבר האציל "למורים שלו הייתה בעיה רצינית איתו בכתה ג´ – איך ללמד אותו לכתוב משפט בלי המילה FUCK" זה עבר כבר כל גבול והאציל רץ לעברו ביציע וירק. אך כפי שאמר בארקלי אח"כ "לצערי לא היה לי מספיק קצף". אז מה שקרה הוא שהיריקה פגעה בילדה בת 12. למחרת הוא ניקנס ב-10,000$, והסיפור הפך לסנסציה לאומית. צ´ארלס מיהר להתנצל בשיחת טלפון ומכתב לילדה, שקיבלה את התנצלותו. בארקלי המשיך להיות בקשר איתה ועם משפחתה, יצר איתם יחסי ידידות, וכשהגיעה לגיל 18 שילם את שכר הלימוד שלה להארווארד. היום היא רופאת ילדים מצליחה.

=================================================
האציל לומד במכללה
=================================================

האציל היה הגיבור של אוניברסיטת אאובורן באלבאמה, מדינת הולדתו. משקלו שנע בין 130 ל-140 ק"ג הפך להיות הדבר המבדח ביותר במכללות. משקל כזה לגובהו עושה ממך מין גוץ ענק. פעם, בנבא, לפני משחק נגד הסלטיקס, לארי בירד שואל את קווין מקהייל (בקול רם כך שבארקלי ישמע), "סטיק", (מקל, כינויו של מקהייל, מ.ל), "האם לדעתך צ´ארלס הוא שמן מדי או נמוך מדי?".

כל פעם שבארקלי סיפר סיפור זה הוא התגלגל מצחוק. שם באאובורן נולד כינויו "ראונד מאונד אוף ריבאונד" (גבעת ריבאונד עגולה, שמנמנה) כי הוא מלך הריבאונדים במכללות. הוא זכה בכל מיני תארים מקומיים בליגת ה-SEC (סאות´-איסט קונפרנס), אבל מלבד העובדה שהוא היה מין תופעה, הוא לא הרים הרים וגבעות במכללה. רק בנבא הוא הפך לא סתם לתופעה, אלא לתופעת טבע.

אבל כבר אז התגלו בו תכונות מנהיגות. הוא למד "מדעי פוליטיקה" ואחד ממרציו, ד"ר פיליפ ג´קון, אפילו אמר לו: "אחרי שתיכשל בנבא כי אתה נמוך מדי, חזור אלינו ללימודים. אתה פיקח מדי מכדי להיות שחקן כדורסל, ובכלל, שכונות העוני כאן בבירמינגהאם מלאות בבחירות דראפט ראשונות."

 

שני הכוכבים הגדולים בחייו של האציל – אמו (בתמונה) וסבתו

=================================================
האציל בסיקסרס
=================================================

ישנם המאמינים שהסיכוי הגדול ביותר של האציל לזכות באליפות הנבא היה בפניקס. הם טועים. סיכויו הגדול ביותר היה בשנתו הראשונה בפילדלפיה. אתם יודעים את מי היה לו? ד"ר ג´יי, מוזס מלון, מוריס צ´יקס, השחקנים שהביאו לסיקסרס אליפות עונה אחת לפני שהגיע האציל, 1983. אילו רק נתנו לו חופשיות משחק! חצי עונה הוא קיבל פחות דקות משדר מזג האוויר בטלוויזיה, ומוזס מלון שהחל לקנא בקנון החדש לא נתן לו כדורים. "הדבר היחיד שמלון היה נותן לי אז ברצון היתה מחלה מדבקת", אמר האציל שנים אחרי.

לאט-לאט הוא החל להראות מאיזה חומר הוא בנוי, והוא סיים את עונתו הראשונה עם 14.0 נק´ ו-8.6 ריב´, כשלצידו מלון וג´יי – שניים שלא משאירים לך הרבה אוכל לנקודות. עם שחקנים כאלה אתה אוכל רק את השאריות שהם משאירים לך כשאתה רוקי. הוא ניבחר לחמישיית הרוקיס ונתן סידרה מצוינת נגד הסלטיקס עם בירד, מקהייל, ופאריש כשהוא קולע 14.9 נק´ למשחק עם 11.1 ריב´ לפני שהסיקסרס מפסידים ב-5 משחקים.

כשלפני המשחק ה-3 הוא נישאל ע"י עיתונאי אם הוא מעדיף לשמור על בירד או מקהייל (עליו אמר פעם שהוא הקשה ביותר בליגה עבורו לשמירה) הוא עונה: "למה שלא תשאל אותי אם אני מעדיף להיתלות, או להישרף על כסא חשמלי?". למרות שהוא כבר הפאוור-פורוורד הפותח, והשחקן הטוב ביותר בסיקסרס עם ממוצע של 25.0 נק´ למשחק באחוז קליעה מדהים של 59%, עם 15.8 ריב´ למשחק, מלון עדיין היה המנהיג והמנכ"ל ובארקלי נישאר די אלמוני למרות הסטטיסטיקה הנהדרת.

ב-1986 מוזס מועבר לוושינגטון בולטס ועונה אח"כ הדוקטור פורש. בארקלי הופך לפתע מנהיג צעיר של קבוצה חסרת-כוכבים מלבדו, בעיר אחוות האחים. הוא ממשיך לקלוע בסביבות 25-28 נק´ למשחק בכל עונה מהעונות הבאות עם אחוזי קליעה מדהימים שנעו בין 58 ל- 61% (נא לא לשכוח שהאציל לא היה סנטר שלא זז מהצבע, וזרק הרבה מחצי מרחק ומרחק).

הממוצעים האישיים שלו המשיכו להיות מצוינים כשהוא קולע בסביבות 25 למשחק עם 12 ריב´ עונה אחרי עונה, כשהוא ממשיך להיות החידה הגדולה של הליגה: "איך עוצרים ת´בנאדם הזה ?". אך בעלי הסיקסרס רצו לנצח ביג-טיים עם סמול-טיים פליירס, וזה לא הולך. כשבארקלי נשאל לפשר הדממה באולם כשהם משחקים הוא ענה, "הדממה צורחת יותר מבוז". קבוצות הסיקסרס של סוף שנות ה-80 לא היו הרבה יותר מפסטיבל של ג´אמפ שוטרס. בארקלי, עם כל ה-1.95 מ´ שלו, היה מרכז ההגנה וההתקפה. אבל ללא שחקנים עוזרים, לראשונה מאז 1974 הסיקסרס לא עושה את הפלייאוף.

עונה אחת אחרי, ב-1988, בארקלי משחק נפלא עם 27 נק´ למשחק ב-65% קליעה, עם 12.5 ריב´ למשחק, אך הקבוצה מפסידה לניקס של פטריק יואינג ב-5 משחקים. לצ´ארלס נישבר כי הוא רוצה סיכוי לאליפות. הוא רוצה לשחק בקבוצה בה ישנם כנורות נוספים, ולא רק הוא. כשהוא נשאל מדוע הוא רוצה לעזוב, הרי הסיקסרס הם טובים, הוא עונה: "בנבא לא מספיק להיות טוב. אתה צריך להיות יותר טוב!". כשהוא נישאל איזה חלקים הסיקסרס צריכה להחליף כדי להיות טובה עם סיכוי בפלייאוף, הוא עונה: "ניקוי ראש ופלגים חדשים לא יספיקו יותר. אנחנו צריכים ´אוברול´ של כל המנוע. למעשה, אנחנו צריכים מנוע חדש". חבריו לקבוצה לא אהבו מה שאמר. אחד מהם אמר בעילום שם: "לבארקלי יש פה כזה גדול שהוא יכול לאכול בננה לרוחב".

 

 

משחק האול-סטאר החמישי ברציפות שלו היה גם הטוב ביותר שלו: הוא הוביל את המזרח לניצחון על המערב עם מג´יק וקרים 116-114 כשהוא קולע 17 נק´ עם 22 ריבאונדים (שווה ל-22 האשכוליות של צ´מברליין באול-סטאר של 1967), והוא מוכיח שוב מה יכול הוא לעשות עם חבורת שחקנים טובה לידו. אך כאלה לא היו לו, והסיקסרס מפסידה שוב ב-5 משחקים בפלייאוף, הפעם לשיקגו של "אלוהים". 27 נק´ עם 10.5 ריב´ למשחק פלייאוף של האציל שוב לא מספיקים, והוא מרגיש בודד בקבוצת עיר אחוות האחים כמו מברשת שיניים בכוס, בחדר הרחצה של רווק מזדקן. הוא דורש העברה.

=================================================
האציל במדבר
=================================================

הטרייד של 1992 לסאנס – שנתנה עבורו די הרבה – היה טוב גם לבארקלי וגם לסאנס. מה שקרה אז היה שהסאנס העדיפה ביצה היום מתרנגולת מחר. פתאום יש לאציל שחקנים כמו דן מארלי, קווין ג´ונסון, דני מנינג, אליוט פרי, דני איינג´, ווסלי פירסון, מייקל פינלי ו-´הוט-רוד´ ויליאמס. אבל הסנטרים הם שני ענקים חצי משותקים כדני שייס וג´ו קליין. שוב עקב אכילס. שוב מייקל ג´ורדן בדרכם, אם כי בארקלי אומר לפני הפלייאוף – ואחרי שהוא מוביל את הסאנס לרקורד הטוב בליגה עם רקורד של 62-20 ומובילם עם 25.6 נק´ ב-54% קליעה (ו- 12.2 אשכוליות) – ש-"העונה זה הייעוד שלנו לנצח את הפלייאוף".

כשנשאל אם זהו באמת הדבר הכי חשוב לו, אליפות נבא, ענה: "אני מבקש מאלוהים רק שני דברים לפני שאמות: שייתן לי להרגיש טבעת אליפות על האצבע, ולהרגיש רוח נושבת בשערותיי. אני יודע שאת הדבר השני לא אשיג. אבל העונה אני מתכוון להשיג את הדבר הראשון".
חזיתי בכל ששת משחקי הפלייאוף בין בארקלי למייקל ג´ורדן. היתה זאת הפעם הראשונה אחרי ימי כאוהד הניקס שרציתי שבארקלי ינצח את ג´ורדן. אבל זה לא קרה. בסדרת משחקים נפלאה בה נותן בארקלי כל טיפת אנרגיה, כל טיפת דם, כל נשיפת חמצן למען הניצחון, שוב ניצח מייקל. רק בגלל שמול בארקלי ניצב השחקן הגדול שאי-פעם שיחק – ואולי לא יהיה אחר כמוהו – וכך בארקלי ניכשל פעם נוספת בריצתו לאליפות.

עונה אחת לפני שעזב את הסאנס – העונה בה היה אול-סטאר פעם עשירית ברציפות – היה לו את הסיכוי הגדול ביותר לאליפות: הסאנס כבר הובילו 1-3 במשחקים כשבארקלי משחק נפלא כרגיל עם 25.5 נק´ למשחק ו-13.5 ריבאונדים. הרוקטס השוו ל-3-3. במשחק השביעי ניפצע האציל. היה זה סיום נורא ואיום, עצוב הכי שיכול להיות. אומה שלמה בכתה עם צ´ארלי, אפילו שהייתה לו עונה נפלאה כשהפך לשחקן העשירי בתולדות הליגה לקלוע 20,000 נק´ עם 10,000 ריבאונדים.

 

הנשיקה בפה לשופט דיק בבטה אחרי תחראות הריצה ביניהם – תמונת ספורט לדורות. רק צ'ארלי מסוגל לזה!

=================================================
התחנה האחרונה
=================================================

האציל לא אמר זאת לאיש, ובוודאי לא לי, אך בתוך תוכי הרגשתי שהוא ביקש טרנספר ליוסטון כי רצה סוף-סוף לשחק עם סנטר גדול ודומיננטי – חאכים אולג´ואן. הוא תמיד האמין שללא סנטר דומיננטי הוא לא יזכה באליפות הליגה. אמנם מייקל עשה זאת ללא סנטר, אבל מייקל ישנו רק אחד.

אז ב-1996 נעשה הטרייד הבומבסטי בה העבירה יוסטון לסאנס את סם קסל, רוברט הורי, מרק בריאנט, וצ´אקי בראון עבור בארקלי, ולפתע ישנם לידו שחקנים מצוינים, שלושה מהם נבחרו ל-"50 האגדות" – חאכים אולג´ואן, סקוטי פיפן, וקלייד דרקסלר. יחד עם בארקלי יש שם 4 "אגדות" בחמישייה. הבעיה היחידה היתה שגילם המשותף הסתובב סביב 145. איתם שיחקו גם קווין אליס, אוטלה הרינגטון, ואדי ג´ונסון. קבוצה לאליפות, אם רק אם העדפת לא להסתכל על תעודות הלידה שלהם.

בארקלי ניפצע ומשחק רק 53 משחקים בעונתו הראשונה עם הרוקטס. ממוצעו 19.2 ב-48% קליעה, הפעם הראשונה מאז היותו רוקי שממוצעו לא עבר את ה-20. הרוקטס סיימו את העונה 57-25, אבל הפסידו לג´אז של ג´ון סטוקטון וקרל מלון ב-6 משחקים בגמר המערב. מה עשה ג´ורדן לג´אז בגמר אולי אתם זוכרים. זה היה דבר עצוב, אלא אם-כן אתה מ-"עיר הרוחות".

1997 היא עונה נוספת של פציעות. הוא שיחק שנתיים נוספות ביוסטון עם הפסדים בפלייאוף לג´אז וללייקרס. הוא סיים את הפלייאוף האחרון שלו כגדול עם ממוצעים של 22.1 נק´ ב-54% דיוק עם 11.7 ריבאונדים. והכול בשירת הברבור שלו! משך העונה, אגב, הוא הפך לשחקן השני בהיסטוריה של הנבא לקלוע מעל 24,000 נק´, 12,000 ריב´, ו-4,000 אסיסטים.
ב-8 לדצמבר, 1999 הוא קרע את שריר ארבעת הראשים והורד מהפרקט על אלונקה.

זה קרה באולם של פילדלפיה, מכל המקומות. ההורדה מהפרקט על אלונקה בעיר בה נבנתה הקריירה שלו הפכה לחלום הבהלות שלו. הוא החליט (בלי לומר לאיש) להתאמן ולחזק את רגלו למשחק אחד נוסף. זה קרה ב-19 לאפריל, 2000. הוא לקח ריבאונד התקפה וב- FADEAWAY שהיה סמל מסחרו הוא מסיים קריירה אדירה עם סל נגד הוונקובר גריזלס. הוא ירד מהפרקט בכוחות עצמו. "זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי", אמר.                                                          

     גם ביוסטון זה נגמר בלי אליפות

 

=================================================
האציל לא אמר את המילה האחרונה
=================================================

מאז 2002 סיר צ´ארלס הוא האנליסט ואיש הצבע של TNT המשדרת את משחקי הנבא. הוא מופיע גם ב-NBC ובכל מאורע כדורסלני. הוא עדיין האציל. המלך. אני זוכר שבאול-סטאר הרבים שהייתי בהם, שולחנו של בארקלי היה מוקף יותר עיתונאים מכל שולחן אחר, ב-"ערב הראיונות". מלא יותר משולחנו של אלוהים. מוקף יותר אנשים מלארי בירד. למה? כי ליד בארקלי תמיד ידעת שתקבל איזה משפט בומבסטי שישכיב אותך על הרצפה. אבל בארקלי הוא הרבה יותר ממכונת בדיחות ומשפטי-אלמוות.

ב-TNT אתה עד לידע הכדורסל העמוק שלו, עינו החדה, וראייתו הנכונה כמעט תמיד של המשחק. הוא יחד עם ארני ג´ונסון וקני סמית´ הפכו לדבר הנהדר ביותר שקרה לסיקורים הטלוויזיוניים של הנבא. הוא גם כתב שני בסט-סלרים: "יכול להיות שאני טועה, אבל אני מאד מסופק בכך" ו-"מי מפחד משחור גדל גוף?". וכמו שמתאים לצ´ארלי – הוא מכחיש כמה מהדברים הכתובים בספר שהוא כתב! ("טעויות של העורך; טעויות דפוס; מחשב שהמילים התבלבלו בו").

הוא ממשיך עם אמרות הכנף שלו כחלק מתפקידו כאנליסט טלוויזיה. לפני כמה ימים אמר על דיופ, מהמבריקס שהוא "כזה לא אמין שאפילו המזומנים שלו מוחזרים ע"י הבנק", ועל קפונו מהרפטורס ש-"סודו הם חיים נקיים ויד זהב מ-ה-3". על הקליפרס אמר שהם כמו "אופרת סבון, הצרה היא שזה קורה במציאות". הוא הראה לעולם את השובבנות שבו כשהסכים למרוץ של 100 מטרים נגד השופט בבטה – חולה כושר גופני – כשצ´ארלי מנצח בקלות ואומר: "זה הכל תוצאה של עשרה המבורגרים ביום". כשנשאל אחרי המרוץ ע"י פרנק ליינר, עיתונאי הספורט המפורסם של ה-"סנטניאל," מה היה עושה לו נבצר ממנו להיות אנליסט טלוויזיה, ענה: "אולי מושל מדינה, אולי פרופסור לספרות, ואולי אפילו הייתי משפיל את עצמי והופך להיות עיתונאי ספורט כמוך",אמר.

 

*******************************************

 

את מי הוא רוצה להכות הפעם?

 

כל מילה מיותרת!

 

הכל לא נכון בחבטת הגולף, אבל כוחו ומהירותו מחפים על הסגנון המצחיק!

 

צ'ארלס היה 1.96 מ' כמו שמודדים באשקלון (אבל אולי היה 1.94)

 

רב עם כל הזיברות, אך כולם אהבו אותו כי לא היה בו כל 'רשע'!

 

עוד ויכוח…רבים מהם היו לבידור הקהל!

 

לוקח הכל בקלות!

 

עם חברו הטוב, טייגר וודס

 

 

בתכנית של ג'יי לנו. לא הרבה כדורסלנים מוזמנים כי רק מעטים כצ'ארלי מסוגלים לדבר ולבדר מיליוני צופי טיווי!

 

 

כל התמונות במאמר נילקחו מארכיון התמונות של ספורטס אילוסטרייטד!

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 61 תגובות

  1. k_700

    21 פבר 2013 04:51:53

    הפרק האחרון שלו בSNL היה פשוט גיאוני, הוא כל כך הצחיק אותי, יש לו כשרון טבעי על המסך, הוא כל כך אמיתי, ציני(כשצריך), פשוט מלא הומור וכישרון.

    נהדר, בדיוק מה שאני צריך עכשיו כדי להעביר קצת זמן עד למשחק של הלייקרס.

  2. ד"ר רזי הופמן

    21 פבר 2013 07:57:29

    כואב הלב:(
    זה השחקן היחידי מחוץ לבוסטון שרציתי שיסיים עם לפחות אליפות אחת.
    אם יש מישהו שמגיעה לו אליפות בשנות התשעים זה המלך בארקלי.
    לא אהבתי את הירידות שלו על לברון אבל תמיד אזכור לו חסד נעוריו ולכתי אתו במדבר הבוסטונאי.

  3. אבי

    21 פבר 2013 09:07:21

    כמה שהשחקן הזה היה ענק!!!! באמת שחקן לא נתפס ונדיר… פשוט אהבתי אותו כי היה בו הכל כשרון ומהירות למרות מבנה גופו.. הוא היה ווינר. כמה לילות שלא ישנתי בגללו וכמה בכיתי בסדרה נגד שיקגו בקליעה של פקסון בשנייה האחרונה… לבארקלי באמת הגיע תואר אליפות הוא היה שחקן מיוחד שהביא עניין וצבע ובשביל שחקנים כאלה היה כיף להישאר ער לילות שלמים…

    1. מנחם לס

      21 פבר 2013 16:46:24

      הוא לא רע. זה כל מה שיש לי לומר. לדאבוני, מייקל מנצח אותו לרוב גם בגולף. אבל איינג' וביל למבייר מנצחים גם אותו וגם את מייקל. הכוכב החדש בגולף הוא מייקל פלפס!

  8. ליבר מהאייפון

    21 פבר 2013 14:45:58

    כשהייתי יחד קטן שאלתי את אבא שלי איזו קבוצה לאהוד ב nba אז הוא אמר לי שהוא לא אוהד אף אחת אבל שהשחקן האהוב עליו זה האציל.
    מאז אני אוהד את הסאנס.

  9. נתן

    21 פבר 2013 21:33:10

    בארקלי היה שחקן פשוט מעולה, המהלך שהכי זכור לי שלו היה התרוממות מהבייס ליין עם הכדור בשתי ידיים, סחיטת עבירה ואז קליעה תוך כדי נפילה ביד אחת. שתי נקודות ועונשין. כל כך הרבה פעמים הוא היה עושה את זה. כל הזמן שיפר את המשחק שלו ותמיד היה שחקן של דאבל טים עליו או שאתה מפסיד. כשגולדן סטייט הצהירו שלא יעשו עליו שמירה כפולה בפלייאוף קלע נגדם 56 נקודות באחוזים מעולים.
    אחד הענקים של המשחק!

  11. מוח אפרוח

    22 פבר 2013 10:06:14

    מנחם אחלה טור אבל תיקון טעות אחת. ב 84, בעונתו הראשונה של האציל, הסיקסרס קיבלו בראש מניו ג'רזי בסיבוב הראשון ולא מהסלטיקס.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט