כשג'רי קראוס נפטר שלשום בערב בגיל 77 היה כבר מאוחר לכתוב עליו. זה לא משנה; עתה מאוחר כבר לא משנה, ובטוח לא בוער.

מי היה ג'רי קראוס? יהודי שמנמן שנראה הכי פחות "NBA" מכל מנכ"ל או נשיא קבוצה אחר, והוא-הוא היה הארכיטקט שבנה את השיקגו בולס בשנות האליפות להיות מה שהם היו. הסילואט שלו היה מתאים הרבה יותר לסוכן מכירות נעליים, דבר שאביו היה.

הוא גם לא היה הטיפוס המוכר של מנכ"ל ב-NBA שעם 'שמוזינג', 'שמור לי ואשמור לך' , שהיה תמיד בבאר הנכון עם כוס בירה וסיגר כשדיבורו מלבלב, מנצנץ, והוא יודע את הבדיחה האחרונה עם קריצת עין של 'המבין יבין'.

הוא היה חשדן, מתבודד, סודי, חידתי אפילו. תמיד היה נראה כאילו משהו חשוד חבוי אצלו, מין טרייד מסתורי או דיל קונספירטיבי. אם שמך לא היה רשום על צ'ק של שיקגו בולס היית אוייב שצריך להישמר ממנו ולא לשתפו בשום דבר.

הוא-הוא היה המנכ"ל של הבולס בתקופה המלאה ושנות השלטון של שלטון מייקל ג'ורדן ופיל ג'קסון. הוא היה מנכ"ל הבולס משך 18 שנים – ב-NBA זה כאילו חיים שלמים.

מה שהוא היה זה SCOUT. מגלה כשרונות. אולי הטוב ביותר בזמנו, ולא רק בכדורסל אלא גם בבייסבול. עם הסיגר העבה בפיו וכרסו הגדולה הוא היה האחרון שתחשוד בו שישנה לו עין חדה ביותר לכדורסל ובייסבול. ב-50 שנותיו הוא עבד עבור הקליבלנד אינדיאנס, סיאטל מרינרס, שיקגו ווייט סוקס, ואריזונה דיאמונדבקס, וכן עבור הבולטימור בולטב, פיניקס סאנס, הלייקרס, וסיים את הקריירה בבולס.

בסיפור גדול על חייו בשיקגו טריביון מגזין לפני כמה שנים, סוף המאמר הצהיר שעל מצבתו יהיה כתוב Here lies the heart and soul of a scout.

העיתונאים שנאו אותו והוא שנא עיתונאים. כל אחד שעלול לגלות סוד חשוב, לדעת ג'רי, היה אוייב להישמר ממנו כל משמר.

היחיד שאף פעם לא החמיא לקראוס היה, כמובן, מייקל ג'ורדן. אין צורך לשאול 'מה לא?'. אבל מי שכן שואל, מייקל כמובן בטוח שג'רי קראוס לא היה יותר מבר-מזל בנזונה שהמנכ"ל אז, ת'ורן, בחר במייקל בבחירה השלישית של דראפט 1985. אבל היה זה קראוס שהגיע ב-1985 והחל לארגן קבוצת שחקנים מסביבו של ג'ורדן כגון בחירתו של צ'ארלס אוקלי – שאנשים חשבו שהיתה שגיאה – והדיל שהוא עשה עם סיאטל ב-1987 שהביא את פיפין לשיקגו, ואז הבחירה בהוראס גראנט במקום ג'ו וולף – שהיה בסולם הדראפט כמה מקומות לפני הוראס.

קראוס היה גם האדם שמצא וגילה את טוני קוקוץ' ולא ויתר עד שהצליח להביאו לבולס, והיה הכוח המניע – לעתים היחיד נגד כל ההנהלה – להביא את דניס רודמן. האחרים חשבו שהוא יהרוס את הקבוצה, וג'רי בשלו: "כל זמן שמייקל ג'ורדן בקבוצה רודמן לא יהרוס שום דבר", הוא אמר, ובסופו של דבר ניצח.

היהודי השמן מעשן הסיגר אף פעם לא היה המנהל המועדף על מייקל ופיל ג'קסון. ואחרי שג'רי אמר לספורטס אילוסטרייטד אחרי האליפות החמישית את משפטו המפורסם “Players and coaches alone don’t win championships, organizations win championships,” מייקל וג'קסון ממש התעלמו ממנו. לא משנה שהוא הסביר במאמר שבמה שהוא אמר הוא התכוון "לכל הקלוב, מנער המגבות עד השחקן החשוב ביותר".

"I'm a loner, before the champagne flowed for the Bulls.  All those years on the road, I stayed to myself and didn't make a lot of friends. I had a job to do. I can't worry about what people say. People are fickle. When we're winning, I'm skinny. People come up to me and say, 'Jerry, you look good, you're losing weight.' But when we're losing, I'm the 'fat little son of a bitch.' You know something? I weigh the same. I haven't gone up or down six pounds in years.

"That's just the way people are. I can't let it distract me from my goal, which is to win a ring. It would mean something special to me to win a championship ring in this town.”

את ג'רי לא אהבו בשיקגו. אולי קשה להאמין, אבל עדיין ישנה בעייה ליהודים בארה"ב, ובמיוחד שהם שמנים ומעשני סיגר. ובמיוחד כשהמג'יק נגמר. אחרי תקופת מייקל ופיפין, קראוס לא הצליח להקים קבוצה מנצחת חדשה, ונסיונותיו עם אדי קרי, טייסון צ'נדלר, וג'לן רוז, ניכשלו קשות. ב-2003 הוא התפטר (אני בטוח שאילולא התפטר, בעל הקבוצה ריינסדורף – יהודי אף הוא, כמובן – היה מפטרו.

ג'רי לא פרש. הוא המשיך בבייסבול כשהוא משמש סקאוט ויועץ ליאנקיס, למטס, ולווייט-סוקס.

4. "שעגעון תפוחי האדמה"החדש של ה-NBA