חיכיתי עם הטור הזה עד שיגיע ההפסד הראשון. עם כל נצחון נוסף של מיאמי היט גברה בי ההערצה למאמנה אריק ספואלסטרה.
אתם יכולים לגחך כמה שאתם רוצים על "הפיליפיני", אבל אף מאמן ששמו אינו רד אורבך – אפילו לא גרג פופוביץ' ופיל ג'קסון – הגיע לארבעה סדרות אליפות NBA ברציפו כפי שעשה אריק.
אפילו סטן ואן גאנדי עצמו אמר אתמול ש-"בכל הליגה אין היום מאמן טוב כאריק ספואסטרה".
כשהוא לקח שתי אליפויות מארבעה נסיונות הרבה אמרו "לברון, דוויין ווייד, וכריס בוש". אולי רק היום אנשים מסוגלים להעריך כיצד הוא הסתדר עם שלושה "איגו'ים" – מהמילה EGO – כמו השלושה האלה, ובמיוחד לברון. אולי רק היום, כשלמדנו מה הוא הדבר הזה המניע אישיות כמו לברון אנחנו יכולים להעריך יותר את השקט התעשייתי שאריק הצליח ליצור במיאמי משך כל השנים עם שלושת הסופר-כוכבים האלה.
משך כל השנים ההן כמעט שלא היו בעיות בתוך הקבוצה. הכל זרם בשקט ועל מי מנוחות. הוא הפך לטוב ביותר ב-MANAGING SUPER EGOS
והעונה – ללא כל SUPER EGO בקבוצה – הוא מוכיח את גדולתו גם ללא כוכבים. לקח לו מעט זמן, אבל הוא יצר קבוצה מצויינת מחומר גלם אנושי פחות מהממוצע. לנצח 13 משחקים רצופים עם קבוצה אנושית כמו מיאמי היט הוא הישג אדיר. הוא הטוב ביותר מכולם באימון "POSITIONLESS BASKETBALL" כפי שהוכיח בעבר וכפי שהוא מוכיח העונה.
הוא גם הוכיח את יכולתו להיות עצמאי ולא לקבל כל התערבות או מרות מלמעלה, אפילו שמעליו יושב סופר דיקטטור כפט ריילי. אולי פט ריילי משוחח איתו פה ושם, אבל אף פעם – בכל שנותיו במיאמי – לא היתה היתקלות עם הצאר פט ריילי. אריק ספואלסטרה, עם אופיו השקט אך החזק, הבהיר לריילי מתחילה שהוא פתוח להצעות אבל הוא הבוס של הקבוצה ומחליט ההחלטות היחידי. ריילי, להפתעת כולנו, קיבל זאת כעובדה, והתערבותו בריצת הקבוצה עצמה שואפת לאפס. הוא הקובע מי יגיע לקבוצה, אך רק אריק קובע מה לעשות איתו. מאז שאריק הגיע לא ידוע על ריב או מתח בין ריילי לבינו, אפילו קטן שבקטנים.
העונה הוא השיג (בינתיים) הישג לא פחות מהישגי האליפות וארבעה הגמרים: הוא לקח קבוצה שעזבו אותה לברון, דוויין ווייד, וכריס בוש, ועשה מ-"12 בני בלי-שם" שלא היו הרבה יותר משכירי-חרב והפכם לקבוצה המשחקת משחק קבוצתי מצויין, והכל ללא שניים מטובי השחקנים הצעירים בין 'שכירי החרב' ג'סטיס ווינסלו וג'אש ריצ'רדסון.
מה שהוא הוכיח (למי שעוד היה זקוק להוכחה) זה שהוא יודע כיצד לאמן קבוצה עמוסה בכוכבים, והוא יודע כיצד לאמן קבוצה – ולהגיע עמה להישגים – גם אם אין לה אף סופר-סטאר אחד!
קיי סי ג'ונס (84 – 85 – 86 – 87),
פט ריילי (82 – 83 – 84 – 85),
גם להם יש 4 פיינלס רצופים.
לפעמים נראה שגיא חכם מדי…
אגב מנחם, מה עם הממצאים הללו?
שכחת את רד אאורבך עם שמונה גמרים רצופים שבכולם זכה באליפות.
לא יודע אם הוא המאמן הטוב בליגה,
אבל ללא ספק העונה הוא מוכיח שהוא מאמן מצוין.
לא הטוב בליגה אבל מוכיח מאז עזיבת לברון שהוא לא עוד סדרן עבודה של הכוכבים אלא מאמן ראוי בפני עצמו, כניסה של ההיט לפלייאוף העונה רק תחזק זאת. יהיה לדעתי ההישג הכי גדול בקריירה שלו כולל שתי האליפויות עם הטריו.
טור מעולה מנחם, תודה. אחד המאמנים שאני יותר אוהב ומעריך בליגה, אמנם כמו שאמרת לקח לו זמן אבל הוא מספק את הסחורה שנה אחר שנה וצריך לתת קרדיט לריילי שמאפשר לו לעבוד כרצונו ולא מנסה לעשות לו פיל ג׳קסון.
מאמן מעולה אבל בכל יום נתון אני לוקח את קרלייל לפניו.
מאמן מצוין ומאוד אנדרייטד. גם בתקופת מיאמי הגדולה, הוא הצליח ליצור שם הגנה חדשנית עם המון סוויצ'ים, שהיום רואים בכל מקום אבל היתה נדירה לפני כמה שנים, והרבה מזה בזכותו.
ומה שמיאמי עשתה היה פשוט כיף אחד גדול. באמת שמגיע להם פלייאוף השנה.
לדעתי פופ וקרלייל בודאות יותר טובים. אחרי שניהם בהחלט אפשר לתת לספו את הקרדיט.
סטיבנסון מהסלטיקס פחות טוב מהם לדעתך?
הרצתי עליו לא מעט צחוקים בעבר
כיום אני בטוח שהוא טופ 5 בליגה
מאמן ממש טוב שמוציא ממיאמי מעל ומעבר למרות ההפסדים ולמען ההגינות חובה לציין שבמספר משחקים הוא שיחק ללא כל החמישה שלו וגם אז מיאמי לא התפרקה לחתיכות
אם מיאמי תגיע לפלייאוף הוא צריך להיות מועמד למאמן העונה יחד עם דאנטוני ופיזדייל שעושים עבודה טובה
מאמן אדיר שלא מוערך מספיק, ובעונה וחצי האחרונות הראה שהוא מאמן מעולה גם בהתקפה ולא רק בהגנה. לא יודע אם הטוב ביותר (לו, פופוביץ', קרלייל ואולי גם ד'אנטוני לפניו) אבל בהחלט טופ 5.
רועי, לא מוקדם מדי לציין את לו ברשימה כזו?
אני חושב שמה שהוא עשה בגמר שעבר, גם מנטלית וגם טקטית, מעניק לו מקום ברשימה הזאת. לחזור מפיגור 3-1 בלי ביתיות בגמר זה מדהים.
גנב דעת מדופלם
מה עם מאמן הסלטיקס? הוא לא ברמה הזו לדעתך?
לא יודע אם יש דבר כזה המאמן הטוב בליגה
תמיד טענתי שהוא הרבה יותר טוב מהקרדיט שהוא מקבל. בטח שלא הטוב ביותר אבל אחד הטובים בודאות.
לא יודע איך לדרג מאמנים. זה תפקיד מורכב מאוד שבו לכל הצלחה יש הרבה אבות וכל כישלון מופנה ישירות אליך. כישרון, הבנת נפש האדם, מנהיגות, יכולת קבלת החלטות במצבי לחץ וחוסן נפשי – כל אלו הם תנאים הכרחיים אך לא מספיקים. צריך גם מזל, חומר שחקנים טוב, כימיה עם שחקנים ומנהלים ובסוף הכל מוכרע על מה שהשחקנים עושים ואם הכדור נכנס לטבעת או לא.
ואחרי כל זה – לתחושתי פופ הוא הגדול מכולם, אחריו סטיב קר שעשה מגולדן סטייט מה שהם אחרי שנים של דשדוש עם חומר שחקנים די דומה, וספולסטרה הוא אי שם מאחוריהם. רצף נצחונות במהלך עונה רגילה זה נחמד אבל לא שם מוכרעים הדברים. לצורך העניין – לא מצליח לזכור כרגע מי אימן את יוסטון ברצף הנצחונות השלישי באורכו בהסטוריה, או בכלל מה הם עשו באותה שנה ומי שיחק שם חוץ מטימאק ולואיס סקולה (אם אני זוכר נכון יאו מינג היה פצוע במהלך הרצף)
"פעם חשבתי שהוא הדבר הבא, ואז הוא ירד בעיני מגדולתו.
דווקא העונה הוא נראה לי יותר ויותר כמאמן טוב מאד. בקשר לידע הטכני שלו – הוא אחד הטובים"
מאמן פנטסטי והוכחה חיה להשפעה שיש לאיכות המאמן על קבוצה.
נראה לי מוגזם .13 ניצחונות זה דבר נחמד אבל בסוף מעניין המאזן הכללי וככזה הוא לא משהו …אם כי יש לקחת בחשבון את עזיבת וייד ( ובוש ).
לדעתי בכל פרמטר תמצאו היום את פופ הפלח במקום הראשון ובפער…אחריו יש כמה מאמנים כמו קרלהיל של דאלאס.
אני תמיד אהבתי את דאנטוני של יוסטון.
קשה לי לדרגאת לאו …וגם קאר אמנם גבוה אך לא ברור לי עדיין עד כמה.
מאמנים נוספים שמעל הממוצע הם ….של בוסטון ואטלנטה.
זה כתבה שמנחם מעלה כל שנה באותה תקופה.
לא מנחם הוא אפילו לא אחד מהחמישה הטובים…
אין לך מושג. תאמין לי
למה שלא תלך לקפוץ לאמבטיה של שמן קיק?
לא חבל על השמן קיק?
כמו שכבר אמרו פה, הוא לא הכי טוב בליגה אבל הוא ממשיך לבסס את מעמדו בטופ.
גילוי נאות: בחצי הראשון של העונה שעברה קיוויתי שספולסטרה יעזוב כי הרגשתי שהוא לא משתמש כמו שצריך בסגל שלו. ואז הגיעו משחקי האולסטאר ומשם מיאמי הפכה לקבוצה אחרת שעשתה ריצה מרשימה שהספיקה, כמעט, למקום בגמר.
חומר הגלם שספולסטרה קיבל העונה לא שווה פלייאוף בשום תסריט, אבל הוא הצליח ליצור קבוצה שנלחמת עד השנייה האחרונה ומחפה על חוסר הכישרון שלה ברצון אדיר, ופתאום 'פלייאוף' זו כבר לא מילה גסה.
אני מקווה שריילי יעשה קסמים בקיץ, מגיע לספולסטרה לקבל קבוצה שיכולה לכוון גבוה. מגיע לו לזכות בעוד טבעת (אולי לא עכשיו, אבל בעתיד). בכל אופן, בעיניי הוא יכול להפוך לפופ של מיאמי, לפחות מבחינת פרק הזמן בפרנצ'ייז. הלוואי שגם מבחינת ההישגים.
בהחלט אחד מהמאמנים הטובים השנה.
עוד ברשימה שלי: פופ, קרלייל, ברוקס, פיזדייל, דאנטוני, סטיבנס, סניידר, קר.
יש לך טעות מנחם:
לרד אאורבך שמונה גמרים רצופים שהיו גם 8 אליפויות רצופות בשנים 59'-66'.
וכמו שכבר כתבו, גם לקיי-סי ג'ונס ולריילי ארבעה גמרים רצופים (וגם הם זכו בשניים מהם אלא שלריילי עוד 3 אליפויות ולג'ונס עוד אליפות אחד.
צ"ל בסוף "אחת" במקום "אחד".
קשה מאוד לדרג מאמנים, בטח כאלו עם ותק של פחות מעשר שנים. וכן, להזכיר את טיירון לו בהקשר הזה זה לא רציני.
עד לפני שנתיים היינו אומרים על ווגל וייגר שהם בטופ המאמנים, מה נגיד עליהם עכשיו?
הורנאסק הרשים בפיניקס עם עונה שהיתה אמורה להסתייים בלוטרי והסתיימה עם 48 נצחונות. היום הוא סופר כשלון קולוסלי בניקס.
ריברס בתקופת בוסטון היה בוודאות בטופ 5, היום הוא הבעיה של הקליפרס.
דאנטוני היה אליל בפיניקס, ליצן בניקס ובלייקרס ושוב חוזר לטופ עם הרוקטס.
בקיצור, בעייתי.
ווגל ויירגר עדיין בטופ לדעתי. הורנסק לא הרשים אותי אף פעם. לריברס יש אולי שתי עונות טובות בקריירה וד'אנטוני הוא מדען – לפעמים זה מצליח ולפעמים זה כישלון טוטאלי.
בשורה התחתונה הצלחה של מאמן היא בעיקר נסיבתית.
אני זוכר שמיד כשלברון הגיע, ואחרי פתיחה של 7-7….אוהדי מיאמי הקימו אתר בשם firespo.com שקורא לריילי לפטר את ספולסטרה ולקחת את המושכות. איזה מזל שהוא לא ענה להם.
ספו מאמן מדהים…ההתקפה של מיאמי היתה פשוט דבר מהנה לצפיה, וזה לא משהו טריוויאלי עם 3 אגוגאים.
ההגנה שלהם בכלל היתה לא פחות ממדהימה.
טופ 3 לדעתי יחד עם פופ ובירנבוים