שלום לכם רבותיי המלומדים. אני שמח ונרגש לפתוח את סבב ב' של יומני הקבוצות, ללא הקדמות וללא איחולים מיוחדים הפעם, אלא כניסה מהירה ומיידית לעבודה.

אנחנו, כלומר אתם הקוראים ואני אוהד הניקס מלא הציפיות אך למוד האכזבות ולכן צופה השחורות, נפרדנו כך לפני כחודש ומאז למדנו דבר או שניים על הניקס, ובעיקר על התלות המטרידה בדרק רוז. נגיע לכך בהמשך. לפני כן קצת נתונים.

מאז אמצע נובמבר ועד היום שיחקו הניקס שבעה עשר משחקים. מתוך 14 הראשונים ניצחו עשרה, ואחריהם שלושה הפסדים רצופים, בסיומו של מסע מערבי מפרך. אגב, אם אתם מחפשים מתי לנצח את הניקס, בואו בבק טו בק. שם אנחנו 5-0.

ביו קרבנותינו החודש ניתן למנות את פורטלנד, אטלנטה, שארלוט, דטרויט, סקרמנטו, מינסוטה (פעמיים) והלייקרס. נכון, לא כולן מתגוררות בחצר האריות העצלים של הספארי, אבל הבא לא נהיה קטנוניים.

היום הקצר ביותר בשנה מוצא אותנו במקום השישי במזרח הצפוף מאוד, מקום שיכול בהינף ניצחון או הפסד להפוך בקלות לתשיעי או שלישי. אלה הניקס כמובן. שימו כסף איפה נסיים.

בדירוג ההתקפי אנחנו ממוקמים במקום נוח באמצע, לעומת ההגנתי, שם אנחנו מגרדים את התחתית מהמקום ה25. יכולנו להתעודד מהמקום השלישי בליגה בריבאונד התקפה, אלמלא היינו חולקים אותו עם מינסוטה. אף אחד לא רוצה להיות באותו שולחן עם הילד הכי גרוע בכיתה.

בכל מקרה אי אפשר לקחת מהניקס את היותה קבוצת ריבאונד משובחת, במקום החמישי בליגה. זאת בעיקר בזכות מאמץ קבוצתי, בלי אף שחקן עם יותר מ- 8 למשחק, אבל שישה מעל חמישה קרשים לערב.

לסיכום חלק זה, הניקס בשולי הצמרת של המזרח, עם קריצות למקום השלישי והתשיעי כאחד, לא מצטיינים בשום דבר, אבל בהחלט יכולים להיות מרוצים מבינוניות משובחת לא רעה.

נקודות האור החודש:

ראשית, כמובן, הפורזינגיס. העילוי המאורך  שלנו הבין, לדבריו, שבעצם אי אפשר לחסום אותו כשהוא נכנס לסל. זה סוג של וואלה…? מצד אחד, כלומר מה אתה אומר יא אינעל דינאק טוב ששמת לב, אבל מהצד השני מחייב שהילד יידע לשים כדור בטבעת משבעה מטר, לשים כדור על הרצפה בצורה כזאת שיחזור לכף היד, ואז כמה פעמים ברצף, דורש זריזות ידיים, זריזות רגליים, קואורדינציה עילאית ובפשטות – להזיז את גוף הפידו דידו שלו בצורה מספיק מתואמת שלא כל כניסה לסל תיגמר בערימה סבוכה של אטריות לטביות על הפרקט אלא, סתם דוגמא, בדאנק או ג'אמפ רך כמו משי מחצי מרחק. וזה בדיוק מה שקורה. הדאנק, לא האטריות. במספרים זה נראה כמו 34 נקודות נגד פיניקס, למשל, או 26 עם 13 ריבאונד על הלייקרס, ובסיכום אלה 20.1 נקודות עם 7.7 ריבאונד ואפילו 1.8 חסימות נאות למשחק. בעונתו השנייה הפורזינגיס פורע שטרות ונראה יותר ויותר כמו העתיד שלנו, הוורוד. ומאחר שזו לא הפעם הראשונה שיוצא לי להגיד את המשפט האחרון, נראה שיש כאן כבר מגמה.

חוץ מהלטבי שמחנו לראות שיש גם ספרדי מתפקד בדמותו של ווילי הרנאנגומז שנותן מדי ערב מלחמה, מהלכים נאים ואפילו 7 נקודות ו5 ריבאונד, ליטאי מעניין בשם #@%$*&^^, הידוע בכינויו קוזמינסקאס שמבליח פה ושם מהלכים של שחקן, חזרה לחיים של יקיר המערכת לאנס תומאס שיצא מהפריזר של הורנאסק לקטעים הרגילים של מלחמה, קצת נקודות וקרשים והגנה על עמדות 3-4, והתרומה הצפויה של קורטני לי האפור והחביב וקייל אוקווין המרביץ והמזיע.

כרמלו, לשאלתכם, מגיע לעבודה כל ערב עם 22 נקודות וחמישה ריבאונד, ומדי פעם משחק 30 נקודות כדי להזכיר מי כאן המלך.

אלה החלקים הטובים. מצד שני, יש את עמדת הרכז, ואנחנו מטומטמים.

נתחיל ברוז. הרכז המעצבן שלנו לא שיחק בארבעת ההפסדים האחרונים, למעט עשר דקות מול פיניקס, עד שנפצע בגב. בלעדיו אנחנו נשארים עם ברנדון ג'נינגס כרכז ראשון ויחיד. עכשיו, דרק רוז הוא לא ממש רכז. אלא אם כן 4.4 אסיסטים למשחק מלמדים מישהו בקהל משהו אחר, ואשמח כמובן להארה. כשרוז מוביל התקפה ברור לחלוטין שהכדור ייצא לו מהיד שלוש שניות מרגע מעבר חצי המגרש, או שיקפוץ לו הפיוז ונקבל חדירה לסל. ניהול משחק, סידור תרגילים, מנהיגות ושאר זוטות הצפויות מרכז ממש לא בתכנית המשחק של השושן שלנו. הוא עדיין שחקן מצוין שיכול לנצח משחקים לבד, כמו שתראו בווידאו, אבל בתפקיד "עדיין שחקן מצוין שיכול לנצח משחקים לבד" יש לנו את כרמלו, ודי לנו באחד כזה. מדרק רוז נדרש גם להיות רכז.

ככה זה נראה כשהעסק דופק:

הבעיה מתעצמת מאחר והמחליף של רוז, היחיד, הוא ברנדון ג'נינגס. היתרון היחיד של ג'נינגס הוא שהבחור קצת פחות מלא בעצמו מרוז (מטופל לימד אותי לפני כמה שבועות שהביטוי המעודכן הוא "חש את עצמו". אם אני באייטיז הייתי אומר למישהו שהוא חש את עצמו הייתי מוצא את עצמי מטר באדמה, הפוך, עם השלייקעס קשורות לי מתחת לסנטר והתחתונים עמוק בחריץ של התחת. איך העולם משתנה שזה משהו).

אוקיי, ברור שג'נינגס פחות "חש את עצמו" מרוז. לא רק שג'נינגס הוא בסך הכל רוז רזה ופחות מוכשר, גם דרק רוז הוא האדם החש עצמו ביותר מאז שיוסף בא לאחים עם חלום האלומות המשתחוות. ותאמינו לי שלא הייתי מתנגד למכור אותו לשיירת בדואים.

בכל מקרה, ג'נינגס הוא המחליף היחיד של רוז. יחיד במובן של מ מ ש  יחיד. כשהשחיף יורד לנוח מחליף אותו רון בייקר, שעם אייר ג'ורדן אפשר לחשוב שהוא שחקן, עד הרגע שהוא מקבל כדור. בשורה התחתונה, כמו שכבר כתבתי, רוז לא שיחק ארבעה משחקים, והפסדנו את ארבעתם. אתם מבינים למה.

ואז יש את העניין של מטומטמים. מקור המקורב לליגה אמר השבוע בעילום שם שהופתע לראות עד כמה הכדורסל שהניקס משחקים הוא מטומטם. בידודים, כניסות לסל וכמה תרגילים בסיסיים. זה כל מה שהוא ראה אצלנו. מצד אחד מצער, כי הרי כולם רוצים לשחק כדורסל יפה, קולח, קבוצתי ומלא אסיסטים, מצד שני זה לא משולש. ולא משולש זה טוב.

אז האם הורנאסק מגלה סימני עצמאות וזונח את הגיאומטריה של הזן מאסטר לטובת חשיבה עצמאית? את זאת, ידידיי, נגלה בפרק הבא.

קבלו לסיום את הניצחון המהמם שלנו על שארלוט. דייייילייט!

https://www.youtube.com/watch?v=rySIM4CQGz0

ולסיום סיומת את פרינס. כי פרינס הלך לעולמו השנה ואני כבר מתגעגע. כי כשהוא נתן במוזיקה ידעת שהוא פרינס. בדרך כלל זה היה הקול, אבל גם על המיתרים הוא היה אחד הענקים. תריצו מבחינתי שלוש וחצי דקות של טום פטי, סטיבי ווינווד וג'ף לין, עד שמגיע הכוכב האמיתי בכובע אדום ומטפחת בדש ועושה לגיטרה לבכות באמת.