למה צ'ימיצ'ורי?

(הטור קצת ארוך, אבל תאמינו לי שהרכיבה היתה ארוכה יותר).

למה צ'ימיצ'ורי’ הוא שמה של קבוצת הווטסאפ שפתחנו בתקופת ההכנות לצ'ימיצ'ורי. לכבוד הארוע נאלצתי להתקין את האפליקציה הזדונית הזאת. צ'ימיצ'ורי הוא שיבוש ישראלי למילה century והכוונה היא לרכיבת אופניים בשטח למרחק של 100 מייל, 162 ק"מ.

ובאמת למה, למה שבן אדם נורמלי ירכב מרחק כה גדול בשטח ויצא סחוט ומרוט כאילו ערבבו אותו בבלנדר?

מה זה חשוב למה, החלטנו וזהו. הצ'ימיצ'ורי הוא לא מירוץ, אין פודיום ואין קו סיום, אין דמי הרשמה ואין ליווי רפואי, אין חילוץ מסודר ואין שירות תיקונים. אם תצטרף לצ'ימי – מה טוב, אם לא תגמור את המסלול ותתקע בשטח – אף אחד אפילו לא ידע מזה.

פרולוג. כולנו חובבים, רוכבי שבתות (weekend warriors) פלוס. כולם מהעמק (ינון שומע?) – אילן, שני האחים פינסקי שהגדול בהם בן כיתתי (לינק לסיפור הכיתה נגד יוסי בלורה), נבו אח שלי, אני, ואיש פלאי. איש פלאי (אמנון) הוא רוכב מנוסה מאוד בעל יכולת של עז הרים אפגנית, לא חובש קסדה ולא שותה מים. שווה לחקור אותו ולגלות מה הוא הסוד שלו.

כולנו בני 40+ (אלא מה חשבתם?) אז תכננו שבאמת נשלים מסלול ארוך וקשה אבל לא נגמור על ארבע עם הלשון בחוץ, סבלנו מספיק בצבא. כמו שנבו אחי הכניס לנו לראש, הצ'ימי הוא טיול ארוך.

להתאמן בצורה רצינית לא רצינו. בחודשיים האחרונים העלינו בהדרגה את המרחק של רכיבת הסופ"ש מ-50 ק"מ לכיוון ה-90. שלושה שבועות לפני הצ'ימיצ'ורי ביצענו את מסע טיול 120, בו עלינו מהעמק לרמת סירין, המשכנו לכיוון כפר תבור, גבעת המורה, עין יזרעאל, כתף שאול בגלבוע, ירידה לשדה נחום ונחל יששכר, ודיווש צפונה בחזרה לאפיקים. המטרה היתה לשכנע מנטלית שאם גמרנו 120 ק"מ אז במוד הישרדות אפשר לגמור גם 162 ק"מ.

כמה ימים לפני הצ'ימיצ'ורי היתה לי רכיבת בדד בה הוכחתי שוב שלא באמת צריך כפפות לרכיבה. נפלתי אפיים ארצה ובגופי בלמתי את האופניים שלא ינזקו. אפשר לרכב אחרי שהדם מתייבש אם אין ברירה. חטפתי מכה רצינית בצלעות שלא אפשרה לי לנשום עמוק או לשכב על הבטן, וזה העמיד בסכנה את ההשתתפות בארוע כולו. בצילום לא ראו כלום אז החלטתי לצאת בכל זאת.

ארוחת פסטה ותדרוך בטיחות
ארוחת פסטה ותדרוך בטיחות

בערב חמישי שלפני הארוע רוב המשתתפים נפגשים בבית ספר שדה בחצבה לארוחת הפסטה המסורתית. הווטרנים והאלופים שעושים את המסלול בפחות מ-10 שעות מכירים אחד את השני, מתחלקים באוכל ובבירה.

בסוף הארוחה קיבלנו תדרוך מאפי, מבכירי הרוכבים בארץ, ומגדעון, מיחידת חילוץ ערבה. מה שהבנתי הוא שאם האופניים ישברו ונתקע בשטח אז לא נחולץ, אבל אם נשבור את הראש אז הם יחלצו גם את האופניים. לא בדקתי.

יוצאים לדרך. לפני השינה בודקים שוב שיש לנו את כל הציוד: כפפות, גופיה, חולצת רכיבה קיצית ומעליה חולצת רכיבה עבה, מעיל רוח/גשם, חם צוואר, משקפיים, ציוד עזרה ראשונה בסיסי, טלפון עם בטריה ספייר, פנס, 3-4 ליטר שתיה, והכי חשוב, אוכל. אני לא משתמש בג'לים אז לקחתי כמויות גדולות של תמרים, שקדים, כמה בננות ותפוח, ומעל הכל, עוגיות boost ® המפורסמות שרק אבא יודע להכין. ברגעי צרה וצוקה נגע ומחלה, עוגיה אחת פותרת כל בעיה.

מתארגנים ליציאה
מתארגנים ליציאה

קמנו בבוקר יום שישי ולשמחתנו לא ירד גשם. אבל הרוח, אוי הרוח! היא היתה נוראית, חזקה וקרה והיכתה ישר בפנים.

יצאנו מחצבה בחושך עם פנסים דלוקים ועלינו על הכביש שמוליך למעלה עקרבים. יצאנו הרבה לפני כולם כי ידענו שנגיע הרבה אחרי כולם. פנינו מערבה על כביש 227 והרוח עדיין מכה חזק בפנים. מוזר. הקצב רגוע בשליטתו של נבו שמקפיד שהדופק לא יעלה על 140-150. העליה ארוכה לפני המעלה עצמו. פתאום ראינו דמות בחושך שלפנינו וכשהתקדמנו הסתבר שזה יואל, רוכב מנוסה שזה הצ’ימי הרביעי שלו, המדווש על אופני סינגל ספיד (ללא הילוכים). הוא היה עוד יותר איטי מאיתנו. עקפנו אותו התחלנו לעלות בסרפנטינות. בערך כשהיינו באמצע הדרך ראינו מחזה יפה: נחש של אורות המתפתל מתחתינו סימן את התוואי של הרוכבים שיצאו בשעה הרגילה. ציינתי לעצמי שהקבוצה מאוד הטרוגנית וכבר מההתחלה נוצרו פערים גדולים מאוד בין האלופים לבין אלה שפחות.

בראש מעלה עקרבים
בראש מעלה עקרבים

קליטים זה לחלשים (גם שיכוך מלא). כשהגענו לראש המעלה עצרנו לנוח ולאכול משהו ויואל עקף אותנו. אחרי כמה דקות הגיעו האלופים. חלקם לבושים בצורה מינימלית עם חולצה קצרה. מי שצעיר ואנרגטי לא צריך ביגוד חם כנראה. בלי לשים לב כבר עלינו 600 מטר, לא רע. המשכנו כשהפעם הרוח החזקה והקרה מכה בנו דווקא בפנים אבל בזכות מגמת הירידה לא התלוננו.

עוברים את מפעל הטקסטיל ואומרים שלום לצפלין שהורד לאדמה (בגלל הרוח?) ונכנסים למכתש הגדול. מצבנו טוב מאוד, עוקפים אותנו עוד ועוד רוכבי עלית וזה מרשים לראות אותם בפעולה.

איש פלאי ואח שלי
איש פלאי ואח שלי

פוגשים את אבא שהביא לאילן ציוד חסר והמשיך לאימון עליות משלו. יורדים מכביש 225, אוכלים משהו קטן וחוצים את המכתש לכיוון דרום מזרח. איש פלאי כבר נפטר מהביגוד העודף והוא רוכב עם חולצת סוף מסלול פשוטה וכמובן ללא קסדה. הדרך קשה ומעצבנת והרוח חזקה בפנים. באחת הנקודות עוקפים שוב את יואל ואומרים לו שלום. זו הפעם האחרונה שראינו אותו; רוכב כה מנוסה עם סינגל ספיד שומה עליו שגמר את המסלול ללא פגע, נכון?

רוח. סופה. סועה. סערה. אנחנו מגיעים למעלה אברהם הידוע לשמצה. ברגע שזה נהיה קצת טכני כולם עוברים להליכה. גיליתי שבהליכה עם האופניים אני מאוד מהיר וטכני, אפילו עקפתי רוכבת מעולה אחת והשפלתי אותה. עברנו עד כה 58 ק"מ. אוכלים ושותים באופן כמעט רציף, בעיקר חשוב להקפיד על שתיה בגלל שהרוח הקרה מייבשת בלי שמרגישים. פוגשים פה ושם מרבצי פודרה קטנים, שנואי נפשי והשרשרת שלי. אגודת הסתרים 'פפפפ' (פדרו פיזר פה פודרה) ביקרה גם כאן.

הגענו למעלה – שוד ושבר, קרמבה אי קרמביטה (גיא מכיר?), שומו שמיים – הרוח מכה בנו מארבעה כיוונים. אפילו איש פלאי איבד את היציבות. נזכרתי בייסורי איוב שמסופר שהרוח תפסה לו את האוהל מארבעה כיוונים, אות היא שזוהי יד האלוהים.

face_in_wind

ממשיכים בלית ברירה בדרך חתחתים וסיבוב ארוך במטרה להגיע לגן העדן שנקרא שדה בוקר. 20 ק"מ של סיוט שבו הרוח כל הזמן נגדנו, ונוסף אליה גם דשדש לא קטן. ‘דשדש’ הוא דשדוש של רכיבה בתוואי חצץ ואבנים קטנות.

במדרשת שדה בוקר ישנה עמדת התרעננות על בסיס התנדבותי המאורגנת על ידי קומונת הרוכבים וחנות האופניים גאופן. מחלקים לנו סנדוויצ’ים קטנים, סוכריות, בייגלה מלוח, איזוטון, מים, ובננות.

הפסקת תדלוק באדיבות גאופן
הפסקת תדלוק באדיבות גאופן

למרות הקור נגמרו לי המים כבר שעה לפני ההפסקה אז מילאתי את הבטן ב 1800 סמ"ק של איזוטון. לא מומלץ. סובלים ושותקים. אוכלים קצת, נחים, ממלאים מים, משמנים את השרשרת ויאללה יוצאים, יש לנו רק עוד 70 ק"מ.

ירדנו בשמחה את מעלה צין וחתכנו מזרחה לכיוון נחל צין. ירידה של 300 מ’ משמעותה התחממות ניכרת ונעימה. שוב כמה מרבצי פודרה לא גדולים. הסתפח אלינו בחור צעיר ונחמד עם אופני סינגל ספיד ומבטא ספרדי חזק. הוא לא יודע את הדרך אז הוא רוכב קדימה ואז נעצר כדי לשמוע מאיתנו איך ממשיכים. בדרך כלל אני משוויץ שאופני הזנב הקשיח שלי הם הטובים בעולם אבל המרחק המצטבר מתחיל לתת את אותותיו בעיקר בכאבים בגב התחתון וגם הצלעות מהנפילה האחרונה מזכירות את קיומן. אני מקפיד להתלונן על כל קפל קרקע קטן ככל שיהיה. בשלב מסוים פינסקי מעיר שאנחנו נשמעים כמו חדר יולדות ואני מנסה להתלונן פחות. למדתי ממנו את פרוש המילה ‘הדורים’ אלו הקפלים בקרקע שמעצבנים אותי. לפני הצ’ימיצ’ורי הבא אני שולח לכאן שופל גדול שיישר את ההדורים. אנחנו עוקפים קבוצות רוכבים רק כדי להיעקף על ידיהם בהמשך.

אנחנו פונים דרומה לעבר נחל חווה ומסתבר לנו שהספרדי הנחמד שאיבד סבלנות מהקצב שלנו טעה והמשיך קדימה. לא נורא, אם ימשיך מזרחה במגמת ירידה הוא יגיע בסוף לכביש 90. אולי זה בכלל פדרו מאגודת 'פפפפ'?!

מנוחת הלוחם
מנוחת הלוחם

הגענו לדשדש הגדול – הנחל רחב ואנחנו מחפשים שביל שבו נוכל לרכב. הולכים הרבה ברגל במגמת עליה מתונה. אנחנו מביטים אחורה לכיוון שדה בוקר ורואים את הרמה מעוננת וקודרת במראה שמזכיר את מורדור ונותן הרגשה שאנחנו חבורת הטבעת במסע להצלת האגו הגברי.

תמונת נצחון. יצאנו מהדשדש והגענו לאתגר הגדול האחרון – שלוחת צלמון. אין כאן שום שלוחה, רק אוסף של עליות של 300 מ’. אפילו השם של המקום לא הגיוני, הרי צלמון זה בגליל ?! אולי גיא ידע להסביר. הרבה עליות וירידות קשות לגב ולרגליים, אבל הרוח, הרוח לא כזאת נוראית פתאום. בזוית מסוימת אנחנו רואים את הר צין, שפעם חשבו שזהו ‘הור ההר’, ואיזו מחשבה לא מגובשת על מתן תורה, מדבר וסיום הצ’ימיצ’ורי מתערבבת בראש. אי אפשר שלא להתפעל מהיופי הפראי של המדבר וברור למה במשך דורות אנשים באו לכאן כדי להרגיש קרובים לאלוהים. עברנו כבר 120 ק"מ, השמש מתחילה לרדת ואנחנו כל הזמן עם העין על השעון מבינים שכנראה לא נסיים באור.

היכן שהוא באזור נחל מרזבה נבו עוצר אותי ומצביע קדימה: ‘זאת תמונת הנצחון שלנו’. כשנגיע לפיתחה של נחל נקרות כל שנותר הוא לשרוד עד הסוף. אבל הדרך עוד רחוקה ורצופה בהדורים ומדרגות סלע.

שני הפינסקים וברקע הר צין
שני הפינסקים וברקע הר צין

אנחנו דוהרים בדשדש של נחל נקרות כדי להגיע לציר המעיינות לפני החושך. מחליפים כמה מילים עם אבא וממשיכים. ‘ציר המעיינות’ הוא עוד בלוף, אין כאן שום מעיינות, אולי נביעת מים מליחים קטנה וחסרת חשיבות. לפחות את אנשי העמק היא לא מרשימה. הדרך כאן טובה סוף סוף ואנחנו ‘דוהרים’ בשארית כוחותינו בחושך עם פנסים דלוקים. אומרים שלום ולא להתראות להר מסור הידוע לשמצה שנמצא כמה קילומטרים מאיתנו בחושך.

בשעות החושך לקראת הסיום
בשעות החושך לקראת הסיום

נצחון הרוח על המוח. הגענו לחצבה. חושך, אף אחד לא חיכה לנו. המורל גבוה, אף אחד לא גמר עם הלשון בחוץ ואפילו לא הגענו אחרונים (זוכרים את יואל?). אני מסיים עם עודף אוכל אדיר בתיק אבל לא מצטער לרגע על המשקל העודף. תם ונשלם. רוח האדם ניצחה את רוח המדבר. כמה צילומים, מקלחת ונפרדים. את הפרגון מהאשה והילדים נקבל בבית.

כוחותינו היכו בעורף האויב וחזרו הביתה בשלום. הצ’ימי הבא הוא במגרש הביתי שלנו (סובב כנרת), קלי קלות.

תמונת נצחון
תמונת נצחון

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 50 תגובות

  1. מקסים, יואב. כל הכבוד ותודה ששיתפת בחוויה.
    אני לא רוכב אבל מאד אוהב לעבור את התוואי הזה רגלית. איזור יפהפה.

  2. מרשים. אפילו מרשים מאוד!

    אני לא טיפוס של אופניים, אבל את המסלול עשיתי ברובו ברגל.
    (ונראה לי שגם דובי, אי פעם כשהיינו ילדים, והתרוצצנו במדבר במסגרת חוגי סיור)

    דרך אגב – נחל צלמון הוא בצפון (חולפים לצדו כשנוסעים על כביש 65 מצומת גולני צפונה),
    והשלוחה במדבר שאתם, רוכבי האופניים, מכנים "שלוחת צלמון", היא בכלל שלוחת צלעון.
    (אחד ממסלולי המדבר היותר יפים נמצא בסמוך – נחל מסור)

  3. נאלצתי לחפש, כי פשוט לא זכרתי.
    'קרמבה אי קרמביטה' , נשמע כל כך מוכר. אבל היה לי רק בארט תקוע בראש.
    צ'יקו!
    הייתי צריך לזכור, לא ממזמן עלתה סדרת 'זאגור' לדיון כאן באתר.

  4. מעולה עגל, פשוט נהדר לקרוא הכל. כל הכבוד על היכולת והמוטיבציה. גם אני רוכב שטח, אבל די דה לה שמאטע (המקסימום שהגעתי אליו זה 70 ק"מ בתנאים הרבה יותר קלים).
    כמה תהיות:
    – רמזת שאתה לא רוכב עם קליטים, יש סיבה לזה?
    – גם אני הייתי רוכב פעם עם זנב קשיח. עובד מצויין בעליות, אבל בירידות הייתי מרגיש את זה ישר בגב. נראה לי סיוט בכאלה רכיבות.
    – במסעות ארוכים מהסוג הזה נהוג לקבור מים, כדי שלא יקרה מה שקרה לך. לא עלה כאפשרות?

    1. – 70 ק"מ זה לא רע בכלל.
      – לא רוכב עם קליטים, זה באמת לחלשים. סתם, אני רוכב רק שנתיים וקצת ובתוך תוכי נוח לי עם ההגדרה של חובבן. המעבר לקליטים יחייב אותי ליותר רצינות.
      – זנב קשיח כי אלה האופניים הראשונים שלי בזכות המחיר שנמוך בהרבה מאופני שיכוך מלא (xcaliber 5)
      – לדעתי אנשי הצ'ימיצ'ורי מחשיבים קבירת מים או כל סיוע אחר כסוג של רמאות . . . אבל באמת שאין צורך אם יש את תחנת המילוי בשדה בוקר.

      1. לגבי הקליטים, מדובר במשהו שבאמת משדרג אותך, גם אם אתה לא איזה רוכב מקצועי (ולא יודע איך אפשר להגדיר מישהו שעושה כזה מסע אחרת), בעיקר מבחינת חלוקת העומס על שרירי הרגלים.

  5. נפלא!
    יפה שיש ייצוג לאנשי העמק כי אני, כמו גיא ועידו, יותר איש של קו 11 (מי שלא מבין שישאל).
    גם הנופים האלו עושים כזה חשק לחזור. רק לשמוע את שמות המקומות כבר מדגדג לי באצבעות לצאת. אגב חוגי סיור – יש לי חבר טוב שהדריך הרבה שנים קבוצות מהצפון – זו סוג של משפחה מלוכדת ונהדרת – אחלה חבר'ה.

    1. גם אני מרגיש 'קצת' שהעמק הוא ביתי השני כי אחותי ז"ל גרה בגבת מגיל 3, ועד היום בעלה מאיר, והבת שרון ומשפחתה גרים בגבת. משך כל שנותי בקרית טבעון (12 עד ארה"ב בגיל 24) גבת היתה ביתי השני. בביקורי אחרון בארץ שמתי לב שענף רכיבת האופניים פרץ שחקים.
      מה שאני לא מבין הוא למה קבוצת רוכבים כזאת קטנה לא רוכבת ביחד מתחילה ועד הסוף?
      אני גם מוקסם כל פעם מחדש מכל שמות הנחלים כי בכל טיולי בישראל אני אף פעם לא רואה "נחלים" מלבד הירקון, הירדן, וחתיכה מנחל אלכסנדר

  6. מדליק
    חשבתי שיהיה מאד רוחני איך אמרתם קירבה לאלוהים ….חחח
    נהדר נהנתי מה גםשהמקומות זכורים לי על כך טוב .

  7. מאז שחטפתי שלילה ל 11 חודש התמכרתי לאופניים קשות.
    אני רוכב בעיר כל הזמן (יש צ'ימי בתל הביב ? )
    יש לי אופניים אנטי גניבות כבר איזה 7 שנים (אחרי שהיו גונבים לי זוג בשנה בממוצע).
    הן ישנות
    הכיסא מתפורר
    הכידון מרותך בחובבנות למחצה למוט הקדמי
    קצת צבע כחול (מקורי) מתקלף וזהו.
    די פשוט למען האמת.

    הבנתי גם מאיש האופנים שלי שמאז שחדרו החשמליות לחיינו כבר לא גונבים אופניים כמו שלי.
    חשבתי על חשמליות
    אבל בגילי זה אחלה כושר אירובי. ללכת למכון כושר ניסיתי כמה פעמים. זה נגמר ברביצה בסאונה\ג'קוזי והתקפלות זריזה הביתה.

    יאללה אופניים !!!

    ושאלה קטנה – מישהו משריד או כפר ברוך ?

    1. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה זוגות אופניים חונות על כבישי ת"א בן יהודה, דיזינגוף, ואלנבי (גם אבן גבירול) כמו הפעם.

  8. תודה רבה על הפוסט עגל!
    למרות שאיני חובב אופניים, נהניתי מאוד מהכתיבה שלך – גם בגלל התוכן,, אבל גם בגלל הפונט השונה 😜
    סחתיין על ההשתתפות, אתה אולי עגל אבל עדיין לא עגלה!

  9. נהדר יואב, אתה כותב מצוין ומגיב בהומור וחכמה רבה אצלנו,
    יודע להסתדר אפילו עם מגיבים קשים (רבין אל תקח ללב),
    ואהוב ע"יי כולם באמת.
    נפלא שלקחת אותנו לטיול איתך, טיול או מירוץ.
    טוב שהשפלת את הרוכבת החוצפנית (רק הומור קלוקל שלי),

  10. הייתי עושה זאת ב3 4 ימים להנות ולחוות את הדרך והנוף כמה שיותר,
    אני מבין שפה רציתם להשיג השג,
    זה ספורט קשה כנראה, (עגל פאקו להרגע יש פה אחד שעוקף אתכם
    באיטיותו)
    נשמח אם תשתף אותנו יותר
    וגם בטיולים עממים ואיטיים (תיאור הנחש יפה ועוד..)
    וכמובן תבורך תמיד יואב הנהדר
    בהצלחה!

  11. נפלא ונהדר!
    בתור מי שעובד עם האיש הפלאי אמנון והפינסקי הבכור הוא הבוס שלי אני יכול להעיד ששניהם אנשים טובי לב, איכותיים ותותחי על..

    1. ומזל טוב, פאני שטאף!
      מהיום אתה כבר מצטרף לקבוצת הגיל שלהם.. אופניים יש, כושר יש, הבעיה זה לצאת בשישי בבוקר אחרי ערב חמישי נוסף של הספורט האולטימטיבי

  12. מנחם קליטים זאת השיטה שבה הנעל מתחברת עם תופסן מיוחד לפדל של האופניים. זה מאפשר לנצל הרבה יותר טוב את שרירי הרגליים.
    נ.ב.כשכתבתי על העמק הכוונה היתה לעמק הירדן לא יזרעאל ☺

    1. רק להשלים – זה מאפשר להפעיל את האופניים גם עם משיכה ולא רק עם דחיפה. מה שמכניס לחגיגה גם את שריר הירך האחורי ולא רק את הארבע ראשי. במילים אחרות, זה מוסיף לרוכב הרבה מאד כח.

  13. מעניין וכתוב יפה! למרות שיש בי שינאה עזה לרוכבי האופניים (בעיקר לרוכבי הכביש), נהניתי מאוד לקרוא.

      1. נכון, שונים מאוד.
        פאקו אני עוד אגיע לקליטים מתישהו. כרגע זה נוח לי שלא צריך נעליים מיוחדות כך שאני רוכב לאוניברסיטה עם אותן נעליים שאני הולך איתן בהמשך היום.

        1. מבין לחלוטין. כשהייתי רוכב לעבודה היה לי סט של נעליים במשרד. בכל מקרה, התיק וואודה שרכבתי איתו יכול היה להכיל בקלות גם נעליים (+לפטופ+בגדים להחלפה).

  14. נהדר.
    בתור מי שנסע שם לא מעט על אופניים, כתלמיד בפנימייה במדרשה לפני 25 שנה, אני יכול להעיד שזה קשה מאוד, ואני עוד עשיתי מרחקים הרבה יותר קטנים (אם כי עשינו אותם על אופניים שהורכבו מחלקים ישנים).
    כל הכבוד

  15. תודה רבה על פוסט מהנה
    בעוונותיי הרבים אני חייב להודות שמעולם לא רכבתי על אופנים
    אולי לא מאוחר מידיי להתחיל

  16. אלוף.

    העלאת לי סיוטים משביל ישראל (הר כרבולת והסנפיר הגדול). במדרשת שדה בוקר התארחתי אצל ארתור דו מוש ההולנדי, מלאך שביל וחבר יחידת החילוץ, זה הבחור שהשתלט על הנמר חריטון שפרץ אליו ב3 בלילה הביתה, יש לי תמונה של רגע ההשתלטות אותה קיבלתי מהבן שלו יונתן.

    1. חריטון איבד את החכולת לחיות חופשי הוא היה הגור האחרון של חומיבבה .
      בטיול לדרגה טיול רטוב בשנת 81 למיטב זכרוני ראינו שני נמרים וההרגשה היתה שהנמר חוזר לטבע האי.
      אבל חלפו כמה שנים מאז והנמרים פשוט נכחדו בשל איומים והרעלות.
      טוב שהעלית את הענין כי דוקא את הדברים החשובים האלו רוב האנשים לא יודעים .

      1. חיפשתי הנמר חריטון ומצאתי בגוגל ממש כפי שזכרתי כמה ימים לפני בשנת 2007 נסעתי לירדן עם חבר שאספתי משדה בוקר למד שם .
        כמובן שהיו דיבורים על הנמר שמסתובב בשטח בכל מקרה הגעתי מתא לאסוף אותו בדרך לאילת ומן הראוי היה לישון קצת לפני שממשיכים למעבר הגבול …
        היו קצת חששות אך מהעייפות נרדמתי .
        שלושה ימים אחרי תפסו אותו האמת הוא כבר היה מאד חלש אז קרא בגוגל המסע בעקבות הנמר חדשות 2.

  17. מעניין ומטורף.
    אמנם מעולם לא חשבתי לרכוב על אחת ממלכודות המוות האלו, אבל המשפט על שיחלצו אותך ואת האופניים אם תשבור את הראש גרם לי לחשוב שיש סיכוי שחלק מהאנשים שם יעדיפו לשבור את הראש כדי שגם האופניים ינצלו.

    1. האופניים שלי עלו 2400 ש"ח לפני שנתיים ואני משתמש עם הראש בעבודה אז לא השתלם לי לשבור אותו, אבל לחלק מהרוכבים אופניים מאוד יקרים אז המשוואה משתנה 🙂

  18. כל הכבוד לאבא הגיבור! חזק ואמץ! גאים בך, למרות שכדאי לזכור שאפילו שאתה חושבת שאתה צעיר, אתה כבר די חטיאר, אז אפשר לוותר על המסע שש בקצב תשע הזה של עלעק בני שמונה עשרה 🙂
    אוהבת 🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט