13/10 פתיחת עונה
ה- 13/10/16 תאריך שגורם לי פרפרים בבטן. ב-13/10 נפתחת העונה מבחינתי!
בדמיוני אני רואה את עצמי יורד למגרש ברגע של משבר, לובש גופיה ונכנס להציל את המצב, מטריף את הקבוצה בהגנה, מכניס קצת רוח קרב ומוסר איזה אסיסט מנצח לבתי שמתמקמת עם חצי חיוך על קשת השלוש כאילו ידעה שאמסור לה בעין עקומה לשלשה מנצחת בעודה מניפה אל על שתי אצבעות לאות ניצחון. בחלום אחר אני הופך למאמן ומסמן כמנצח על התזמורת כולה תרגיל של בק דור לבת שלי שחומקת מהשומרת שלה וקולעת עם הקרש בשניות הסיום… אבל רגע לפני הנפת הגביע זה הזמן להתעורר! נסחפתי קצת לא?
זה הזמן להתחיל מבראשית. ב-13/10הבת שלי יוצאת למשחק חוץ בסיבוב הראשון בגביע המדינה לילדות מול קבוצה חזקה במיוחד ומועמדת רצינית לאליפות – אס"א ירושלים. הבת שלי משחקת כדורסל כבר מגיל 8, ובשנתיים האחרונות הצטרפה לקבוצת "מעולות אדומות" פרויקט מצוינות בכדורסל במעלה אדומים. לקבוצה נאספו בנות מחוגי הכדורסל בעיר ובאזור במטרה לגבש קבוצה שתתחרה בליגת הילדות של איגוד הכדורסל. קבוצת הנערות של המועדון סיימה בשנה שעברה במקום השני בליגה וחלק מהבנות אף עברו את המבחנים ומשחקות בנבחרת ישראל, כך שמסורת והצלחות כבר יש, ועכשיו באות "מעולות אדומות" הדור הבא.
בשנתיים ראשונות בקבוצה עבדו עם הבנות הרבה מאד על כושר גופני ושיפור יכולות כדורסל אישיות וקבוצתיות, והשנה לקראת ההצטרפות לקבוצת הילדות של מכבי מעלה אדומים הדגש באימונים הוא יותר על אלמנטים של משחק קבוצתי ותרגילים, אבל עם כל הכבוד לשיפור העצום ביכולות הכדורסל אצל הבת שלי (משחקת בעמדה 2) שמפציצה שלשות קלאץ' שלא היו מביישות את דייויד בלו, וחומקת לסל באלגנטיות נוסח עודד קטש, אצלי הראש עמוס במחשבות שלא נותנות מנוח.
האם הבת שלי משחקת כדורסל בשביל להגשים את החלומות המוחמצים שלי? כל זמן שהכדורסל היה עבורה רק תחביב חביב לשעות הפנאי עם אימון של שעה וחצי בשבוע, חייתי עם זה לגמרי בשלום, ואפילו עודדתי אותה להמשיך. היא משחקת כי זה עושה לה טוב, מחזק את היכולת המנטלית, והגופנית, והכי חשוב היא פשוט אוהבת כדורסל. אבל בשנתיים האחרונות, ובמיוחד השנה כשהתחילה ללמוד בחטיבת ביניים עם עומס לימודי ושלושה אימונים בשבוע (שני אימונים ומשחק כשתתחיל העונה) האם נכון וראוי שאעמיס על כתפיה הצעירות גם את שק הציפיות והשאיפות הכמוסים שלי?
כל השנים השתדלתי להעניק לה חופש מחשבה ועצמאות לבחור את בחירותיה, אבל הפעם זה איכשהו נוגע בנקודה אישית מאד עמוקה שכנראה מודחקת עמוק מאד בנפש. עד כמה באמת אני מאפשר לילדי להיות מי ומה שנועדו ובחרו לצמוח ולהיות?? האם למרות הכול מסרים סמויים דולפים החוצה מהכור הגרעיני הסודי שבנבכי הנפש? האם מדיניות העמימות נסדקה?
אז כמובן שיש לי ציפיות מילדי וחלקן כמובן גם לא מוסתרות. הן מתוות כיוון כללי של עקרונות מוסריים וכללי התנהגות, וכמשפחה דתית לאומית, גם חובות נוספים, אבל חשוב לי להשאיר גם מקום רב לפרשנות ולהתפתחות. רעייתי ואני תמיד שואפים לשמר מרחב רב ככל האפשר לסלילת נתיב בחירה אישי לכל ילד, אבל מה פתאום דווקא נושא נטרלי כמו כדורסל פתאום מעורר בי אמוציות ומחשבות שמאיימות לפרוץ החוצה ולהפר את השלווה.
הניטרליות נעלמת לפתע כשאני רואה בסיום האימון שהבת שלי עושה בדיוק ההיפך מהוראות המאמן – פונה שמאלה במקום ימינה, או מוסרת במקום לזרוק. גם כשהיא עושה מהלך מוצלח וזוכה לתשואות וחיבוקים פתאום מזדעק לו איזה ילד קטן שהסתתר באיזה בונקר נטוש שנים רבות ומצליח להפתיע אותי בתגובותיו ואך בקושי אני מצליח להשתלט עליו ולמנוע איזו תקרית מביכה עם הסביבה. בסך הכול אימון אני חוזר ומזכיר לעצמי, אבל הילד הפנימי ההוא מהבונקר מתעקש להכריז בחגיגיות שהוא כאן כדי להישאר, ובדרך הביתה אני מוצא את עצמי עם הכובע של הקואץ' נושא נאום חוצב להבות על חשיבות של מילוי הוראות, ושהמאמן יודע למה הוא רוצה ימינה ולא שמאל!
אבל הקטנה שלי זו שרק אתמול נולדה, זו שליוויתי בחרדת קודש ליום הראשון בכיתה א', שתקעה בי מבט מלא חשיבות עצמית כשהתעקשתי למשוך עוד שנייה ועוד דקה לפני הפרידה הבלתי נמנעת, והודיעה לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאני יכול לעזוב את הכיתה כי היא לגמרי בסדר, גרמה לי לתהות מי כאן המבוגר מבין שנינו, והנה היא עושה זאת שוב.
א-ב-א היא מתריסה מולי, אתה לא המאמן שלי! אני יודעת במה אני טובה ומה אני צריכה לשפר, וגם אם היה לי אימון או משחק רע אני רק צריכה את החיבוק והתמיכה שלך.
לפעמים כל מילה מיותרת ואני מבין שאולי בכל זאת אני עושה כמה דברים נכון. עכשיו רק נשאר לחנך את הילד הסורר ההוא מהבונקר, זה שמתעקש לחולל תקריות גבול ביני לבין הבת שלי שבתובנה בוגרת יודעת להזכיר לי שגם אם מנצחים וגם אם מפסידים, בסופו של דבר תמיד מחר תזרח השמש על יום חדש.
אולי זו הסיבה שקראנו לה שחר?
יפה, נוגע ללב, ומעורר תחושת הזדהות.
(איך לא? גם שמה של הבת המקסימה שלי הוא שחר…)
בהצלחה !!!!
עדכן אותנו מעת לעת מה קןרה בליגה ומה עם שחר
הילדים יודעים כמה טובים הם באמת. לי לא היו בנות מצטיינות בספורט אבל הן אהבו להתאמן ולשחק עד שהן הבינו בעצמן שהגיע הזמן לפרוש.
אם בתך טובה באמת, היא תיבחר בעצמה אם להמשיך או לא.
כל זמן שהיא נהנית – שתמשיך!
תענוג אמיתי 🙂
מזדהה לחלוטין!
כיף לקרוא! תודה רבה.
נהדר – תודה
מעולה !!
המון בהצלחה
עונג של אחרי שבת 🙂
בהצלחה לה (וגם לך…)
מעולה אלעד.
תודה לכולם על התגובות החמות 🙂
אגב בתמונה השנייה במרכז התמונה מי שמזהה נמצאת נעמה שפיר שחקנית נבחרת ישראל ומכבי רמת חן בעונה שעברה.
באמת זיהיתי אותה. נראה לי הגיוני שהיא תהיה בתמונה שקשורה לכדורסל בנות במגזר הדתי, אז לא ציינתי…
תענוג לקרוא אלעד!
לגבי החששות שלך לשילוב בין מסגרת דורשנית של קבוצה לבית הספר, מהניסיון שלי נראה שדווקא מי ששייך למסגרת של קבוצה לאורך זמן מפתח הרגלים מאוד טובים שמשליכים גם לבית הספר ובהמשך לצבא ולימודים גבוהים (משום מה זה לא תופס בכדורגל, לא ברור למה, אולי קשור למאמנים, אולי לחברה).
אל תציק לילדה אבל חשוב מאוד להיות בקשר הדוק עם המאמן, הוא הדמות הכי חשובה לילד ויכול להשפיע עליה יותר ממה שאתה אי פעם תוכל
מסכים אתך, אבל בעיני מילת המפתח היא איזון. כל זמן שהתחומים מצליחים להתאזן ולשמור על שיווי משקל בריא ולא הופכים לאיזו אובססיה הרסנית הכל בסדר. מבחינתי אם הבת שלי תהיה מספיק טובה ותבחר בקריירה מקצועית כי זה מה שהלב שלה אומר והיא יודעת לשמור על האיזון הנכון בין מה שזה ותן למה שזה לוקח מבחינתי אין שום בעיה.
היא באמת באה לספר איך הצליחה כבחורה דתייה בכדורסל מקצועני. אגב רק חלק קטן מהבנות בקבוצה הן דתיות, הרוב דווקא לא.
כתיבה כובשת…מבינה ומזדהה אם כל מילה, מעריכה את הנחישות וההתמדה שלכם ושל שחר.
תודה רבה נעמה, איזה כיף לשמוע. מאחל לך ולגיל והילדים שנה טובה לא פחות מהקודמת
איזה יופי של פוסט!
כאחד שחי כבר מעל 20 שנה בתחושת תסכול אחרי שלא המשכתי מעבר לקט-סל, אני מזדהה עם כל מילה.
זה הגיע לרמה שמיד לאחר הלידה של כל אחד מ-3 ילדיי ישר שאלו אותי אם לימדתי אותם לזרוק חיתולים לפח…
אני מת שהילדים שלי יתעסקו בכדורסל (עדיין קטנים, הגדולה בת 6) אבל חשוב לזכור שאי אפשר לצפות או לדחוף אותם בכוח למימוש השאיפות שלנו (ותודה לאשתי על התזכורות).
בכובע השיפוט המשחקים שאני הכי נהנה לשפוט הם משחקי הליגות של הילדים והצעירים, שם השופט יכול להיות גם דמות חינוכית משמעותית שגם מסבירה ומדריכה, לא רק שורקת והולכת הביתה.
כפי שהזכיר אפלטון, מסגרת של קבוצת כדורסל, אם עובדים בצורה נכונה, יכולה לפתח אצל הילד סט של כישורים הכוללים בין השאר משמעת, צניעות (ביטול שלך מול הכלל), ספורטיביות, כישורים חברתיים, עבודת צוות, ביטחון עצמי ויציקת משמעות לחיים באמצעות תחביב רציני.
בהצלחה!
זריקת חיתולים לסל זה ענק 🙂
האמת שזה היה הרקע לכתיבה. ברגע שהתחלתי לדמיין סלי ניצחון התחלתי להרגיש שאולי אצלי הדברים קצת נסחפים ואני עלול לדרוש יותר מדי. החלטתי לעשות קצת סדר במחשבות והרגשות, ונראה לי שהרבה הורים מתחבטים בתהיות מסוג זה.
למען האמת הבת שלי היא מודל משופר בהרבה ממני. לא מפסידה אימון, תלמידה מצטיינת, מאד על הקרקע בקיצור עדיף לא לגעת כדי לא לקלקל.
כל הכבוד אלעד על החינוך לספורט ועל כדורסל בפרט. עושה רושם שהבנות נהנות. כיף להן שישנן הרבה כמותן. בקבוצה של הבן שלי (כיתה ו') ישנן שתי בנות שאין להן מסגרת אחרת וזה יוצר הרבה בעיות, למשרות שהבנות טובות כמו הבנים.
מעולה ונוגע ללב.
כתבה נהדרת.