וילט צ'מברליין

(מאמר מהאתר הישן לפני 6 שנים)

נפגשתי איתו לראשונה ב-1963. יש לי זיכרונות ממנו שאין ביכולתי לכלול במאמר אחד. אז לקחתי 3 מאמרים על וילט מספרי, הפכתי אותם ל-4, ערכתי אותם, ועורך האתר יכניסם לפי ראות עיניו. קראתי להם:

"הענק ואני"
"משחק ה-100 הנקודות"
"גוליית בצהוב סגול"
"איש 20,000 הנשים"

במאמר זה התרכזתי בהישגיו של צ´מברליין כל השנים, והרבה פעמים בהשוואה לאחרים. היום הם נראים כלא מהעולם הזה, ולכן שוב-ושוב שמעתי אחרי שספרתי, כתבתי, או נאמתי עליו, "בוודאי לא היו לו יריבים". כאן הטעות הגדולה ביותר. הוא עשה זאת בשנים 1961-1973, תקופה שהתברכה בסנטרים הטובים ביותר מכל תקופה אחרת. לכם השמות אולי לא אומרים הרבה, אך צ´מברליין השיג מה שהשיג נגד ביל ראסל, וולטר בלאמי, נייט ת´ורמונד, ספנסר הייווד, וויליס ריד, דולף שייס, ווס אנסלד – כולם סנטרים מהסוג של שקיל או´ניל – ושיחק אפילו נגד קרים עבדול ג´אבר, מוזס מלון, רוברט פריש, וביל וולטון.
הוא שיחק 48.5 דק´ למשחק משך כל הקריירה שלו כשבכל משחק נתלים עליו שלושה שחקנים. תום היינסון, שחקן הסלטיקס אז, אמר על צ´מברליין: "חצי מהפאולים עליו היו אכזריים ממש. הוא ספג בשקט יותר מרפקים, דחיפות, וחבטות מכל שחקן אחר בהיסטוריה, ואף-פעם ללא טענות או מענות.

מנסים להשוות את ביל ראסל אליו, אך זה כמו להשוות עגבניות למלפפונים. השניים היו שחקנים אחרים בתכלית. סביב ראסל תמיד שיחקו השחקנים הטובים ביקום, והוא יכול היה להתרכז בהגנה גרידא, ובמשחק קבוצתי. צ´מברליין היה הכוכב היחידי בקבוצה חלשה יחסית. רק ב-1966-1967 בסיקסרס, פתאום היו מסביבו שחקנים: כהאל גריר ובילי קנינגהאם, ומאמנו אלכס האנום ביקשו לשנות את צורת משחקו.

הוא הסכים מיד, בלי לפצות פה, וממוצעו ירד ל-24.2 נק´ (בממוצע קליעות לא יאומן של 68%), אך יחד עם נקודות אלה באו 24 ריבאונדים למשחק, ואליפות נבא כשהסיקסרס סוף-סוף מנצחים את הסלטיקס 4-1 באליפות המזרח, ואח"כ 4-2 את סן פרנסיסקו ווריורס, כשווילט קולע רק 17.7 נק´ למשחק, אך מסיים את הסדרה עם ממוצע ריבאונדים של 28.7, והכול נגד הסנטר הנפלא של הווריורס (והגבוה מווילט) נייט ת´רמונד.

מי היה מסוגל לעצרו היום? א-ף א-ח-ד, ואני אומר לכם זאת באחריות. חזיתי בו עשרות פעמים. אני חוזה בכל שחקני היום מדי פעם במיאמי ואורלנדו, וכמובן טיוי. תאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר. הוא היה חיית כדורסל, גוליית חזק ביותר בגובה 2.17 מ´ מהיר, זריז, ואתלטי שהיה אוכל את הליגה בדיוק כפי שעשה לפני 45 שנה.

=================================================
האתלט הגדול מכולם
=================================================

כבר כמה שנים שלא עברתי בפרוטרוט על שיאיו והישגיו של וילט. כהכנה למאמר זה ריכזתי את כל הישגיו ושיאיו, ונדהמתי – ממש נדהמתי – ממה שהוא עשה. כשקובי קלע לפני שבוע וחצי 52 נק´ נגד המבריקס, כותבים על כך בכותרת ראשית עם תמונת שער ובאותיות של קידוש לבנה. צ´מברלין, THE GREAT DIPPER, קלע פעם 50+ נק´ ב-11 משחקים ר-צ-ו-פ-י-ם!!! הוא קלע חמישים פלוס 118 פעם בקריירה שלו. הוא פעם קלע 59 נק´ בחצי אחד. קלע לפחות 50 נק´ 45 פעם בעונת 1961-1962 כשמ-מ-ו-צ-ע-ו לכל העונה היה 50.4 נק´. אלה מספרים שהיום לא מסתדרים לך בראש. אתה רוצה לומר "NO WAY" אך הוא עשה זאת, וההיסטוריה משמרת לו מספרים אלה כשיאים אישיים לעולם ועד.

אין דבר משעמם יותר מלכתוב סטטיסטיקה, אך מה לעשות ורק סטטיסטיקה תשכנע אתכם שהוא היה הסנטר הגדול מכולם, השחקן הדומיננטי ביותר שאי-פעם שיחק הופס, וששיאיו נראים היום כאילו מעולם אחר. אבל בנוסף הוא היה "הכי" בדבר נוסף אחר: ביכולתו האתלטית. מה שהיה כל כך מיוחד בוילט הייתה העובדה שהוא היה "רק" 2.17 מ´, אך עם מוטת זרועות שאפשרו לו לשחק כאילו היה 2.25 מ´ מהיר ואתלטי. הוא היה ספורטאי-על. שיחק כדורעף חצי-מקצועני, הדף כדור-ברזל מעל 19 מ´, קפץ לגובה 2.15 מ´.

אם אתם יכולים לתאר לעצמכם את מוטומבו רץ 100 מ´ 10.6 שניות (וילט עשה זמן זה בתחרות רשמית כששיחק בהארלם גלוב-טרוטרס), ולוחץ משקולת של 298 ק"ג בשכיבה על הגב (BENCH PRESS כפי שעשה באחד הקיצים בתחרות ראווה בחוף סנטה-קלרה בקליפורניה; (השיא העולמי, אגב, הוא 800 פאונדס. חלקו ל-2.2 ותדעו בקילוגרמים)), אז יהיה לכם מושג איזו מין חיה היה הצ´מברליין הזה. ב-1970 הוא הציע למוחמד עלי קרב "על כל הקופה". עלי סרב בטענה שהוא "לא רוצה לגרום לחברי וילט נזק בלתי הפיך", אך רבים וטובים מאמינים שהוא פשוט חשש מוילט שיעמוד, וישלח ג´אבים לפרצופו של מוחמד עלי בלי שהאלוף יצליח להגיע לפרצופו של הענק. הוא היה האתלט הטוב ביותר מכל הסנטרים ללא יריב כלל, ואחד האתלטים הטובים ביותר בכל גובה שהוא, שאי-פעם שיחק כדורסל.

=================================================
איך החמיץ צ´מברליין אליפויות מס´ 3, 4, ו-5
=================================================

הבה נתחיל באחד הדברים המוזרים שקרו בכדורסל. קלע העונשין הגרוע בהיסטוריה של הכדורסל הוא בן וולאס (ממוצע של 47.3%). השני מהגרועים ביותר הוא וילט (51.1%). שקיל נמצא באותה כיתה של ´מפגרי הפאולים´. אז כיצד תסבירו יום של 28 מ-32 מהקו במשחק בו קלע 100 נק´ נגד הניקס ב-1962?
*"סלאם מגזין" בחר בו ב-2007 כשחקן מס´ 2 בכל הזמנים אחרי מייקל ג´ורדן.

*שתי אליפויות נבא ב-1967 ו-1972. שש פעמים נוספות היה בפיינל של הנבא כשבשלושה משחקים פאשלות גדולות של שחקנים, פאשלה איומה של מאמנו, ו-1 מ-11 של וילט מהקו (וכמובן "כניסתו" המפורסמת של וויליס ריד למדיסון גארדן חצי דקה לפני תחילת המשחק שהטריפה את כל הגארדן ואת כל הניקס´ים) מנעו ממנו 5 אליפויות:

1968. משחק שביעי אליפות המזרח: "המשחק של זריקה אחת בחצי".

המשחק הזה ידוע כ-"משחק הזריקה הבודדת בחצי משחק" כי משך כל המחצית השנייה וילט זרק זריקה בודדת אחת! לא יאומן! בפעם הראשונה בקריירה, וילט משחק משחק 7 כ-"דפנדינג צ´מפיון". הסיקסרס הובילו את הליגה עם 62 נצחונות. למרות ששיחקו 82 משחקים וניצחו את הסלטיקס בכל 8 המפגשים ביניהן באותה עונה הם צריכים עכשיו לנצח משחק 7 על אליפות המזרח. בילי קנינגהאם פצוע. הגארדים לא פוגעים אבל ממשיכים לזרוק לבנים במקום ללכת על וילט. כולם תמיד שאלו מדוע וילט זורק כל כך הרבה. אולי אם ישחק כמו ביל ראסל ויתרכז בהגנה אז גם הוא ינצח אליפויות? אפילו מאמנו האנום חשב באותו כיוון. אז זה מה שוילט עשה במשחק זה: גבר על ראסל בריבאונדים 24-36, בגגות 9-14, אבל הפסיד את המשחק 96-100. על הפיאסקו הזה (זריקה אחת בכל החצי השני) הוא מתאר בספרו כיצד עמד שם תחת הסל וחיכה לכדורים שלא הגיעו כל החצי השני.

1969: משחק שביעי, גמר נבא: "המשחק בו ישב וילט בחוץ".

וילט צ´מברליין משחק כבר עונה שנייה בלייקרס עם אלג´ין ביילור וג´רי ווסט. העברתו ללייקרס היתה שוות ערך לו הבאת ליוטה ג´אז עם קרל מלון וג´ון סטוקטון, את שקיל או´ניל במלוא כושרו. ברבע השלישי הלייקרס מחמיצה 15 זריקות רצופות, ומפגרת ב-17. עד לדקה זאת היו לוילט כבר 18 נק´ ו-24 ריבאונדים. בריבאונד ה-24 הוא נפל על ברכו ויצא מהמשחק. ביל ראסל אמר אחרי המשחק "לי היו צריכים לשבור רגל כדי שארד מהפרקט". המאמן של הלייקרס ברדה קולף לא הכניסו אפילו שכעבור 5 דקות וילט אמר לו שהוא יכול להיכנס ושהברך "בסדר".

 
אולי קולף היה כה נרגז על וילט שירד אחרי פציעה שלא נראתה קשה (איש לא יודע מלבד וילט כמה קשה היתה) שהחליט "להענישו ולהעליבו". הלייקרס שיחקו טוב וצמצמו את ההפרש ל-9 כשוילט היה מוכן לחזור ומאמנו לא הכניסו. עד היום תוהים על יציאתו של וילט, וסירובו של מאמנו להכניסו למשחק. היום טוענים שוילט היה "רך מדי". שהוא חייב היה להכריח את מאמנו להכניסו, אפילו במחיר סצנה על הפארקט. היכולים אתם לראות את לארי בירד או מייקל ג´ורדן יושבים על הספסל בסיום המשחק ה-7 בגמר הפלייאוף? הם היו זורקים את מאמנם לעבר המושבים בשורה השישית, ונכנסים בעצמם. לוילט אף פעם לא היה את ה-KILLER INSTINCT שהיה לציפור או ל-AIR. המשחק הזה ניכנס להיסטוריה כמשחק בו ישב וילט בחוץ ב-6 הדקות הקריטיות האחרונות במשחק החשוב ביותר בחייו.

1970: משחק שביעי, גמר נבא: "המשחק שוויליס ריד ניצח בלי לשחק ושוילט הפסיד ב-1 מ-11 מהקו".

הייתי שם רבותי הצעירים. משחק שלא אשכח עד נשימתי האחרונה בעולם הקשה הזה. כשמצב המשחקים נגד הניקס הגדולה עם ריד, פרייזר, דה-בושר, ברדלי, ועוד, מצב המשחקים הוא 2-2 כשריד פצע את ירכו. הניקס ניצחו אחד בלעדיו כשג´רי ווסט ואלג´ין ביילור תופשים משחק רע, אבל הלייקרס ניצחו בבית בקלות כשוילט קולע 45 עם 27 ריבאונדים וגם ווסט קולע כמטורף. המשחק השביעי במדיסון סקוור גארדן.

כמובן שרעדתי כמו האחרים כי היו שמועות שריד אולי ישחק. ממש שניות לפני תחילת המשחק האולם רועד מתשואות וצרחות. ריד – מדדה – עולה על הפארקט. וילט אפילו לא הסתכל עליו. ריד לא היה פקטור במשחק: הוא קלע את זריקתו הראשונה אך היו אלה שתי נקודותיו היחידות כשהוא על הספסל רוב המשחק. אבל משחק מטורף של וולט פרייזר שקלע 36 וחיסל את ווסט בהגנה, ומשחק בינוני של וילט (21 נק´) שהחמיץ 10 מ-11 פאולים גמר אותם. ההצדקה היחידה שאפשר לומר על וילט היא שהוא כבר בשנתו העשירית בליגה, אבל 10 עונות בהן נתלו עליו 2-3 שחקנים כל עת שנגע בכדור. הוא היה עייף ומחוסל במשחק שיכול היה לתת לו אליפות שלישית.

=================================================
הישגים שלא יישברו לנצח
=================================================

אני מסיים את הפרק עם הישגיו הגדולים ביותר של וילט: על 100 הנק´ למשחק, 55 הריבאונדים, ממוצע לעונה של 50.4 ועוד, כבר דברנו. אבל יש עוד:

ממוצעי הנקודות לעונה הטובים ביותר:

ראשון: צ´מברליין – 50.4
שני: צ´מברליין – 44.8
שלישי – צ´מברליין – 38.4
רביעי: אלג´ין ביילור – 38.3
חמישי: צ´מברליין – 37.6
שישי: מייקל ג´ורדן – 37.1
שביעי: צ´מברליין – 36.9

משחקי 50 נק´ ומעלה:

ראשון: צ´מברליין (122 משחקים)
שני: מייקל ג´ורדן (37)
שלישי: אלג´ין ביילור (18)
רביעי: ריק ברי (15)
חמישי: קרים עבדול ג´אבר (10)

לא בדקתי כמה 50-פלוס יש לקובי בריאנט ואלן אייברסון

משחקי 60 נק´ ומעלה:

ראשון: צ´מברליין (32 משחקים)
שני: מייקל ג´ורדן (4)
שלישי: אלג´ין ביילור (3)

לא בדקתי את מספר משחקי קובי בריאנט של 60-פלוס

שיאי ריבאונד לעונה:

ראשון: וילט צ´מברליין ( 27.2 ריב´ ממוצע)
שני: וילט צ´מברליין (27.0)
שלישי: וילט צ´מברליין (25.7)
רביעי: ביל ראסל (24.7)
חמישי: צ´מברליין (24.6)
ששי: צ´מברליין (24.3)
שביעי: צ´מברליין (24.2)

אבחר עוד כמה הישגים פיקנטיים:

* שבעה משחקים רצופים של 50-פלוס (היו פעמיים שעשה שישה רצופים של 50+)
* ארבע עשרה משחקים רצופים של 40+ (עשה זאת פעמיים)
* ששים וחמישה משחקים רצופים של 30 נק´ לפחות – כמעט עונה שלמה!
* הוביל את הליגה 7 פעמים רצופות כקלעי העונה
* כ-200 שיאים מסוג: "מספר הזריקות לסל הרב ביותר בשלושה משחקים רצופים".

=================================================
חברים ושונאים (קנאים?)
=================================================

צ´מברליין היה אחד מ-11 ילדים של אוליביה ווויליאם צ´מברליין. ההורים עבדו אצל היהודים העשירים ביותר בפילדלפיה, האם בתור "עוזרת בית" והאב בתור "גנן". אבל עליכם להבין שבאחוזות האלה הנקראות "הקו הכחול" אין עוזרת בית. ישנן תריסר עוזרות בית. אביו לא גזם דשא כגנן. הוא היה הראש של 20 גננים בבתים היקרים ביותר.

מסתבר שהיהודים האלה אהבו והעריכו את הוריו, שילמו להם טוב, ואפילו שיתפו אותם בכמה אירועים, בהם למדו הצ´מברליינים עלינו ועל מנהגינו. בספרו מתאר צ´מברליין את התקופה ההיא, ומסביר את אהדתו ליהדות ויהודים. כבר מגיל 10 ו-11 הוא שמע "LOOK AT THIS TALL NIGGER BOY" ובשנותיו הראשונות בתיכון הוא סבל מאותה סטיגמה של "גוליית חסר קואורדינציה ושכל". צ´מברליין היה מאד מודע לגובהו, ואישיותו הרגשית (מאד!) גרמה לו להיחבא בתוך עצמו. הוא לא דיבר, לא התחבר לאף אחד, ולא היה לו אף דייט. חברו הטוב מהתיכון, אלברט דסמונד בטוח שהוא "היה בתול כשסיים תיכון".

אבל בשנתו השלישית, כשהיה ג´וניור בתיכון, הוא התגלה למאמן הקבוצה, ותוך תקופה קצרה של כמה חודשים הוא הפך מ-INTROVERT מופנם ל EXTROVERT אגוצנטרי, קפריזי, ובעל בטחון עצמי. חבר יהודי טוב שלו (עד מותו של וילט) היה מל ברודסקי שאמר עליו: "בששה חודשים הוא הפך להיות ה-COCKY הבנזונה הגדול מכולם!".הוא היה כזה גם כשחקן NBA שכמה קיבלו באהבה, וכמה שנאו את הגאטס שלו. מאמנו בלייקרס, ביל ואן ברדה קולף היה אחד המקטרגים הגדולים: "אני תמיד ריחמתי על וילט שפונק מגיל צעיר והפך כוכב אגוצנטרי ו-ALOOF עד שקשה היה לתקשר איתו". אבל ג´רי ווסט אומר: "כן, הוא אוהב לערבב בקדירה; הוא חי על קונטרוברסיה. אבל הוא גבר רגשי מאד וחבר נאמן וטוב."

לי לא היתה כל בעיה איתו. ג´ק רמזי אומר: "הוא ניצח 2 אליפויות. הוא הגיע לגמר ה-NBA שלוש או ארבע פעמים. הוא היה "אול סטאר" 12 שנים, ו-MVP כמה פעמים. אני כבר לא זוכר. הוא אוחז בשיאים שלעולם לא יישברו, ועוד מכנים אותו LOSER. זה הדבר הכי לא נכון. כשאומרים 'תראו, ביל ראסל זכה בכך וכך אליפויות', איש לא זוכר שזה לא היה ביל ראסל, אלא הסלטיקס, עם קייסי ג´ונס, סם ג´ונס, בוב קוזי, ביל שרמן, תום היינסון -השחקנים הטובים בעולם אז -ועם המאמן הטוב בעולם – רד אורבך. וילט לא 'הפסיד'. פילדלפיה הפסידה, ומסיבות שונות". לוילט היו כמה "יציאות" לא יפות עם מאמניו דיק הארפ, דולף שייס, ובמיוחד ואן ברדה. אך מאמנים אחרים – אלכס האנום, ג´ו מולני, וביל שרמן – מדברים עליו רק טובות.

הוא היה ידוע כמתהולל כבר בשנתו הראשונה בפילדלפיה. בשנת 1962 הוא כבר רכש דירה מפוארת במנהטן והיה מגיע לפילדלפיה למשחקים –בפרארי או בבנטלי שלו (הוא היה הראשון שחתם על כסף "גדול"). הוא היה ידוע כסובל מאינסומניה (חוסר יכולת לישון) ועשרות או מאות פעמים הוא שיחק ללא שינה כלל. ´שעתיים שינה מספיקות לי. למה לבזבז חיים טובים, שמפניה, ונערות על שינה?´, היה אומר. אבל אני לא שמעתי אף מאמן, אף פעם, מתלונן על "צ´מברליין העייף". הוא היה טיפוס שלא מהעולם הזה, וככה תמיד קיבלתי אותו. הוא הזמין אותי פעם לארוחה במסעדתו בהארלם והיה נחמד ביותר, מחייך, ונתן לי להרגיש נוח, ולא היתה לי כל בעיה איתו כי שנינו באותו גיל, והוא אהב את העובדה שאני מישראל.

כשחתם בלייקרס הוא בנה ארמון בבברלי הילס. שחקני קולנוע, ספורטאי-על, מלכות יופי, דיפלומטים – כולם רצו להיות מוזמנים לארמונו. המסיבות והנשפים שעשה היו מהמפורסמים בהוליווד כי צ´מברליין עשה כל דבר הכי גדול שאפשר. שם גם היו לו את מאות הרומנים שלו, שהוא תאר ב-´עשרים אלף הנשים ששכבתי איתן´.

אחרי ההפסד ב-1969, ביל ראסל אמר שהוא "לעולם לא היה יורד מהמגרש אילו קרה לו מה שקרה ל-´וילט דה סטילט´". היחסים בינו לבין וילט – שהיו חברים עד אז – התקררו. רק בשנים האחרונות ראסל התנצל, אמר שאין ולא היה שחקן כוילט, והשניים הפכו חברים קרובים עד יום מותו של צ´מברליין (ראסל נתן את ה-EULOGY – ההספד – בכנסייה בה שמו את ארונו). יחסיו עם קרים עבדול ג´אבר היו גרועים. וילט תמיד אמר שג´אבר לא נלחם מספיק, לא קולע מספיק, ולא לוקח מספיק ריבאונדים (וזאת על אף שג´אבר קלע ולקח ריבאונדים כפי שכולנו יודעים). ג´אבר, מצידו, ביקר את התנהגות ה-"דוד תום" של וילט, שהוא רפובליקני, וחבר של הנשיא ריצ´רד ניקסון (שפוטר מנשיאות ארה"ב – מעשה נדיר ביותר). אחרי שג´אבר שבר את שיא הנקודות הכללי של וילט, וילט אמר שוב שג´אבר "לא מתאמץ מספיק. יש לו מסביבו שחקנים לנצח את הסלטיקס שנה אחרי שנה". ג´אבר החזיר לצ´מברליין בספרו כשהוא מכנה את הענק "CRYBABY AND QUITTER".
לווילט לא היו הרבה מעריצים. הוא קיבל זאת כגבר: "אף אחד לא אוהב את גוליית" היה אומר. כמה שנים אחרי פרישתו הוא יצא עם ספרו הראשון "גדול מהחיים", ואח"כ ספרו השני ב-1991, "מבט מלמעלה" בו הוא כותב ששכב עם 20,000 נשים. ספר זה כמעט הוליכו שאולה, אך בשנים האחרונות לחייו התחילו לסלוח לו גם בגלל שהצהיר שהוא "לא הובן כהלכה", וגם בגלל שהפך לאדם נוח הרבה יותר, המשקיע הרבה מכספו ומרצו בעזרה לילדים שחורים.

צ´מברליין מעולם לא נישא, ולא היו לו ילדים חוקיים. בשנות ה-90 המאוחרות הוא הפסיד כ-40 ק"ג ממשקלו, ונפטר ב-1999. ג´רי ווסט אמר בבית הקברות "כאן קבור השחקן הדומיננטי ביותר שאי-פעם שיחק הופס, ושאי פעם ישחק הופס."