אלג´ין ביילור

(הרבה לפני מייקל היה מייקל, אבל קראו לו אלג'ין ביילור)

לפני שהיה דוייט האוורד (שביצע ביום שבת האחרון את אחד מחמשת הדאנקים הגדולים בהיסטוריה – עוד נחזור לזה!); לפני שהיה וינס קרטר; לפני שהיה מייקל ג´ורדן; לפני שהיה דומיניק ("יומן היילייט פילם") ווילקינס; לפני שהיה ג´ורג´ ("איש הקרח") גרווין; לפני שהיה ג´וליוס (ד"ר ג´יי) ארווין, לפני שהיה קוני ("הנץ") האוקינס, לפני שהיה דייויד ("סקייווקר") תומפסון, ולפני אפילו אלילי הארלם ארל ("העז") מניגולט והרמן ("הליקופטר") נואינגס – היה אלג´ין ביילור.

=================================================
אלג´ין ביילור – אבי ה- "הנג טיים"
=================================================

הריחופים המשגעים את הדמיון. אלה שעפים ולא יורדים, ועושים צחוק מכוח משיכת האדמה.  HANG TIME
אלה שמרחפים ובעוד שומריהם יורדים הם נשארים ברקיע ועושים את השטיק שלהם לפני הירידה. הכול אילוזיה כמובן: על "האנג-טיים" נכתבו מאמרים ונעשו מחקרים כי הרי כל דבר שמתרומם חייב לרדת, כשהמשתנה היחיד הוא הגובה אליו מגיע מרכז הכובד של המנתר. אז כיצד יש לכמה שחקני נבא "האנג-טיים" העובד כאילו נגד חוקי הפיסיקה? אל תשכחו שאני פרופסור לביומכניקה ואני יכול להסביר שזמן הרחיפה הוא השורש המרובע של פעמיים גובה הניתור (הגובה אליו הגיע מרכז הכובד), חלקי 9.8 (שהוא תאוצת נפילה חופשית, או אם תרצו תאוצת כוח המשיכה בקו הים). אלה "הנראים" מרחפים באוויר הם אלה המצליחים ל-"שחק" עם מרכז הכובד שלהם, דבר הנותן אילוזיה כאילו השחקן מרחף באוויר יותר זמן מיריבו. אם תעשו חשבון קצר תראו שזמן כל פרבולת הניתור הוא פחות משנייה וחצי. אבל השנייה וחצי הוא הזמן מהניתור לנחיתה. הזמן בו הדאנקיסט שוהה ליד הטבעת הוא לא יותר משלוש-ארבע עשיריות השנייה, ובזמן זה הם עושים את כל מה שראיתם בשבת. אבל אלה שיש להם (כאילו) "האנג-טיים" ארוך יותר, שוהים ליד הטבעת עוד כמה עשיריות נוספות. אבי ההאנג-טיים היה אלג´ין ביילור. בסוף שנות ה-50 וראשית שנות הששים הוא ביצע ריחופים ודאנקים שטרפו את הדמיון. הוא היה היחיד. הוא היה הממציא. הוא היה היוצר. לו יש את זכות הראשונים על תחרות הדאנק היום. ממנו למדו כולם.

=================================================
להקת המעופפים
=================================================

ד"ר ג´יי יוצא לדרך עם שני כדורים באליפות הדאנק של האיי.בי.איי בדנבר, 1976. רק הוא יכול היה לעשות מה שעשה: הוא מתרומם לסל ואז מעביר את ידו הימנית המחזיקה בכדור האחד מעל ראשו לדאנק "הוק", ואז בשמאל הוא מבצע את ה-"ווינדמיל" המפורסם שלו. איש לא חזר על דאנק זה כבר 31 שנה לא בגלל שאין מנתרים מספיק טובים, אלא שלאף שחקן אין, ולא הייתה, את כף היד העצומה שהייתה לדוקטור שהרשתה לו להחזיק בכדור כאילו היה אשכולית קטנה בשוק הכרמל.

ד"ר ג´יי – המנתר הטוב והגדול בתולדות המשחק – יוצא פעם שנייה לדרך כמה דקות אחרי, מנתר כ-30 ס"מ ל-פ-נ-י קו הפאול עם זרוע מקופלת, ומבצע את דאנק ה-"פאמפ". אף אחד לא הצליח להגיע לסל בניתור לפני קו הפאול. מייקל ג´ורדן עשה זאת מקו הפאול באול-סטאר של 1988, וברנט ברי ניתר אף הוא מהקו בתחרות הדאנק באורלנדו. אך איש לא הצליח לעשות זאת מלפני הקו, והד"ר עשה זאת 30 ס"מ לפני הקו!

עד אז שני הדאנקים שתיארתי היו שני הדאנקים הגדולים ביותר (כל הסיפורים על הריחופים והניסים ונפלאות באוויר של ה"עז" ו"הליקופטר" בהארלם הם לא יותר מזה – סיפורים. אני בטוח שהם ביצעו דברים יוצאים מגדר הרגיל, אך מי יודע מה היה גובה הסלים במגרשי המשחקים, מה היה גודל הכדור, ועוד משתנים שאבדו כי לא היו טלוויזיות להנציח את הדאנקים שלהם). עוד דאנק להיסטוריה היה הדאנק של ד"ר ג´יי בפלייאוף נגד הלייקרס, כשהוא ניכנס מתחת לסל בצד ימין, יוצא בצד שמאל, וברברס מבצע את הדאנק שגרם למג´יק ג´ונסון לומר שברגע ההוא הוא ראה את אלוהים. ואז הדאנק של מייקל ג´ורדן באליפות הדאנק נגד דומיניק וילקינס כשהוא מנתר מקו הפאול ומבצע ווינדמיל אדיר, ומנצח את תחרות הדאנק (שהגיעה לדעת רבים – ואני ביניהם – לדומיניק שהיה הטוב מהשניים). עד הנה חזיתי בכל כשאני יושב כמה מטרים מהסל.

את הדאנק של וינס קרטר כשהוא מתרומם, מעביר כדור מיד ימין לשמאל, ואז מעביר את הכדור בין רגליו לדאנק אדיר שהביא לו את ניצחון תחרות הדאנק ראיתי רק בטיוי. כמו שראיתי בשבוע שעבר את דווייט האוורד מנתר, זורק את הכדור לקרש ביד אחת, ומהקרש תופש את הכדור ביד השנייה ומנחיתו לסל בדאנק אדיר. יכול מאד להיות שזה היה הדאנק הקשה לביצוע מכולם. לא בגלל שהווארד הוא המנתר הטוב מכולם – להיפך – לכל אלה שהזכרתי היה ניתור ורחיפה נעלים משלו – אך את אמנות העשייה והיצירה באוויר שיש להאוורד כנראה שלא הייתה להם.

אמנות זאת תכניס את האוורד להיסטוריה כי עד דאנק זה כולם האמינו שגבוהים לא יכולים לנצח בדאנק. דאנק שני של האוורד היה נפלא אף הוא: כשהוא מרחף באוויר בתלבושת סופרמן, הוא מגיע כשלושים ס"מ מעל הסל, אבל במרחק של כמעט מטר מהחישוק. אבל לא היה זה דאנק. הייתה זו זריקת כדור מלמעלה למטה לסל מהמם שאף הוא ייכנס לתולדות הנבא.

מה שמביא אותנו לשחקן בגובה 5´6 (1.94) שבשנות ה-50 המאוחרות ושנות הששים המוקדמות ביצע ריחופים ודאנקים שאיש מלבדו לא הצליח לבצע. שמו אלג´ין ביילור, והוא לא היה רק אחד מהמרחפים והמנתרים הטובים ביותר, הוא היה אחד מהשחקנים הטובים אי-פעם. בוודאי ובוודאי ברשימת "עשרת הטובים", אם הייתה רשימה כזאת (אחד ממבצעי העתיד שלכם יהיה לבחור את העשירייה). הוא היה קלעי אופטימאלי, אחד הריבאונדרים הטובים בליגה למרות קומתו הנמוכה, והייתה לו מסירה של פוינט-גארד מהטובים. צרתו היחידה הייתה שהוא עשה את נפלאותיו בתקופה שלפני הטלוויזיה והאינטרנט, וכך מלבד כמה סרטוני שחור-לבן עליו, איש לא ראה את ריחופיו אלא אם-כן חזית בהם. אני מודה עד היום לאלוהי הכדורסל שאיפשר לי לחזות בעילוי בצבעים טבעיים, כחמישה מטרים מריחופי-העל שלו.

=================================================
´פאונד-פור-פאונד´ – נומרו אונו
=================================================

אין טעם לבזבז כמה עמודים בכתיבת הישגיו הטובים ביותר של ביילור.
כל אחד מכם יכול להיכנס בלחיצת כפתור לאינציקלופדית הנבא או ל-http://en.wikipedia.org/wiki/Elgin_Baylor  או –
http://www.nba.com/history/players/baylor_bio.html
ושם למצוא את כל הסטטיסטיקות שלו והישגיו. אך בכ"ז אסכם בקצרה רק את הישגיו הגדולים ביותר:
רוקי העונה (1959); 10 פעמים בחמישייה הראשונה של הנבא; 11 פעמים אול-סטאר; עדיין מחזיק בשיא קליעות בסדרת גמר (61 נק´ ב-1962 נגד הסלטיקס. מייקל ג´ורדן קלע 63 נגד הסלטיקס בפלייאוף, אבל לא בסדרת הגמר); קלע 71 נק´ נגד הניקס ב-1960, אז שיא הנקודות למשחק עד שיאיו של צ´מברליין; 23,149 נק´ ב-14 שנות משחק בנבא (ו-11,463 ריב´) ב-846 משחקים, ממוצע של 27.4 נק´ לקריירה, הממוצע הרביעי בגובהו בנבא. ממוצע של 13.5 ריב´ לקריירה, הגבוה ביותר בנבא לשחקן מתחת גובה 1.95. ב-134 משחקי פלייאוף ממוצעיו היו 27.0 נק´ ו-12.9 ריב´. בעונת 1962 ממוצע קליעותיו היה 38.3 נק´ למשחק (מה ממוצעו של לברון ג´יימס היום?). נבחר ל-"היכל התהילה" ול-50 האגדות, וניבחר ל-"מנכ"ל השנה בנבא" ב-2006 כנשיא הקליפרס.

שלוש ציטטות: ג´רי ווסט (1999): "עד היום לא ראיתי יותר מ-2-3 פורוורדים שיכולים להשתוות אליו".
ביל שרמן: "הוא היה איש הפינה הטוב ביותר בתולדות הנבא. עד היום איני יכול לחשוב על איש פינה שהגיע לרמתו".
רד אורבך: "איך אומרים על שוגר-ריי? ש´פאונד-פור-פאונד´ הוא היה המתאגרף הטוב מכולם? אז אותו דבר אני אומר על ביילור: ´פאונד-פור-פאונד´ הוא הטוב שהיה".

ביילור. שחקן מיוחד.

=================================================
זן מיוחד במינו של שחקנים
=================================================

אם ראיתם את משחקו של לברון ג´יימס באול-סטאר האחרון, אז תדעו לכם שאלג´ין ביילור שיחק אותו סוג משחק: כניסות מדהימות לסל; קליעות מרחוק; מסירות שכל אחת היא מגש מלא בונבונים, וקטיפת אשכוליות כאילו הוא היה 2.10 מ´. המון אנרגיה. שליטה במשחק כולו. כוח, אקרובאטיקה, צמיגות, אלתורים, אסכולה מיוחדת, אסתטיות כדורסלנית, חן וטוב טעם בכל תנועה. ישנם עוד שמות תואר שאני חייב להשתמש בהם כדי לתאר את ביילור (ולברון!): אינספירציה, השראה כדורסלנית, ואימפרוביזציה.

ביילור היה שייך לזן משובח ומיוחד של שחקנים – אחרים היו לארי בירד, אוסקר רוברטסון, מייקל ג´ורדן, מג´יק ג´ונסון, ג´רי ווסט – שמשתלטים על המשחק רק בעצם היותם שם. הם לא צריכים לעשות הרבה, אבל כשהם שם קורה משהו שלא ניתן להסבר מילולי. מין השראה. מין מגנטיות המכריחה את עיניך לצפות בהם עם כדור ובלי כדור, כשלכל תנועה שלהם ישנה מטרה. שחקנים כאלה גורמים לשומריהם להרגיש נחותים, ואין מה לעשות בנידון. והם עושים זאת ללא כל התנפחות. עושים לך בית מדרש לכדורסל כשאין במבע פניהם או בשפת גופם שום העלבה לשחקן הנחות השומר עליהם.

אני זוכר את ביילור עם גרביו הגבוהות מכדרר, ולפתע בצעד ארוך הוא חודר ומסתנן תחת האף של הגבוהים ממנו בעשרה סנטימטרים, וקולע עוד סל ברכות וחן, כשהוא מחייך כאילו חיוך התנצלות לעבר שומרו שניסה הכול לעצרו – וניכשל.

הוא היה הולך באוויר. מין רחיפה ו"האנג-טיים" כאילו באמת כוח המשיכה עובד אחרת עליו. הייתה מין אקסקלוסיביות בניתורו שרק לכמה היה בכל תולדות הנבא. פעם תיארתי את ניתורו ורחיפתו ב"ידיעות אחרונות" כמעוף מלא אצילות ויחסנות. כשהוא היה על המגרש הייתה מין ארומה של גדלות. פתאום הרגשת כאילו אתה בתיאטרון, חוזה במחזה.

ובחדר ההלבשה הוא היה יחיד בפינתו – חס וחלילה לא בריחה מעיתונאים נודניקים כמוני, אלא סתם רצון להיות רחוק מכל ההמולה, עד שתגיע השיחה הרצינית על המשחק. אני זוכר שתמיד הייתה בי מין יראת כבוד כשניגשתי אליו לשאול שאלה. הוא חייך כמו ביל ראסל, כמו אוסקר רוברטסון, כמו ג´רי ווסט, אבל איתו הרגשת מין סולידיות ורצינות. הייתה מין הרגשה שאיתו לא מתבדחים. איתו כל השיחות היו רציניות כשתמיד המילה האחרונה שייכת לו. הוא היה המלך הבלתי מעורער של הלייקרס. הוא "קבע" לאן הולכים לכמה בירות והיכן משחקים פוקר. כושר המנהיגות שלו היה ברור כבר אז כשכל השחקנים מקבלים אותו כמנהיג החבורה ללא כל שאלה או ויכוח.

הוא אף פעם לא התווכח עם שופטים ואף פעם לא גרם ולו לפרובוקציה הקטנה ביותר על הפרקט. הוא פשוט בא, שיחק, קלע 30 נק´, לקח 14 ריבאונדים, והלך להתקלח.

מה שהיה מיוחד כל כך במשחקו הייתה היכולת לעמוד עם גבו לעבר שומרו, ואז באה סידרת הטעיות מצד לצד כשבאותו זמן הוא מקטין את המרחק בינו לבין הסל כשהוא מגן על הכדור עם כתפיו ומרפקיו. ואז, בפנים, בתוך גוב האריות עצמו, הוא עולה בכוח של שור ובניתור שלא נראה אנושי, ושם עוד שתיים.

=================================================
רק טבעת חסרה
=================================================

שואלים כיצד זה יכול להיות שקבוצה כמו הלייקרס עם שלושה שחקנים סופר-מאגיים כביילור, ג´רי ווסט, וצ´מברליין, לא הצליחה לקחת אליפות. הם הגיעו כל שנה לגמר רק כדי להפסיד לסלטיקס. אבל אנשים שוכחים שלסלטיקס היה אז את ביל ראסל, בוב קוזי, ביל שרמן, סם ג´ונס, קייסי ג´ונס, תומי היינסון, ג´ים לושקטוף, ופרנק רמזי ואח"כ נוספו אליהם עוד סופר-סופר סטארים כג´ון הבליצ´ק, ווילי נאולוס, תום סנדרס, לארי סיגפריד (אם יום אחד ארכיב את "רשימת הצלפים מרחוק הטובה בכל הזמנים", הוא כנראה יהיה שם), והענק מל קאונטס להחליף את ראסל כשצריך. שבע פעמים הגיעו הלייקרס לגמר הנבא בין השנים 1962-1970 ותמיד הפסידו את סידרת הגמר. זאת הייתה התקופה האיומה ביותר להיות אוהד הלייקרס.

ב-3 לאפריל, 1965, עולמו של ביילור נחרב במשחק נגד בולטימור, בגמר אליפות המערב. הוא ניתר, כולם (אפילו ביציע) שמעו "פופ", והוא סבל את אחת מפציעות הברך הגרועות שיכולות לקרות: גידים ורצועות נקרעו, עצם פיסת הברך נשברה.
הוא חזר בעונה הבאה, אך זה היה כאילו חזית בקרל לואיס רץ עם שקית חיטה על גבו. ביילור חזר, היה טוב ולעתים מצוין, אבל לא יכול היה להגיע לרמתו לפני הפציעה. הייתה זאת הפעם הראשונה בקריירה שלו שהוא לא עשה את החמישייה הראשונה ב-´אול-נבא´. רק כוח רצונו העליון איפשר לו לסיים את שלוש העונות הבאות עם 24 נק´ למשחק, אך ביילור לא היה יותר המלך על הפרקט.

קריעת גיד אכילס במשחק הראשון של עונת 1970-1971 הוציאה אותו מהמשחק לכל העונה, והוא חזר לעונת 1972 רק כדי להבין אחרי 9 משחקים שסיפור הכדורסל הפעיל ניגמר לו. נחזור לרגע לעונת 1968-1969. עם צ´מברליין, ווסט, וביילור, הלייקרס הובילו 3-2 במשחקים בסדרת הגמר נגד הסלטיקס, כששני המשחקים האחרונים בבית. זאת הייתה ההזדמנות הגדולה שלו לטבעת. אך הסלטיקס ניצחו את ה-6, ואת המשחק השביעי 106-108 במשחק שאני זוכר כאילו שוחק אתמול, ואני עדיין מרגיש את רעדת כל גופי עם כל מסירה וכל סל, כי כה חששתי שאהובתי, הסלטיקס, עומדת סוף-סוף להפסיד.

ב-1970-1971 הלייקרס פגשה בגמר את הניו-יורק ניקס, הקבוצה ששיחקה את הכדורסל הקבוצתי הטוב ביותר מאז ועד עתה. עם וולט פרייזר, וויליס ריד, דיק ברנט, דייב דה-בושר, ביל בראדלי, קסי ראסל, דייב סטלוורת´, פיל ג´קסון, ומייק ריורדן, היו אלה הניקס שהחליפו את הסלטיקס ומנעו מביילור אליפות, בדיוק כפי שעשו שנתיים לאחר מכן, בתוספת ג´רי לוקאס וארל "דה-פרל" מונרו לקבוצתם הנפלאה, אבל זה היה כבר ללא ביילור שפרש ב-1971-1972.
איזו פרישה אירונית הייתה זאת! אחרי כמה משחקים עם שחקנים כגייל גודריץ´ (שאז כבר עבר את ג´רי ווסט כקלעי מס´ 1 של הלייקרס), ג´רי ווסט, ווילט צ´מברליין, ג´ים מקמילן, פט ריילי, הפי היירסטון, קית´ אריקסון, לרוי אליס, וג´ים קלמונס, הוא נאלץ לפרוש.

אז מה קרה? באותה עונה – 1972 – הלייקרס זכו באליפות הנבא, בלי ביילור שפרש! לביילור הייתה הצלחה בינונית כמאמן הניו-אורלינס ג´אז. ב-1986 הקליפרס שכרו אותו כסגן נשיא הקבוצה, מנכ"ל אחראי על הכול. הוא בנה את הקליפרס צעד אחרי צעד, עד שהצליח להביאם לפלייאוף, וניבחר ב-2006 כ-"מנכ"ל השנה בנבא".