Any Given Tuesday / עידו גילרי

התוודעתי לפוטבול האמריקאי בערך בגיל 10 דרך השידורים של ערוץ METV המיתולוגי שהיה ידוע אז עדיין פשוט כ"לבנון". הערוץ ניסה אולי להפוך את צופיו למאמינים בישו המשיח, אבל נראה שבארץ הקודש הוא עשה עבודה הרבה יותר טובה בגיוס מאמינים לדת ה-NFL וג'ו מונטנה משיחה דאז. ההיכרות הראשונית הייתה די שטחית מכיוון שהרבה מעבר לפלייאוף לא יצא לי לראות אבל הניצוץ נוצר.

חבר מועדון

כשעברתי עם משפחתי לפיניקס שבאריזונה ב-1988 הניצוץ הפך לאש גדולה. ההורים שלי לא הצליחו להבין איך אני מבלה ימי ראשון שלמים מול מסך ה-21 אינץ' הקטן ומסרב בתוקף לכל רעיון אחר לניצול הזמן. הרבה מזה היה קשור למעבר של הקארדינלס מסט. לואיס לעמק השמש, שהפך את החיבור שלי למשחק לעובדה מוגמרת . עדיין, מכיוון שבארץ פוטבול היה יחסית נטע זר, לא יצא לי מעולם לקחת חלק במשחק בפועל. אמנם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות זו לא הייתה אמורה להיות בעיה, אבל מכיוון שפוטבול הוא לא בדיוק משחק שאפשר לשחק שלוש על שלוש או סתם להצטרף לקבוצה בפארק גם זה לקח עוד קצת זמן. מכל המקומות דווקא בית הספר היה המקום הראשון בו שמתי את ידי לראשונה על הביצה העגולה שנקראת משום מה כדור פוטבול.

פלאג פוטבול הוא לפעמים שם גנאי בו משתמשים שחקני עבר לתאר את המשחק של ימינו בו אין מקום לתיקולים קשוחים. אבל המשחק אותו שיחקנו בשיעורי חינוך גופני בבית הספר הוא דווקא דרך מצויינת ללמוד עקרונות פוטבול בסיסיים. למי שלא מכיר, פלאג פוטבול זהה לפוטבול רגיל בהבדל קטן אחד – אסור לתקל ולהפיל אנשים לרצפה. במקום, המשתתפים קושרים סביב מותניהם חגורות עם סרטים (או דגלים כפי שהאמריקאים אוהבים לקרוא להם), שהורדתם על ידי היריב מהווה תיקול.

מכיוון שהרבה יותר קל לעצור את היריב פלאג פוטבול מלמד אותך המון על חשיבות התיאום בין השחקנים בחסימות ויצירת נתיבי ריצה לשחקן עם הכדור. גם בתור נושא הכדור אתה לומד עד כמה חשוב להמתין בסבלנות לשחקן החוסם ולרוץ מאחוריו אפילו אם זה יותר לאט בהתחלה (עובדה שעוזרת לא מעט בהתניידות באזורים הומי אדם -תנסו פעם). בקיצור למרות הדימוי ה"פחדני" של המשחק הוא מלמד אותך המון על קבוצתיות ועל משמעת. עבורי זה היה מה שפתח את התשוקה למשחק האמיתי על הדשא אבל הייתה זו תשוקה שלא כל כך התכוונה להתממש. מחוץ לכותלי בית הספר  לא הייתה סביבת משחק מאורגנת ועל הצטרפות לאחת מנבחרות ביה"ס לא העזתי אפילו לחשוב בהיעדר ניסיון או ממדים פיזיים. כך חזרתי ארצה בקיץ לפני מלחמת המפרץ עם כדור ווילסון רשמי אך ללא תקווה להמשיך ולשחק.

זה תיקול?

השנים המשיכו לחלוף, סיימתי תיכון וצבא וההתמכרות לפוטבול רק הלכה וגדלה. הציפורים האדומות שלי מאריזונה עדיין היו על הפנים אבל זה לא היה מה שהלך למנוע ממני להיצמד למסך כל יום ראשון מ-20:00 עד השעות המאוחרות של הלילה. האהבה למשחק האמיתי על הדשא לא גוועה גם היא אבל התחבאה לה עמוק במרתף. תשוקה זו עמדה להתממש באופן בלתי צפוי לחלוטין. לאחר סיום השירות הצבאי עשיתי את המסלול הידוע של עבודה וטיול בחו"ל שאחריהם הייתי אמור להתחיל את הלימודים באוניברסיטה. את הרישום לסמסטר הראשון של הלימודים בטכניון ביצעו הורי בזמן שאני מטייל להנאתי. לסמסטר השני נאלצתי להירשם כבר בכוחות עצמי.

לצעירים מביניכם אזכיר שבאותו זמן (1997) רשת האינטרנט עוד הייתה בחיתוליה ולכן הרישום היה מתבצע במסופי מחשב בחדר מסוים, בשעה מוגדרת מראש, כאשר דודות "חביבות" מאיצות בך לגמור כמה שיותר מהר. לכן היית חייב להגיע מוכן עם מספרי הקורסים והקבוצות אליהם אתה מעוניין להירשם. גם למצוא את אלו לא היה עניין של מה בכך מכיוון שהנ"ל היו מפורסמים על לוח מודעות אחד גדול בבניין אולמן הידוע לשמצה, בדפים צפופים ובפונט מעצבן. כמובן ש-9000 אנשים שכולם מחכים לקרוא את האותיות הקטנות לא הפכו את המשימה לפשוטה יותר ולכן העדפתי לחפש את השעות שההתגודדות סביבם מינימלית.

כאן המקום לציין שהטכניון הידוע בעיקר כמקום של, איך לומר זאת בעדינות, אנשים בעלי כישורים מוטוריים לא מזהירים, דורש מהסטודנטים שלו להשלים שני קורסים במקצועות ספורט במהלך התואר. כך מצאתי את עצמי עומד בשעת ערב מאוחרת מול לוח שעות הקורסים עובר בין השאר על רשימת מקצועות הספורט שהמוסד מציע לבאים בשעריו. הופתעתי לגלות רשימה מאד מגוונת שכללה באופן לא מפליא שחמט אך גם ענפים כמו ניווט ספורטיבי, רכיבה על סוסים כדורת דשא וגם ראגבי בנות. אבל היה גם משהו אחד שגרם לדופק שלי לקפוץ לשמים בבת אחת. תחת הקורס "משחקי כדור" הופיעה בלקוניות קבוצה מספר 30:  יום שלישי בין השעות 10:30 ל-12:30 – "פוטבול אמריקאי". קראתי שוב עוד מספר פעמים כדי להיות בטוח ופשוט לא יכולתי להכיל את ההתרגשות.

אולמן, enter at your risk.

האמת שלא ידעתי למה לצפות. אני יכול לדמיין מה עובר לכם בראש כשאתה חושבים על חבורה של סטודנטים בטכניון משחקים פוטבול וסביר להניח שברוב אתם גם צודקים. האמת שלא ממש אכפת לי מה כולם חושבים כי די מהר ימי שלישי בצהריים הפכו לשעות הכי טובות של השבוע שלי.

המפגש הראשון קיבץ יחד חבורה די מוזרה. מצד אחד היו סטריאוטיפים ממושקפים שכאילו נשלפו הישר מהסט של "המפץ הגדול"  כמו עבדכם הנאמן (תתפלאו לדעת איזה בני זונות קשוחים החנונים הרזים האלה יכולים להיות). אך לצידם היו גם כמה שנראו כאילו הם באמת חלק מקבוצת פוטבול, אם זה בממדים או לחלופין במאסת שרירים. חלק מהנוכחים הגיעו כי היה מקום בהרשמה ונשמע להם מעניין. לאלה היה רק מושג קלוש לגבי המשחק בעוד שמנגד היו גם מכורים רציניים (כמוני) עם הרבה יותר שעות צפייה משעות על הדשא.

הציוד שהביא איתו המאמן כלל שק עם כדורים מספר קונוסים ושני סמרטוטים לסימון המיקום של הכדור והיעד להשגת ארבעת הניסיונות הבאים. בראש כבר התחלתי לתהות איך כל העסק הזה יעבוד. לא ראיתי שום סימן לדגלים והמחשבות התחילו לרוץ: מה עכשיו נעמוד פה נתמסר כל היום? נו טכניון מה רצית – פה זה רק תיאוריה ולא משחק אמיתי … .   אבל מהר מאד החשש הוסר כשלהפתעתי הרבה גיליתי שדווקא כאן אמצע את כל מה שהיה חסר לי במשחקי הפלאג פוטבול בתיכון בפיניקס.

אחרי סקירה מהירה של החוקים הבסיסיים ותרגולים קצרים של זריקה, תפיסה, והעברת כדור לרץ אחורי עברנו פתאום לעקרונות של תיקול. כאן נפל האסימון וחלחלה ההבנה – לגמרי הדבר האמיתי! כל האינטנסיביות והעוצמה שנעדרו ממשחק הדגלים עמדו לבוא לידי ביטוי. למרות היעדר כל ציוד מגן עמדנו לשחק כדרך הטבע – המהלך נגמר רק כשהשחקן עם הכדור פוגש את הקרקע.

עופר שלח פעם הגדיר משחק פוטבול כמקבצים קצרים של אלימות מרוכזת שלאחריהם מתנהל דיון. ההגדרה הפשטנית הזו מכילה בתוכה את כל מה שכיף במשחק הזה. מצד אחד יש את החלק האסטרטגי של תכנון המהלך כשכל אחד מהשחקנים הוא כלי שיש לו תפקיד ומצד שני יש את הביצוע שכולו התפרצות של כח, מהירות ואגרסיביות.

זה תיקול!

די מהר המפגשים הפכו לשעה וחצי שבועית של משחק פרופר כשמי שלא הכיר למד תוך כדי תנועה. למרות ניסיון העבר גיליתי שלתקל מישהו שרץ עם הכדור הרבה יותר קשה מלתפוס את חגורת הדגלים. לא פעם אתה מזנק בהתלהבות על הדמות שמולך רק כדי לגלות שאם תתפוס במותניו לרוב הוא ימשיך בדרכו בזמן שאתה מוטל על הרצפה מביט בו מתרחק באכזבה. אבל גם את המיומנות הזו רוכשים בסופו של דבר. ללא ציוד מגן אתה גם מרגיש את התיקול הרבה יותר חזק גם שאתה בצד המפיל וגם בצד המופל.

ההפרדה שנוצרת בין המהלכים יחד עם התיקולים מכניסים המון ריגוש לכל מהלך שאורך כאמור שניות ספורות בלבד. סוג של התפוצצות אדרנלין כזו שמשאירה טעם טוב במקרה של הצלחה והרבה עצבים במקרה של כישלון. עד היום קשה לי להחליט מה יותר מספק: ביצוע מוצלח של מסלול  שתוכנן מראש לתפיסת מסירה, חסימה שפותחת את הדרך לשחקן עם הכדור מאחוריך, תיקול לפי הספר של מישהו ששוקל 20 ק"ג יותר ממך או החזרת חטיפה לפיק-סיקס לאנדזון של היריבה.  האמת שזה לא ממש חשוב כי השעה וחצי האלו היו מה שציפיתי לו עם תחילת כל שבוע לימודים וזה גם הפך לשעות שסביבם אני בונה את המערכת בכל סמסטר. עם השנים כבר קיבלתי מספיק ביטחון גם לאייש את עמדת הק"ב ופתאום נוסף עוד נדבך של תכנון מהלכי המשחק. כל מפגש היה נגמר מהר מדי בהרגשה שלא הספקנו כלום ונשארה הציפייה ל-10:30 ביום שלישי הבא.

יש אמרה ידועה שמשחק פוטבול מתקיים בכל תנאי. זה לא תמיד היה פשוט. מספר השחקנים שהגיעו היה מאד לא יציב ולא יכולת לסמוך על כך שתמיד יהיו מספיק אנשים. לעתים נדירות היו מספיק שחקנים ל-11 על 11 ולרוב היינו בסביבות 9 על 9 או 7 על 7. גם מגרש קבוע לא היה כך נדדנו בין השנים בהתאם למה שעיריה זו או אחרת הייתה מוכנה לאשר. לפעמים היה זה בנשר ולרוב במגרש הספורטק בנוה שאנן, אבל היו גם פעמים שירדנו לחוף בהיעדר מגרש. שיחקנו בגשם, בשרב, ברוח ובבוץ, ואפילו זכורה לי פעם אחת ששיחקנו בברד. קשה להסביר אבל תנאי מזג אויר פחות נוחים רק מוסיפים לחוויה.

פוטבול משחקים בכל מצב (צילום: ניל ליפר)

למשחק ללא כל ציוד מגן יש יתרונות אבל הוא גם גובה מחיר. אחת התחושות שלמדתי לחבב הייתה ההתעוררות כל יום רביעי בבוקר עם כאב במרבית אזורי הגוף כתוצאה מהמפגשים האינטימיים עם הקרקע יום קודם. פתחתי את הסנטר, נקעתי את הכתף, סובבתי בערך כל מפרק אפשרי ואפילו החמצתי מבחן פעם אחת כתוצאה מהמשחק. אבל היו גם פציעות יותר חמורות של אחרים חלקן אפילו מסוכנות שבהרבה מזל לא גרמו נזק בלתי הפיך. נראה לי שזה מה שהביא בסופו של דבר לסגירה של הקבוצה. הטיעון הרשמי היה שצריך מישהו שעבר קורס מאמנים כדי להעביר קורס ספורט בטכניון וכך בפתאומיות אחרי שנים נפסק כל האושר הזה בבת אחת.

אני לא בקשר עם אף אחד מהקבועים של הקבוצה. חלקם התקדמו במעלה הסולם באקדמיה או בתעשייה ובוודאי ישעשע את העובדים תחתם לדעת על התחביב המוזר של הבוס. לגבי השאר אין לי מושג ובסופו של דבר היינו נפגשים רק על המגרש. בהסתכלות לאחור ממרומי השנים זה לא היה הדבר הכי חכם בעולם לשחק ללא כל ציוד הגנה, אבל מבחינתי אבל זו הייתה החוויה הספורטיבית המהנה ביותר שהתעלתה אפילו על משחקי הכדורסל השבועיים. היום יש לנו ליגה רשמית כאן בישראל עם ציוד נלווה ומגרשים. הכל בחסות משפחת קראפט (הבעלים של הניו אינגלנד פטריוטס). אם יש מישהו שמדגדג לו לנסות את כוחו יש לא מעט קבוצות שמחפשות שחקנים. אני ממליץ בחום:

לפוסט הזה יש 50 תגובות

  3. פאקו

    11 ספט 2016 07:31:29

    איזה פוסט מעולה. מעורר קנאה שאשכרה שיחקת בזה. אני זוכר שפעם איזה חבר הגיע עם כדור פוטבול, ואני ניסיתי לתת מסירה עם סיבוב כמו שהקוארטרבקים עושים – זה הרבה הרבה יותר קשה ממה שחושבים.

  4. הייט אשברי

    11 ספט 2016 07:51:03

    נהדר . מראה הרבה על תשוקה למשחק ומה אתה ואחרים מוכנים לעשות בשבילה .
    כבוגר הטכניון ( 17 שנים לפניך ), אצלנו נושא הספורט היה עוד פחות מפותח . לא היתה בכלל דרישה לקורס ספורטיבי אלא רק לקורס בחירה כלשהוא , שהיה יכול להיות גם פילוסופיה או קולנוע . בשנותי בטכניון שחיתי בבריכה שלו – אבל לאנ כחובה במסגרת הלימודים .

    1. מנחם לס

      11 ספט 2016 16:07:38

      אתם מכירים את מיקי הרציג?
      הוא בת גלימי, שנתיים (או שלוש) צעיר ממני. למדנו יחד בוינגייט (הוא לפני צבא), ואז הוא קיבל את הדוקטורט ב-EXERCISE PHYSIOLOGY.

      נדמה לי שהוא הריץ את מחלקת הספורט בטכניון

      היה שחיין מצויין, ושחקן נבחרת ישראל בכדורמים. אנחנו עדיין ניפגשים לעתים

  5. גיא

    11 ספט 2016 07:59:00

    אני שיחקתי פעם ראשונה פוטבול בגיל 15 .
    זה היה אחרי הסופרבול של מלחמת המפרץ בין הג'איינטס לבילס. 2 חברים שהגיעו מארה"ב הביאו את אותו יצור אליפטי מוזר שנקרא משום מה "כדור" פוטבול, ולימדו אותנו לשחק. (בערך…)
    חוויה אדירה. העיקר כשיורד גשם.
    אני עדיין בהלם שלא סיימתי את אותה שנה נכה…

  7. אשך טמיר המקורי

    11 ספט 2016 08:40:27

    הניסיון שלי הסתכם בזה שאיזה ילד ביסודי פעם הופיע עם כדור ומאז היינו משחקים מסירות (דבר די כיף בפני עצמו).

  9. יושי

    11 ספט 2016 09:42:33

    פוסט נפלא, תודה!
    לצערי בזמני בטכניון(2004) הקורס הזה כבר לא היה קיים. אבל עדיין היה מגוון מאוד גדול של קורסים אחרים(בין היתר עשיתי סייף וניווט ספורטיבי), וזה אחד הדברים הכיפיים בטכניון.

      1. יושי

        11 ספט 2016 13:52:24

        אם ככה אז חבל מאוד אם פספסתי בגלל חוסר ידיעה 🙁
        כבר עבר הרבה זמן אז אני לא זוכר מי היה המאמן, אבל השם יוני לא מצלצל מוכר

  13. תומר

    11 ספט 2016 10:57:22

    אני שיחקתי שם כמה שנים לפניך (90-93), מזדהה עם כל מה שכתבת, כולל התחושה שבשביל זה באים, כולל התחושה שככה צריך לשחק ותחושת הכיף.

  16. צביקה

    11 ספט 2016 12:29:15

    הבת שלי והבן שלי שיחקו בשנים האחרונות בקבוצות הראגבי של הטכניון. חוויות דומות. הבת שלי אף הצליחה לשבור רגל במשחק ליגה בירושלים בגשם והפציעה הזאת עלתה לה בסמסטר פחות או יותר אבל היא נשארה לגמרי ג'אנקית של המשחק.

  17. עגל

    11 ספט 2016 14:06:15

    נפלא! גם אני הייתי מהצופים של ערוץ לבנון בטלויזיה ודרכו כולנו בכיתה התאהבנו בפוטבול האמריקאי. ביסודי ובתיכון היינו משחקים סוג של פוטבול (לא ידענו את החוקים באמת) שכלל בעיקר ריצה מטורפת ומכות. היית רץ עם הכדור ומי שהיה מתקרב היית מנפנף ממך עם היד בעדינות או עם אגרוף. אבל בעמק הירדן בשביל להוציא את העצבים משחקים כדורמים . . .
    אני למדתי באו"נ העברית ושם היינו נרשמים עם ניירת בלבד וללא מחשבים, זה גם היה לוקח שעות, אבל במקום דודות היו סטודנטים בוגרים שהדריכו אותנו. בגבעת רם לא היתה דרישה לקורס ספורט, יותר חנונים מהטכניון אפילו.

      2. Ljos

        11 ספט 2016 15:35:42

        לא מדובר בטלוונגליסט ההוא, ברח לי שמו (והאינטרנט לא עוזר כל כך), שנראה כאילו גם לאלילת הזקנה נמאס לשמוע אותו ולכן היא לא מתקרבת אליו?

        2. עידו גילרי

          11 ספט 2016 16:07:57

          אכן זהו ג'וזף פרינס האגדי שמקטעים מנאומיו חוצבי הלהבות זכינו לשמוע כל כך הרבה פעמים בפסקי הזמן המעטים כל כך בין המהלכים. חבל שלא הספקנו לשמוע עוד.

  18. ינון יבור

    11 ספט 2016 15:48:32

    פוסט נהדר!
    יש לי חבר עם גב דפוק אז הוא שכנע אותי לקחת כדורת דשא בסמסטר הראשון (2002). הרגשתי בריטי זקן במגרשים שם ליד קצף…
    אחר כך כבר הלכתי לכדורסל ולריצה… לא זוכר שהיה פוטבול בזמני אבל להגנתי ייאמר שעם פריקות כתף חוזרות וניתוח רציני – גם לא ממש חיפשתי את זה.

  21. ישראל קרמר

    11 ספט 2016 16:39:17

    זה היה חוסר אחריות חמור לאפשר לשחק בלי אמצעי הגנה. איך בטכניון אפשרו ואשרו דבר כזה. אם היו אמצעי הגנה אז אפשרי שעדיין היה קורס זה.

    3. תומר

      11 ספט 2016 22:32:21

      אני חושב שאתה טועה, כמו באיגרוף, הציוד מקנה תחושת בטחון שבאה על חשבון ריסון הכוח והמהירות.
      תאמין לי שמעטים השחקנים שיעופו עם הכתף או הראש על שחקן אחר בלי ציוד.

  23. אפלטון

    11 ספט 2016 20:18:05

    מצוין וכיף לקרוא 🙂
    אצלנו רוגבי תמיד היה הדבר האמיתי, לפוטבול הגעתי שנים אחרי ולקח לי עונה שלמה של צפייה בטלוויזיה עם מכורים כדי להיכנס לזה ולהבין את החוקים (שגם עכשיו אני מכיר אולי שליש מהם).
    חייב להגיד שהיום אני יותר נהנה לצפות בפוטבול מברוגבי מסיבה לא מובנת בעליל. (אולי התמכרתי לשואו של האמריקאים)

    1. ריצ'י מקאו

      12 ספט 2016 10:37:38

      הבעיה בראגבי זה שיש יותר מדי פנדלים, וקבוצה יכולה לנצח משחק בלי להניח TRY אחד אפילו.

      וגם שבתור צופה איאפשר לדעת מה הולך בRUCK וצריך להסתמך על השופט בעיניים עצומות.

  24. דורון האסטבן

    12 ספט 2016 01:40:25

    מעניין מאד, מהנה לקריאה ביותר,
    תחושת הגבריות העולה לאחר קרב פוטבול רוגבי או משהו אחר
    היא אולי חלק מהתשובה למה אנחנו אוהבים את זה,
    (בקשר לבת של צביקה אז אולי תחושת חוזק או חיות שמלווה אותה
    תוך כדי משחק).

  25. דורון האסטבן

    12 ספט 2016 01:42:26

    מעניין למה אנחנו אוהבים את זה?
    הרי מקבלים מכות? (התשובה שלי היא לא עמוקה מספיק)
    גילרי מעל ומעבר תרותתך לאתר כולל ההסבר על אחוזי שאקיל.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט