האתגר:
גולשי NBA אינסיידר בחרו את הנבחרים הטובים ביותר בכל מספרי הדראפט מ-1 עד 60. אני מכניס 47. 12 הראשונים הוא אתגר היום. נראה מי היה קרוב ביותר ל-16,766 בוחרים. כל פגיעה בול שווה נקודה.
המנצח? זה עם המספר הגבוה ביותר!
הבחירה הזאת היא אוצר למשמרת, ולקח לי שעתיים עבודה לארגן הכל. אז שימרו על הבחירות למזכרת!
60. Isaiah Thomas, 2011
- The final pick in the 2011 NBA Draft is now a premier Sixth Man of the Year candidate. Isaiah Thomas averaged 20.3 points per game in 2013-14 and has a career average of 15.6 points and 4.7 assists after four seasons in the NBA. A Sixth Man of the Year award is likely on the horizon.
59. Tom Owens, 1971
- Tom Owens spent most of his career in the ABA, but turned heads in 1978-79 by averaging 18.5 points and 9.0 rebounds for the NBA’s Portland Trail Blazers. He continued to provide a quality impact down low until he retired in 1983.
58. Rich Jones, 1969
- Rich Jones only played one NBA season, but had a successful ABA career. He was a dangerous scorer at his peak who made two All-Star Game appearances in the now defunct league. His one NBA season was cut short by injury, but Jones is the best player to be selected at No. 58.
57. Manu Ginobili, 1999
- Arguably the biggest steal in NBA history. Manu Ginobili has gone from the No. 57 pick to a four-time NBA champion, Sixth Man of the Year, two-time All-NBA honoree and two-time All-Star. Paired with his international success, Ginobili is Hall of Fame bound.
56. Mickey Johnson, 1974
- Luis Scola was tough to pass over, but Mickey Johnson is one of the more under-appreciated NBA Draft steals. He played 14 seasons, averaging 14.1 points, 7.2 rebounds and 3.0 assists for his career. In his prime, Johnson’s scoring, offensive rebounding and passing ability was downright dangerous
-
55. Patty Mills, 2009
- Patty Mills has gone from an unheralded prospect to a key contributor for the San Antonio Spurs. He was the backup point guard for the NBA champions in 2014 after a career-year in the regular season. Still only 26, Mills has plenty of time to improve.
54. Sam Mitchell, 1985
- Sam Mitchell is best remembered as the 2007 Coach of the Year. As a player, he spent 13 seasons in the NBA, averaging double-digit scoring in six of them. He didn’t actually enter the league in 1989-90, but once he arrived, Mitchell was there to stay.
53. Anthony Mason, 1988
- The late Anthony Mason was one of the most respected players in the NBA during his 13-year career. He led the league in minutes played on two occasions, was a true defensive enforcer and made All-NBA, All-Defense and All-Star teams during his revered career. He was also the 1995 Sixth Man of the Year.
52. Fred Hoiberg, 1995
- There’s a thin cast of options, but Fred Hoiberg did lead the league in 3-point field goal percentage in 2004-05.
51. Kyle Korver, 2003
- Whenever he decides to retire, Kyle Korver will go down as one of the greatest shooters in NBA history. An All-Star in 2015, Korver holds the all-time record for 3-point field goal percentage in a single season at 53.6 percent. That was one of three seasons during which he led the NBA in that statistical category.
50. Larry Kenon, 1973
- Steve Kerr is the most decorated champion at this spot, but Larry Kenon was the best player. He was a two-time All-Star in the NBA and a three-time selection in the ABA. Special K was one of the original San Antonio Spurs star, scoring and rebounding his way to career averages of 17.2 points and 8.9 rebounds per game.
49. Eddie Johnson, 1977
- Eddie Johnson was a two-time All-Star and two-time All-Defensive Second Team honoree. He was a quality scorer and an excellent defender who spent 11 seasons in the NBA, including nine with the Atlanta Hawks. By all means and measures, he was a steal.
48. Marc Gasol, 2007
- One year after Paul Millsap was stolen at No. 47 in the NBA Draft, Marc Gasol was found at No. 48. Gasol has gone on to win Defensive Player of the Year, become a two-time All-Star and make two All-NBA teams. That includes an All-NBA First Team nod in 2014-15.
47. Paul Millsap, 2006
- Paul Millsap has gone from an NBA Draft afterthought to a two-time All-Star. He was the leading scorer for the 60-win Atlanta Hawks in 2014-15 and is one of the most respected players in the association today.
46. Jeff Hornacek, 1986
- This one comes down to Jeff Hornacek in 1986 and Jerome Kersey in 1984. Both players have a great case to make, as they heavily overachieved and played critical roles for contenders. Hornacek gets the nod, however, as an All-Star who provided 13 seasons of double-figure scoring and an excellent shooter’s touch.
45. Bob Dandridge, 1969
- Chances are, you know all about Goran Dragic’s rise from the No. 45 overall selection to an All-NBA Third Team nod in 2013-14. What has been lost in history is Bob Dandridge’s rise from No. 45 to two NBA championships, four All-Star Game appearances and selections to the All-NBA and All-Defensive Teams.
44. Dave Robisch, 1971
- Dave Robisch spent a large portion of his career in the NBA, averaging 14.6 points and 8.4 rebounds per game. It took him some time to adjust to the NBA, but eventually found his own as a rebounder and finisher. Injuries cut his career short, but Robisch was a solid find at No. 44.
43. Michael Redd, 2000
- Michael Redd is one of the greatest shooters and most gifted scorers in NBA history. The southpaw finished with at least 20.0 points per game in six different seasons and won an Olympic gold medal. If not for injuries, who knows how far Redd could’ve gone?
42. Stephen Jackson, 1997
- Stephen Jackson is one of the most unforgettable personalities in NBA history. He was also an NBA champion with three seasons above 20.0 points per game and a big role in the Golden State Warriors’ legendary 2007 first-round upset of the No. 1 seed Dallas Mavericks.
41. Cuttino Mobley, 1998
- Cuttino Mobley averaged at least 12.8 points per game in 11 different seasons. That includes 2001-02, when he tallied 21.7 points per contest. With six seasons above the 15.0-point plateau, he’s the clear choice at No. 41.
40. George Gervin, 1974
- Monta Ellis is a genuine steal, but “The Iceman” is the clear pick here. Despite spending four seasons in the ABA, George Gervin scored more than 20,000 points during his illustrious NBA career. His claim to fame: winning four scoring titles during the prime years of Kareem Abdul-Jabbar and Moses Malone’s respective careers.
39. Kevin Porter, 1972
- From 1975 to 1981, Kevin Porter led the league in assists on four separate occasions. That includes 1978-79, when he averaged 13.4 assists per game in a full 82-game season. According to Basketball-Reference.com, that mark ranks No. 7 all-time.
38. Chandler Parsons, 2011
- This may seem premature, but Chandler Parsons is already the best player to be selected at No. 38. He’s averaged at least 15.5 points per game in three different seasons and has a career postseason average of 18.1 points per game.
37. Archie Clark, 1966
- Nick Van Exel was a stud, but Archie Clark was the greatest steal from the No. 37 spot. He averaged 25.2 points per game in 1971-72 and made a pair of All-Star Game appearances. Throw in an All-NBA nod and Clark was a genuine diamond in the rough as a fourth-round pick.
36. Maurice Cheeks, 1978
- Omer Asik and Ersan Ilyasova were steals, but Maurice Cheeks and Clifford Robinson were robberies. Robinson was memorable, but Cheeks had four All-Star Game and five All-Defense nods to go with his NBA championship.
35. Carlos Boozer, 2002
- Happy Hairston, DeAndre Jordan and Rick Mahorn are options, but Carlos Boozer is the selection. If it’s possible, look past Boozer’s current reputation. Before his Chicago Bulls years, Boozer was a two-time All-Star and a nightly double-double threat. Even in Chicago, his value was extreme for a second-round draft pick, albeit a highly paid one.
34. Norm Van Lier, 1969
- Norm Van Lier enjoyed a successful 11-year NBA career. He led the league in assists in 1971, was All-NBA in 1974 and made three All-Star Game appearances. He was also named First Team All-Defense three times and was a part of the All-Defensive Second Team on five different occasions. Not bad for the No. 34 selection.
33. Kevin Duckworth, 1986
- At his peak, Kevin Duckworth was one of the effective players in the NBA. He started at center for the Portland Trail Blazers, making two All-Star Game appearances in 1989 and 1991 after winning Most Improved Player in 1988. Duckworth started every game during Portland’s two NBA Finals runs.
32. Bill Bridges, 1961
- Caldwell Jones and Rashard Lewis were options, but Bill Bridges takes the cake. A three-time All-Star, Bridges averaged a double-double in nine consecutive seasons. Bridges’ physicality led to two All-Defense nominations. He won a championship in his final season.
31. Danny Ainge, 1981
- Carl Landry and Nikola Pekovic were recent steals at No. 31, but this battle is between Danny Ainge and Doc Rivers. The former coach and executive combination both had underrated playing careers. Ainge was an excellent shooter and a critical contributor for the Boston Celtics, while Rivers was a respected two-way point guard. Both made the All-Star Game. Ainge gets the slight advantage for his role on two championship teams.
30. Sam Jones, 1957
Jimmy Butler is rapidly becoming one of the greatest No. 30 overall selections in NBA Draft history. David Lee in 2005 and Anderson Varejao in 2004 both overachieved by extreme measures, as well, and Nate McMillan became a lockdown defender.
Gilbert Arenas and Spencer Haywood are prime candidates, but Sam Jones becomes the umpteenth Boston Celtics legend to make this list..
At his peak, Arenas was one of the most dominant scorers in NBA History. A 6’4″ point guard who could shoot and penetrate, he had a 60-point game, three 50-point performances and 26 40-point outings, not including his 40-plus-point eruption in the playoffs.
After averaging 30.0 points and 19.5 rebounds as a rookie in the ABA, Haywood spent the next 13 seasons in the NBA. He made four All-Star Game appearances and averaged more than 20.0 points per game on six different occasions.
All Sam Jones did was win 10 NBA championships, make five All-Star Game appearances and serve as one of Boston’s go-to clutch scorer.
29. Dennis Johnson, 1976
P.J. Brown, Eddie Johnson, Josh Howard and John Long all had quality careers after being selected at No. 29 overall. The battle for the No. 29 spot, however, comes down to two players.
The question at hand: do you prefer Dennis Johnson or Toni Kukoc?
Kukoc won three NBA titles and a Sixth Man of the Year award as a member of the Chicago Bulls. He wasn’t exactly a welcome addition, but he ended up becoming a vital member of the Bulls’ dynasty.
Johnson won three championships of his own. He also won Finals MVP in 1979, made five All-Star Game appearances, was a nine-time All-Defensive Team honoree and was First Team All-NBA in 1980.
With all due respect to Kukoc and his excellent career, Johnson is clearly No. 1 at No. 29.
28. Tony Parker, 2001
In 2001, the San Antonio Spurs commenced the development of the second phase of their string of 15-year consistency. At pick No. 28, San Antonio selected its franchise point guard.
In a gamble that’s paid off in a spectacular manner, the Spurs took point guard Tony Parker.
Parker is a six-time All-Star with four All-NBA honors and five trips to the NBA Finals. He’s also won four rings and the 2007 Finals MVP award to solidify his Hall of Fame resume.
At 33, Parker can still improve his resume and further solidify his status as the greatest No. 28 selection of all-time.
27. Dennis Rodman, 1986
Come this point in the draft, it’s a general expectation that teams will not land a superstar. One can debate the manner in which that term is defined, but a Hall of Fame champion was found here.
With the No. 27 pick of the 1986 NBA Draft, the Detroit Pistons selected legendary power forward Dennis Rodman.
Rodman led the league in rebounds in seven consecutive seasons from 1992 to 1998. That followed his winning Defensive Player of the Year in both 1990 and 1991.
Throw in his five championship rings and Rodman is the clear choice for the greatest No. 27 pick in NBA history.
26. Vlade Divac, 1989
The No. 26 selection has been surprisingly efficient. Since 2001, Samuel Dalembert, Kevin Martin, Jason Maxiell, Jordan Farmar, George Hill, Taj Gibson, Quincy Pondexter and Miles Plumlee have all been drafted at No. 26.
That may not be a star-studded list, but it’s an impressive one, nonetheless.
As for the greatest player to be selected at No. 26, that honor belongs to Vlade Divac. Divac scored nearly 14,000 points, was an All-Star in 2001 and started 113 playoff games during his career.
Martin has an underrated case for this pick, but Divac wins behind the strength of his postseason experience.
25. Mark Price, 1986
The 1986 NBA Draft doesn’t receive as much hype as it should. From picks No. 24 to No. 27, there were two Hall of Famers selected and another All-NBA honoree.
At No. 25, the Dallas Mavericks selected point guard Mark Price.
Price is one of the most underrated players in NBA history as a floor general who revolutionized the pick-and-roll. He split the high screen as well as any player ever has and is one of the greatest shooters ever.
Price finished his career as a four-time All-Star with four All-NBA honors.
24. Arvydas Sabonis, 1986
Today, the likes of Serge Ibaka, Reggie Jackson and Kyle Lowry highlight the intriguing nature of the No. 24 overall selection. In previous decades, it was clutch heroes Sam Cassell and Derek Fisher, champions Rick Fox and Brian Shaw, defensive force Andrei Kirilenko and All-Star Terry Porter.
The greatest player in the history of the No. 24 selection, however, is Hall of Fame big man Arvydas Sabonis.
Sabonis achieved most of his accolades overseas, but helped revolutionize the sport of basketball. He was a 7’3″ force who shot 3s at an unparalleled clip—his 49 3-point field goals in 1996-97 are the most by a player 7’1″ or taller—and played with a level of finesse that few of his build ever have.
Sabonis didn’t come to the NBA until nine years after he was drafted, but he’s still the best player to be selected at No. 24.
23. Alex English, 1976
Alex English scored more points in the 1980s than any other player. That’s not an, “Any other player except Larry Bird or Moses Malone,” type of statistic; from 1979-80 to 1989-90—or from 1980-81 to 1988-89, if you’re picky—English easily scored the most points of any player.
World B. Free has a case for this spot and both A.C. Green and Tayshaun Prince played big roles on championship teams, but it’s clearly English.
English averaged at least 25.0 points per game in eight consecutive seasons from 1981-82 to 1988-89. In that time, he won a scoring title, made eight All-Star Game appearances and was a three-time All-NBA Second Team honoree.
English finished his career with 25,613 points. Enough said.
22. Norm Nixon, 1977
Scott Skiles owns the all-time record for assists in a single game and Johnny Davis helped the 1977 Portland Trail Blazers win a championship. Reggie Lewis was an All-Star for the Boston Celtics.
At No. 22, the question is simple: do you take Norm Nixon or George McGinnis?
If this is based solely on NBA careers, it’s Nixon who gets the nod. He made a pair of All-Star Game appearances and played a big role on two championship teams with the Los Angeles Lakers.
If one were to include the ABA, McGinnis would be closer to winning. He was a dominant scorer for the Indiana Pacers before coming to the NBA and scoring upwards of 20 points per game for the Philadelphia 76ers.
Although ABA success is being measured here, Nixon playing such a large role on a pair of championship teams is impossible to overlook.
21. Rajon Rondo, 2006
The No. 21 overall selection has included 2012 Most Improved Player Ryan Anderson, NBA champion Boris Diaw and point guard Darren Collison. It also gave the NBA a one-man highlight reel in Ricky Davis.
The two greatest players selected at No. 21 overall: Michael Finley and Rajon Rondo.
Rondo is a former NBA champion, All-NBA honoree, four-time All-Star and four-time All-Defensive Team star who led the league in assists twice and steals once. Finley made two All-Star Games and won a title of his own in 2007.
Both players have strong cases, and Rondo’s recent debacles hurt his reputation, but he was one of the three or four best players at his position for almost a half-decad
20. Gus Williams, 1975
Zydrunas Ilgauskas was a fan favorite and a two-time All-Star for the Cleveland Cavaliers. Jameer Nelson has enjoyed a long and successful career, including an NBA Finals appearance. Paul Pressey is one of the most underrated defenders of all-time.
At No. 20, the debate comes down to two men: Larry Nance and Gus Williams.
Nance was a three-time All-Star and three-time All-Defensive Team selection. He played 14 consistent NBA seasons and served as a nightly double-double threat with reliably imposing defense from start-to-finish.
Williams was a dangerous scorer who transformed his game to include prowess as a facilitator. He made a pair of All-Star Game and All-NBA appearances, including a First Team nod in 1982.
This one’s close, but Williams gets the nod for leading the Seattle SuperSonics to the 1979 NBA championship.
.
12.Dr j.
11.רג'י מילר
10.פירס
9. נוביצקי
8. וויליס ריד
7. האבליצ'ק
6. בירד
5. פיפן
4.דייב קאוונס
3. הוד אווירותו
2. ביל ראסל
1. קינג ג'יימס…. עלק ברור שקארים
לגבי 13 קובי בריאנט וקארל מלון
12. דר גיי
11 רגי מילר, אני מאמין שבעתיד קליי תומפסון יכנס גם פה.
10 פירס
9 למרות שנוביצקי טוב בכל פרמטר, אני אוסיף אחריו את מגריידי (אחד השחקנים המהנים שהיו בליגה).
8. האבלציק
7. סטפן קרי ללא ספק
6.בירד
5.העמדה הזו היא אחת התחרותיות וסיפקה אין ספור כוכבים אני בחרתי את קווין גראנט במקום אחריו באים (פיפן בארקלי וויד).
4. למרות כריס פול אני אקח את ווסטברוק לפניו.
3.הבחירה הטובה בהיסטוריה מייקל גורדן
2. ביל ראסל
1. קארים עבדול גאבר
הבליצ'ק נבחר בבחירה שביעית!
1. ברור שמג'יק עם כל הכבוד לכארים ויש כבוד רב.
ב-5 הבחירה הברורה היא גארנט עם כל הכבוד לפיפן ויש כבוד רב ליכולתו המקצועית אך לא כמקצוען לאחר ההתנהלות הבבישה עם סירוב להיכנס בגלל שהתרגיל לזריקה מנצחת נגד הניקס במשחק בגמר המזרח (בפרישה הראשונה של ג'ורדן) נעשה בעבור קוקוץ' (שקלע את הזריקה מהשלוש).
ב-5 בעצם הבחירה הברורה היא בארקלי.
עשיתם פרויקט כזה שנה שעברה לא?
אכן כן
http://www.hoops.co.il/?tag=best-draft-picks&paged=3
1. גרג אודן
🙂
2. סאם בואי
1.1דארקו מיליציץ
If it’s possible, look past Boozer’s current reputation…..
אני בוחר עליו את דיאנדרה בלי מצמוץ
ד״ר ג׳יי
רג׳י מילר
כריס פול
נוביצקי
ווילס ריד
סטפן קארי
לארי בירד
צ'רלס בארקלי
כריס פול
אדם מוריסון , כלומר מייקל ג׳ורדן
ראסל ( ביל לא דיאנג׳לו )
מג'יק/קארים
התבלבלת מידן,נראה לי שהתכוונת לפול פירס
נכון
מה עם עוד פרויקט קיץ כמו זה שבשנה שעברה באמת?
1-קארים
2-ראסל
3-מייקל
4-בוב קוזי
5-מוזס מלון
6-בירד
7-קרי
8-רוברט פריש
9-נוביצקי
10-פירס
11-מילר
12-הד"ר
מה עם פרויקט "הבחירות הגרועות ביותר במקומות 1-12"?
Challenge Accepted
(הלכתי על שחקנים מה-25 שנה אחרונות, לא כזה מכיר את האחרים)
12.יורוסלב קורולב (2005)
11.טוד פולר (1996)
10.מוחמד סנה (2006)
9.רודני וויט (2001)
8.ג'ו אלכסנדר (2008)
7.בובי הרלי (1993)
6.ג'וני פלין (2009)
5.ניקולוס צקשווילי (2002)
4.מרקוס פייזר (2000)
3.אדם מוריסון (2003)
2.האשים ת'אביט (2009)
1.אנטוני בנט (2013)
סחתיין
ממש נבחרת חלומות הזוועה
בוב הארלי עבר תאונת אופנוע קטלנית
9 8 ו 4 כולם הגיעו למכבי תל אביב
ייאללה האשם תאביט !
דרקו פאקיינג מילציץ !!!
מסכים מילציץ ביי פאר ועוד שמחשיבים באיזה דראפט הוא נבחר ומי נבחר אחריו אז בכלל.(למרות שסביר להניח שאם הם לא היו בוחרים בו הם היו בוחרים בכרמלו אז לא בטוח מה עדיף)
למיליצ'יץ' היו 468 משחקי נבא+6 נקודות ו-4 ריב' למשחק
לת'אביט היו 224 משחקי נבא+2.7 נק' ו-2 ריב' למשחק.
גם אחרי ת'אביט נבחרו שחקני על (הארדן וקארי)
הכן תמונות קשות!!
בבחירה מס' 1 הבחירה הגרועה יכולה לניות גם ממייקל אלאוואקנדי (מקווה שהכתיב נכון אך לא נראה לי).
תודה רועי 😀
1-קארים (גם מג'יק, שאק, דאנקן ואולי לברון בחירות לגיטימיות)
2-ראסל
3-MJ
4-ראשיד
5-פיפן
6-בירד
7-סטף
8-הצ'יף
9-נוביצקי
10-פירס
11-רג'י מילר (גם פאט לייבר ורוברט הורי שווים ציון)
12-ג'וליוס אירווינג
פיפן בשום מצב לא עדיף על בארקלי וגארנט. אא"כ מודדים לפי אליפויות. אך אחד מול אחד בארקלי וגארנט עדיפים..
אצלי הצלחה קבוצתית היא מעל הכל. ופיפן הגיע לשיא שלה עם עונות מדהימות, כן, מדהימות, לצד הגדול מכולם. יותר מבארקלי בטוח.
יש לי בקשה שאודה אם מישהו ירים את הכפפה ויכתוב על השחקנים החכמים (לא ב- IQ) שדרכו על המגרש.
כשכתבו לא מזמן על מאנו וכל הפרישה שלו מנבחרת ארגנטינה, הבנתי שהוא חייב להיות ברשימה (אם לא בטופ 3), איתו החשודים המידיים:
ג'רי ווסט, סטוקטון, נאש, פיסטול פיט ולארי כמובן.
אבל אז הבנתי שיש מצב שאני קצת מוטה גזעית.
לברון הוא אישיות קטנה מאד בעיניי, אבל אחד מכדורסלנים עם ראיית המשחק הכי טובה שידע המשחק.
סאבוניס היה שחקן שהשכל שלו השפריץ כמעט בכל משחק. טוני קוקוץ כנ"ל.
טימי דאנקן יצר את הקבוצה הטובה ביותר בהסטוריה של המשחק בזכות האישיות שלו.
שחקנים כמו התולעת וצ'ארלס בארקלי היו אולי "Head cases" מהטובים שידעה הליגה אבל עילויים בתחום הריבאונד כתוצאה ממיקום ותזמון והרבה מאד חוכמת מגרש.
אז איך להכין רשימה של השחקנים החכמים?
האם לנפות שחקנים שהצטיינו גם בתחומים אחרים (פיזיות?, גובה? קליעה?)
האם בהכרח יש יתרון בפרמטר הזה לשחקנים שמשחקים בעמדה מס' 1?
אני חושב שזאת הגדרה מאוד נזילה. אי אפשר להשוות את החוכמה שבמסירות חותכות הגנה או חסימות מדוייקות בלי כדור שמשאירות צלף חופשי לזאת שבלהצטיין בהגעה לריבאונד.
אין כמעט שחקנים שמצטיינים ב-2 הפרמטרים ביחד. בכל אחד יש רשימות אינסופיות.
רעיון טוב
בירד כן הצטיין בשניהם.
גם דריימונד גרין (ובמידה מסויימת דיאו)
לסיים את הכתבה כך זה הגדולה של הדוק:
12.?
11.?
10?
9?
8?
7?
6?
5?
4?
3. מייקל ג'ורדן
2?
1?
הייתי מציע גם לסיים כך:
12.?
11.?
10?
9?
8?
7?
6?
5?
4?
2?
1?
חחח קפטן יפה
וואו באמת אוצר מרשים.
הכי התפלאתי על ג'ורג' גרווין שנבחר כל כך נמוך. גם מארק גאסול הפתיע אותי למרות שהוא באמת היה קציצה חסרת קורדינציה כשנבחר.
מעבר לגרווין, סטוקטון הוא השחקן הכי טוב שנבחר הכי נמוך.
זזה לא מפתיע ולמעשה היה בזבוז של בחירת דראפט. גרווין כבר שיחק ב-ABA (כמו הבחירה בד"ר ג'יי במקום ה-12).
מה זאת אומרת? היה לו חוזה בaba ובכל זאת בחרו אותו בדראפט ל-nba?
זה לא היה בקטע של החיבור בין הליגות שעשו דראפט?
בדיוק ככה. הקבוצות קיוו שבגלל קשיים כלכליים או סיבות אחרות הכוכבים הנ"ל ירצו לעבור ל-NBA ואז הזכויות עליהם היו שייכות להם.
במיזוג רק השחקנים מהקבוצות שהתפרקו נבחרו בדראפט מיוחד שהשמות הבולטים בו היו ארטיס גילמור, מוזס מאלון ומו לוקאס.
השחקנים האלו ידעו שבוחרים בהם?
כלומר, הם רצו להיכנס לדראפט או שיש אפשרות לבחור אותם בלי רצונם (ואם כך, אז איך לעזאזל זה אפשרי?)?
על איזה דראפט אנחנו מדברים?
על כל אלו שלפני פירוק ה-ABA.
הם ידעו ברגע שבחרו בהם. אין צורך להירשם לדראפט, רק במקרה של כניסה מוקדמת. כל שחקן שסיים מכללות או שיחק כדורסל מקצועני הופך זמין אוטומטית. מנגנון הדראפט בנוי כך שקבוצות יוכלו לקבל זכויות להחתמת שחקנים והשחקנים לא יוכלו לחתום איפה שבא להם.
זה נשמע מצחיק. "אתה לא יודע אם אתה בכלל רוצה לשחק בליגה הזו, אבל כבר דאגנו לך לקבוצה".
יש לזה איזושהי השפעה אם השחקן בוחר לשחק בכל קבוצה אחרת בעולם? נגיד, אם הוא היה עוזב את ה-ABA ומחליט ללכת לאירופה. הקבוצות היו דורשות את הזכויות שלהן על השחקן?
הזכויות תקפות רק ל-NBA. הוא יכול לשחק איפה שבא לו עד שהוא מחליט לחתום בקבוצה ב-NBA. תיזכר שהיו הרבה מקרים ששחקנים נבחרו והגיעו לקבוצה רק אחרי מספר שנים.
אגב היום אני מניח שזה אסור.
למשל הבחירה בבירד לפני שהיה רשאי לשחק ב-nba והסלטיקס בעצם חיכו שנה עד שהגיע אליהם.
היום לדוגמא אסור לבחור שחקן מהתיכון עוד לפני שעשה את השנה שלו בקולג' נכון?
בירד (כרגיל) היה מקרה מיוחד. הוא נבחר אחרי שסיים 4 שנים של קולג' והוא חזר לקולג' בגלל חוק מאד ספיצפי בספר החוקים (שמאז שונה). הסיטואציה המאד חריגה שלו מנעה מהרבה קבוצות לדלג עליו בדראפט.
השחקנים המדוברים למעלה נבחרו אחרי שכבר יצאו מהמכללות וכבר שיחקו מקצוענית.
היום יש את החוק המונע בחירה לפני שנה אחת במכללות (או במקצוענים) ישר אחרי התיכון.
אז זו סתם דרך להגביל את הכוח והאפשרות של שחקן בליגה, ואין לה השפעה על יחסי כוחות עם ליגות אחרות. בסדר.
אני פתאום מבין הרבה יותר את שון דוסון, שהתאמץ נורא לא להיבחר בדראפט השנה.
לא ברור לי למה אין אפשרות להוציא את השם שלך מהדראפט לשנה מסויימת.
ועוד שאלה, וסליחה אם אני מציק, אם שחקן סיים עונה בקולג' ורוצה להמשיך לעוד אחת, היה אפשר לבחור אותו בכל זאת?
וואללה מעניין. תודה
אתה לא מציק בכלל.
כדי ששחקן בקולג' יוכל להיבחר הוא צריך להכריז על כניסה לדראפט בלי לעשות את זה לא ניתן לבחור בו (לגבי שחקנים בינלאומיים יש חוקים דומים). שוב חשוב לזכור שזה משהו שנועד בשביל הקבוצוטת ולא בשביל השחקנים. לכן להם אין שליטה על הזמינות שלהם מהרגע שסיימו את זמנם במכללות.
מותר לבחור אוטומטית בכל שחקן שהוא 4 שנים לפחות אחרי סיום התיכון, או שחקן ששיחק תחת חוזה מקצועי, והוא – מעל גיל 19, לפחות שנה אחרי סיום התיכון, כבר לא קשור בחוזה.
בנוסף, שחקנים שסיימו לפחות שנה אחת בקולג'ים, ורוצים להיבחר בדראפט, יכולים להפוך את עצמם "למותרים לבחירה", אם הכריזו על כך לפחות 60 יום לפני הדראפט.
תודה על התשובות.
אי אפשר להגיד שזה לא גם בשביל השחקנים. הם צריכים להתנהל סביב הבחירה הזו בדראפט. אם צריך לבחור בין לשחק בפילדלפיה של השנים האחרונות (או שאתה רכז ומשום מה פיניקס החליטה שהיא חייבת גם אותך. סליחה) או בצסק"א מוסקבה, אני לא בטוח שהבחירה כל כך ברורה. אבל אם היה לשחקן חופש לבחור קבוצה אחרת, אולי הוא היה מתנהל בצורה שונה.
לא הבנתי את הטיעון האחרון.
בקיצור – קשה לי להבין עולם שבו הרעיון של חוק בוסמן לא קיים.
כלומר, חוק בוסמן מתקיים בארה"ב – אין הגבלת זרים ושחקנים יכולים לעבור מקבוצה לקבוצה בחינם בסוף חוזה. אבל האידאולוגיה שמאחורי חוק בוסמן, החופש של שחקן לבחור לעצמו את הקריירה ומתן לו כוח ועצמאות מסויימת מול הקבוצות, חסר.
נו ושיטת הדראפט נראית לך הגיונית?
ילד בן 19 שמשתתף בהגרלה למי הוא יהיה שייך בלי שום יכולת להחליט בעצמו. שיכול להישלח לארץ אחרת רחוק מכל מה ומי שהוא מכיר. אלו חוקי המשחק, בגלל זה הם מקבלים את המיליונים והם גלדיאטורים לזמן קצר מאוד. יהיו חופשיים כשיפרשו או שיהיו סופרסטארים
מפריע. ברור.
יש אפשרות אחרת. גם לאירופה יש בעיות, אבל לשחקנים יש הרבה יותר חופש. אלו לא בהכרח חוקי המשחק, הבעלים פשוט מנצלים את העובדה שהם כמעט מונופול (כלכלי ותרבותי) כדי לשמור על כוח.
שחקן בן 29 מאירופה, שלא העמיד את עצמו לאף דראפט. יכול לחתום איפה שבא לו?
LJOS הבנתי עכשיו, אבל כמו שאפלטון ציין זה למעשה שוק עבדים. רק כאלו שמקבלים על זה המון כסף.
רון, כל שחקן שעבר דראפט בו היה זמין לבחירה (ענה על התנאים שגיא ציין במפורש) ולא נבחר בדראפט הוא שחקן חופשי ויכול לחתום איפה שבא לו.
ואני מדגיש שוב שהשחקנים לא צריכים להעמיד את עצמם לבחירה זה רק במקרה והם יוצאים מוקדם למקצוענים.
אז אני לא מבין את הסיפור על קובי למשל. שאיים על קבוצות אחרות שאם הם יבחרו בו הוא לא ירצה לשחק בהן, ולכן שארלוט הוכרחו להעביר אותו בטרייד. או למשל מה שהיה עם סימונס השנה שהוא נמנע מלהתאמן עם פילי.
הרי אם קבוצה בוחרת בהם, אין להם ברירה והזכויות עליהם שייכים לה במידה והם רוצים לשחק בNBA.
זה היה תגובה לדיון שהתקיים אבל כבר אי אפשר להוסיף תגובת ריפליי..
לאיים תמיד אפשר השאלה אם אתה אחר כך גם מממש את האיום.
טכנית עם הנטס היו בוחרים בקובי ולא מוותרים הוא לא היה יכול לשחק באף קבוצה אחרת ב-NBA.
אוקיי האמת שאני לא לגמרי סגור על זה.
דדי בזמנך החופשי?
בגדול שחקן יכול להיכנס לשנת הסגר שבסופה הוא רשאי לצאת מהחוזה.
היו כמה שחקנים שנכנסו להסגר וכפו על הקבוצה שלהם טרייד כדי שלא יצאו בידיים ריקות.
אני זוכר את סטיבי פרנסיס שסירב לשחק בוונקובר אחרי שנבחר ואילץ אותם לטרייד שבסופו הגיע ליוסטון.
גם דומיניק ווילקינס עשה קטע כזה ליוטה ג'אז
הכי טוב שלא נבחר?
בן וואלאס
הרשימה הזאת מעידה עד כמה המדע הזה שנקרא "סקאוטינג" יכול לפספס.
הלינסיטי רק הוכיח את מה שהיה ברור כל הזמן.
כמו בכלכלה, אתה רק חושב שאתה יודע מתי הבורסה תרוויח או תיפול
כמו שיש לך תופעות כמו סאם בואי ומילציץ מצד אחד או כמו מאנו או דריימונד גרין או אייזאה תומאס השני.
הרבה יותר חשוב מה אתה עושה עם מה שאתה מקבל ומה השחקן לוקח.
פופ יודע לקחת קציצות ולהפוך אותם לשחקני רוטציה לגיטמיים.
אבל להפוך שחקן בחירה סיבוב שני לאול סטאר, הוא מצליח לעשות את זה אחת ל- 20 שנה.
גם הצלחות יפות שלו כמו טוני פארקר נובעות מזלזול בשחקנים האירופאיים (שאולי המצב היום הפוך).
המקרה היחידי שבו אפשר לומר שהעתה כאן עבודה יוצאת דופן היא במקרה של קאווי. שחקן בחירה 15 שתוך 4 שנים הוא אחד מהחמישיה הטובה בליגה, זה אומר שיש כאן הצלחה.
האם זה אומר שאפשר לעשות מכל בחירה 15 אולסטאר אם אתה מאמן ממש טוב ומשקיע בשחקן כמו שצריך. שאלה מעניינת מאד.
ההצלחה עם קאווי היא הרבה יותר מרשימה,
בגלל שהספרס שלחו שחקן מוכח תמורת בחירת הדראפט.
לין שחקן מטומטם, הקבלת החלטות שלו נוראה עוד בלינסיטי הבנו שזה לא ימשיך יותר מדי, גם פרקר וגם מאנו ניבחרו כמו שציינת בגלל הזלזול באירופאים, מה שפופביץ עשה עם קוואי הוא לא פחות ממדהים, הפוטנציאל תמיד היה אך הקבלת החלטות הנוראה והקליעה הבעייתית מנעו ממנו להיבחר גבוה, בעזרת ציף אנגלנד (מאמן הקליעה הטוב בעולם) שיפר באופן ניכר את הקליעה, ואין מקום לשפר בו את קבלת ההחלטות יותר מסן אנטוניו, אם בהתחלה חשבו שזה בגלל השיטה (שבהחלט משפרת), היום כבר מבינים שהוא אולסטאר בזכות עצמו.
פיפן שחקן ענק, בארקלי שחקן שאני מאוד מעריך וגארנט אחד הפאוור פורוורדים הגדולים שיצא לי לראות, אבל המקום החמישי שמור לדוויין ווייד.
הבן אדם לקח על הגב לבד קבוצה בינונית (שאק בשלהי הקריירה היה השחקן השני בטיבו, אחריו ה"כוכבים" היו אנטואן ווקר וג'יימס פוזי…) והביא לה אליפות כשהוא ממטיר 35 נק' למשחק, וכל זה כשהוא רק בשנה השלישית(!) שלו בליגה.
הגמר הזה היה מכור, וויד היה מכניס מרפקים לצלעות של נוביצקי ואז זורק שתיים מהקו. וויד שחקן אדיר ובהחלט קשה לבחור בינו לבין בארקלי ופיפן ואפילו גארנט אבל הייתי בוחר בבארקלי עם כל האהבה ושעות השינה שהשקעתי בפיפן והשותף שלו לאליפויות.
מי שניבחר ובחר לא לשחק, יכול לוותר על שנה ואז הוא חופשי. זה קרה עם דני פרי. אלא אם כן שינו חוקים
ר ו נ י – א ל ש י ך – ה ו א – ג ו ש – ח . ר א – מ ס ר י ח
אבל מה-מסריח!
אדם מוריסון