יובל שחם ששרת אותנו בנאמנות משך שנה שלמה מהמערב-התיכון של ארה"ב עם כתבות מצויינות מאולמות אינדיאנה, שיקגו, וקליבלנד  חזר מ"שנת שרות" של הסוכנות (או משהו יהודי/ישראלי מאותו סוג) ביו אס אוף איי, והוא מחפש את עצמו עתה בישראל. הוא מוכשר מספיק למצוא משהו במדיית הספורט בישראל (אם רון קופמן יכול, אז אפילו העיזה שלי אליזבט ג'וניור יכולה!), אבל זקוק לעזרה. אני אעזור לו בכל מה שאוכל, כפי שאעזור לכל מי שכותב לנו ויצטרך עזרה ממני. אבל – לצערי – אני נחשב ל-RENEGADE במדייה הישראלית, ואני לא יודע אם המלצה ממני היא עזרה או קללה.

(אגב, אני מתכנן לכתוב מחר איזה פוסט על העניין הזה, "מנחם לס במדיה הישראלית" ולמה אני נחשב לכזה "מורד" או "יוצא דופן", ולכן שמי הוא הס מלהזכיר ב-ISRAELI MEDIA יעני. היי, לך תדע כמה ימים – או חודשים, או שנים – הקב"ה מתכנן עבורי, ואף פעם לא ספרתי לכם או גיליתי לכם כמה ספורים מעניינים, ולא כדאי שהם יירדו לקבר איתי).

בקיצר, היובל הזה המליץ על שליח אחר, שי גולדנברג, שמיקומו…בעיר הלידה של סטפן קיירי (אגב, גם לברון ג'יימס נולד שם) הרי היא אקרון, אוהיו, 30 מייל מקליבלנד.

אקרון היא גם "עירי": כשלמדתי בקולג' של ווסטר באוהיו לימדתי עברית בבית הכנסת הקונסרבטיבי של אקרון ("בית אל" או "בית ישראל" או משהו כזה) משנת 1961 עד 1963, ואז המשכתי ללמד שם (עם אשתי רינה ז"ל) כשגרנו בקנט, אוהיו – עיר שכנה לאקרון שם עשינו את ה-M.A בקנט סטייט יוניברסיטי מ-1963 עד 1965. 4 שנים באקרון לא הולכות ברגל.

אקרון היתה ידועה פעם כ-"עיר הצמיגים של ארה"ב" כשגם GOODYEAR וגם FIRESTONE התחילו שם, ואחריהם באו עוד כמה חברות צמיגים, לפני שהפכה להיות "העיר של לברון ג'יימס".

ככה זה. יובל שחם עזב, שי גולדנברג הגיע. דור הולך ודור בא. יום אחד גם אני כבר לא אהיה כאן, ובקשתי מאשתי גייל שאת אפרי היא תפזר במקום מיוחד בחוף של בת-גלים. המיקום בו יפוזר האפר יוודע לכם ברבים, ודדי יוכל בכיף להגיע לשם ולהשתין עליו.

אבל עד אז אני אמשיך לחפור ולבעוט כאן.

ועתה יש לנו חבר צוות חדש (אתם יודעים שהפכתי אותו לאיש צוות עוד לפניו כי עדיין לא הודעתי לו!) בשם שי גולדנברג והוא יהיה נציגנו בקאבס בעונה הבאה.

הנה פוסט הסיפתח שלו:

Bad boys, bad boys, what you gonna do, what you gonna do when they come for you?

מאת שי גולדנברג

אני חושב שכל מי שמגדיר את עצמו כאוהד כדורסל זוכר את המשחק הראשון שהוא ראה מליגת ה-NBA. במקרה שלי, זה קרה כשהייתי בן 5 וישבתי עם אבא שלי לראות את סדרת גמר המזרח בין שיקגו בולס של מייקל ג'ורדן, לדטרויט פיסטונס – "הבחורים הרעים" – של אייזיאה תומאס, ג'ו דומארס, דניס רודמן וביל ליימביר. בעוד שרוב החברים שלי התחילו להעריץ את מייקל ג'ורדן ולאהוד את שיקגו בולס, אני התאהבתי ממבט ראשון בקבוצה ממישיגן. אני ממש זוכר איך התלהבתי מהמלחמה על כל כדור בריבאונד, מהאגרסיביות, ומהעוצמה הזאת, שהייתה לקבוצה הכל כך מיוחדת הזאת.

אבא שלי גם ניסה להפוך אותי לאוהד הפועל ת"א, כמוהו, ואפילו לקח אותי לראות את ראדנקו דובראש הגדול צולף שלשות נגד הפועל גליל עליון באוסישקין, אבל אני התעקשתי להפוך למכביסט, נראה לי גם בעקבות חברים שלי והעובדה שמכבי ת"א הייתה (ועדיין?) הקבוצה של המדינה.

עם דטרויט פיסטונס תמיד נשארתי. עקבתי אחריהם כל השנים, אהבתי את גרנט היל ועפתי עד השמיים בעקבות בן וואלאס, ריפ וצ'ונסי בילופס והאליפות הנכספת, שסימנה בשבילי את סיום תקופת התיכון.

השנים עברו וכדורסל טוב זה מצרך נדיר מהקבוצה שאני אוהב. היום, אני שליח של הסוכנות היהודית בקהילה היהודית באקרון, אוהיו בארצות הברית. העיר הזאת נושמת כדורסל ומקדשת את זכרו של לברון ג'יימס, יקיר העיר, שהוביל את השכנה מקליבלנד לסוויפ בסיבוב הראשון של הפלייאוף בדרך לאליפות היסטורית מבחינתה, על הקבוצה שאני אוהב, אחרי שהיא הצליחה להעפיל בקושי לפלייאוף.

הספקתי במהלך השנה החולפת לראות את הפיסטונס שלי מקבלים מראש מהניקס, במדיסון סקוור גארדן. אבל, לבקר בפאלאס, באובורן הילס, נשאר בגדר חלום שעליי להגשים השנה.

עוד דבר שגיליתי השנה, זה את הנטפליקס. ובאופן יותר ספציפי את סדרת המופת של ESPN:for 30  30.

למי שבטעות לא מכיר, מדובר בסדרה לציון 30 שנות קיום של ערוץ הספורט האמריקאי ESPN, שבאה לתאר דרך סרטי ספורט דוקומנטריים אירועים ספורטיביים שונים שאירעו, בעיקר בספורט האמריקאי. מספר רב של פרקים בסדרת הסרטים הזאת מציגים רגעי כדורסל בלתי נשכחים, בקבוצות הקולג' ברחבי אמריקה וכמובן מליגת ה-NBA.

הסרט הראשון שבחרתי לראות הוא כמובן BAD BOYS שביים זאק לויט (שעה ו-43 דקות).

לדעתי, הסרט מצליח להציג את הנשמה של הקבוצה שבה התאהבתי באופן מדהים וטוטאלי, ומהרגע הראשון לא יכולתי להוריד את העיניים שלי מהמסך. הפתיחה של הסרט מציגה ישר את יכולת הכדורסל והלחימה הבלתי מתפשרת של הפיסטונס דאז, ובאותה נשימה גם את הירידה המפורסמת שלהם מהמגרש לאחר ההפסד לשיקגו בולס של ג'ורדן שנה לאחר הזכייה השנייה ברציפות שלהם באליפות ה-NBA.

לאחר מכן מתיישבים בכיסא המרואיין המנהיג המקצועי של הקבוצה, אייזיאה תומאס הגדול, ורגע לאחר מכן, מי שהיה המנהיג מבחינת האגרסיביות, ביל ליימביר הידוע לשמצה. מי שאוהב כדורסל, בעיקר אם הוא גדל בסוף שנות ה80' ותחילת שנות ה90' לא יכול להתכחש לעובדה שהפיסטונס היו הקבוצה שהחזירו את "הרוע" במובן הטוב של המילה למשחק הכדורסל, אחרי שנים של העברת מקל בין הבוסטון סלטיקס של לארי בירד ללוס אנג'לס לייקרס של מג'יק ג'ונסון וקארים עבדול ג'באר. בשבילי, כאוהד הקבוצה, הסרט הזכיר לי את עצמי בן ה-5 שמתאהב במשחק הכדורסל, ומתאהב בדטרויט פיסטונס, my bad boys.

אני מקווה לכתוב לכם במהלך השנה על הביקורים שלי ברחבי ארה"ב במגרשי ה-NBA השונים, וגם לשתף אותכם בהגשמת חלום אישי שלי, בביקור במקדש, הפאלאס של אובורן הילס, בדטרויט, מישיגן.

שי גולדנברג