המשחקים האולימפיים תמו ( כמעט )

מנקודת הזוית שלי כבטטת כורסא מתקדמת המשחקים היו מהנים מאוד , ללא טיפת ציניות ועם המון ציוניות אני מרגיש גאווה בכל פעם כשספורטאי ישראלי עולה לייצג את המדינה , להבדיל מכדורגלנים וכדורסלנים רוב הספורטאים עומלים קשה יותר והאולימפיאדה היא למעשה 15 דקות התהילה שלהם על השקעה בת 4 שנים לפחות הרחק מאור הזרקורים.

חשבתי איך אפשר לשפר או לפחות להקנות יסודות טובים יותר על מנת שנצליח קצת יותר במשחקים הבאים.

בהתחלה חשבתי שאולי כדאי להכריז על בטטת כורסא כענף אולימפי ,הייתי בטוח זוכה בקטגרייה הפתוחה של 100 פלוס אבל אז נזכרתי שהאמרקאיים ישלחו כמה משלהם וכנראה אסייים במקום האחרון במשקל הפתוח רחוק מהפודיום.

ישראל היא לא מדינת ספורט , אל לנו להשלות את עצמנו 2 מדליות באולימפיאדה זו או אחרת לא יעשו את ההבדל. עם כל הכבוד לענף הג'ודו ישראל זוכה במדלייה אולימפית בענף אחת ל 3 אולמפיאדות.
הזכיות של ארד( בכסף ) וסמדג'ה ( בארד ) בברצלונה 1992 היו צריכות להוות קרש קפיצה עצום לענף , ממש כפי שהמדליות של ששון וג'רבי אמורות לשמש.

בפוסט של עדו מורייה ( האוסטרלי/ישראלי ) הוא כותב –

"בגדול 105% מכל הילדים האוזיס ילכו לחוג ספורט. קריקט בקיץ ופוטי (רוגבי או פוטבול חוקים אוסטרליים) בחורף. כדורסל לכל הילדים מגיל 5 והבנות יתחילו נט בול בגיל 12 שגם הליגה תתחיל בכדורסל בגיל 14. עד גיל 12 הפוטי יהיה נגיעה בלבד ללא תיקולים אבל מגיל 13 זה מגע מלא"

הנסיון שלי בג'ודו דל מאוד  אני זוכר שבכיתה ב'  שאמא שלי רשמה אותי לחוג ג'ודו במתנ"ס המקומי , הייתי אמנם בכתה ב' אבל כבר מהזיפים היה אפשר לשער שאני ממש לא בקטגוריית משקל הנכונה , למדתי תרגיל נחמד של הפלה תוך שימוש ברגל ובמשך כל השיעור הפלתי תוך 5 עד 10 שניות את כל שכבת הגיל . בשיעור השני המדריך הקפיץ אותי להתחרות מול כתה ג'-ד' גם שם לא נתקלתי בבעיות מיוחדות וביצעתי את התרגיל די בקלות.

בשיעור השלישי היה לי קרב מול ילד בכתה ו' שלא התרגש מהתרגיל שלי והפיל אותי על הישבן תוך 4 שניות , זהו זה היה הסוף בכיתי וסירבתי לחזור להתחרות . שיעורי הג'ודו הומרו לקורס קרמיקה ולמרות שאין היסטוריה של מעשנים במשפחה זכורות לרע מאפרות ממש גרועות שהכנתי.

נחזור ל 2016 . לדעתי הועד האולימפי הוא גוף קצת כבד המורכב מלא מעט עסקנים וטרמפיסטים שעטו על המטוס הראשון לריו , חלקם עסקנים מוכרים מתחום הספורט , ח"כים לשעבר ועוד , אני לא בטוח שהם מבינים יותר מבטטת כורסא ממוצעת והם לא עושים מספיק למען הספורט בישראל .

חברי הועד האולימפי הישראלי

איך בכל זאת אפשר לקדם את הספורט הישראל ? לדעתי הכל מתחיל בגיל הרך , אנחנו יכולים לקנא בילדיו של עידו האוסטרלי שם החינוך לספורט ב DNA ואצלנו ? שעתיים של שיעור ספורט ( חנ"ג ) בשבוע שבמהלכן מנדנדים למורה שייתן כדור ( רגל לבנים , מחניים לבנות ) . למה לא לבחור 2-3 ענפים כשהג'ודו נראה לי מושלם מהבחינה הזו ולהוסיף 3-4 שעות שבועיות ? רובנו משלם מס מהגבוהים בעולם שלא לדבר על מע"מ , ארנונה ומיסי בלו למינהם.

במקום לצאת בקמפיינים ש"מאשימים" את ההורים שלא דוחפים את ילדהם לעשות 5 יחידות במתמטיקה אפשר לנתב לכיוון של 5 שעות חנ"ג בשבוע כחלק מתוכנית הבראה לא רק למערכת החינוך אלא לאוכלסייה שלמה.

ישנו משפט המיוחס לרמב"ם  –  "בולם רוגזו יפחית אוכלו ויגביר תנועתו " כמו כן קיימת התיחסות לבריאות גם במשנה ותלמוד

כלומר –  עם הספר מודע לכך שיש חשיבות עליונה לחנ"ג

אפשר להוסיף עוד 2-3 ענפים שלא דורשים עלות גבוהה של כדורים ,אולומות וציוד נלווה . להשקיע באנשי מקצוע לשלם למדליסטים האולימפיים שיעזרו בסדנאות מקומייות ואולי בעוד 12 שנה נצליח להכניס למשלחת 14 ג'ודוקאים לכל קטגוריות המשקל, אבל חשוב מכך הקנייה של ערכי ספורט וחינוך גופני , גם אם לא נגדל מדליסטים לפחות יהיו קצת פחות בטטות כורסא.

אפשר ואולי אף כדאי להשקיע בענפי כדור ככדוריד וכדורעף זה לא סקסי ( מי מכם יודע מי שחקן הכדורעף/כדוריד הטוב בעולם ? , כנראה שלרובנו אין מושג ) כמו הכדורגל והכדורסל אבל אולי מוטב להתמקד בענפים בהם קיים סיוכי להיות מעצמות בתחום ? באופן טיבעי רוב האתלטים הגדולים נמצאים בענפי הכדור הפופלריים כי לשם הם נותבו .

נקודה חשובה נוספת שלמדתי מהמשחקים היא שלא משנה עד כמה מוכשר אתה על מנת להצליח אתה חייב מאמנים ומתקנים ברמה הגבוהה ביותר . תראו את נבחרת יפן ב 4*100 , ללא רץ אחד שיורד מ 10 שניות על תרגול מושלם הם זכו במדליית כסף ( בעוד האמרקאיים שוב הפילו את המקל ). עם המאמנים הנכונים ( נבחרת ההתעלמות האומנותית היא דוגמא נפלאה לאיך כיצד אפשר להצליח) ועם המתקנים הראויים אפשר להצליח קצת יותר.

באשר לקשקוש התורן שהגן היהודי חזק בראש וחלש בשריר. הידעתם כי ? מאז המשחקים האולימפים בעת החדשה בכל אולמפיאדת קיץ זכה משתתף ממוצא יהודי במדליית זהב ? ונחזור לג'ודו היו בנבחרת הישראלית דברים שאני לא מבין . אורי ששון זכה במדליה , הוא אדיר אבל נראה שהוא מתחרה של תרגיל אחד אותו הוא מבצע באופן מושלם עד שהוא פוגש בילד מכיתה ו' ( טדי רינר האגדי ), ובכלל הדחיפה שלו למשקל 100+ הייתה הברקה/הבלחה שיכלה בנקל להסתיים בכשלון ( לא נורמלי להוסיף 20 ק"ג למשקל , זו דעתי )

גולן פולק המדורג 6 בעולם הפסיד ליריב לא מדורג מהמקום ה 112.  שג'רבי מנצחת המאמן הוא גאון כשראשוני וגילי כהן מודחות אחרי קרב אחד הג'ודקא הוא אסון ?!

במהלך אחד הקרבות של שגיא מוקי מול יריב אמריקאי אמר אריק זאבי שהאמריקאי ביצע תרגיל שהוא לא מבצע בדר"כ וכמעט הפתיע את שגיא , בתחבולות תעשה לך מלחמה – הייתי מצפה דווקא מהג'ודאים שלנו שיהיו יותר מתוכחמים ויותר מגוונים .

נראה שגם שאנחנו לכאורה מצליחים הכל פה בקומבינה. מוקי צפוי לעבור קטגוריה על מנת לפנות מקום לג'ודוקא צעיר זו לא שיטה זו פשיטה ככה לא נצליח לגדל אלופים לעולם . לדעתי היתרון של להיות באותו משקל דרך הכרת היריבים היא בריאה יותר , מה גם שמשקל עודף מגביר את הסיכוי לפציעות ושחיקה של העצמות והסחוס.

הכנה למשחקים ?

שגיא מוקי הגיע למשחקים פצוע ללא אימונים ( אמא שלו אמרה שנפצע כששיחק כדורגל ) , מוקי נראה לי כספורטאי מאוד מוכשר אבל ראבק להפצע במשחק כדורגל בשכונה ? זה חוסר אחריות משווע . הוא התחרה למרות כאבי גב ויכל לגרום לעצמו לנזק בלתי הפיך.

היעדר הכנה מזכיר לי את התקופה שהייתי סטודנט , לפעמים היה קורה שהייתי ניגש למבחנים מבלי ללמוד כלל , אתה מגיע בלי ציפיות כלל ואם אתה מצליח לקבל 80 אתה יוצא ענק , כשאתה מקבל ציון כמו 37 ( תנסו שדות אלקטורימגנטיים ותיווכחו שזה ציון סביר ) אין אפילו שלב תירוצים , אתה ניגש למועד ב אבל מראש הציפיות היו נמוכות ואתה למעשה מוכן עם תירוץ בקנה.

אפרופרו שלב התירוצים , ניכר שהלחץ על הספורטאים במשחקים הוא גדול פי כמה וכמה לעומת תחרויות רגילות כגון אליפות עולם , אירופה וכו

נראה כי כל ספורטאי הגיע לעמדת הראיונות מוכן עם התירוץ , זה לא נעים לראות את זה . אפשר לתת כמה רגעים של חסד ולא מבט של סוף העולם + "אכזבה " צריך תמיד לזכור שזה יכול לקרות גם לטובים ביותר ( סרגיי בובקה הוא הדוגמא הכי טובה שעולה לי לראש )

חלק ממסגרת החינוך כדאי להשקיע שילוב של פסיכולוגיים ( כבר לא מילה גסה ) מגיל צעיר כחלק מהכנה מנטלית ארוכת טווח.

צריך להבין שכל עוד הנטל של חוגי ספורט הוא על ההורים לעולם נשקע בבינוניות , צריך לעשות את הסוויץ המחשבתי להאמין שאולי אפשר גם אחרת ומי יודע אולי ב 2036 השאלה של אם נחזור אם מדלייה לא תהייה רלוונטית אלא נשאל עם כמה מדליות נחזור ?

להתראות בטוקיו 2020 , התירוץ של תחרות מול קהל בייתי חם ועוין כבר מוכן