1. הפתעה מרעישה בכדורגל: השבדיות עשו זאת בפנדלים – לראשונה בכדורגל נשים – נגד האמריקאיות!

(השבדיות, אחרי הפנדל המנצח)

נבחרת שבדיה גברה על נשות ארה"ב בפנדלים, ובכך הביאה סוף לספור נפלא של האמריקאיות במשחקים האולימפיים. איך אומרים כאן?

THEY WENT THREE AND OUT! אחרי שלוש מדליות זהב רצופות בכדורגל, המסע הנפלא שלהם נותק אחרי 14 נצחונות אולימפיים רצופים.

אז הפעם הן חוזרות הביתה אפילו ללא מדליית ארד. בידיים ריקות.

(הופ סולו, השוערת האמריקאית היפהפיה, אחרי שהפנדל האחרון ניכנס, ושלח את הנשים הביתה בידיים ריקות)

האמריקאיות שלטו ברוב המשחק ולפני הסוף חשבו שניצחו עם נגיחה של קרלי לויד, אך השער ניפסל בגלל עבירת תוקף. לא מספיק לשלוט. צריכים להבקיע, והאמריקאיות החמיצו והחמיצו. השבדיות השאירו  שחקניות בהגנה, ומשם יצאו למתפרצות מסוכנות, וככה ניכבש שערן הראשון. גם שערן השני נכבש ככה – שער חוקי לחלוטין שבוטל בגלל הרמת דגל שגוייה של שופטת הקו.

בפנדלים, לראשונה בכדורגל באולימפיאדות בנשים, שבדיה ניצחה 3-4 כשאלכס מורגן היפהפיה היא שמחמיצה את הפנדל הראשון בגלל עצירה טובה של שוערת שבדיה הדביג לינדהאל.

הופ סולו עצרה בעיטה אחת, אבל את האחרונה, המכרעת, היא לא הצליחה לעצור.

ככה זה. כל דבר טוב ניגמר. האמריקאיות טסות הביתה. UPSET מונומנטלי!!!

היילייטס מהפסד נשות ארה"ב לשבדיה:

*

*

2. שיא הנשים ב-10,000 רוסק לרסיסים

מבט מהיר בהסטוריה של השיא מספרת את ספור היום: ניפוץ השיא הקודם – של הסינית Wang Junxia (החשוד מאד עד היום ב'נקיונו'), שהחזיק מעמד 13 שנים – פוצץ ב-14 שניות שלמות –  29:17.45 דק'.

האיתיופית אלמאז איינה דרסה-הרסה-ריטשה-מעכה את כל הרצות. היא קבעה שיא עולמי השייך כאילו לעולם אחר. עד כדי כך!

המקצוע הראשון בא"ק לא יכול היה להיות יותר מכריע, ובעל אוטוריטה גדולה יותר. אם הוא סימן לבאות, מחכה לנו שבוע נפלא במקצוע האמיתי של האולימפיאדה, ושהיא נבראה יותר בגללו מכל מקצוע ספורט אחר.

אלמאז איינה היתה עד היום (אתמול) רצה למרחקים קצרים יותר כשהמרחק העדיף עליה היה 5,000, מרחק בו היא מחזיקה בזמן השני בטיבו בכל הזמנים. נראה לי שמעתה המרחק המועדף עליה יהיה 10,000 מ', אבל אני לא אתפלא כלל אם היא תהיה האשה הראשונה לרדת מ-14 דקות ב-5,000 אחרי מה שעשתה כאן היום. השיא הוא 14:11 של בת ארצה משנת 2008. אם היא תוריד 11 שניות ממנו היא תהפוך לאלילת האולימפיאדה, והרצה למרחקים הגדולה אי-פעם!

הנה היא בריצתה ונצחונה:

*

Time	Athlete	Date	Place
32:17.20	Yelena Sipatova (URS)	1981-10-19	Moscow, Russia[2]
31:35.3	Mary Decker-Slaney (USA)	1982-07-16	Eugene, USA[2]
31:35.01	Lyudmila Bragina (URS)	1983-05-29	Krasnodar, Russia[2]
31:27.58	Raisa Sadreydinova (URS)	1983-09-07	Odessa, Ukraine[2]
31:13.78	Olga Bondarenko (URS)	1984-06-24	Kiev, Ukraine[2]
30:59.42	Ingrid Kristiansen (NOR)	1985-07-27	Oslo, Norway[2]
30:13.74	Ingrid Kristiansen (NOR)	1986-07-05	Oslo, Norway[2]
29:31.78	Wang Junxia (CHN)	1993-09-08	Beijing, PR China[2]
29:17.45	Almaz Ayana (ETH)	2016-08-12	Rio, Brazil

3. אני מתבייש להיות אמריקאי אוהד NBA

(קבוצת החיוורים האירופאים הזאת  – עם רק שחקן NBA אחד – טירטרה את כוכבי ה-NBA ולעתים עשתה מהם צחוק)

אני לא צוחק ולא מתבדח. אני אומר בכל הרצינות: הקבוצה האמריקאית היא קבוצה חרא. משחקת ללא כל ארגון, סדר, או שיטה. אם השלשה של בוגדן בוגדנוביץ' ניכנסת  עם 0.2 שנ' לבאזר – והיא כמעט ניכנסה – היה שוויון, ובהארכה האמריקאים היו מפסידים כי ברבע האחרון הם שיחקו בדיוק כמו קבוצת ליגה D כשכל הסלים באים או מפאולים, או סתם ממבצים אישיים.

כל הכבוד לסרבים. אחרי שהאמריקאים פרצו עם 5-23, הסרבים החלו לשחק על הגבוהים שלהם, ומדי פעם שלשה כאן, שלשה שם, וההפרש קטן וקטן עד שבסוף היתה הרגשה שהסרבים לוקחים את המשחק.

אני לא מבין מה בדיוק עושה ששבסקי כמאמן הנבחרת. בנבחרת החלומות של 1992 ראית מערכת. ראית זרם משחק. ראית אסכולת כדורסל. הקבוצה הזאת? אתה לא יודע אם היא משחקת 'ביג-בול' או 'סמול בול' או "NO BALL". אתה לא יודע אם נתנו להם שרטוט אחד דפוק של תרגיל. לא היתה כל מגמה במשחקם.  האם היה תרשים של דבר אחד? דבר אחד, לא יותר? קשה לי להאמין.

הם היו כל כך רעים שהקהל החל לצחוק וללעוג להם, כשאלפים פורצים במחיאות כפיים כל פעם שהאמריקאים קולעים פאול, כי במחצית השנייה זה היה הנשק העיקרי שלהם. כל פאול שניקלע – הקהל פרץ בתשואות. רציתי לקבור את עצמי בבית על הכורסא בה ישבתי מרוב בושה.

לא. לפי המשחק האהבלי והטפשי שהם שיחקו לא היה אפילו תרשים של תרגיל אחד.

אני כתבתי כבר כאן יותר מפעם ויותר מפעמיים שמייק ששבסקי הוא אחד המאמנים האוברייטרס ביותר גם במכללות, וכמובן כמאמן ארה"ב. פשוט לאוניברסיטת 'דוק' כל שחקן גדול רוצה להגיע, ומדי כמה שנים ישנם לו מספיק טובים לאליפות, ובארה"ב היו לו תמיד את שחקני ה-NBA הטובים ביותר. עתה, עם שחקני מילואים, הוא יושב כמו גולם ולא יודע מה לעשות!

לא היה כל מבנה למשחקם ולא היתה כל מערכת לכדורסל שלהם, ואני בטוח שכל מי שחזה במשחק לא מבין כיצד שחקנים כקליי תומפסון, ג'ימי באטלר, או קווין דוראנט משחקים ב-NBA, ושחקנים כמילוס דיאודוסיץ', סטפן מרקוביץ', מירוסלב רדוליקה, או מרקו סימונוביץ' לא.

שחקן ה-NBA היחידי שלהם -Nikola Jokic – היה השחקן הטוב ביותר במגרש כשהוא קובר 25 ב-11 מ-15 כשהוא היחיד שמראה שה-NBA זאת לא ליגה של  נגרים אחרי הכל.

מילוס תיאווסיץ' קלע 18 (היה בדראפט של 2009 אבל לא ניבחר), כמו מירוסלב רדוליקה המזוקן שקלע אף הוא 18, שהיה בדראפט של 2010 אבל אף אחד לא לקח גם אותו.

קיירי אירוינג הוביל את היאנקים עם 15 באחוז נמוך, ועשה כמה שטויות שאני מתבייש לכתוב עליהן כשיש לו ארבעה אול-סטארים על המגרש איתו, והוא מתעקש ללכת לבדו, ניכנס למערבולת שחקנים, והולך לאיבוד עם הכדור. איזה 'גדול' הוא יכול להיות יום אחד , ואיזה גולם הוא יכול להיות יום שני.

מה קורה לדוראנט? 12 נק' ב…4 זריקות??? 4 זריקות משך משחק שלם נגד חבורת חיוורים אירופאים? תחשבו על כך: דוראנ הגדול מצליח להשתחרר רק ל-4 זריקות משך משחק שלם!!!

הערב אני נשבע לכם שהחיוורים היו מהירים יותר, חכמים יותר, ערמומים יותר, נועזים יותר, ופשוט טובים יותר מהאמריקאים. אז איך האמריקאים ניצחו? הרבה במזל, וגם בגלל שאחרי הכל ב-'אחד-על-אחד' הם טיפונת יותר טובים, ורק בגלל זה הם ניצחו על חודה של שלשה.

כרמלו היה חושך אחרי משחקו הנפלא שלשום עם 12 נק' ב-3 מ-8. פול ג'ורג' קירטע עם 2 נק' ב-4 מ-10. דמרכוס קאזינס קלע 11 בעיקר בגארבג' תחת הסל. דיאדרה ג'ורדן שם 13 ב-4 מ-4 אבל לא שיחק מספיק, ובאטלר – בינוני מאד – קלע 9. קליי ת'ומפסון יורד בטורניר הזה מדחי אל דחי: 3 נק' עם 1 מ-6. הוא משחק עם פרצוף חמוץ ונראה לי סובל יותר מנהנה.

אותי מעניין מה מרגישים סטפן קרי, לברון ג'יימס, ראסל ווסטברוק, בלייק גריפין, למרכוס אולדרידג', קאווי לינארד, וכריס פול שהוציאו עצמם מהנבחרת. האם בסתר ליבם הם נהנים כיצד חבריהם סובלים – כשהם חושבים בליבם 'בגלל שאנחנו לא שם'? – ומקווים גם שהם יפסידו? לך תדע.

אין שאלה שהנבחרת האמריקאית היא חלשה. הגבוהים הסרבים שחיים על כרוב ותפוחי אדמה  לעומת האמריקאים שחיים על סטייקים נראו חזקים יותר, אגרסיביים יותר, ועשו לאמריקאים שמות תחת הסל, במיוחד הניקולה הזה מדנבר והמירוסלב רדוליקה הזה ששלחו גם את דיאדרה גרין, גם את דמרכוס קאזינס, וגם את דיאדרה ג'ורדן לבית ספר של "איך גבוהים צריכים לשחק תחת הסל " – דבר שלאמריקאים אין בו מושג.

זוהי קבוצה אמריקאית ללא כל כימיה, וכל כוכביה הגדולים נעלמו ואינם!

4. אולי ההישג הגדול ביותר של האולימפיאדה

(ואחד הבלתי מובנים ומדהימים מכולם!)

הוא לקח 11 שנות פרישה משחייה לפני שחזר. UNBELIEVABLE! אין לו גוף גדול במיוחד – למעשה הוא היה הנמוך מכל 8 השחיינים בגמר ה-50 מ' חופשי. ככל שאתה יודע עליו יותר, הישגו מעצים יותר ויותר בגודלו!

שמענו על בני 35 בריצת מרתון. מייק פלפס שוחה בגיל 31, אבל הוא שוחה מרחקים שהם לפחות 100 מטרים. אבל לעשות 21.40 שניות – מקום ראשון הגמר האולימפי בשחייה במשחה שהוא כולו POWER (הספק)?

'הספק' – כוח כפול מהירות שזה בשפת הרחוב "כוח מתפרץ"?

לא יאומן.

אנטוני ארוינג הופיע באולימפיאדת 2,000 ולקח זהב ב-50 מטרים חתירה. הוא פרש משחייה ב-2000 אחרי סידני, ושם את מדליית הזהב שלו ב-EBAY למכירה פומבית, כשכסף הזוכה הלך לניצולי הסונמי ב-2004.

אחרי הפסקה של 11 שנה, הוא החליט לחזור לשחייה ועשה את הנבחרת האמריקאית, רק לסיים חמישי בלונדון. מאז הוא זכה במקום שני באליפות  World Aquatics Championships 2013 ב-50 מ' בזמן 21.70, ושלישי ב-100 מ' בזמן 48.49

ארווין הוא יהודי. אמו יהודיה שסבתה וסבא עלו לארה"ב מליטא, ואביו הוא אינדיאני. הוא גדל כיהודי, עשה בר-מצווה כדת וכדין, אבל הוא טוען שהיום הוא "יהודי בדת, אבל עם אמונה ופילוסופיה של  'זן בודהיסטי'". הוא לומד היום לתואר שלישי באוניברסיטת בארקלי.

אלוף אולימפי בגיל 35?

לא יאומן כי יסופר!