******************

יבורך מולי שמצא עתון חדשות הספורט משנת 1968, והכניס תמונה של העתון כאן באתר לפני כמה ימים כשכתב את הטור שלו על האולימפיאדה. לא זכרתי בדיוק אם היה לי מאמר באותו גליון שראיתי רק את דף השער שלו, אבל בזמן האולימפיאדה כתבתי כמעט כל יום, וכתבתי למולי מסר שיש סכוי שישנו מאמר שלי בפנים העתון. אני לא יודע כיצד מולי הגיע לעמודי העתון הפנימיים (אם זכרוני אינו מטעה אותי היה זה עתון של 6 עמודים בגודל של 'ידיעות', שבשנות ה-70 המוקדמות גדל ל-8 עמודים), אבל הוא הגיע, הצליח 'לפתוח' אותם, ו-"דג" לא רק מאמר אולימפי, אלא כצ'ופר גם מאמר על ההעברה של ווילט צ'מברליין מפילדלפיה ללוס אנג'לס לייקרס.

ויבורך רועי ויינברג שהדפיס את השניים מילה במילה.

מה שמעניין לראות זה כמה "שטח" נתנו כבר אז למאמרים על האולימפיאדה, ולשים לב גם לעובדה הפשוטה אך האמיתית: המאמר על צ'מברליין היה יכול להיכתב היום, ואיש לא היה מבדיל בסגנון של אז וזה של היום. הכנסתי כבר אז פרטי פרטים, וכבר אז גידלתי עכברי כדורסל שהיו מעוניינים בכל פרט, והתווכחו ורבו איתי אז לא פחות משאתם עושים זאת היום, אלא שאז כל 'השפלה' הגיעה אלי אחרי 10 ימים במכתב, בדואר אוויר…

דבר אחד ברור לי: עברו 48 שנים מאז, אבל בסיקור הכדורסל שלי לא השתנה הרבה, מלבד זאת שאז היה בלתי אפשרי להכניס מילים באנגלית! (וכן, הדבר היחיד שהתחדש הוא שהיום כבר לא כותבים "כושי"…)

********************

 

הקדמה:

בין 1954 ל-1985 פעל יומון חדשות ספורט ישראלי בשם "חדשות הספורט" שסיקר את הספורט בארץ. עד אז כל הספורט בארץ ובעולם כוסה בשני טורים אנכיים יומיים בעתוני היום של ישראל "הארץ", "דבר", ו"על המשמר". העיתון הזה היה אחד הגופים הראשונים שכתבו על ספורט באופן מקצועי ויומיומי, וכתבים רבים שם היו יוצרי עתונאות הספורט בארץ כמו אלכסנדר אלכסנדרוני, יחיאל ארזי, יזהר ברנר, יהודה גבאי וישראל פז. הם-הם שגילו את מנחם לס שלנו בשנת 1961, ושם הוא כתב את מאמרו הראשון "כדורסל מעולם אחר". בעזרתו של מולי הגיע לידי המערכת עותק של העיתון מה-23 באוקטובר, 1968 (ימי אולימפיאדת מקסיקו). 17,460 יום אחר כך זה זמן טוב להסתכל מחדש על מאמרים נבחרים מהעיתון.

המאמר נערך ע"י רועי ויינברג. ראוי לציין שכל אחד מהמאמרים מופיע בדיוק כפי שפורסם במקור..

–מאת מנחם לס, USA.-סע לאולימפיאדה, תראה את חלקה. שב בבית, צפה בטלוויזיה-ותראה את כולה. בינתיים אני יושב בבית וחוזה יום יום בחמש שעות של צילום צבעוני מהטלוויזיה. חברת האי.בי.סי. הביאה למכסיקו 500 מצלמות טלביזיה ותוך חצי דקה אתה רואה את הינס רץ 100 מ' ב-9.9 שניות. את השמיניה של ניו זילנד מנצחת בחתירה במוקדמות, ואת נבחרת ארצות הברית בכדורסל – שכולם, כולל אני, קברוה בטרם זמן – מביסה את ספרד. חזיתי לפני דקות מספר בדרמה. רק האולימפיאדה יכולה לספר סיפורים כאלה. כן, אני מתכוון לניצחונו המופלא של אל ארטר, שכני מלונג איילנד, בזריקת הדיסקוס.

חוק הטבע

כל ארבע שנים אנו זוכים כאן לחודש פברואר בן 29 ימים. כל ארבע שנים נבחר כאן נשיא חדש. כל ארבע שנים מנצח אל ארטר באולימפיאדה בזריקת דיסקוס. זוהי הפעם הרביעית ברציפות שהוא עושה זאת, שיא שלדעתי לעולם לא יישבר בשדות האתלטיקה הקלה. לפני כשנתיים, כשהיו כאן האדומים אמר לי ניקולאי גאשין, ממנהלי נבחרת האתלטיקה הרוסית, כשהוא מצביע על ארטר: ,,הנה האתלט מספר אחד בעולם".

אני הססתי. האמנם? האמנם טוב הוא מדון שולנדר? מביל ראסל? מפלה? היום אני יודע: אל ארטר הוא הגדול מכולם. כבר שש עשרה שנה הוא ,,אנדרדוג" – סוס שחור – שכולם מנבאים לו מקום שלישי. ב-1956 היה זה פורצ'ון גורדיאן הענק שכל מלבורן נתנה עשר לאחד שינצח. ברומא 1960 היה אחר, רינק בבקה, שמימדיו והישגיו היו מעבר לכל מה שיש לארטר להציע. בטוקיו 1964 זה היה לודביק דנק שהחזיק בשיא העולמי וזרק ב-3 מטרים יותר מארטר בכל יום שני וחמישי.

והיום, במכסיקו 1968, היה זה ג'יי סילבסטר עם ה-68.50 מטרים שלו, מרחק – כך אמר לי ארטר לפני חודשיים – שהוא מסוגל להכריע רק בשתי זריקות.

ותמיד בא ארטר ברגע הנכון ובמקום הנכון ומנצח את כולם כשבכל אולימפיאדה – וזה הפלא הגדול – הוא משיג את תוצאת חייו. מיהו האתלט הגדול? האם הוא רון קלארק הקובע שיאי עולם פנטסטיים בפינלנד, אוסטרליה וניו זילנד כשיריבו היחיד הוא השעון? האם הוא ג'יי סילבסטר הזורק את הדיסקוס ב-4 מטרים יותר מכל אחד אחר בתחרות קטנה באורגון או פנסילבניה? או האם הוא ארטר המצליח לרכז את כל כוחו, את כל גידיו ושריריו ואת כל אונו ומרצו וכוח רצונו, בתחרות הקובעת שמולו מתייצבת שמנה וסלטה של זריקות הדיסקוס. ואז, או אז מטיל הוא את הדיסקוס למרחק העולה במטר בערך על כל מה שהצליח לזרוק בעבר. זה הישג שהמוח מסרב לקבל או להבין מבלי לסכם שמה שנראה לנגד עיניך – נצחון רביעי באולימפיאדה רביעית, כשכל אולימפיאדה ההישג משתפר – הוא דבר שלא יחזור על עצמו לעולם!

השלישית

הסתכלתי עליו. איזו רצינות. איזו דריכות. השמים היו מעוננים שם במכסיקו-סיטי. הוא זורק זריקה ראשונה – מעל ששים מטרים, אך לודביק דנק, וולטר מילדה, מנפרד לוש וג'יי סילבסטר – זרקו יותר. זריקה שנייה קצת חלשה. ואז הוא יודע שבשלישית עליו לעשות זאת. בגילו (32) קצת קשה להתרכז שעה ארוכה וברור לו שמהזריקה השלישית ואילך הוא יחלש נפשית וגופנית.

הוא מחזיק בדיסקוס. הוא נראה כפסל יווני עם גובהו (2.00 מ') ומשקלו (125 ק"ג). וכל האיצטדיון נאלם דום. השמיים לא שיתפו פעולה. גשם זעלפות ירד כאילו למנוע מארטר מדליית זהב רביעית ברציפות. השמים כאילו אמרו: ,,לא, לא ניתן. אתה לא 'סופרמן' ולא נרשה לבן אנוש רגיל להשיג מבצע בלתי אנושי זה". הדיסקוס עף מידו כשארטר מפליט זעקת אימים מ… 'ווואאאא' שהיתה נשמעת עד כאן אפילו ללא טיווי… 'ווואאאאא' הוא צורח בשעה שהדיסקוס נפלט. הכל היה בזעקה זאת: כאב, רוגז, צער, שמחה.

רוגז על חוליות הצווארהגורמות לו כאבים עזים כל אימת שהדיסקוס עוזב את ידו. כאב על שנת אימון (בשלוש השנים הקודמות אל ארטר כמעט שלא זרק את הדיסקוס) שלקחה אותו ממשפחתו וילדיו. צער על שזו לו ההופעה האחרונה, זריקת הדיסקוס האחרונה. שמחה על הידע שזהו תגמול על שנת אימון קשה, על רצון עז מברזל, על קור רוח שאין לו דוגמא, על ידע שאין לו דומה, ועל תיכנון שאין לו מתחרה.

קרב אבוד

שנה שלמה עבד אל ארטר על זריקת דיסקוס זו, השלישית בתחרות. הוא תכנן את אימוניו כך ששם, במכסיקו-סיטי, לא לפניה ולא אחריה, בזריקה השלישית, הוא יגיע לשיאו.

ראיתיו לפני שנה ושלושה חודשים מפסיד לג'יי סילבסטר. בהתחלה הפסיד בכעשרה מטרים, לפני חודשיים ההבדל היה שישה מטרים. לפני כחודש ההפרש ירד לחמישה מטרים. בזריקה הראשונה בגמר ירד ההפרש לכמה סנטימטרים. ובשלישית-אל ארטר השיג את שיאו, הגיע למקסימום יכולתו.

הדיסקוס התעופף, התעופף, התעופף… הקהל קם על רגליו. כולם ידעו שמשהו גדול קורה כאן. מעוף מושלם כשהדיסקוס חותך באוויר הדליל של מכסיקו-סיטי בזווית אופטימלית ואווירודינמיקה מושלמת כשהדיסקוס עף, חותך באוויר, ללא כל טלטול או נידנוד. הדיסקוס "חותך" באוויר וגורם ל-'סטרימליין' – אוויר הנע מתחת לדיסקוס ומעליו בצורה שווה וכך הדיסקוס "מוחזק" ע"י האוויר אותן הוא חותך. הדיסקוס נחת 64.78 מטרים ממעגל הזריקה.

נאלמו כולם דום – יריבים, קהל ושמים.

דגל לבן הורם שם – זריקה חוקית. דגלון לבן נוסף תקעו השופטים במקום הנחיתה.

שעה שלמה ניסו כל הגדולים – סילבסטר, מילדה, דנק, לוש, קרלסון, ניאו, מגלה – איש לא חסר, להגיע לדגלון הלבן. אך זה היה קרב אבוד. הם לחמו נגד האתלט הגדול בעולם – ולא יכלו לו.

כעבור שעה ועשרים דקות הוא עמד שם, במרכז סערת גשמים עזה, וקיבל את מדלית הזהב הרביעית תוך שש עשרה שנה. העיתונאים הקיפו אותו. הקהל לא נתן לו מנוחה. ואז, בראיון לטלביזיה, הוא אמר: "זוהי שנה אולימפית. לא התרגשתי מהתוצאות של יריבי הגדולים. לא התרגשתי מתפישת מקום שני ושלישי בתחרויות בבית. היתה לי תכנית מסוימת והתכנית הייתה לבנות את עצמי בהדרגה ולהגיע לשיא בחמש עשרה לאוקטובר, 1968, במכסיקו סיטי, ולמזלי התכנית עבדה".

כשנשאל איך הוא מרגיש, הוא לא ענה ,,מצויין", ,"נפלא", ,"אינני מאמין למראה עיני" או ,"זהו חלום שהפך מציאות". הוא ענה בפשטות: ,,אני מרגיש עייף".

שאלו אותו אם הוא מתכונן להשיג מדליית זהב חמישית והוא לא ענה: "אתחרה כל עוד נותרה בי טיפת יכולת וכוח"; הוא לא ענה: ,"האולימפיאדה היא הדבר החשוב ביותר בספורט. אעשה ככל יכולתי לבצע זאת שוב"; הוא לא ענה: "אינני יודע עדיין".

הוא ענה בפשטות: "לא".

כשנשאל מדוע הוא אמר שעם כל החשיבות והתפארת של האולימפיאדה, ארבע שנות זריקה נוספות הן דבר שאין בכוחו לסבול יותר.

נעלם

שוב החל יורד גשם עז. ברקים הבריקו ושמים השחירו ורעמים השמיעו קולם. העתונאים ברחו והקהל חיפש מחסה. אל ארטר אסף בשקט ושלווה את בגד האימון שלו, את הדיסקוס שם תחת בית שחיו, ובהליכה איטית עזב את מעגל הזריקה לעבר חדר ההלבשה. מצלמת הטלביזיה עקבה אחריו: עתה ראינו את גבו בלבד, מטר זלעפות ירד והוא צועד לו בשקט ושלווה.

השמים בוכים, מתמרמרים, כמוחים: הם לא רצו שינצח, הלא הוא בן אנוש רגיל והנה ביצע מבצע על-אנושי. המצלמה לא עוזבת אותו. הוא כבר רחוק מהמצלמה ואי-פה אי-שם הוא מוסתר על ידי אתלטים ושופטים. ואז הוא נעלם בדלת היציאה ונעלם מעינינו. ידעתי אז שהיתה זו הפעם האחרונה שראינו את אל ארטר – האתלט הגדול בעולם. הוא עזב את השדה ואני ידעתי שלעולם לא יעלה אתלט גדול ממנו. הוא ביצע זה עתה מבצע שלעולם לא יהיה לו אח ודוגמא בשדה האתלטיקה.

ידעתי אז שאני חוזה ברגע היסטורי. ידעתי אז שהאתלטיקה בלי אל ארטר לעולם לא תהיה יותר מה שהיתה עם אל ארטר. במקרה העברתי יד על פני ופתאום הרגשתי דמעה.

מאת ישראל פז
– מכסיקו-סיטי, טלגרפית –ניסיונתיהם של גרשון שפע ושלומית ניר לפלס דרכם לשלב חצי-הגמר, בתחרויות המוקדמות בבריכה האולימפית אתמול בבוקר, עלו בתוהו. שפע וניר היו רחוקים משיאיהם האישיים ואילו היו מצליחים להשוות את שיאים, היו מעפילים לחצי הגמר.

בניגוד לסיום שחייתה, היתה הפתיחה של שלומית ניר, הצעירה במשתתפי האולימפיאדה מטעם ישראל, מעודדת. היא פתחה את משחה ה-200 מטר חזה במהירות רבה ושחתה את 50 המטרים הראשונים ב-39 שניות.

בשלב הפתיחה של המקצה השלישי, היתה שלומית במקום השני, מיד אחרי הסובייטית המנצחת אך בהמשך לא עמד לה כוחה והשחיינית הישראלית הצעירה נחלשה ונדחקה למקום הרביעי. לפני סיום המשחה, דחקה השחיינית השבדית בראג את ניר שנאלצה להסתפק במקום החמישי. זמנה של שלומית: 2:58.5 דקות.

בדירוג הסופי של 31 השחייניות שנטלו חלק במשחה המוקדם ל-200 מטר חזה, תפסה ניר את המקום ה-23. את התוצאות הטובות ביותר ב-200 חזה קבעו האמריקנית שרון ויצ'מן (2:46.8 דקות) ורוזמן שיקובה, מברית המועצות (2:47.8).

ניר החביבה, לא הסתירה את אכזתה, לאחר שיצאה מן המים והספיקה להרגע מהמאמץ היא הודתה בפשטות: ,,נחלשתי מעט לאחר הפתיחה – וחבל…".

ותיק משתתפי ישראל באולימפיאדות, גרשון שפע, איש גבעת-חיים, גילה חולשה רבה במשחה המוקדם ל-400 מטר מעורב אישי. הוא הפגין שחייה עייפה שהתבטאה בתוצאה הגרועה – 5:22.26 דקות. תוצאה זו נופלת ב-15.9 שניות משיאו הארצי.

שפע הגיע שביעי, לפני האחרון, במקצה השלישי של המוקדמות ב-400 מטר מעורב אישי. תוצאתו של גרשון העניקה לו את המקום ה-30 מבין 35 שחיינים.

בבכורה זכו האמריקנים צ'רלי וגיים האל, שקבעו את התוצאה הטוב ביותר במוקדמות, שניהם – 4:56.2 דקות. רק שחייני מכסיקו, פורמוזה, גוואטמלה ופורטוריקו, פיגרו אחרי האלוף שלנו. תגובתו של גרשון: ,,מה לעשות – אין כח"…

-מאת א.אלכסנדרוני-
מכסיקו-סיטי, טלגרפית.הנק איבה, מאמן הכדורסל האמריקאי המפורסם, הביע אתמול את רצונו לאמן את נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל. ההצעה המפתיעה נתקבלה באהדה רבה על-ידי ראשי הכדורסל הישראלי השוהים במכסיקו ועמיתיהם מהועד האמריקני למען הספורט בישראל.

המאמן האמריקני הנחשב לגדול מאמני הכדורסל בתבל, קיבל באהדה את ההצעה לאמן את כדורסלני ישראל. השיחה המשותפת, שם נידונו פרטי ההצעה, נערכה אתמול במלון הפאר רויאל, משכן המשלחת האמריקנית באולימפיאדה. בשיחה השתתף בנוסף לד. רוזנברג, מראשי הועד האמריקני למען הספורט בישראל, ,,מיסטר כדורסל" המאמן האמריקני נט הולמן שאימן את הנבחרת הישראלית באולימפיאדת הלסינקי בשנת 1952.

נט הולמן ריתק את עמיתו הנק איבה בסיפורי פלאים על ישראל וכדורסלניה הנהדרים. הוא גולל את סיפור עבודתו כמאמנה של ישראל והתרשמותו מהכשרונות המבצבצים בכל קבוצת נוער ישראלית. בעיצומה של השיחה המשותפת זרק מר חסקל כהן, יו"ר הועד האמריקני למען הספורט בישראל, הצעה מפתיעה: ,,מה דעתך" – אמר בפנותו להנק איבה – ,,שתיטול על עצמך את אימון הנבחרת הישראלית?".

התשובה של המאמן המפורסם: ,,ברצון רב". אבל יחד עם זאת, הוסיף הנק איבה כי עליו לסיים קודם לכן את חוזהו בארצות-הברית והדבר עלול לקחת לפחות תקופה של שנה. ,,אם תהיו מוכנים להמתין, אבוא לאמן בישראל". דבריו של איבה עשו רושם עצום על כולם וסוכם לאחר שהאולימפיאדה ילובנו כל הפרטים הנוספים.

-מאת מנחם לס-
הי, מיהו הענק הלוחש, הכושי המזדקן, המסתובב שם עם אלג'ין ביילור, ג'רי ווסט וחבריהם? אני משפשף את עיני ורואה לפני את וילט צ'מברליין, השחקן מספר 1 בעולם בעיני רבים, והגרוע ביותר בעולם בעיני רבים אחרים. הוא יושב שם בחברת ה,"לוס אנג'לס לייקרס" כי הוא רכושם מזה שבועיים.

הפילדלפיה 76 העבירו אותו בעיסקת הכדורסל הגדולה ביותר עד עתה. למעשה, הפילדלפיה 76 נתנו אותו, את הסופרסטאר הזה, בעד כמה בוטנים וגרעיני חמניות. הם קיבלו עבורו את דרל אימהוף, ארצ'י קלרק, וג'רי צ'מברס ועוד רבע מיליון דולר. השלושה הם פסחים-צולעים-עוורים, ורבע מיליון הוא בערך רבע, אם לו חמישית או ששית משוויו.. למה מכירתו דומה? תארו לכם את תל אביב מוכרת את רחוב דיזינגוף שלה לחיפה ומקבלת כתחליף את רחוב החלוץ – עם דוכני הגרעינים –  רח' נורדוי – עם בתי הקפה של הייקים –  ורחוב שפירא (כולל בית הכנסת הספרדי).

כמה טוענים, מנגד, שהמכירה היתה הצעד החשוב ביותר שעשתה ה-76' מאז קבעה את שמה "פילדלפיה 76'" ולא ,"פילדלפיה 75'" (כיצד אפשר לשחק כדורסל כשקוראים לך ,"פילדלפיה 75'"?). צ'מברליין עלה לפילדלפיה 500,000 לשנה והמדובר בירוקים רבותיי. צ'מברליין גרם תמיד למריבות בין השחקנים, תככים ומתח. וצ'מברליין הוא מפסיד כרוני לביל ראסל והסלטיקס, שבכל תשע שנותיו בליגה הביא אליפות אחת (לפני שנתיים) לקבוצתו.

יותר מדי תנועה

מה יהיה על הלייקרס? רבים טוענים ש'הטריאומווירת' – צ'מברליין, ג'רי ווסט, ואלג'ין ביילור הוא בלתי ניתן לפיצוח. הם טוענים שזוהי השלישיה הגדולה ביותר שדרכה אי פעם על הקרשים לבושה במדי קבוצה אחת. הם טוענים שאין, פשוט אין, דרך לנצחם. מנגד טוענים רבים, רבים מאוד, ששלושה סופרסטארס בקבוצה אחת זה לפחות אחד יותר מדי.

לרוב הקבוצות סופר-כוכב אחד (דייב בינג בדטרויט, נייט טורמנד בסן פרנציסקו, ארל מונרו בבולטימור) או מקסימום שניים (ביל ראסל וג'וני הבליצ'ק בבוסטון, אוסקר רוברטסון וג'רי לוקאס בסינסנטי, קייסי ראסל ובליימי בניקבוקרס, ו-ווסט וביילור בלוס אנג'לס) – ושלושה שהם יחד, זה יותר מדי טראפיק. יותר מדי תנועה, יותר מדי פרימדוניות עבור כדור כתום אחד.

הפסימסטים גם מצביעים על העובדה שאוסקר רוברטסון, ג'רי לוקאס, ווטס, ביילור, ביל ראסל – הכוכבים הגדולים – אף פעם לא הועברו מקבוצה אחת לשנייה, ואילו צ'מברליין הועבר שלוש (!!!) פעמים. אם הוא כזה גדול, מדוע לא מחזיקים בו? משהו חייב להיות לא בסדר עם הענק הזה. – כך לפחות הולך הויכוח.

שחקן כצ'מברליין, אם הוא באמת כזה גדול, אינו נדחף ממקום למקום כאילו היה איתן אפשטיין ממכבי בת-גלים. צ'מברליין נוהג לעתים רבות כילד רע. הוא הפרימדונה הנפגעת, הנעלבת, המתאוננת והמחמיצה אימונים. הוא הטיפוס היכול לבנות קבוצה ובמו ידיו להרסה. ,"אך" אומרים האופטימיסטים ,"צ'מברליין לעולם לא שיחק עם כוכבים אמיתיים, עם אנשים מסוגם של ווסט וביילור".

כן, האל גריר טוב. בילי קנינגהאם משתפר. לוקיוס ג'קסון כוכב, אך אלה לא ווסט וביילור. עד עתה הוא היה השחקן שאיתו נולדה ומתה הקבוצה. כיום ישנן שתי פרימדונות, שני כוכבים היכולים להשתיקו ולשימו במקומו. לא, לא. צ'מברליין יכנס לתלם. ואם לא ייכנס בעצמו, אז אלג'ין ביילור וג'רי ווסט יכניסוהו לתלם.

האומנם? צ'מברליין מאמין שכן. שוחחנו עמו השבוע במסיבת עתונאים במסעדתו של ג'ק דמפסי בדאון-טאוון על השדרה הששית ורח' 22. הגעתי מלונג איילנד ברכבת לונג איילנד ריילרוד ועם האקרדיטציה השנתית שלי. המקום היה מפוצץ.  צ'מברליין נראה שלו ורגוע. הוא בטוח בעצמו ובטוח שהצרוף ידפוק כהלכה: "אני מכיר אותם יותר טוב מאשר את חברי, שחקני פילדלפיה" – כך הוא אמר לנו – "את הוק (תום האוקינס) אני מכיר עוד מהימים בהם שיחקנו בהארלם גלובטרוטרס. וכן שיחקנו יחד ב,"אול סטרס". ,,את אלג'י (אלג'ין ביילור) אני מכיר מילדותי. שיחקנו יחד בכל קבוצות האול-סטרס ובאוף סיזון עבדנו יחד במחנות הקיץ כשהיינו סטודנטים".

,"אפטמו כהלכה"

-"את ג'רי ווסט אני מכיר כבר תשע שנים ותמיד היינו ידידים!".

,"פרדי (פרד קראופורד) ואני שיחקנו כדורסל בכדורי סמרטוטים במגרשי המשחקים בהארלם".

,"אני משוכנע שאנחנו נהיה הטובים ביותר. קלע כמו ווסט אין בעולם ואני אפטמו בכדורים כפי שלא פוטם מימיו. – הוא הטוב ביותר. טוב לדעתי מכל השחקנים האחוריים, וכשיהיה צורך אקבל כדורים ואקלע. לומר לכם את האמת, גם בסן פרנצסיקו וגם ובפילדלפיה לא היה מי שימסור לי את הכדורים שאותם הייתי צריך בזמן בו רציתי אותם ובמקום בו רציתי אותם".

(לי היה מוזר מאד לשמוע זאת אחרי הגארדים המצויינים ששיחק איתם בפילדלפיה, ואל אטלס בסן פרנציסקו ווריורס)

,"ביילור – פאונד פור פאונד – הוא הטוב ביותר. טוב מהבליצ'ק, טוב מרוברטסון, טוב מראסל. תום הוקינס יכול לקחת – והוא עשה זאת יותר פעמים מאשר רצוני להודות – כדורים ממני, מביל ראסו ומשאר הילדים הגדולים…לא, כיצד נוכל להפסיד? נעלה את ווסט, ביילור, האוקינס, גודריץ' ואנכי וננצח את הבוסטון 148:100 ביום רע… כתבו  זאת ותקראו מאמר זה בעוד שנה"!

אכלו פתיון

בחופשת ראש השנה לפני פתיחת העונה, הייתי בפילדלפיה אצל בת דודתי זהבה. מי חבר בית הכנסת "בית-אל" שלה? צדקתם! אירב קוסלוב, בעלה המיליונר של הפילדלפיה 76, שבעלה של זהבה, מילטון, הוא רואה החשבון שלו. כשיצאתו מהתפילה והצגתי את עצמי, הוא אמר לי שהיה נותן את צ'מברליין אפילו להפועל קריית טבעון – אילו ידע שישנה קבוצה כזאת – חינם אין כסף. הלייקרס – כך אמר – אכלו את הפתיון ושילמו בשלושה שחקנים מצויינים ורבע מיליון דולר. צ'מברליין – לדבריו – ביקש חצי מפורט-נוקס בשביל כדורסל, וכבר "אין לו את זה".

התוצאה? אליפות אחת בארבע שנות משחק והרבה יאוש, אכזבה, מרירות, מרידות שחקנים, מריבות עם המאמן, העיתונאים והקהל. בסך הכל – גיהנום ממש. גיהנום שנמשך ארבע שנים.

שחקנים סירבו לשחק עם צ'מברליין כי חשבו שהמשכורת האגדית שלו גורעת משלהם (וזה, אגב, אמר לי קוסלוב, לא נכון). וכך הוא תמיד גנב את הכותרות וה..סלים. שחקנים חששו ששלוש ארבע שנים בחברתו ישכיחו את נוכחותם בליגה, דבר שקרה לאל אטלס וגיי רוג'רס בסן-פרנצסיקו, ולהאל גריר ווולי ג'ונס בפילדלפיה. הסיכום היה מצב ביש שפיתרון יחיד לו – העברתו של צ'מברליין לקבוצה אחרת לכל מבקש, ממש, ואתה יודע מה? – כך הוא אומר – "לא היו הרבה קופצים".

התיאוריה השלטת כאן היא ששני סופר-כוכבים הם "חברה". שלושה הם כבר "המון". האמנם?

במשחקי האימון עד עכשיו ראינו לוס אנג'לס מצוינת. קבוצה לוחמת כשהחייל העובד ביותר הוא אותו כושי מזוקן שנקרא צ'מברליין ושגובהו 2.17 מ' כשהוא עומד יחף, ועל כף רגל שטוחה. בטיווי ראיתי אותו קופץ בתאווה עצומה, מנתר, ממש קורע את רשתות הסל. ראיתי את ווסט קולע בדייקנות של שעון שוויצרי. ראיתי את ביילור קל כתמיד, חזק כתמיד, נהדר כתמיד.

צ'מברליין מגיע ראשון לאימון ועוזב אחרון. הוא מזיע ומתאמן ברצינות מדהימה. אך ישנן בעיות. ביילור אוהב פרסומת. הוא אוהב להיות במרכז העניינים. כיצד ,"יקח" הוא את עניין צ'מברליין? איש עדיין לא יודע. צ'מברליין הוא מתבודד. אינטרוברט. אינו מרבה לצחוק, הוא רוצה חדר ליחיד ומושב יחיד במטוס בכל הנסיעות. גם ווסט וביילור היו רוצים חדר יחיד בכל בית מלון אותו הם מבקרים, אבל אם יתחילו לחלק חדרים נפרדים לשחקני הלייקרס בכל 36 משחקיהם ברחבי היבשת, אוצר פורט נוקס כולו לא היה מספיק לשלם את החשבון. הלייקרס היא קבוצה "נקיה". כולם מדברים ומתלבשים נקי. כולם מגולחים וממושמעים. צ'מברליין עם זקנו נראה כבן דוד של סבו.

בהתקפה יהיו בעיות. לצ'מברליין נמאס לשחק משחק הגנתי. הוא מתגעגע לימים בהם קלע 100 נקודות במשחק. אך גם ביילור מתגעגע ל-71 הנקודות שלו וג'רי ווסט ל-69 נקודות שקלע. אך מה לעשות שקבוצות לא קולעות 240 נקודות בימים טרופים אלה?

תהיינה בעיות. יהיו חיכוכים. אך הם עלולים להתגבר על הכל. אם צ'מברליין ימשיך ויחזור להיות הילד הרע והמקולקל, לוס אנג'לס לייקרס עלולה לקלל את היום בו רכשה אותו. אם צ'מברליין יתבגר, ישחק כגבר וישתף פעולה – הלוס אנג'לס עלולה להיות עוד השנה לקבוצת הכדורסל החזקה ביותר שעלתה אי פעם על הקרשים. הם עשוים להיות – כך בפשטות – בלתי מנוצחים.

הכל תלוי בכושי מזוקן המתנשא לגובה של שני מטרים ושבעה עשר סנטימטרים.